ביאור שטיינזלץ על זבחים מ״ט

1 והרי מעשר שני יוכיח שכן, שהוא עצמו נפדה יש אפשרות לפדות אותו בכסף, ולהעלות את הכסף לירושלים כדי לקנות בו שם דברי מאכל, ואילו לקוח בכסף מעשר כשפודים מעשר שני וקונים בדמיו בפירות אחרים שבא מכוחו אינו נפדה, אלא נאכל בירושלים! דתנן ששנינו במשנה: הלקוח בכסף מעשר שנטמא — יפדה, ר' יהודה אומר: יקבר. ויש לדייק בדברי המשנה: נטמא — אין כן ניתן לפדותו, לא נטמא — לא ייפדה. משמע שהטפל לקוח בכסף מעשר חמור מן העיקר מעשר עצמו שאינו נפדה כשהוא טמא!

2 ומשיבים: התם שם טעם הדבר שאינו נפדה אינו חומרה שיש בו, אלא משום שלא אלימא קדושתיה למיתפס פדיוניה אין קדושתו חזקה דיה כדי לתפוס את פדיונו.

3 וחוזרים ומקשים: והרי תמורה, שאדם אומר על בהמה שתהא קדושה תמורת בהמת קדשים, וקדושה חלה עליה, הרי היא באה מכח קדשים, והיא חמורה מהם, שאילו קדשים לא חיילי אינם חלים על בעל מום קבוע אם הקדיש בהמה בעלת מום קבוע — אינה קדושה קדושת הגוף, ואם נפדית — הריהי בהמת חולין. ואילו איהי חיילא היא, התמורה חלה שאם המיר בהמת קדשים בבהמת חולין — חלה עליה קדושת הגוף גם אם היתה בעלת מום, ואף שהיא נפדית — אסור לעבוד בה וליהנות מצמרה, אלא רק לאוכלה!

4 ומשיבים: גם כאן אין זו חומרה שיש בתמורה עצמה, אלא משום שתמורה מכח קדשים שיש בהם קדושת הגוף קא אתיא היא באה, לכן יכול להחיל את קדושתם אף על בעל מום, ואילו קדשים שמקדיש אדם בהמה מתחילה — הרי מכח חולין קאתי הם באים, ואין אפשרות להקדיש מתחילה בהמת חולין בעלת מום, שתהא קדושה קדושת הגוף. עוד מקשים: וכי אין טפל שחמור מן העיקר למרות שבא מכוחו?

5 והרי פסח, שהוא אינו טעון סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק, ואילו מותר דידיה שלו כבש שהוקדש לשם פסח ולא הוקרב בשעתו חמור ממנו, שהוא טעון סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק!

6 ומשיבים: פסח בשאר ימות השנה אינו קרוי כלל מותר פסח, אלא שלמים הוא, ויש לו דין שלמים לכל דבר וענין. ונמצא למסקנה כי הסברה שלא יהא טפל חמור מן העיקר — סברה טובה היא, ויש ללמוד על ידה שגם בעולה, כמו בחטאת הטפלה לה, דין שחיטה וקבלת הדם בצפון הריהו לעיכוב.

7 ואיבעית אימא ואם תרצה אמור הוכחה אחרת שעולה בצפון היא לעכב, ממה שאמר קרא המקרא כמה פעמים: "במקום... העולה" ויקרא ד, כד. ויקרא ד, כט. ויקרא ד, לג להדגיש כי העולה במקומה תהא, והיא פסולה בכל מקום אחר.

8 א ושואלים עוד: אשם, שגם הוא בכלל קדשי קדשים, מנלן דבעי מנין לנו שהוא צריך צפון? ומשיבים, דכתיב שנאמר: "במקום אשר ישחטו את העלה ישחטו את האשם" ויקרא ז, ב, ובעולה נאמר: "ושחט אותו על ירך המזבח צפונה" ויקרא א, יא.

9 ועוד שואלים: אשכחן מצאנו דין שחיטה באשם בצפון, קבלה מנא לן מנין לנו שהיא בצפון? ומשיבים, שנאמר מיד לאחר מכן: "ואת דמו יזרוק" ויקרא ז, ב, וכיון שהקבלה סמוכה לשחיטה קודם הזריקה, הריהי נרמזת בביטוי "ואת דמו", ונמצא כי קבול דמו נמי גם כן בצפון.

10 ושואלים: מקבל עצמו מנא לן מנין לנו שהוא צריך לעמוד בצפון? ומשיבים: משום שלא נאמר רק "דמו יזרוק" — אלא "ואת דמו" הרי "את" זה ריבוי גם למקבל.

11 ושואלים: אשכחן מצאנו שיש מצוה לשחוט את האשם בצפון, לעכב מנא לן מנין לנו? ומשיבים: קרא אחרינא כתיב מקרא אחר כתוב באשם מצורע: "ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה" ויקרא יד, יג, ומשם אנו למדים לשאר אשמות.

12 ושואלים: והאי להכי הוא דאתא וכתוב זה לכך הוא שבא? האי מיבעי ליה לכדתניא זה נצרך לו לכמו ששנויה בברייתא, בביאור המדות שהתורה נדרשת בהן: דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש, אי אתה רשאי להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש,

13 כיצד? נאמר: "ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה במקום הקדש כי כחטאת האשם הוא" ויקרא יד, יג, שאין תלמוד צורך לומר "כחטאת האשם הוא", שהרי כבר הושווה בפסוק זה האשם לחטאת, מה תלמוד לומר בכל זאת "כחטאת האשם"?

14 לפי שיצא אשם מצורע מכלל האשמות לידון בדבר החדש, שנותנים מדמו בבוהן יד ובוהן רגל ואזן ימנית של המצורע, שמא איננו עוד בכלל האשמות, ואם כן יכול לא יהא טעון כלל מתן דמים ואימורין לגבי מזבח?

15 תלמוד לומר: "כחטאת האשם הוא", ללמד: מה חטאת טעונה מתן דמים ואימורין לגבי מזבח, אף אשם מצורע, למרות שאין הדבר מפורש בו כאן, טעון מתן דמים ואימורין לגבי מזבח. וכדרך שהוצרך הכתוב להטעין אשם מצורע במתן דמים ואימורים, כך הוצרך "ושחט את הכבש" בפסוק זה להטעינו שחיטה בצפון. ואם כן אין הוא מיותר כדי ללמוד ממנו לעכב בכל האשמות!

16 ומשיבים: אם כן, ששחיטת צפון אינה אלא למצוה בכל האשמות, נכתוב בהאי שיכתוב שחיטת צפון בזה באשם מצורע, ולא נכתוב בהאי יכתוב שחיטת צפון בזה בדין אשם בכלל, ויילמדו כל האשמות מאשם מצורע. אלא יש כאן יתור המלמד לעכב.

17 ומקשים: הניחא אי סבירא לן זה נוח אם סבורים אנו: כי דבר שיצא לידון בדבר החדש, איהו הוא דלא גמר שדווקא הוא שאינו למד מכללו,

18 אבל כללו גמר מיניה למד ממנו — שפיר יפה, שלדעתו ניתן ללמוד דין שחיטת צפון מאשם תלוי לשאר אשמות, והכתוב האחר מלמד שהוא לעכב. אלא אי סבירא לן אם סבורים אנו שפרט שיצא לידון בדבר החדש לא הוא גמר למד מכללו ולא כללו גמר מיניה למד ממנו, האי לגופיה איצטריך זה, כל אחד מהם, לגופו הוצרך!

19 ומשיבים: כיון דאהדריה שבפסוק זה החזירו הכתוב את אשם המצורע לכלל האשמות, אהדריה החזירו לכל ענין, ואף לשחיטת צפון, ונמצא שמה שהוזכרה במפורש שחיטת צפון בפסוק זה "ושחט את הכבש במקום" וכו' אינו נצרך לגופו, ולא הוזכר אלא כדי לעכב.

20 אמר ליה לו מר זוטרא בריה בנו של רב מרי לרבינא, אימא אמור: כי אהדריה קרא כאשר החזיר אותו המקרא את אשם מצורע, שיהא כשאר אשמות, הרי זה דווקא לגבי מתן דמים והקטרת אימורין, דבעי שצריך בהם כהונה, כלשון הכתוב שם: "כי כחטאת האשם הוא לכהן" ויקרא יד, יג, אבל שחיטה, דלא בעיא שאינה צריכה כהונה לא מיבעי תצטרך צפון!

21 והשיב לו: אם כן, נימא קרא שיאמר המקרא "כי כחטאת הוא", מאי מהו "כחטאת האשם הוא"? לומר שכשאר אשמות יהיה אף לשחיטה, שתהא בצפון.

22 א ושואלים: למה לי לאקשויי להקישו את האשם לחטאת, למה לי לאקשויי להקישו לעולה "במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה". ויקרא יד, יג? מה צורך להשוותו לשניהם?

23 אמר רבינא: איצטריך הוצרך הדבר, כי אי אקשיה אם היה מקיש אותו לחטאת ולא אקשיה היה מקיש אותו לעולה, הוה אמינא הייתי אומר: חטאת מהיכן למדה ששחיטתה בצפון? מהיקש לעולה, והייתי לומד מתוך כך כלל שגוי במדרש ההלכה, כי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש.

24 לכך הוצרך גם ההיקש לעולה. אמר ליה לו מר זוטרא בריה בנו של רב מרי לרבינא: וניקשיה ושיקיש אותו רק לעולה ולא ניקשיה יקיש אותו לחטאת!

25 ומשיבים: אם כך, הוה אמינא הייתי אומר כי בכלל דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש. וכי תימא ואם תאמר: אם כן הוא, ניקשי אקושי שיקיש את האשם לחטאת, ניתן היה להשיב על כך: ניחא ליה דמקיש ליה נוח לו להקיש אותו לעיקר שהוא העולה ולא נקיש ליה נקיש אותו לטפל החטאת, להכי אקשיה משום כך הקיש אותו לחטאת וגם אקשיה הקיש אותו לעולה, למימר לומר ללמוד מכאן כי דבר הלמד בהיקש שאינו חוזר ומלמד בהיקש.

26 רבא אמר: למדים כלל מדרש זה מהכא מכאן, דכתיב שנאמר בפר כהן משיח, שמרימים את אימוריו ממנו: "כאשר יורם משור זבח השלמים" ויקרא ד, י, ויש לשאול: למאי הלכתא לאיזו הלכה נאמר הדבר? אי אם ליותרת הכבד ושתי הכליות שמרימים ממנו — בגופיה כתיב בגופו כתוב ויקרא ד, ט, ואינו צריך ללמוד מההיקש!

27 אמר רב פפא: משום דבעי אגמורי שהוא רוצה ללמד על יותרת הכבד ושתי הכליות מפר העלם דבר של צבור לשעירי עבודה זרה, אבל בגופיה לא כתיב בגופו של פר העלם דבר לא נאמר דין זה, ומפר כהן משיח הוא דגמר שלמד לפר העלם דבר, מתוך שהוקשו זה לזה ויקרא ד, כ,

28 להכי איצטריך משום כך הוצרך לחזור ולכתוב בפר כהן משיח "כאשר יורם", דניהוי כמאן דכתב בגופיה שיהא זה כמו דבר שכתוב בפר העלם דבר גופו, ולא ניהוי יהא זה דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש.

29 אמר ליה לו רב פפא לרבא: וליכתביה בגופיה ולא נקיש ושיכתוב בגופו של פר העלם דבר "כאשר יורם", ולא יצטרכו להיקש!

30 ומשיבים: אי כתב בגופיה ולא אקיש אם היה כותב בו עצמו ולא היה מקיש, הוה אמינא הייתי אומר: בכלל, דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש. וכי תימא נקשי אקושי ואם היית אומר: אם כן, נקיש אותו לפר כהן משיח, ומדוע צריך לכתוב בו דין זה? ניתן היה להשיב: ניחא ליה דכתביה בגופיה מדאקיש ליה אקושי נוח לו לכתוב אותו בגופו מלהקיש אותו, להכי כתביה ואקשיה משום כך כתב אותו וגם הקיש אותו, למימרא לומר ללמוד מכאן שדבר הלמד בהיקש אין חוזר ומלמד בהיקש.

32 ב כיון שעסקנו בענין שדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש, דנים בגמרא באפשרויות דומות של שימוש במידות של מדרש ההלכה בענייני קדשים. וסימנן: היק"ש וגזיר"ה שו"ה ק"ל וחומ"ר, סימן. ואומרים תחילה: דבר הלמד בהיקש אין חוזר ומלמד מהיקש — אי או מדברי רבא, אי או מדברי רבינא בדיון הקודם. דבר הלמד בהיקש מהו שילמד בגזירה שוה?

33 ואומרים: תא שמע בוא ושמע ממה ששנינו בברייתא, ר' נתן בן אבטולמוס אומר: מנין לפריחה בבגדים שאם פרחה צרעת בכל הבגד כולו שהיא טהורה? נאמר קרחת וגבחת בבגדים ויקרא יג, נה, ונאמר קרחת וגבחת באדם ויקרא יג, מב,

34 מה להלן באדם אם פרח בכולו טהור ויקרא יג, יב — אף כאן בבגדים פרח בכולו טהור.

35 ושואלים: והתם מנא לן ושם מנין לנו? שהרי קרחת וגבחת נאמרה בנגעי הראש, ושם לא נאמר שהפריחה בכולו טהורה, אלא דווקא בנגעי הגוף! ומשיבים, דכתיב שנאמר: "וכסתה הצרעת את כל עור הנגע מראשו ועד רגליו" ויקרא יג, יב, ואיתקש והוקש בפסוק זה ראשו לרגל כלומר, נגעי הראש לנגעי הגוף, מה להלן בנגעי גופו כולו הפך לבן פרח בכולו — טהור, אף כאן בראשו כולו הפך לבן פרח בכולו — טהור. ונמצא איפוא שלמדים גזירה שווה לנגעי בגדים מנגעי הראש, כאשר הם עצמם נלמדו בהיקש.

36 אמר ר' יוחנן: אין מכאן ראיה לענייננו, כי בכל התורה כולה, ובכלל זה בדיני צרעת, למידין למד מלמד, חוץ מן הקדשים, שאין דנין בהם למד מלמד,

37 שאם כן היינו למדים, לא יאמר צפונה שחיטה בצפון באשם, כפי שלמדנו מן ההיקש המפורש לעולה וחטאת ראה לעיל בעמוד זה, ותיתי ושיילמד הדבר בגזירה שוה של "קדשי קדשים" מחטאות, שבשניהם נאמר "קדש קדשים" ויקרא ו, יח. ויקרא ז, א,

38 לאו למימרא האם אין לאמר מכאן שדבר הלמד בהיקש אין חוזר ומלמד בגזירה שוה? שהרי חטאת עצמה נלמדת בהיקש מעולה.

39 ודוחים: ודלמא ושמא אין למדים בגזירה שווה זו מחטאת לאשם בגלל סיבה אחרת, משום דאיכא למיפרך שיש מקום לפרוך את הגזירה השווה ולומר: מה לחטאת שהיא חמורה שכן מכפרת על חייבי כריתות!

40 ומשיבים: לא ניתן היה לפרוך גזירה שווה זו מעצמה, כי קדשי קדשים יתירי כתיבי מיותרים כתובים, ובמקרה כזה לא ניתן לפרוך גזירה שווה. ולפיכך, מה שאין למדים מחטאת לאשם בגזירה שווה אינו אלא משום שהיא נלמדה בהיקש.

41 ג וממשיכים לדון בצירופי מידות. ותחילה אומרים: דבר הלמד מהיקש חוזר ומלמד בקל וחומר,