ביאור שטיינזלץ על זבחים צ״ז

1 השפוד שתוחבים בבשר כדי לצלותו, והאסכלא שהיא מעין רשת שצולים עליה בשר, אם צלה בהם בשר קדשים — מגעילן בחמין.

2 א גמרא שנינו במשנה את שיטת ר' טרפון שאם בישל בשר קדשים בכלי בתחילת הרגל, מבשלים בו כל ימי הרגל בלא מריקה ושטיפה, ואין אדם צריך לחשוש שמא הוא אוכל מבשר קדשים שנותר לאחר זמן אכילתו. ומבררים: מאי טעמא מה הטעם, המקור לשיטתו זו של ר' טרפון? שכן אמר קרא הכתוב במצות הפסח: "ובשלת ואכלת במקום אשר יבחר ה' אלהיך בו ופנית בבקר והלכת לאהלך" דברים טז, ז. והרי חג הפסח אינו נגמר בלילה הראשון! אלא מכאן שהכתוב עשאו החשיב לכולן לכל ימי החג, בקר אחד למחרת הרגל, כאילו כולם יום אחד הם.

3 מתקיף לה מקשה על הסבר זה רב אחדבוי בר אמי: וכיצד יכול אתה לומר כן? וכי אין דין פיגול ברגל, שאם חשב הכהן בשעת עבודת הקרבן לאוכלו למחרת לא ייפסל הקרבן משום פיגול, כיון שכל ימי הרגל נחשבים כיום אחד?! וכיוצא בזה, האם אין דין נותר בימי הרגל, שאין בשר הקדשים שנותר לאחר זמנו, נפסל בכך?!

4 וכי תימא הכי נמי ואם תאמר אכן כך הוא הדין גם כן שאין דין פיגול ונותר בימי הרגל — והתניא והרי שנויה ברייתא, ר' נתן אומר: לא אמר ר' טרפון את דבריו אלא לענין הלכה זו בלבד, של מריקה ושטיפה, ולא לעניינים אחרים, כגון פיגול ונותר!

5 אלא צריכים לפרש בהסבר שיטת ר' טרפון כדברי רב נחמן אמר רבה בר אבוה, שכן אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: הואיל והשלמים מצויים הרבה ברגל אין הבלוע שבתוך הכלים נעשה נותר, שהרי זמן אכילת השלמים הוא שני ימים, ומה שהוא מבשל כל יום ויום מימי הרגל נעשה גיעול מפליט לחבירו שנתבשל ביום הקודם, ולכן רק לאחר הרגל, כאשר יפסיקו לבשל בו, יתחייב בשטיפה ומריקה.

6 ב עוד שנינו במשנה: וחכמים אומרים עד זמן אכילה מריקה ושטיפה. ומבררים: מאי קאמר מה הוא אומר? מה פירוש הדברים? אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: ממתין לה לכלי הנחושת עד זמן אכילה, כל זמן שמותר לאכול מחטאת זו, והדר עביד ואז עושה לה מריקה ושטיפה.

7 ושואלים: מנהני מילי מנין הדברים הללו? אמר ר' יוחנן משום בשם אבא יוסי בן אבא: כתיב נאמר בדין כלי נחושת שבושלה בו חטאת: "ומרק ושטף במים" ויקרא ו, כא, וכתיב ונאמר בפסוק שלאחריו: "כל זכר בכהנים יאכל אותה", הא הרי כיצד? והרי ממרקים ושוטפים לאחר אכילה! ממתין לה לכלי הנחושת עד זמן אכילה, והדר עביד ואז עושה לה מריקה ושטיפה.

8 ג שנינו במשנה באופן בו נעשית המריקה והשטיפה, כי המריקה — כמריקת הכוס, שטיפה — כשטיפת הכוס. מכאן שנינו כי השטיפה והמריקה בצונן. ועוד בענין זה תנו רבנן שנו חכמים: מריקה ושטיפה — בצונן, אלו דברי רבי. וחכמים אומרים: מריקה — בחמין, ושטיפה — בצונן.

9 ומסבירים: מאי טעמא דרבנן מה טעמם של חכמים? מידי דהוה כמו שהוא הדין לגבי גיעולי גוים שצריכים לעשות הגעלה בחמין לכלי שבישלו בו גוים, כדי לפלוט את האיסור הבלוע בו. ורבי אמר לך יכול היה לומר לך: לענין הגעלה לא קאמינא איני אומר, שודאי יש להגעיל בחמין. כי קאמינא כאשר אומר אני הרי זה למצות מריקה ושטיפה דבתר שאחר הגעלה, ששתיהן בצונן.

10 ורבנן וחכמים, משיבים על כך: אם כן, שהמריקה והשטיפה ענין אחד הן, לכתוב קרא שיכתוב המקרא לשון זהה, או "מרק מרק", או "שטף שטף", מאי מה ענין שינוי הלשון "ומרק ושטף"? שמע מינה למד מכאן: מריקה — בחמין, ושטיפה — בצונן.

11 ורבי, מה הוא משיב לטענה זו? אי כתיב אם היה כתוב "ומרק מרק", או שהיה כתוב "ושוטף שוטף", הוה אמינא הייתי אומר שכוונת הכתוב שיעשה תרי זימני שתי פעמים "מרק" מריקה או תרי זימני שתי פעמים "שטף" שטיפה, לכך כתיב נאמר "ומרק ושטף", לומר לך שהן שתי פעולות שונות: מריקה — כמריקת הכוס מבפנים, שטיפה — כשטיפת הכוס מבחוץ.

12 ד משנה אם בישל בו בכלי אחד בשר קדשים ובשר חולין, או בשר קדשי קדשים ובשר קדשים קלים, אם יש בהן בקדשים שהתבשלו עם החולין או בקדשי הקדשים שהתבשלו עם הקדשים הקלים שיעור בנותן נתינת טעם במה שהתבשל אתם בכלי — הרי דינם של הקלים שבתערובת שיהו נאכלין כדינם של החמורין שבהן, בהגבלת הראויים לאכול, וכן זמן ומקום האכילה. והקלים שבתערובת זו אינן טעונין חייבים מריקה ושטיפה של כלי נחושת שנתבשלו בו, ואינן פוסלים במגע, שהנוגע בהם אינו מקבל את דינם של החמורים, ואם פסולים הם — אף הדבר הנוגע נפסל, ואם כשרים הם — הדבר הנוגע צריך להיאכל כדינם.

13 רקיק כשר שנגע ברקיק פסול, או חתיכה של בשר קדשים שנגעה בחתיכה של בשר פסול — לא כל הרקיקין הכשרים שנגעו נאסרים בנגיעה זו, וכמו כן לא כל החתיכות אסורין, שאינו אסור אלא במקום שבלע אחד מן השני.

14 ה גמרא ומבררים את הנאמר בתחילת המשנה, מאי קאמר מה הוא אומר? שהרי יש לכאורה סתירה בדברים, שאם יש בקדשי קדשים כדי נתינת טעם בקלים, והקלים נאכלים כחמורים, מדוע אינם טעונים מריקה ושטיפה ואינם פוסלים במגע כמותם? ומשיבים: אכן, צריך להוסיף ולשנות כך את המשנה: אם יש בהן בנותן טעם — הרי הקלין נאכלין כחמורין, וטעונין מריקה ושטיפה, ופוסלין במגע.

15 אם אין בהן בנותן טעם — אין הקלין נאכלין כחמורים, ואין טעונין מריקה ושטיפה, ואין פוסלין במגע. ושואלים: ואם אין בקדשי קדשים כדי נתינת טעם בקדשים קלים, מדוע אין הכלים טעונים מריקה ושטיפה?

16 נהי גם אם אמנם שמדין קדשי קדשים שנתבשלו בהם לא בעו צריכים מריקה ושטיפה, אבל קדשים קלים ניבעי צריכים מריקה ושטיפה!

17 אמר אביי: מאי מה פירוש "אין טעונין" דקאמר שהוא אמר? קדשי קדשים אין טעונים, אבל קדשים קלים שבושלו בהם טעונין מריקה ושטיפה. רבא אמר: הא מני משנה זו כשיטת מי היא? שיטת ר' שמעון היא, שאמר: קדשים קלים עצמם אין טעונין מריקה ושטיפה.

18 ודנים בדברים, בשלמא נניח לשיטת רבא, היינו דקתני זהו שהוא שונה במשנה: בישל בו קדשים וחולין או קדשי קדשים וקדשים קלים, כדי להשמיענו שגם קדשים קלים אינם טעונים מריקה ושטיפה, אם אין בהם בנותן טעם של קדשי קדשים, וכשיטת ר' שמעון. אלא לדעת אביי, תרתי שני מקרים, גם של קדשים וחולין, וגם של קדשי קדשים וקדשים קלים, למה לי? הרי לכאורה יש להם אותו דין!

19 ומשיבים: צריכי צריכים הם, אבל לא לענין מריקה ושטיפה, אלא לעצם דין הבישול, דאי תנא שאם היה שונה רק קדשים וחולין, הוה אמינא הייתי אומר: חולין הוא דמבטלי שמבטלים את הקדשים אם אין בקדשים כדי לתת בהם טעם, כיון דלאו מינייהו שאינם מינם, אבל קדשי קדשים וקדשים קלים אימא אמור שלא, כיון שהם נחשבים כמין אחד.

20 ולהיפך, ואי תנא ואם היה שונה רק קדשי קדשים וקדשים קלים, הוה אמינא הייתי אומר: קדשים הוא דאלימי לבטולי שתקיפים לבטל קדשים אחרים, אבל חולין אימא אמור שלא, על כן צריכא צריך שייאמרו שני הדברים.

21 ו שנינו במשנה: רקיק פסול שהגיע שנגע ברקיק כשר — אין אסור כל הרקיק הכשר, אלא מקום הבליעה בלבד, וכן לגבי חתיכה שנגעה בחתיכה. ובענין זה תנו רבנן שנו חכמים על מה שנאמר בדין החטאת: "כל אשר יגע בבשרה יקדש" ויקרא ו, כ: יכול יהא נוהג דין זה בכל נגיעה שהיא, אפילו שלא בלע כלל? תלמוד לומר: "בבשרה" ויקרא ו, כ —

22 עד שיבלע ממה שבבשרה.

23 ומן הצד האחר, יכול נגע במקצת חתיכה ובלע, יהא כולו פסול? תלמוד לומר: "כל אשר יגע יקדש" — הנוגע פסול, ולא החלק שלא נגע. הא כיצד? והרי בלע מבשרה! חותך את מקום שבלע. ועוד דורשים: מה שנאמר "בבשרה" ויקרא ו, כ הרי זה בא למעט: בבשרה דווקא, ולא בגידין ולא בעצמות ולא בקרנים ולא בטלפים.

24 א וממשיכה הברייתא: מה שנאמר "כל אשר יגע בבשרה יקדש" משמעו שיהיו דיניו כמוה, הא כיצד? אם פסולה היא, כגון שנשחטה חוץ לעזרה — תפסל אף החתיכה שבלעה מן החטאת, ואסורה באכילה כמותה, ואם כשרה היא החטאת — תאכל החתיכה שנגעה בה כדין חמור שבה, וכגון שהיתה זו חתיכת שלמים הנאכלת לשני ימים ולכל אדם, שהיא צריכה להיאכל כדין החטאת הבלועה בה — ליום ולילה ולזכרי כהונה בלבד.

25 ושואלים: אמאי מדוע כך הוא הדין לגבי בשר קדשים שנגע בחטאת פסולה? וניתי ושתבוא מצות עשה של אכילה של החתיכה שנגעה בחטאת הפסולה, ולידחי ותדחה את לא תעשה שיש באכילת חטאת שנבלעה בה! אמר רבא: אין עשה דוחה את לא תעשה שבמקדש.

26 שכך שנינו בברייתא על מה שנאמר בקרבן הפסח: "ועצם לא תשברו בו" שמות יב, מו, ר' שמעון בן מנסיא אומר: אחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח במשמע, שאסור בשבירה. ולכאורה אמאי מדוע? הוא כך, ניתי שיבוא עשה של אכילת קדשים, ובכלל זה מוח העצם, ולידחי וידחה את לא תעשה של "עצם לא תשברו"! אלא צריך לומר שאין עשה דוחה את לא תעשה שבמקדש.

27 רב אשי אמר הסבר אחר: מה שאמר הכתוב "כל הנוגע בבשרה יקדש" להיות כמותה — הוא עצמו מצוות עשה הוא, ולפי הכללים של מדרש ההלכה אין עשה דוחה את לא תעשה ועשה.

28 ב ובהמשך למה שנאמר בחטאת "כל אשר יגע בבשרה יקדש" ויקרא ו, כ, שואלים: אשכחן מצאנו חטאת שמתקדש בבלוע, שאר קדשים מנלן מנין לנו שדבר הנוגע בהם יקדש להיות כמותם? אמר שמואל משום בשם ר' אליעזר: נאמר "זאת התורה לעלה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים" ויקרא ז, לז, ובפסוק זה הישוותה התורה את הקרבנות אלו לאלו, כך שמן הדין המיוחד שבכל אחד מהם אנו למדים לשאר הקרבנות.

29 ומפרטים: "לעלה" — כי כמו עולה, מה עולה טעונה כלי בעשייתה, אף כל בהמת זבחים טעונה כלי. ושואלים: מאי מהו כלי זה שלמדנו מעולה? אילימא אם תאמר מזרק לקבלת הדם, וכפי שלמדנו מן העולות שהוקרבו במעמד הר סיני — הלוא בשלמי ציבור שהקריב משה באותו מעמד נמי כתיב בהו גם כן כתוב בהם דין זה: "ויעלו עולות ויזבחו זבחים... ויקח משה חצי הדם וישם באגנת" שמות כד, ה–ו. ואין זה דין מיוחד לעולה!

30 אלא הכוונה היא לסכין שאין הזבח נשחט אלא בסכין, ולא באבן חדה או בקנה חד. ושואלים: ועולה גופה עצמה מנלן מנין לנו שצריכה סכין? דכתיב שנאמר: "וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו" בראשית כב, י, והתם ושם עולה הוא, דכתיב שנאמר: "ויעלהו לעלה תחת בנו" בראשית כב, יג. וממשיכים בדרשת הפסוק "זאת התורה" וכו'.

31 מה שנאמר שם: "מנחה" בא ללמד: מה מנחה אינה נאכלת אלא לזכרי כהונה כאמור בויקרא ו, ט, אף כל הקרבנות האמורים בפסוק זה אינם נאכלין אלא לזכרי כהונה. ושואלים: מאי היא מהו המדובר? אי אם בא הכתוב ללמדנו לגבי חטאת ואשם — בהדיא כתיב בהו במפורש כתוב בהם דין זה, לגבי חטאת — "כל זכר בכהנים יאכל אותה" ויקרא ו, כב, ולגבי אשם — "כל זכר בכהנים יאכלנו" ויקרא ז, ו!

32 ואי ואם ללמוד מכאן לגבי שלמי ציבור, הבאים בעצרת עם שתי הלחם ראה ויקרא כג, ט שלא נאמר בהם דין זה — הלכה זו מריבוייא דקרא אתי מריבוי המקרא באה, שנאמר: "בקדש הקדשים תאכלנו כל זכר יאכל אתו" במדבר יח, י, ועל כך שנינו בברייתא: לימד כתוב זה על שלמי ציבור שאינן נאכלין אלא לזכרי כהונה!

33 ומשיבים: תנאי מחלוקת תנאים היא מנין למדים דין זה,