ביאור שטיינזלץ על זבחים קי״ז

1 נמצאו איפוא גם זבין וגם טמאי מתים משתלחין חוץ למחנה אחת שהוא מחנה שכינה בלבד, ומותרים שניהם כדינם במחנה ישראל. ואולם הרי התורה אמרה בדין שילוח מחנות של טמאים: "אל מחוץ למחנה תשלחום ולא יטמאו את מחניהם" במדבר ה, ג, ובאה לשון כפולה זו לומר:

2 תן מחנה מיוחד לזה לשילוחם של טמאי מתים שהם מותרים במחנה לויה ואסורים רק במחנה שכינה, ותן מחנה לזה לשילוחם של זבים שהם מותרים במחנה ישראל ואסורים במחנה שכינה ובמחנה לויה. ואם לא היה במשכן שילה מחנה לויה, נמצאו איפוא הזבים וטמאי המתים שניהם משולחים רק ממחנה אחד, ואין הבחנה ביניהם.

3 אמר ליה לו רבא אלא מאי מה אתה אומר בפירוש הדברים, שמחנה ישראל לא הואי היה במשכן שילה? אם כן נמצאו איפוא הזבין וגם המצורעין משתלחין שניהם למקום אחד, שהוא מחוץ למחנה לויה, ואילו התורה אמרה על המצורע: "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" ויקרא יג, מו, ולשון זו "בדד" באה להורות שלא ישב טמא אחר עמו!

4 אלא יש לומר, מכח זה, כי לעולם כולהו תלתא הוו כל שלוש המחנות היו במשכן שילה, ומאי ומה פירוש מה ששנינו שבשילה "לא היו אלא שתי מחנות"? הכוונה היא לענין קליטה, שבמשכן שילה לא היה מחנה לויה קולט את הרוצח בשגגה. ותוהים: האם מכלל תירוץ זה ניתן להסיק כי במשכן שבמדבר הואי קלטה היתה קולטת מחנה לויה את הרוצחים?

5 ומשיבים: אין אכן כן, והא תניא והרי שנויה ברייתא על האמור בדין עיר מקלט לרוצח בשגגה: "ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה" שמות כא, יג, אמר הקדוש ברוך הוא למשה "ושמתי לך מקום" להשמיעו כי עוד בחייך יהיה הדבר, ואף לפני שיכנסו ישראל לארץ. ואמר לו: "לך מקום" — שזה הוא מקומך עתה, שהוא מחנה לויה. ועל אותו מקום נאמר "אשר ינוס שמה", נמצא הכתוב מלמד שמגלין את הרוצח בשגגה גם במדבר, ולהיכן גולין? למחנה לויה. ואף בלויים הדין כן, שהם גולים למחנה לויה.

6 מכאן אמרו חכמים: בן לוי שהרג בשגגה, וחייב הוא בגלות — גולה מפלך לפלך, כלומר, מעיר לויים אחת לעיר אחרת. ואם גלה למקום אחר בפלכו — גם פלכו קולטו.

7 ושואלים: מאי קרא מהו המקרא המלמד על כך? אמר רב אחא בריה בנו של רב איקא: נאמר בדין עיר מקלט לרוצח בשגגה "כי בעיר מקלטו ישב" במדבר לה, כח — עיר שקלטתו כבר.

8 א שנינו במשנתנו כי משבאו לגלגל הותרה ההקרבה בבמות יחיד. ובפרטי ענין זה תנו רבנן שנו חכמים: כל קרבן שהוא נידר ונידב שבא בנדר או בנדבה — היה קרב בבמה של יחיד, וכל קרבן שאין נידר ונידב אלא חובה — אין קרב בבמה של יחיד. וכיון שכך, מנחה סתם, שהיא באה נדבה וקרבנות נזירות, שהם בגדר נדרים, שהרי אין אדם חייב להיות נזיר — קריבין בבמה. אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: לא קרבו בבמת יחיד אלא עולות ושלמים בלבד, אבל לא מנחה ונזירות.

9 ר' יהודה אומר: כל קרבן שהצבור והיחיד מקריבין באהל מועד שבמדבר — מקריבין אותו גם באהל מועד שבגלגל, ומה אם כן, ההבדל שבין אהל מועד שבמדבר לבין אהל מועד שבגלגל? שבזמן אהל מועד שבמדבר לא היו במות יחיד מותרות, והיו חייבים להקריב רק במשכן, ואילו בזמן אהל מועד שבגלגל היו הבמות מותרות. ומכל מקום גם כאשר עושה בבמתו שבראש גגו, עדיין לא היה מקריב עליה אלא עולה ושלמים.

10 וחכמים אומרים: כל שהצבור מקריבין באהל מועד שבמדבר — מקריבין גם באהל מועד שבגלגל, וכאן וכאן, בין בגלגל ובין בבמת היחיד — לא קרבו ליחיד אלא עולה ושלמים בלבד, ולא קרבנות אחרים. ר' שמעון אומר: אף צבור לא הקריבו בבמת הציבור שבגלגל כל קרבנותיהם, אלא פסחים

11 וכן שאר חובות ציבור שקבוע להן זמן מוגדר מתי הם צריכים להיות מובאים, כגון תמידים ומוספים. ואולם קרבנות חובה שאין להם זמן מוגדר להקרבתם, לא קרבו בבמה בזמן משכן גלגל.

12 א ומעתה נפנים לברר את השיטות השונות של החכמים ששנינו בברייתא זו. ומסבירים: מאי טעמא מה הטעם, המקור בתורה לשיטת ר' מאיר שלא הקריבו בבמת יחיד בתקופת המשכן בגלגל אלא קרבנות הבאים בנדר ונדבה, ובכללם מנחות ונזירות? שכן אמר קרא הכתוב בענין ההקרבה לכשייכנסו בני ישראל לארץ ישראל: "לא תעשון ככל אשר אנחנו עשים פה היום איש כל הישר בעיניו. כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה" דברים יב, ח — ט.

13 שכך אמר להן משה לישראל: כי עייליתו כאשר אתם נכנסים לארץ ישראל, ועדיין לא באתם למשכן שילה ולמקדש בירושלים, ומותרים אתם להקריב בבמות — לא תעשו ככל אשר אנחנו עושים במדבר, קרבנות חובה ונדבה. אלא "איש כל הישר בעיניו" — ישרות, כלומר, קרבנות הבאים מנדבת מיושר ליבו של כל איש תקריבו, ואילו חובות לא תקריבו. ואף מנחות וקרבנות הבאים עם סיום הנזירות הלוא בכלל ישרות נינהו הם, שהמנחות באות בנדר ונדבה, ואין נזירות אלא בנדר, ואינה חובה על האדם.

14 ורבנן וחכמים החולקים על ר' מאיר, ולשיטתם לא הקריבו בבמות יחיד מנחות ונזירות, טעמם הוא — משום שאין מנחה נוהגת כלל בבמה, ואילו קרבנות נזירות אינם בכלל ישרות, אלא חובות נינהו הם. שאמנם הנזירות עצמה היא נדר, אבל משעה שנעשה נזיר מוטלים עליו הקרבנות כחובה.

15 ובעניין זה, אמר שמואל: מחלוקת ר' מאיר וחכמים הינה דווקא בקרבנות החטאת ואשם שמביא הנזיר, אבל בעולות ושלמים שהוא מביא — דברי הכל, ואף לדעת חכמים, בכלל ישרות נינהו הם, וקרבי וקרבים בבמת יחיד.

16 מותיב מקשה על כך רבה ממה ששנו חכמים בברייתא: חזה ושוק של קרבנות שלמים הניתנים לכהנים לאכילה ראה ויקרא ז, לד, וכן תרומת לחמי תודה הלחם הניתן לכהן לאכילה מכל אחד מארבעת מיני לחמי התודה, ראה ויקרא ז, יד, נוהגין רק בבמה גדולה, ואין נוהגין בבמה קטנה. ויש מעתה לדייק: דווקא אלו אינם נוהגים בבמה קטנה, ואילו מתנת כהנים האחרת, שהיא הזרוע בשלה שבאיל נזיר ראה במדבר ו, יט — כ, שיירה שייר אותה, לא הזכיר אותה התנא.

17 ומעתה, אי אמרת בשלמא נניח אם אתה אומר שאף בעולה ושלמים פליגי חלוקים הם ר' מאיר וחכמים אם קרבו בבמת יחיד, הא ברייתא זו שלא נזכר בה איל נזיר, מני כשיטת מי היא? כשיטת רבנן חכמים היא, שלדעתם לא קרבו שלמי נזיר. אלא אי אמרת אם אומר אתה שרק בקרבנות החטאת ואשם של הנזיר פליגי חלוקים הם, ושלמים ועולות של נזיר אף חכמים מודים שהקריבו בבמה, הא מני זו כשיטת מי היא?

18 אלא אי איתמר, הכי איתמר אם נאמר דבר זה, כך נאמר, אמר שמואל: מחלוקת ר' מאיר וחכמים היא דווקא בעולה ושלמים של נזיר, אבל בחטאת ואשם — דברי הכל חובות נינהו הן, ולא קרבי קרבים, גם לא לדעת ר' מאיר.

19 ב ועוד בבירור דעות התנאים שבברייתא זו, אמר מר החכם ר' יהודה אומר: כל שהציבור והיחיד מקריבים באהל מועד שבמדבר — מקריבים באהל מועד שבגלגל, בין נדרים ונדבות ובין חובות. ורק בבמת יחיד לא הקריב היחיד אלא עולה ושלמים. וחכמים אומרים: כל שהצבור מקריבין באהל מועד שבמדבר, מקריבין באהל מועד שבגלגל. אבל יחיד אינו מקריב אלא עולה ושלמים בלבד, בין בבמת יחיד ובין במת ציבור.

20 ומבררים את השיטות הללו, מאי טעמייהו דרבנן מה טעמם של חכמים הסבורים שרק ציבור הקריבו קרבנות חובה בבמה גדולה? אמר קרא המקרא לגבי תקופת היתר הבמות: "איש כל הישר בעיניו יעשה" דברים יב, ח, לומר: לגבי איש, אדם פרטי — ישרות, כלומר, קרבנות נדבה הוא דליקרוב שיקרבו, חובות — לא ליקרוב יקרבו, ואילו לגבי צבור — אפילו חובות ליקרוב שיקרבו.