ביאור שטיינזלץ על זבחים ל״ג

1 ומעירים: מכלל הדברים אתה למד דתרוייהו סבירא להו ששניהם, אביי ורבא, סבורים הם כי טומאה דחויה היא בצבור ולא הותרה לגמרי. ושבים לדון בדברי עולא, שאמר כי ביאה של טמא במקצת שמה ביאה.

2 ומציעים: לימא האם נאמר כי מסייע ליה לו מה ששנינו בברייתא: כל הסמיכות שהיו שם במקדש, קורא עליהן אני מה ששנו חכמים: תכף לסמיכה שחיטה, שצריך שיהיו תכופים בזמן ובמקום ככל האפשר,

3 חוץ מסמיכה זו שהמצורע סומך על אשמו, שהיתה בחללו של שער נקנור, ולא בעזרה עצמה, שם נשחט האשם, כיון שאין מצורע יכול ליכנס לשם עד שמזין עליו עבורו על המזבח מדם חטאתו ומדם אשמו. ואי אמרת ואם אומר אתה כי ביאה במקצת לא שמה ביאה — ליעייל ידיה ולסמוך שיכניס ידו בפנים ויסמוך, והקרבן יישחט סמוך לפתח!

4 אמר רב יוסף: אין מכאן ראיה, כי הא מני ברייתא זו כשיטת מי היא? כשיטת ר' יוסי בר' יהודה היא, שאמר: מרחק מרוחק צפון, שהצפון בו שוחטים קדשי קדשים ואשם בכללם אינו כולל את כל צפון העזרה, אלא רק את השטח שמצפון למזבח, והוא רחוק יותר מעשרים ושתים אמה מפתח העזרה. וגם אם יכניס המצורע ידיו לעזרה ויסמוך, לא ניתן לשחוט שם את האשם.

5 ושואלים: וליעבד ושיעשו פישפש דלת קטנה בכותל העזרה הצפוני, מול המזבח, ושם יכניס ידיו ויסמוך! אביי ורבא דאמרי תרוייהו שאמרו שניהם: אי אפשר לעשות שינויים כאלה במקדש, כי נאמר לגבי מבנה המקדש: "הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל את כל מלאכת התבנית" דברי הימים א כח, יט.

6 איכא דאמרי יש שאומרים, אמר רב יוסף הסבר אחר מדוע לא מכניס המצורע את ידיו לעזרה וסומך, כי כל הסומך על קרבן — ראשו ורובו מכניס, מאי טעמא מה טעם הדבר? סמיכה בכל כחו בעינן צריכים אנו, הלכך על כן לא אפשר שיסמוך המצורע בעזרה, שביאת כולו היא, ולא ביאה במקצת, ולכן הוא עושה זאת בשער ניקנור.

7 ושואלים: תנא זה, מאי קסבר מה הוא סבור? אי קסבר אם הוא סבור שסמיכת אשם מצורע דאורייתא מן התורה היא מחוייבת, ותכף לסמיכה שחיטה גם כן דאורייתא מן התורה — ליעול ולסמוך להדיא שיכנס ויסמוך במישרין בפנים, דרחמנא אמר שהתורה אמרה במפורש שכך יעשה!

8 אמר רב אדא בר מתנה: באמת כך היה צריך להיות מדין תורה, אלא גזירה של חכמים היא, שמא ירבה בפסיעות וייכנס יותר מכדי הצורך, ועל כך יתחייב. איכא דאמרי יש שאומרים שאמר רב אדא בר מתנה: אמנם סמיכת אשם מצורע דאורייתא מן התורה היא, ואולם תכף לסמיכה שחיטה לאו דאורייתא אינה מן התורה, ולכן הוא יכול לסמוך בחוץ.

9 מיתיבי מקשים על כך ממה ששנינו בברייתא: נאמר "וסמך... ושחט" ויקרא א, ה, מה סמיכה בטהורין דווקא, ולא בטמאים — אף שחיטה בטהורין. ואי אמרת לאו דאורייתא ואם אומר אתה שתיכף לסמיכה שחיטה אינה מן התורה, סמיכה בטמאין נמי משכחת לה גם כן אתה מוצא אותה, שהרי יכולים הטמאים לסמוך מחוץ לעזרה!

10 אלא איפוך הפוך ואמור כך: סמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא אינה מן התורה ולכן יכול לעשות זאת בחוץ, ואולם בקרבנות שצריכים סמיכה מן התורה — תכף לסמיכה שחיטה דאורייתא מן התורה היא.

11 ושבים לדברי עולא בשם ריש לקיש לעיל זבחים לב,ב שטמא שהכניס ידו לעזרה לוקה, משום שביאה במקצת שמה ביאה, והקשו על כך מן הברייתא בענין מצורע האומרת שאין בכך כרת. רבינא אמר: מה שנאמר לענין מלקות איתמר נאמר, שלא אמר ריש לקיש אלא שיש עונש מלקות על המכניס ידו לעזרה, אבל גם הוא מודה שאין בזה חיוב כרת כמו בביאת הטמא כולו.

12 כי אתא כאשר בא רבין אמר בשם ר' אבהו: מה שאמר ריש לקיש על פסוק זה, לענין טמא שנגע בקודש איתמר נאמר הדבר, ואינו מדבר כלל בביאה במקצת למקדש כפי שאמר עולא בשמו.

13 א דאיתמר שנאמר: שנחלקו לענין טמא שנגע בקודש, ריש לקיש אמר: לוקה על כך, שעבר על לאו הכתוב בתורה, ר' יוחנן אמר: אינו לוקה. ומסבירים את טעמיהם: ריש לקיש אמר לוקה, משום שנאמר "בכל קדש לא תגע" ויקרא יב, ד. ור' יוחנן אמר אינו לוקה, שכן ההוא אותו כתוב בתרומה כתיב נאמר, ולא בקודש.

14 ושואלים: וריש לקיש, האם סבור הוא כי האי קרא להכי הוא דאתא פסוק זה לזה הוא שבא? האי מיבעי ליה זה נצרך לו לאזהרה למי שהוא טמא האוכל בשר קודש! דאיתמר שנאמר: אזהרה לאוכל בשר קודש מנין? ריש לקיש אמר: נאמר "בכל קדש לא תגע" ויקרא יב, ד, וכאשר יבואר להלן הכוונה היא לאכילה.

15 ר' יוחנן אמר: תני שנה החכם ברדלא, אתיא באה, נלמדה הלכה זו בגזירה שווה "טומאתו" "טומאתו" מביאת מקדש, שגם באוכל קודש בטומאה נזכרה המלה "טומאתו" ויקרא ז, כ, וגם בביאת מקדש בטומאה במדבר יט, יג, ובשניהם יש עונש כרת, מה להלן בביאת מקדש ענש כרת וגם הזהיר שיש מצות לא תעשה על כך, אף כאן באכילת קודש בטומאה ענש וגם הזהיר. הרי שלדעת ריש לקיש נאמר איסור זה לענין אכילה!

16 ומשיבים: לדעת ריש לקיש נלמדים שני הדברים מפסוק זה, טמא שנגע בקודש נלמד מדאפקה רחמנא ממה שהוציאה התורה את הדבר בלשון נגיעה, ואילו אזהרה לאוכל נלמדה מדאיתקש ממה שהוקשה אכילת קודש בטומאה כניסה למקדש "בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבוא".

17 תניא כוותיה שנויה ברייתא כשיטת ריש לקיש: "בכל קדש לא תגע" — אזהרה לאוכל קודש בטומאה. אתה אומר שזוהי אזהרה לאוכל, או אינו אלא לנוגע?

18 תלמוד לומר: "בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא", מקיש משוה הכתוב קודש למקדש, מה איסור ביאה למקדש הריהו דבר שיש בו