ביאור שטיינזלץ על זבחים ק״ו

1 אף כאן בפר ושעיר הנשרפים למזרחה של ירושלים.

2 ושואלים: אלא לדעת רבנן חכמים שאינם למדים גזירה שווה זו לפרה אדומה, היכא שריף להו היכן, באיזה מקום חוץ לירושלים שורפים אותם? ומשיבים: כדתניא כמו ששנויה ברייתא: היכן נשרפין פרים ושעירים הנשרפים? לצפון ירושלים חוץ לשלש מחנות. ר' יוסי הגלילי אומר: אבית על בית הדשן נשרפין במקום בו שופכים את דשן המזבח חוץ לירושלים.

3 אמר רבא: מאן מיהו התנא דפליג עליה שחולק עליו על ר' יוסי הגלילי? ר' אליעזר בן יעקב היא, דתניא ששנויה ברייתא בענין פרים הנשרפים: "על שפך הדשן ישרף" ויקרא ד, יב — שיהא שם דשן, לומר שיקדים לשם דשן לפני ששורף שם את הפר, שיהא זה בית הדשן. ר' אליעזר בן יעקב אומר: שיהא מקומו משופך משופע שיהא שם מדרון שהדשן נשפך בו.

4 אמר ליה לו אביי: דילמא שמא רק בדין אם צריך שיהא מקומו משופך פליגי חלוקים ר' יוסי הגלילי ור' אליעזר בן יעקב, אבל גם ר' אליעזר בן יעקב מודה שצריך שיהיה שם דשן קודם!

5 א וכענין ששנינו במשנתנו, שלדעת ר' שמעון אין העוסקים בנשרפים מטמאים בגדים עד שיוצת האור ברובו, תנו רבנן שנו חכמים: השורף מטמא בגדים, ולא המצית את האור מטמא בגדים, ולא המסדר את המערכה של העצים, כדי לשרוף עליה את הבהמות הללו, מטמא בגדים. ואיזהו השורף? המסייע בשעת שריפה עצמה.

6 יכול אף משנעשו אפר מטמא בגדים? תלמוד לומר לגבי פר ושעיר של יום הכיפורים: "והשורף אתם יכבס בגדיו" ויקרא טז, כח, להדגיש: אותם כשהם בשלימותם מטמאין בגדים, ומשנעשין אפר אין הם מטמאין בגדים. ר' שמעון אומר שכך יש לדייק: אותם מטמאין בגדים, אבל אם ניתך הבשר שוב אין מטמאין בגדים.

7 ושואלים: מאי בינייהו מה ביניהם? הרי לכאורה אומרים הם אותו דבר! אמר רבא: איכא בינייהו דשוייה חרוכא יש ביניהם הבדל במקרה שעשה אותו את הבשר חרוך, ועדיין לא נעשה אפר, שלדעת התנא הראשון עדיין מטמאים, ולדעת ר' שמעון שוב אינם מטמאים.

9 א משנה השוחט קדשים חוץ לעזרה, והמעלה קדשים לקרבן בחוץ לעזרה — חייב על השחיטה כרת אם עשה זאת במזיד, וקרבן חטאת אם עשה זאת בשוגג, וכן חייב על ההעלאה, שכן כל אחת היא עבירה לעצמה.

10 ר' יוסי הגלילי אומר: אם שחט את הקרבן בפנים המקדש, כהלכתו, וחזר והעלה אותו בחוץ — הריהו חייב על ההעלאה. ואולם אם שחט בחוץ והעלה בחוץ — הריהו פטור על ההעלאה, שהרי לא העלה בחוץ אלא דבר פסול, שכן כבר נפסל הקרבן בשחיטתו בחוץ, ואין חייבים אלא על העלאה של דבר הראוי להתקבל בפנים. אמרו לו חכמים בתשובה לכך: לשיטתך, אף השוחט בפנים ומעלה בחוץ יהיה פטור על ההעלאה, כיון שבשעה שהוציאו אל מחוץ לעזרה פסלו בכך, והריהו איפוא מעלה קרבן פסול. אלא כשם שעל הנשחט בפנים חייב — גם על הנשחט בחוץ חייב.

11 ועוד נחלקו חכמים אלו בבעיה דומה במקצת: אדם הטמא שאכל בשר קודש, בין שאכל קדש טמא, בין קדש טהור — חייב כרת אם עשה זאת במזיד, וקרבן עולה ויורד אם עשה זאת בשוגג. ואילו ר' יוסי הגלילי אומר: אדם טמא שאכל בשר קודש טהור — חייב. ואולם אדם טמא שאכל בשר קדש טמא — פטור, כיון שלא אכל אלא דבר טמא. אמרו לו חכמים החולקים עליו: לשיטתך, אף טמא שאכל את הטהור יהיה פטור, שהרי כיון שנגע בו בבשר הקודש טמאוהו בכך, ונמצא שאוכל דבר טמא.

12 ואדם טהור שאכל בשר קודש טמא — הרי זה פטור מכרת ומקרבן עולה ויורד, שכן אינו חייב כרת אלא על אכילת קדשים בטומאת הגוף, ועל אכילה של קדשים טמאים עובר בלאו שאין בו כרת.

13 ב גמרא שנינו במשנתנו שחייב אדם בנפרד, גם על שחיטת קדשים בחוץ וגם על העלאתם בחוץ, ומבררים מה המקור להלכות אלו: בשלמא נניח העלה קדשים בחוץ שחייב על כך, שכן כתיב כתוב עונש בדבר אם עשה כן, וכתיב וכתובה אזהרה מצות לא תעשה, עונש — דכתיב שנאמר: "איש איש מבית ישראל וכו' אשר יעלה עולה או זבח ואל פתח אהל מועד לא הביאו יביאנו לעשות אותו לה', ונכרת האיש ההוא מעמיו" ויקרא יז, ח—ט. אזהרה — דכתיב שנאמר: "השמר לך פן תעלה עלתיך בכל מקום אשר תראה" דברים יב, יג, וכי הא וכמו כלל זה שאמר ר' אבין אמר ר' אלעזר: כל מקום שנאמר בתורה הלשון "השמר" או "פן" או "אל" — אינו אלא לשון לא תעשה.

14 אלא שחיטה, בשלמא נניח עונש — דכתיב שנאמר: "איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור וכו' ואל פתח אהל מועד לא הביאו... ונכרת האיש ההוא מקרב עמו". אלא אזהרה מנלן מנין לנו? ומשיבים: אמר קרא המקרא בהמשך אותה פרשה: "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם" ויקרא יז, ז.

15 ושואלים על כך: והרי האי מיבעי ליה מקרא זה נחוץ לו להלכה זו שאמר ר' אלעזר, שכך אמר: מנין לזובח בהמה לעבודה זרה הקרויה מרקוליס שהוא חייב על כך, אף שאין דרך עבודתה של עבודה זרה זו בזביחה? דכתיב שנאמר: "ולא יזבחו עוד את זבחיהם", אם כתוב זה אינו ענין לעבודה זרה שעושה אותה כדרכה כלומר, שדרך פולחנה הרגיל הוא בזביחה, דכתיב שהרי כבר נאמר: "השמר לך... ופן תדרוש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני" דברים יב, ל, ומכאן כבר למדנו דין זה, תנהו ענין לשלא כדרכה, כלומר, לשוחט לעבודה זרה שאין דרך עבודתה בזביחה, אלא בצורה אחרת!

16 אמר רבה: קרי ביה קרא בו במקרא זה "ולא יזבחו", וקרי ביה וקרא בו "ולא עוד", הרי כאן שני לימודים, האחד לענין איסור שחיטת קדשים בחוץ, והאחד לענין איסור זביחה לעבודה זרה.

17 וחוזרים ושואלים: אכתי מיבעי ליה לכדתניא עדיין נצרך לו מקרא זה לכמו ששנויה בברייתא: עד כאן בחלק הראשון של פרשת שחוטי חוץ, שנאמר בו: "איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור וכו' ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה'" ויקרא יז, ג—ד, הוא מדבר בקדשים שהקדישן בשעת איסור הבמות לאחר שהוקם המשכן, והקריבן בשעת איסור הבמות,

18 שהרי עונשן אמור במקרא זה: "ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה' לפני משכן ה'... ונכרת האיש ההוא מקרב עמו" ויקרא יז, ד, ואזהרה עליהם אמורה, ממה דכתיב שנאמר: "השמר לך פן תעלה עלתיך בכל מקום אשר תראה" דברים יב, יג.

19 מכאן ואילך הרי הכתוב עוסק בזבחים שהקדישן בשעת היתר הבמות, קודם שהוקם המשכן, והקריבן בשעת איסור הבמות,

20 שנאמר: "למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זבחים על פני השדה והביאום לה' אל פתח אהל מועד... ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם חוקת עולם תהיה זאת להם לדורותם" ויקרא יז, ה — ז. וכך יש להבין כתובים אלו: מה שנאמר "למען אשר יביאו את זבחיהם אשר הם זובחים", בא ללמד כי מדובר בזבחים שהתרתי לך כבר, שהוקדשו בזמן היתר במות, ומעתה שהוקם המשכן, עליהם להביאם אל פתח אהל מועד. "על פני השדה", לומר לך: הזובח בשעת איסור הבמות, אפילו הזובח לה', מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב על פני השדה שלא לה'.

21 ומה שנאמר במקרא זה: "והביאם לה'"— זו מצות עשה להביאם למשכן. שעוברים אף על מצות לא תעשה אם מקריבים בחוץ קדשים אלו מניין? תלמוד לומר: "ולא יזבחו עוד" ויקרא יז, ז.

22 יכול יהא השוחט בחוץ ענוש כרת על זה, כמי שהקריב בחוץ קדשים שהוקדשו בזמן איסור במות? תלמוד לומר: "חקת עולם תהיה זאת להם לדרתם", ללמד: זאת להם, עונש על ביטול עשה ועל לא תעשה, ולא אחרת להם, עונש כרת. נמצא איפוא כי מן הפסוק "ולא יזבחו" אין ללמוד אזהרה לאיסור שחיטת חוץ של קדשים שהוקדשו בזמן איסור במות!

23 אלא אמר ר' אבין: נלמדת אזהרה לכך מקל וחומר, ובאופן זה: ומה במקום שלא ענש הכתוב כרת על שחיטה בחוץ בקדשים שהקדישם בשעת היתר במות — הזהיר על שחיטתם "ולא יזבחו", ויקרא יז, ז, מקום שענש הכתוב כרת על שחיטה בחוץ כפי שלמדנו לגבי קדשים שהקדישם בשעת איסור במות — אינו דין שהזהיר על כך?

24 אמר ליה לו רבינא לרב אשי: אם כן, לפי שיטה זו, שלמדים אזהרה מקל וחומר, מעתה לא יאמר הכתוב איסור לאו באכילת חלב בהמה טהורה, ותיתי ויבוא, יילמד האיסור מקל וחומר מנבילה, ובאופן דומה: מה נבילה, שלא ענש הכתוב כרת על אכילתה — הזהיר עליה, שנאמר: "לא תאכלו כל נבילה" דברים יד, כא, חלב שענש עליו הכתוב עונש כרת על אכילתו ויקרא ז, כה — אינו דין שהזהיר עליו?

25 אתא לקמיה בא רב אשי לפני רבא והביא לפניו שאלה זו, אמר ליה לו בדחייה: אזהרת חלב מנבלה נמי לא אתיא גם כן אינה באה, נלמדת משום דאיכא למיפרך שיש מקום לשבור את הקל וחומר ולומר: מה לנבלה, שכן מטמא במגעה, מה שאין כן בחלב.

26 הקשה לו: ועדיין ניתן ללמוד בדרך זו אזהרה לחלב בקל וחומר מדין שרצים טמאין, שנאמרה אזהרה לאכילתם ויקרא יא, מא! ודחה רבא: מה לשרצים טמאין, שיש בהם חומרה, שמטמאין אפילו במשהו, מה שאין כן חלב ששיעורו בכזית כדי לטמא.

27 עוד הקשה לו רב אשי: נלמד אזהרה לאכילת חלב קל וחומר משרצים טהורים, אלו שאין מטמאים במותם, שאף הם אסורים באכילה, ונאמרה בהם אזהרה ויקרא יא, מא! ודחה רבא: אין ללמוד מהם, שכן מה לשרצים טהורים שגם איסורן באכילה הוא בשיעור משהו וחלב — בכזית.

28 ושוב הקשה רב אשי: נלמד אזהרה לחלב מערלה וכלאי הכרם שיש בהם אזהרה, והרי אלו איסורי אכילה ששיעורם בכזית! ודחה רבא: אין לומר כן, שכן מה לערלה וכלאי הכרם שאיסורם חמור יותר, שכן אסורין בהנאה, וחלב אסור רק באכילה.

29 וחזר והקשה רב אשי: נלמד אזהרת חלב מאיסור אכילת פירות השנה השביעית שחלה עליהם חובת ביעור! ודחה רבא: מה לשביעית שכן יש בה חומרה, לפי שתופסת דמיה, שכל דבר שמקבל עבור פירות שביעית נתפס בקדושת שביעית.

30 וחזר רב אשי והקשה: נלמד מתרומה, שאסורה באכילה לזרים! ושוב דחה רבא: אין ללמוד ממנה, שכן לא הותר מכללה, שאין לה היתר בשום מקום. אבל חלב הותר במקרה מסויים, וכגון בחיה טהורה שחלבה הותר באכילה. והוסיף רבא: ובדרך זו, אפשר לומר כי מכולהו נמי מכולם גם כן שהוצע מתחילה ללמוד מהם אזהרה לאיסור חלב בקל וחומר, אין ללמוד מהם, שכן לא הותרו מכללן. ונמצא, איפוא, שאין להקשות מדין חלב, על שלמדנו אזהרה בדרך קל וחומר.

31 אלא אמר רבא: אי קשיא אם קשה לי ענין זה שלמדנו אזהרה לשחיטת חוץ בדרך קל וחומר, הא קשיא זה קשה לי: הא דתנן זה ששנינו במשנה במסכת כריתות: פסח ומילה מצו‍ת עשה הן, ולכן אין חייבים חטאת אם ביטל מצוות אלו בשגגה, שאין מביאים חטאת אלא על שגגת לא תעשה שיש בה כרת.

32 ולפי דרך זו, תיתי תבוא, תילמד אזהרתם של אלה בקל וחומר ממותיר קדשים לאחר זמן אכילתם, שנאמר: "לא תותירו ממנו עד בקר" ויקרא כב, ל, ובאופן זה: מה מותיר שלא ענש עליו הכתוב כרת, הזהיר עליו הכתוב, פסח ומילה שענש עליהם כרת אינו דין שהזהיר עליהם?

33 אמר רב אשי: אמריתה לשמעתא קמיה אמרתי את השמועה הזו לפני רב כהנא, מה שהתקשה רבא, ואמר לי: אין להקשות מכאן, לפי שממותיר לא אתיא באה, אי אפשר ללמוד אזהרה לפסח, דאיכא למיפרך שיש מקום לפרוך: מה למותיר שכן אין לו תקנה, תאמר פסח שיש לו תקנה, שהרי יכול לעשות פסח שני.

34 וחוזרים ומקשים מצד אחר: וכי מזהירין מן הדין? וכי למדים אזהרה בדרך קל וחומר? הרי אין מן התנאים מי שסבור כן, ואפילו למאן דאמר לדעת מי שאומר עונשין מן הדין, בכל זאת אין מזהירין מן הדין!

35 אלא צריכים לומר כי אזהרת שחיטת חוץ בקדשים שהוקדשו בשעת איסור במות אינה נלמדת מקל וחומר, אלא כשיטת ר' יוחנן, שאמר: אתיא באה, נלמדת הלכה זו מגזירה שווה של הבאה הבאה האמורה בשחיטה בחוץ ובהעלאה בחוץ, בשחיטה — "אשר ישחט מחוץ למחנה ואל פתח אהל מועד לא הביאו" ויקרא יז, ג-ד, ובהעלאה — "אשר יעלה עולה או זבח ואל פתח אהל מועד לא יביאנו" ויקרא יז, ח-ט,

36 מה להלן בהעלאה בחוץ לא ענש כרת ויקרא יז, ט אלא אם כן הזהיר, וכפי שלמדנו לעיל מן הכתוב "השמר לך פן תעלה עולותיך" וכו' דברים יב, יג אף כאן בשחיטה בחוץ לא ענש כרת ויקרא יז, ד אלא אם כן הזהיר.