1ומכל מקום תנן שנינו במשנה שבמקרה שנתערב איבר של בהמה בעלת מום באיברי עולה העומדים להקרבה, כגון ראש בראשים, ולכתחילה אסור להקריב אף לא אחד מהם, ר' אליעזר אומר: אם כבר קרב הראש של אחד מהן — יקרבו כל שאר הראשים. שכן יש לתלות ולומר שאותו הראש שקרב הוא ראשו של בעל המום. הרי איפוא, שגם איברים של שחוטים, שנדחים לגמרי, אם נדחו מהקרבה מחמת איסור שנתערב בהם — אין הם נדחים לגמרי, וכשרים בדיעבד!2ומשיבים: אין מכאן ראיה, שכן הוא ר' אליעזר אומר את דבריו כשיטת חנן המצרי, שאמר שאף שחוטים אינם נדחים. דתניא שכך שנויה ברייתא, חנן המצרי אמר: אפילו כבר נשחט שעיר יום הכיפורים, שמזים מדמו בקודש הקדשים, והדם שלו כבר נמצא בתוך הכוס, ומת בן זוגו השעיר המשתלח לעזאזל ובאותה שעה לא ניתן לזרוק את הדם — אין הדם נדחה בכך, אלא מביא חבירו שעיר אחר, ומזווג מצרף לו שישמש כשעיר המשתלח לעזאזל. אך לדעת הסבורים שיש דחייה בקרבנות, הרי גם אם נאסרו לכתחילה מחמת תערובת — שוב אין הם כשרים להקרבה, וכדברי רבא.3א ועוד בענין זה, אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: טבעת של עבודה זרה, שהיא אסורה בהנאה ואינה בטילה אפילו באלף, שנתערבה במאה טבעות של היתר, ולאחר מכן נפלה אחת מהם לים הגדול — הותרו כולן, משום דאמרינן שאומרים אנו: הך דנפל היינו דאיסורא זו שנפלה זוהי הטבעת של האיסור.4איתיביה הקשה לו רבא לרב נחמן ממה ששנינו במשנתנו: כל הזבחים שנתערבה בהם חטאת המתה או שור הנסקל, אפילו התערבה אחת בריבוא — נאסרה כל התערובת וימותו כולן. ולשיטת רב, שתולים לומר שזה שאבד הוא האסור, אמאי מדוע ימותו כולם? נמתין שימות אחד מהם, ונימא נאמר: זה דמית שמת — איסורא מית האיסור הוא שמת, והשאר יהיו מותרים!5אמר ליה לו רב נחמן לרבא: רב שאומר הלכה זו שיש לתלות שהאיסור הוא שנפל, הריהו סבור כשיטת ר' אליעזר. דתנן שכן שנינו במשנה, ר' אליעזר אומר: כשנתערבו איברים של בעל מום באיברי עולות כשרות, אם כבר קרב הראש של אחד מהן — יקרבו כל הראשים כולן, משום שאנו תולים שהראש שקרב הוא הראש הפסול.6הקשה לו רבא לרב נחמן על תירוצו זה: והא והרי אמר ר' אלעזר: לא התיר ר' אליעזר את כל הראשים להקרבה אלא רק כאשר הם מוקרבים שנים שנים, משום שאחד מהם בודאי מותר להקרבה, אבל להקריב אותם אחד אחד — לא התיר, שמא את הפסול הוא מקריב! אמר ליה לו: גם אנא אני שאמרתי בשם רב, להתיר את כל שאר הטבעות — תרתי קאמינא שתים שתים אמרתי, שמוכר כל פעם שתי טבעות, שאז יש לומר שאחת מהם בודאי אינה של עבודה זרה.7ב ועוד בענין זה, אמר רב: טבעת של עבודה זרה שנתערבה במאה טבעות של היתר, ונאסרו כולן, ולאחר מכן פרשו ארבעים מהן למקום אחד, והששים האחרות פרשו למקום אחר, והריהן עתה שתי קבוצות נפרדות של טבעות. אם פרשה טבעת אחת מהארבעים, והתערבה בין טבעות אחרות — אינה אוסרת אותן. אבל אם פרשה טבעת אחת מששים האחרות, ונתערבה בטבעות אחרות — אוסרת אותן.8ותוהים על כך: מאי שנא במה שונה אחת מארבעים שלא אוסרת? משום דאמרינן שאנו תולים ואומרים: איסורא ברובא איתיה האיסור ישנו, נמצא, ברוב בתוך ששים הטבעות. אם כן אף בפרשה טבעת אחת מהששים נמי אמרינן גם כן אומרים אנו: איסורא ברובא איתיה האיסור ישנו ברוב בחמישים ותשע שנותרו, וטבעת זו של היתר היא! אלא יש לתקן את לשון השמועה, וכך לומר בה: אם פרשו ארבעים כולן למקום אחד ונתערבו שם בתוך טבעות אחרות — אין אוסרות את אותן טבעות אחרות, ומותר לו ליטול מן התערובת, שאנו תולים ואומרים שהטבעת האסורה נמצאת בתוך קבוצת ששים הטבעות. ואולם אם פרשו ששים הטבעות למקום אחד ונתערבו שם בטבעות אחרות — אוסרות את התערובת.9ואמר רב יהודה, שמסר שמועה זו של רב: כי אמריתה קמיה כאשר אמרתי אותה לפני שמואל, שאם נפלו הארבעים למקום אחר אינן אוסרות את הטבעות שנתערבו בהן. אמר לי: הנח להלכה זו מלומר אותה באיסור עבודה זרה, שאיסורה חמור וספיקה וספק ספיקה אסורה, ואף הלאה והלאה עד סוף העולם.10מיתיבי מקשים על שמואל ממה ששנינו בברייתא, ספק עבודה זרה — אסורה, וספק ספיקה — מותרת. כיצד? כוס של עבודה זרה שנפל לאוצר מחסן מלא כוסות — כולן אסורין, פירש אחד מהן מהכוסות המעורבים הללו ונפל לבין ריבוא עשרת אלפים כוסות אחרים, ומאותו ריבוא פרש כוס אחד ונפל לתוך ריבוא כוסות אחרים — מותרין. משמע שרק ספק אסור, אך ספק ספיקא מותר!11ומשיבים: הלכה זו תנאי מחלוקת תנאים היא. דתניא ששנויה ברייתא, ר' יהודה אומר: רימוני באדן, שהם חשובים במיוחד, אם היו אסורים, הריהם אוסרין את תערובתם אפילו בכל שהוא. כיצד? נפל אחד מהן אפילו לתוך ריבוא רימונים של היתר, ומאותו ריבוא פרש רימון אחד ונפל לריבוא רימונים אחרים — כולם אסורין, אף שהוא ספק ספיקא.12ר' שמעון בן יהודה אומר משום בשם ר' שמעון: אם נפל אחד מן הרימונים האסורים לריבוא — כולם אסורין, שאינם בטלים ברוב. אבל אם נפל אחד מהריבוא לתוך שלשה, ומהשלשה הללו חזר ונפל רימון אחד למקום אחר — מותר, משום ספק ספיקא.13ומבררים: שמואל שאמר שגם ספק ספיקא של עבודה זרה אסור, כמאן כדעת מי מהתנאים הללו הוא סבור? אי אם סבור הוא כר' יהודה, הרי לדעתו של ר' יהודה, כל דבר שאינו בטל מפאת חשיבותו, כגון רימוני באדן, אפילו בשאר איסורים ספק ספיקו אסור! אי אם סבור הוא כר' שמעון, הרי לדעתו של ר' שמעון אפילו בעבודה זרה נמי שרי גם כן מותר ספק ספיקא, שהרי לא חילק בדבריו בין איסור לאיסור!14וכי תימא ואם תאמר כי אף שלא אמר כן במפורש, שאני ליה שונה לו לר' שמעון בין עבודה זרה שהוא מחמיר בספק ספיקה, לשאר איסורים, אלא מעתה הא דתניא הלכה זו ששנויה בברייתא: ספק עבודה זרה — אסורה, וספק ספיקה — מותרת, מני כשיטת מי היא? לא ר' יהודה ולא ר' שמעון!15ומשיבים: לעולם ברייתא זו כשיטת ר' שמעון היא, שמתיר ספק ספיקא בכל האיסורים, וגם בעבודה זרה, ושמואל סבר לה סבור כר' יהודה בחדא בדבר אחד, בעבודה זרה, שספק ספיקה אסור, ופליג עליה בחדא וחולק עליו באחד, שאין הלכה זו נוהגת בשאר האיסורים.16ג ודנים עוד בברייתא זו. אמר מר החכם ר' שמעון בר' יהודה בשם ר' שמעון: אם נפל אחד מתערובת הריבוא שנאסרה לתוך שלשה, ומאותם שלשה חזר ונפל אחד למקום אחר — מותר.17ושואלים: מאי שנא במה שונה, מדוע נאמר שהרימון נפל לתוך שלשה? משום דאיכא רובא שיש רוב של ההיתר כנגד הרימון שנפל מן הריבוא. ואולם אם נפל לשנים נמי איכא רובא גם כן יש רוב כנגד האחד שנפל לתוכם! ומשיבים: מאי מה פירוש "שלשה" דקתני ששנינו — תרתי שנים של ההיתר והוא של האיסור, שביחד הריהם שלושה. ושבים לדון בדעת שמואל, שהחמיר בספק ספיקה של עבודה זרה, כדעת מי הוא סבור.18ומציעים, ואיבעית אימא ואם תרצה אמור: סבר לה סבור הוא כר' אליעזר שמצאנו כי הוא סבור כך במסכת עבודה זרה מט,ב.19א ועוד בענין של תערובת אסורה שנפל ממנה אחד, אמר ריש לקיש: חבית של תרומה שאסורה בשתיה למי שאינו כהן, שנתערבה במאה חביות של חולין, וכולן אסורות, שהרי חבית סתומה אינה בטלה מפני חשיבותה לעיל זבחים עב,ב, ונפלה אחת מהן לים המלח — הותרו כל החביות כולן, משום דאמרינן שאומרים אנו: הך זה שנפל — דאיסורא של איסור נפל.20ומעירים: ואף שהם נראים דומים, איצטריך הוצרך מה שאמר רב נחמן בשם רב בעמוד הקודם, שטבעת של עבודה זרה שנתערבה במאה טבעות ונפלה אחת מהם לים הגדול — הותרו כולן, ואיצטריך והוצרך מה שאמר ריש לקיש כאן, שאין הם למדים זה מזה. דאי שכן אם מדברי רב נחמן בלבד, הוה אמינא הייתי אומר: הני מילי דברים אלה, אמורים דווקא בתערובת עבודה זרה, שאין לה מתירין, שלא ניתן להתירה בשום אופן, ולכן מקילים בה באופן זה. אבל תערובת תרומה, שיש לה מתירין, שניתן למכור את כולה לכהנים — לא נתיר את התערובת על סמך ההנחה שהאיסור הוא זה שנפל.21ומן הצד האחר, אי אם מדברי ריש לקיש בלבד, הוה אמינא הייתי אומר: דווקא בחבית שנפלה הקילו, משום דמינכרא שניכרת נפילתה, וידעו הכל שבגלל שנפלה חבית אחת הותרו שאר החביות, ולא יבואו להתיר תערובת חביות שכזו אף בלא נפילה. אבל טבעת דלא מינכרא שאין ניכרת נפילה — לא נתיר את השאר, לכן צריכי צריכים שני הדברים להיאמר.22ומביאים בענין זה מה שאמר רבה: לא התיר ריש לקיש אלא בחבית תרומה, דמינכרא שניכרת נפילתה, אבל תאינה שנפלה מתוך תערובת תאנים, שהיתה בהן תאנה של תרומה — לא מתירה נפילה זו את השאר, שקטנה היא, ואין נפילתה ניכרת. ורב יוסף אמר: אפילו תאינה שנפלה מתירה את כל התערובת, משום שכדרך שנפילתה של תאנה אחת אוסרת את כל התערובת, כך עלייתה יציאתה של תאנה אחת מתוכן מתירה את הכל.23ב אמר ר' אלעזר: חבית יין של תרומה האסורה בשתיה לזרים שנפלה ונתערבה במאה חביות יין של חולין, אינה בטילה בהן במאה כדין תרומה, שכן חבית סתומה דבר חשוב הוא, ואינו בטל. מה יעשה? פותח אחד מהן, כך ששוב אין בה חשיבות, ונוהג בה דין ביטול רגיל של תרומה, ונוטל הימנה יין כדי דימועה תערובתה, כלומר, אחד ממאה, שהיא הכמות היחסית של התרומה שיש בתערובת החביות, ונותן לכהן, ושותה את שאר היין שבחבית.24יתיב יושב היה רב דימי וקאמר לה להא שמעתא ואומר את ההלכה הזו. אמר ליה לו רב נחמן: גמע ושתי קא חזינא הכא גומע ושותה רואה אני כאן, נוסח דברים אלה מורה שכך עושים לכתחילה. והרי תערובת זו אסורה היא! אלא אימא אמור כך: בדיעבד, אם נפתחה אחת מהן — נוטל הימנה כדי דימוע, ושותה.25ג ועוד באותו ענין, אמר ר' אושעיא: חבית יין של תרומה שנתערבה במאה וחמשים חביות יין של חולין, ונפתחו מאה מהן — נוטל הימנה מכל חבית וחבית כדי דימועה, ספק שיש בה. ונותנו לכהן, ושותה את השאר. ולאחר שנפתחו כבר מאה חביות, שאר חמישים החביות אסורין עד שיפתחו וינטל מהן כדי דימוע, כי לא אמרינן אין אנו אומרים שאיסורא ברובא איתיה האיסור נמצא ברוב במאה שנפתחו, וזו שתיפתח היא מן הסתם מן ההיתר.26ד ושבים לבירור דברי משנתנו. שנינו בה: כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות... הרובע והנרבע, במוקצה ונעבד, באתנן ומחיר, בכלאים ובטריפה. ושואלים: בשלמא כולהו נניח כולם כל המנויים ברשימה זו לא ידיע ידוע, ניכר איסורם, שהרי אין בו סימנים המלמדים על איסורו, ולכן תיתכן בהם תערובת. אלא האי זו הטריפה השנויה במשנתנו, היכי דמי כיצד בדיוק מדובר? אי ידיע ליה אם הוא מכיר אותו את בעל החיים הטריפה שנתערב, שניכר הפגם שאירע בו — ליתי ולישקליה שיבוא ויקח אותו משם, ויהיו כולם מותרים! אי לא ידע ליה אם אינו מכיר אותו — מנא ידע דאיערב מנין הוא יודע בכלל שנתערב?27אמרי דבי אומרים חכמי בית מדרשו של ר' ינאי: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים? כגון דאיערב שהתערבה בהמה נקובת הקוץ שנוצר בגופה נקב על ידי קוץ, ואינה נטרפת בכך, בדרוסת הזאב שנעץ בה זאב את ציפורניו ונטרפה בכך, שכיון שיש בשתיהן נקב אין דרך לזהות את הטריפה.28ריש לקיש אמר באופן שונה: כגון דאיערב שהתערבה בהמה כשרה בנפולה כלומר, בבהמה שנפלה ממקום גבוה, שהיא נאסרת בכך, שמא טריפה היא, אבל אין עליה סימן חיצוני. ומקשים: נפולה נמי גם כן ליבדקה שיבדוק אותה אם היא הולכת בעצמה, ואז כשירה היא! ומשיבים: לדעתו עדיין ספק טריפה היא, ואסורה בהקרבה, שכן קסבר סבור הוא כדעת האומר בענין נפולה: אם עמדה על רגליה בעצמה — צריכה לחיות מעת לעת יממה כדי שניתן יהיה להכשירה. ומכל מקום, גם אם הלכה ואין צריך להמתין מעת לעת — צריכה בדיקה פנימית לאחר שנשחטה כדי להכשירה.29ואילו ר' ירמיה אמר הסבר אחר בענין הטריפה שנתערבה שבמשנתנו: מדובר כגון דאיעריב שנתערבה בהמה כשירה בולד של טריפה, ובו הרי אין כל סימן טריפה, ושיטת ר' אליעזר היא, שאמר: ולד טריפה לא יקרב לגבי מזבח.30ומסבירים מדוע נחלקו חכמים אלה בהסבר המשנה: כולהו כולם, ריש לקיש ור' ירמיה כהסברו של ר' ינאי שהתערבה נקובת הקוץ בדרוסת הזאב, לא אמרי אינם אומרים, משום שלדעתם בין נקובת הקוץ לדרוסת הזאב מידע ידיע ידוע, ניכר, ההבדל, שהרי האי זה, נקב של דריסת הזאב — משיך משוך, מוארך, ואילו האי זה, נקב של קוץ — עגיל עגול.31ר' ינאי ור' ירמיה, כהסברו של ריש לקיש שנתערבה בנפולה, לא אמרי אינם אומרים, כי קסברי סבורים הם בענין נפולה, כדעת האומר שאם עמדה — אינה צריכה מעת לעת אלא בדיקה, ואם הלכה — אינה צריכה כלל בדיקה נוספת. ואם כן, ניתן לבדוק את הבהמות שנתערבו, שאם הן מהלכות — כולן כשרות.32ר' ינאי וריש לקיש, כהסברו של ר' ירמיה שנתערב בולד טריפה, לא אמרי אינם אומרים, משום שכדעת ר' אליעזר, שאין הלכה כמותו, לא מוקמי מעמידים משנה.33ה ועוד בבירור המשנה. שנינו בה: נתערבו קדשים בקדשים מין במינו — זה יקרב לשם מי שהוא, וזה יקרב לשם מי שהוא. ומקשים על כך: והא בעי והרי צריך סמיכה של הבעלים על ראש קרבנו, ובמקרה זה אי אפשר לקיימה, שהרי אין אנו יודעים מיהו הבעלים!34אמר רב יוסף: מדובר כאן בקרבן נשים שאינו טעון סמיכה. ותמהים: אבל בקרבן אנשים — לא נוהג הדין שבמשנתנו, ואין תקנה לקדשים שנתערבו מין במינו?
