1חצות שני של הלילה הבא עוכלתן מחשיב אותם כמעוכלים. רב חסדא אמר: עמוד השחר של הלילה הראשון עוכלתן, ואם יפקעו אין צריך עוד להחזירם.2אמרי בי אמרו חכמים מבית מדרשו של רב: מאי טעמא מה הטעם של רב חסדא שעמוד השחר מטיל עליהם דין עיכול? נלמד הדבר בקל וחומר: ומה חצות שאין עושה לינה שאם היו האיברים מחוץ למזבח בחצות לילה, אין הדבר נחשב להם כלינה הפוסלת אותם, בכל זאת עושה עיכול, שהרי אחר חצות הם נחשבים כמעוכלים. עמוד השחר שעושה לינה, שאם היו מחוץ למזבח הרי הם נפסלים משום נותר, אינו דין שעושה עיכול?3ועוד נחלקו חכמים אלה בבעיה אחרת: פירשו האיברים קודם חצות והחזירן לאחר עמוד השחר, רבה אמר: חצות של לילה שני עוכלתן כשיטתו בשאלה הקודמת, ואם פקעו לאחר מכן לא יחזירם, רב חסדא אמר: מאחר ולא היו על המזבח בעלות השחר אין בהן תורת עיכול לעולם, וישוב ויחזירם למזבח עד שייעשו דשן ממש. משתי המחלוקות שבין רבה ורב חסדא עולה כי מוסכם על שניהם שאם לא היו האיברים על המזבח בחצות אין הם נחשבים כמעוכלים.4מתקיף לה מקשה על כך רב יוסף: ומאן לימא לן ומי יאמר לנו שחצות דווקא בהיותם בראש המזבח משויא להו עיכול עושה בהם, מחיל עליהם, דין עיכול? דילמא כל היכא דמשכחא להו משויא להו עיכול שמא כל מקום שמוצא אותם זמן חצות עושה בהם עיכול! ומעירים, שלחו מתם משם, מארץ ישראל: הלכתא הלכה כרב יוסף שאם עבר חצות נחשבים האיברים כמעוכלים בכל מקום שהם נמצאים בו, ולאו דווקא על המזבח.5איתמר נמי נאמר גם כן, שאמר ר' חייא בר אבא: פירשו איברים מן המזבח קודם חצות והחזירן אחר חצות — אמנם לא נהנין מהם, ואולם גם לא מועלין בהם, מאחר וכבר נעשתה מצוותם, שחצות עשה בהם עיכול. וכן תנא שנה בר קפרא: פירשו קודם חצות והחזירן לאחר חצות — יוצאין מידי מעילה.6אמר ליה לו רב פפא לאביי: וכי מאחר ששלחו מתם משם, מארץ ישראל הילכתא הלכה כרב יוסף, שחצות עושה עיכול גם מחוץ למזבח, וכן אמר ר' חייא בר אבא, וכן תני שנה בר קפרא כדבריו, אם כן רבה ורב חסדא במאי פליגי במה הם חלוקים? אמר ליה לו: באיברים שמנים, שכיון שיש בהם שומן הרי הוא מעכב את התעכלותם, ובאלו אין חצות עושה עיכול.7א בעא מיניה שאל ממנו רבא מרבה: האם לינה מועלת מועילה לפסול את האיברים כאשר הם נמצאים בראשו של מזבח בעלות השחר, שלא על גבי המוקד, או אינה מועלת בראשו של מזבח, ולא נפסלו עם השחר? ומבררים: היכי דמי כיצד בדיוק מדובר? אילימא אם תאמר במקרה שעדיין לא ירדו מן המזבח, השתא עכשיו, הרי אפילו אם לנו בעזרה אמרת אומר אתה שאם עלו לא ירדו, כפי ששנינו במשנה פד,א, אם נשארו בראשו של מזבח מיבעיא נצרכה לומר שלא ירדו?8ואלא השאלה עוסקת במקרה שלנו בראש המזבח, וירדו מעל המזבח, ומעתה יש לשאול האם נפסלו בלינה בראש המזבח, ולכן אם ירדו שוב לא יעלו, או שמא כשרים הם ויעלו. וצדדי השאלה: האם לינה בראש המזבח לשלחן של לחם הפנים מדמינן לה אנו מדמים, משווים אותה, דתנן ששנינו במשנה: חלות של לחם הפנים, שצריך ליטול אותן בכל שבת ולהביא חלות חדשות, אפילו הן נשארות על השלחן ימים רבים לאחר הזמן הראוי — אין בכך כלום ולא נפסלו בלינה, או דילמא שמא ללינה על קרקע העזרה מדמינן אנו מדמים, משווים, שבשר הלן על רצפת העזרה נפסל בעלות השחר?9אמר ליה לו: אין לינה בראשו של מזבח, ואינם נפסלים שם. ושואלים: האם קיבלה מיניה קיבל רבא הלכה זו ממנו, מרבה והסכים לה, או לא? ומשיבים: תא שמע בוא ושמע, דאיתמר שנאמר שנחלקו בבעיה הבאה: איברים שלנו בעזרה — מעלה אותם למזבח ומקטר והולך כל הלילה עד עלות השחר, ולא יותר מכך. לן איבר בראשו של מזבח — מקטר והולך לעולם עד שיישרפו.10ירדו האיברים הללו שלנו בראש המזבח מעל המזבח, רבה אמר: יעלו, רבא אמר: לא יעלו עוד. שמע מינה למד מכאן: לא קיבלה רבא מיניה ממנו, אלא הוא סבור שיש פסול לינה בראש המזבח. ומסכמים: אכן, שמע מינה למד מכאן שכן הוא.11ב שנינו במשנה: כשם שהמזבח מקדש כך הכבש וכלי שרת מקדשים. ובענין זה מביאים, תנו רבנן שנו חכמים: "הנגע במזבח יקדש" שמות כט, לז — אין לי אלא מזבח, כבש מנין? תלמוד לומר "ומשחת את המזבח" שמות ל, כו, "את" לרבות הכבש. כלי שרת מניין? תלמוד לומר בכלי הקודש כולם: "כל הנגע בהם יקדש" שמות ל, כט.12בעא מיניה שאל ממנו ריש לקיש מר' יוחנן: כלי שרת מהו שיקדשו את הפסולין? אמר ליה לו, תניתוה הרי כבר שניתם אותה במשנתנו: כשם שהמזבח והכבש מקדשין את הראוי להן למרות שהוא פסול, כך כלים מקדשין!13אמר ליה לו ריש לקיש: ממשנתנו יש ללמוד שכלי שרת מקדשים את מה שניתן בהם, לענין ששוב לא ניתן לפדותו, גם אם נפסל. ואילו אני, לגבי השאלה האם הם מקדשים לכתחילה ליקרב קמיבעי נשאלה לי. אמר לו ר' יוחנן: הא נמי תנינא זו גם כן שנינו, בכלל קרבנות פסולים שאם עלו לא ירדו:14קרבן שקיבלו פסולין וזרקו את דמו, מאי לאו האם אין כוונת הדברים שקיבלו פסולין את הדם, וגם זרקו פסולין, שרק אז נפסל הקרבן ואין להעלותו על המזבח. אבל אם רק קיבלו פסולים את הדם, למרות שהוא נפסל בכך — רשאים כשרים לכתחילה לזורקו, ולהעלות את הקרבן. ומכאן שכלי השרת מקדשים את הדם הפסול לזורקו אפילו לכתחילה!15דחה ריש לקיש: לא, אפשר להסביר את המשנה כשני מקרים שונים: שקיבלו פסולין את דמו, אי נמי או גם כן שזרקו פסולין למרות שקיבלוהו כשרים, ובשני המקרים אין זה אלא בדיעבד, לפי שכלי השרת אינם מקדשים להקריב או לזרוק לכתחילה.16א ומביאים דיון, שהובאה בו משנתנו כראיה. וכך נשאלה השאלה: אויר שלמעלה מן המזבח כמזבח דמי נחשב, שכאשר נכנס דבר פסול לאויר המזבח אינו יורד, או לא? ומציעים: תא שמע בוא ושמע ממשנתנו: כשם שהמזבח מקדש את הפסולים, כך כבש מקדש, שאם עלו עליו — לא ירדו, אלא יקרבו על גבי המזבח.17ואי אמרת ואם אתה אומר אויר מזבח לאו לא כמזבח דמי נחשב — אויר כבש נמי גם כן לאו לא ככבש דמי נחשב, ואם כן, היכי מסיק ליה כיצד מעלה אותו את איברי הקרבן הפסול מכבש למזבח? הלוא כאשר מרים את האיבר מן הכבש להעלותו הוה ליה נעשה ירוד, כאילו ירד מן הכבש, וכל הפסולים שירדו שוב אינם עולים!18ומשיבים: כאן מדובר דנגד ליה שמושך אותו על גבי הכבש, ואינו מגביהו, ונמצא שלא היה באויר הכבש כלל. ומקשים: והא והרי גם אם גוררו על גבי הכבש, עדיין אויר רווח יש בין כבש למזבח, וכשהוא שם הריהו ירוד! ומשיבים: הואיל ואויר זה מועט הוא, רק מיעוט איבר הקרבן נמצא מעליו, ולכן כאשר רובו של האיבר לכבש על הכבש, המיעוט שבאויר נידון כמונח על הכבש, ואם הגיע רובו למזבח נידון אותו מיעוט שבאויר כמונח על המזבח.19ושואלים: אם כן, תיפשוט מהא הא דבעי תפתור מכאן שאלה זו ששאל רמי בר חמא: האם יש חיבור לעולין שהקרבן נחשב כיחידה אחת, וגם מה שאינו נמצא על המזבח נחשב כמצוי עליו, או לא, ודנים כל חלק לעצמו? תיפשוט תפתור ממה שאמרנו שיש חיבור! ומשיבים: הא לא קשיא זה אינו קשה, ואכן, תיפשוט תפתור בכך את השאלה.20ועל מה שרצו להוכיח מתחילה, שאויר המזבח נחשב כמזבח, מתקיף לה מקשה על כך רבא בר רב חנן: ואי אמרת ואם אתה אומר כי אויר מזבח כמזבח דמי נחשב, עולת העוף שמליקתה נעשית באויר המזבח, דפסלה שנפסלת במחשבה להקטירה למחר, היכי משכחת לה כיצד מוצא אתה אותה?21הרי אין מחשבת חוץ לזמנו פוסלת אלא אם חשב להקטיר בזמן שאינו רשאי להקטיר, ואילו עולת העוף הא הרי כבר קלטה מזבח. וגם אם ימתין עד למחר יקטירו אותה, כדין כל קרבן שנפסל בלינה, שאם עלה לא ירד!22מתקיף לה מקשה על כך על קושיה זו רב שימי בר אשי: אלמה למה לא יהא פסול מחשבה בעולת העוף? משכחת לה מוצא אתה אותה כגון שאמר: "הריני מולקה על מנת להורידה למחר ולהעלותה ולהקטירה". ואם אכן היה מורידה למחר — שוב לא ניתן להעלותה ולהקטירה, שהרי פסולים שירדו שוב לא יעלו, ולפיכך אף מחשבתו על כך פוסלת את הקרבן!23על קושייתו של רב שימי שואלים: הניחא זה נוח לשיטת רבא, שאמר: לינה מועלת מועילה לפסול את הקרבן גם כשהוא בראש המזבח, ולפיכך אם היה מוריד את העולה למחר שוב לא ניתן היה להקטירה, אלא לשיטת רבה שאמר: אין לינה מועלת בראש המזבח, הרי גם אם היה מורידה למחר, צריך היה לחזור ולהקטירה. ואם כן ליתא אינה למחשבתו כלומר, אין זו מחשבת פסול!24משיב לכך רב שימי בר אשי: לרבה נמי גם כן משכחת לה מוצא אתה אותה, כגון שאמר: הריני מולקה על מנת להורידה קודם עמוד השחר ולהעלותה לאחר עמוד השחר, שהואיל ובעמוד השחר לא היתה על המזבח, בזה אף רבה מודה שנפסלת בלינה.25ומוסיף רב שימי: גם אם יש מקום לדון בגוף ההוכחה של רבא בר רב חנן, להך גיסא מיהא תיפשוט לצד זה על כל פנים תפתור להיפך, שאויר מזבח כמזבח דמי נחשב: דאי סלקא דעתך שאם עולה על דעתך כי אויר מזבח לאו לא כמזבח דמי נחשב,
