ביאור שטיינזלץ על זבחים י״ח

1 תלמוד לומר: "חקה" "חקה" שנאמרה גם בשתויי יין ויקרא י, ט וגם בבגדי כהונה שמות כח, מג וברחיצת ידים ורגלים ראה שמות ל, כא לגזירה שוה. ואם כן, יש לכך מקור מכתוב אחר!

2 ומשיבים: אי מהתם אם משם בלבד, משתויי יין, הוה אמינא הייתי אומר כך: הני מילי דברים אלה שמחוסר בגדים מחלל עבודה, אמורים רק בעבודה שזר חייב עליה מיתה, שעל כך מדברת פרשת שתויי יין, אבל עבודה שאין זר חייב עליה מיתה אימא אמור שלא, על כן קא משמע לן משמיע לנו שמחוסר בגדים מחלל כל עבודה.

3 ושואלים: אשכחן מצאנו איפוא שמחוסר בגדים מחלל כל עבודה, גם זו שאין זר חייב עליה מיתה, שתויי יין מנלן מנין לנו? שהרי הפרשה שם עוסקת רק במה שחייבים עליו מיתה. ומשיבים: אתיא בא, נלמד הדבר בגזירה שווה של "חקה" "חקה" ממחוסר בגדים.

4 ומקשים: והא והרי התנא של הברייתא בענין שתויי יין את חילול עבודה מ"ולהבדיל בין הקודש ובין החול" קא נסיב לה הוא לוקח, למד, אותה! ומשיבים: דבר זה היה מקמי דליקום לפני שעומדת בידו הגזירה שוה, ואולם לאחר מכן היא הבסיס להלכה זו.

5 ושואלים: כיצד יכול אתה לומר כן? והא והרי התנא, בגזירה שווה זו מחוסר בגדים הוא דקא יליף שלומד משתויי יין, ולא שתויי יין ממחוסר בגדים! ומשיבים: הכי קאמר כך הוא אומר: מנין שלא נחלקו כלומר, שאין הבדל וחילוק בין מחוסר בגדים לשתויי יין ושלא רחוץ ידים ורגלים? תלמוד לומר: "חקה" "חקה" לגזירה שוה.

6 ושואלים: כיון שיש גזירה שווה, אלא הפסוק "להבדיל" ממנו למדנו מתחילה ששתויי יין מחללים עבודה, למה לי? ומשיבים: לכ מו שנהג רב, שרב לא מוקים אמורא עליה מיומא טבא לחבריה היה מעמיד מתורגמן עליו מיום טוב לחבירו כלומר, לא היה דורש ברבים ביום טוב, מזמן שהיה אוכל ושותה יין, עד למחרת יום טוב שני של גלויות משום שכרות הואיל ושתוי אינו יכול להבדיל כראוי בין דבר לדבר. והרי נאמר שם: "יין ושכר אל תשת... ולהבדיל בין הקודש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור, ולהורות את בני ישראל את כל החוקים" וכו' ויקרא י, ט—יא, ומכאן שמי ששתה יין אסור לו להורות הלכה.

7 ושואלים: אכתי מהכא נפקא עדיין מכאן מפסוק זה, "והיתה להם כהונה לחוקת עולם", יוצא הדבר שמחוסר בגדים מחלל עבודה? מהתם נפקא משם יוצא: שנאמר במצוה של נתינת האש על המזבח: "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח" ויקרא א, ז והייתור "הכהן" לגבי אהרן בא להדגיש: הכהן בכיהונו, כשהוא נוהג בכהונה, לימד על כהן גדול שלבש בגדי כהן הדיוט ועבד שעבודתו פסולה!

8 ומשיבים: יש צורך גם בפסוק זה, שכן אי מהתם אם משם, מ"והיתה להם כהונה לחוקת עולם", הוה אמינא הייתי אומר: הני מילי דברים אלה אמורים דווקא בעבודה דמעכבא שמעכבת את הכפרה, אבל עבודה דלא מעכבא שאינה מעכבת כפרה כמו נתינת האש, לא יפסול בה. לכך הובא כתוב זה.

9 ועוד שואלים: ואכתי מהכא נפקא ועדיין מכאן יוצא, נלמד הדבר מצירופם של כתובים אלה? מהתם נפקא משם יוצא, שנאמר: "וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים" וגו' ויקרא א, ח, והמלה "הכהנים" באה להדגיש: בכיהונן, מכאן לכהן הדיוט שלבש בגדי כהן גדול ועבד — עבודתו פסולה!

10 ומשיבים: אי מהתם אם משם הוה אמינא הני מילי הייתי אומר שדברים אלה אמורים בחיסור בגדים, כגון כהן גדול שלא לבש את כל הבגדים הראויים לו, אבל ייתור בגדים כגון כהן הדיוט שלבש בגדי כהן גדול לא יפסול, קא משמע לן משמיע לנו פסוק זה שאפילו ייתור בגדים פוסל.

11 א ועוד לגבי דיני בגדי כהונה, תנו רבנן שנו חכמים: היו הבגדים מרושלין ונגררים על הקרקע, או מסולקין מוגבהים מן הקרקע, או משוחקים שחוקים, ועבד בהם — עבודתו כשירה. אבל אם לבש שני מכנסים, או שני אבנטים, או חסר אחת מן הבגדים, או יתר אחת, או שהיתה לו רטיה תחבושת על מכת בשרו תחת בגדו והיא חוצצת בין הבגד והבשר, או שהיו

12 מטושטשין מלוכלכים ומוכתמים, או מקורעין אפילו היו חדשים, ועבד — עבודתו פסולה.

13 ומביאים מה שאמר רב יהודה אמר שמואל: אם היו מרושלין נגררים על הקרקע — כשרין, אם מסולקין ומוגבהים מן הקרקע — פסולין. ומקשים: והתניא והרי שנויה ברייתא שהבאנו: מסולקין — כשרין! אמר רמי בר חמא, לא קשיא אין זה קשה: כאן בברייתא, מדובר שסילקן שהעלה אותן על ידי אבנט, ובאמת אינם קצרים ממידתו. כאן שפסל שמואל, מדובר דליתניהו מעיקרא שאינם מכסים את רגליו מתחילה כלל ואילו

14 רב אמר: אחד זה ואחד זה בין מרושלים בין מסולקים — פסולין.

15 ומסופר, רב הונא איקלע הזדמן למקום ארגיזא, רמא ליה בר אושפיזכניה השליך לו, הראה לו סתירה בן בעל האכסניא שלו: מי האם אמר שמואל: מרושלין כשרין, ומסולקין פסולין? והתניא והרי שנויה ברייתא: מסולקין — כשרין! אמר ליה לו: בר מינה דההיא חוץ ממנה, מאותה ברייתא, אין להקשות ממנה, דשנייה שכבר תירץ אותה רמי בר חמא, שמדובר בה כשהם מסולקים על ידי אבנט.

16 ושואלים: אלא לרב קשיא קשה שהוא פוסל במרושלים, והברייתא מכשירה בהם! וכי תימא ואם תאמר: מאי מה פירוש "מרושלין" בברייתא? כשהם מסולקין על ידי אבנט לגובה הראוי, ומשום כך הם כשרים — כי לדעת התנא אבנט מיגז אגיז גוזז אותם, וכאילו לא היתה שם תוספת, אלא לפי זה מסולקין קשיא קשה: מדוע כשרים הם? הרי גם אם סילקם על ידי אבנט — נחשבים הם כגזוזים וקצרים מן המידה הראויה!

17 אמר ר' זירא, רב חדא תני שנה את המלים "מרושלין מסולקין" כדבר אחד, כיצד? מרושלין שסילקן העלה אותן על ידי אבנט ועשה אותם כראוי — כשרין, אבל מסולקים — פסולים.

18 א אמר ר' ירמיה מדיפתי: מרושלין שלא סילקן — תנאי מחלוקת תנאים היא האם הם כשרים, דתניא ששנויה ברייתא: נאמר בציצית "גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה" דברים כב, יב. וממה שנאמר "על ארבע כנפות כסותך" מדייקים: ארבע ולא שלש, שאם היו לכסות רק שלוש כנפות אינו חייב בציצית. ושואלים: או אינו אלא ללמדנו ארבע ולא חמש? ומשיבים: כשהוא מוסיף ואומר: "אשר תכסה בה" דברים כב, יב — הרי טלית בעלת חמש אמור מריבוי הכתוב. הא מה אני מקיים ארבע? לומר ארבע ולא שלש. ושואלים: וכיון שיש פה לשון מיעוט ולשון ריבוי, מה ראית לרבות בעלת חמש ולהוציא בעלת שלש? ומשיבים: מרבה אני בעלת חמש — שיש בכלל חמש ארבע כנפות שהתורה חייבה בהן ציצית, ומוציא אני בעלת שלש — שאין בכלל שלש ארבע. זו ברייתא אחת.

19 ותניא אידך ושנויה ברייתא אחרת: "על ארבע כנפות כסותך" דברים כב, יב — ארבע ולא שלש, ארבע ולא חמש, וגם בעלת חמש כנפות פטורה מציצית. מאי לאו בהא קמיפלגי האם לא בנושא זה הם חלוקים, דמר סבר שחכם זה, שפוטר טלית בעלת כנף נוספת, סבור: יתר כמאן דאיתיה דמי כמי שישנו הוא נחשב, לא ניתן להתעלם ממנו, ולפיכך הוא פוסל גם בבגדי כהונה מרושלים, ומר סבר וחכם זה, המחייב חמש כנפות בציצית, סבור: יתר כמאן דליתיה דמי כמי שאינו הוא נחשב, ולכן בגדים מרושלים כשרים?

20 ודוחים: לא, דכולי עלמא כמאן דאיתיה דמי לדעת הכל יתר כמי שישנו הוא נחשב ובבגדי כהונה הוא פוסל, ושאני הכא דרבי רחמנא ושונה כאן, לענין ציצית, שריבתה התורה: "אשר תכסה בה".

21 ושואלים: ואידך והאחר, הפוטר כסות בעלת חמש כנפות מציצית, האי זה הריבוי "אשר תכסה בה" מאי עביד ליה מה עושה הוא בו? ומשיבים: מיבעי ליה לכדתניא צריך הוא לו לכמו ששנויה בברייתא אחרת: נאמר "וראיתם אתו" במדבר טו, לט — פרט לכסות לילה שאז אין הציצית נראית. ויש לשאול: או אינו אלא פרט לכסות סומא שאינו רואה את הציצית? על כך יש להשיב: כשהוא אומר: "אשר תכסה בה" לרבות — הרי כסות סומא אמור שחייבת בציצית, הא הרי מה אני מקיים "וראיתם אתו"? פרט לכסות לילה.

22 ושואלים: ומה ראית לרבות כסות סומא ולהוציא כסות לילה? ומשיבים: מרבה אני כסות סומא, שאף על פי שהוא אינו רואה ישנה בראיה אצל אחרים, ומוציא אני כסות לילה שאינה בראיה גם אצל אחרים. ושואלים:

23 ואידך והאחר שדרש ריבוי זה לרבות כסות בעלת חמש כנפות, מהיכן יודע הוא הלכה זו לרבות כסות סומא? ומשיבים: נפקא ליה יוצא לו הדבר מ"אשר" שהוא לשון ריבוי. ומן הצד השני, ואידך והאחר? את המילה "אשר" לא דריש אינו דורש כריבוי.

24 ב ועוד תנו רבנן שנו חכמים בענין בגדי כהונה: מה שנאמר בהם "בד" בא לומר בשיהיו של בוץ פשתן, "בד" — שיהו חדשים, "בד" — שיהו שזורים שיהא החוט ממנו הם עשויים שזור מכמה חוטים יחד, "בד" — שיהו חוטן כפול ששה, "בד" — שלא ילבש בגדים של חול עמהן.

25 אמר ליה לו אביי לרב יוסף: בשלמא נניח מה שהוא שונה שיהו של בוץ — הא קא משמע לן דבר זה משמיע לנו: בוץ פשתן — אין כן, מידי אחרינא דבר אחר — לא. אלא מה שהוא שונה: "בד" — שיהו חדשים, האם נלמד מכאן שחדשים — אין כן, שחקין שחוקים — לא? והתניא והרי שנויה ברייתא שבגדי כהונה משוחקין — כשרים!

26 אמר ליה לו רב יוסף: וליטעמיך ולטעמך, ולשיטתך, מה ששנה בברייתא זו "בד" שיהו חוטן כפול ששה, כיצד הוא נלמד? הלוא "בד" — חד חד לחודיה משמע אחד אחד לעצמו משמעו! אלא הכי קאמר כך הוא אומר: אותם בגדים שנאמר בהן "בד" צריכין שיהו של בוץ, חדשים, שזורין, שיהא חוטן כפול ששה, יש מהן מהדרישות האלה למצוה לכתחילה, ויש מהן לעכב.

27 ושואלים: לעיקרו של דבר, ממאי ממה יודע אתה דהאי בד כתנא שבד זה האמור במקרא פשתן הוא? אמר רב יוסף בר' חנינא: דבר העולה מן הקרקע בד בבד אחד אחד, שאין גבעוליו מתפצלים לכמה ענפים.

28 ושואלים: אימא אמור שהוא עמרא צמר! ואומרים: עמרא מיפצל הצמר מתפצל השערות מתפצלות לכמה נימים. ושואלים: כיתנא נמי מיפצל הפשתן גם כן מתפצל! ומשיבים: פשתן על ידי לקותא מיפציל רק על ידי הכאה הוא מתפצל ואילו הצמר מתפצל מעצמו.

29 רבינא אמר, מהכא מכאן למדים דבר זה, שנאמר בבגדי הכהנים: "פארי פשתים יהיו על ראשם ומכנסי פשתים יהיו על מתניהם לא יחגרו ביזע" יחזקאל מד, יח, הרי שהבד האמור בתורה הוא פשתים.

30 אמר ליה לו רב אשי לרבינא: והא ודבר זה עד דאתא שבא יחזקאל מנלן מנין היה לנו? אמר לו: ולטעמיך ולטעמך, ולשיטתך, הא זו שאמר רב חסדא לענין אחר: דבר זה הלכה זו שמשומד וערל פסולים לשרת בכהונה מתורת משה רבינו לא למדנו שאינה כתובה בתורה, מדברי יחזקאל בן בוזי למדנו שאמר: "כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבא אל מקדשי" יחזקאל מד, ט, עד שבא יחזקאל מנלן מנין לנו? אלא גמרא גמירי לה במסורת היו למודים אותה שכך היא ההלכה, ואתא ובא יחזקאל ואסמכיה אקרא והסמיכה על המקרא, הכא נמי גמרא גמירי לה כאן גם כן במסורת היו יודעים אותה ובא יחזקאל ופירש אותה.

31 כיון שהוזכר פסוק זה שואלים: מאי מה פירוש "לא יחגרו ביזע"? אמר אביי: לא יחגרו במקום שמזיעין, כדתניא כמו ששנויה ברייתא: כשהם חוגרין את האבנט אין חוגרין אותו לא למטה ממתניהן ולא למעלה מאציליהן מגובה מרפקיהם, אלא