ביאור שטיינזלץ על זבחים ע׳

1 ושואלים: אם בדרך זו הוא למד, האי נמי זו גם כן טומאת חלב נבילה של בהמה טמאה, תיפוק תצא, תילמד לי ממה שנאמר: "וחלב נבלה וחלב טריפה יעשה לכל מלאכה" ויקרא ז, כד, והמלים "ואכול לא תאכלוהו" מלמדות כי דווקא

2 מי שאיסורו משום בל תאכל חלב נבלה הוא זה שאין חלבו מטמא טומאת נבילות כנלמד מהכתוב "יעשה לכל מלאכה". יצאתה זו בהמה טמאה שאין איסורה משום בל תאכל חלב נבלה, אלא משום שהיא בעל חיים טמא, ולכן אין חלב נבלתה מטמא. ואין צורך איפוא ללמוד הלכה זו מ"טריפה" האמורה בענין זה!

3 ומשיבים: אלא לשיטת ר' יהודה, האי אותה "טרפה" האמורה שם מיבעי לאיתויי הוצרכה כדי להביא, לרבות חלב חיה טהורה שמתה, ללמד שאינו טמא. שכן סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר: דווקא מי שחלבה אסור באכילה ובשרה מותר באכילה בהמה טהורה, חלבה אינו בכלל טומאת נבילות. יצאת זו חיה טהורה שהן חלבה והן בשרה מותר באכילה כשנשחטה כראוי, ולכן אם נתנבלה — גם חלבה טמא. לכן קא משמע לן משמיע לנו הכתוב בלשון "טריפה", שכל שיש במינו טריפה — אין חלב נבלתו טמא, ואף חלב חיה טהורה בכלל זה.

4 אמר ליה לו בדחייה: אין אתה יכול לדרוש כך, שכן מאי שנא במה שונה חלב בהמה טמאה שאינו בכלל האמור בפסוק זה — משום שאין חלבה חלוק מבשרה, שהרי שניהם אסורים באכילה. חיה נמי גם כן אין חלבה חלוק מדינו של בשרה, שהרי שניהם מותרים באכילה! ועוד, הכתיב הרי נאמר באותו כתוב: "ואכל לא תאכלוהו", ומשם למדו כי מדובר בפסוק זה בחלב שאסור באכילה. ואילו חלב חיה טהורה מותר באכילה!

5 אלא אמר אביי: לשיטת ר' יהודה, הכתוב "וחלב טריפה" לגופיה איצטריך לגופו, לדין חלב טריפה של בהמה טהורה עצמה, הוצרך, להשמיענו שאף הוא אינו בכלל טומאת נבילות. שלא תאמר: הואיל ובהמה טמאה אסורה מחיים, וכן טריפה אסורה מחיים, אם כן יש מקום להשוותם: מה בהמה טמאה חלבה טמא, אף טריפה חלבה טמא.

6 ושואלים: אי הכי אם כך, שבדרך זו הוא דורש, האי נמי זו גם כן לשון "טריפה" האמורה בענין טומאת נבלת עוף ויקרא יז, טו, שממנה למד ר' יהודה ששחיטת עוף טריפה אינה מטהרתו, מיבעי הוצרכה לגופה, ללמד שנבלת עוף טריפה מטמאה. שלא תאמר: הואיל ועוף טמא אסור באכילה, וטריפה אסורה באכילה, יש מקום להשוותם: מה עוף טמא אינו מטמא בטומאת בית הבליעה, אף טריפה אינה מטמאה!

7 ועוד, מי איכא למילף האם בכלל יש מקום ללמוד לגבי בהמה טרפה מבהמה טמאה, שלשם כך הוצרך הכתוב לשלול לימוד שכזה? והרי טמאה חמורה יותר, שלא היתה לה מעולם שעת הכושר, שמשעת לידתה אסורה היא, ואילו טריפה היתה לה שעת הכושר, קודם שנטרפה! וכי תימא ואם תאמר: בהמה שהיתה טריפה עוד מזמן היותה בבטן אמה, שלא היתה לה מעולם שעת הכושר, מאי איכא למימר מה יש לומר? הרי יש צורך בכתוב המלמד שחלבה טהור — גם לכך אין צורך, שכן במינה מיהא איכא על כל פנים יש שעת כושר!

8 אלא אמר רבא: לשיטת ר' יהודה, "טריפה" שהובאה בענין זה לא באה ללמדנו לגבי טומאת חלב הטריפה, אלא לגבי איסור אכילתו, שבפסוק זה "וחלב נבילה וחלב טריפה... אכול לא תאכלוהו" התורה אמרה: יבא איסור נבילה ויחול על איסור חלב, לחייב את האוכלו גם משום איסור חלב וגם משום איסור נבילה. וכן יבא איסור טריפה ויחול על איסור חלב, לחייב את האוכלו משום חלב ומשום טריפה.

9 ומוסיפים: וצריכי ונצרכו שני המקראות להיאמר, בנבילה ובטריפה, שכן לא היינו למדים מן האחד את דינו של השני, משום דאי אשמעינן שאם היה משמיע לנו כן רק באיסור נבילה שהוא חל על איסור חלב, היה מקום לומר כי טעם הדבר הוא — משום דמטמיא שנבילה מטמאת, אבל טריפה שאינה מטמאה אין איסורה חמור כמותה, ולכן אימא אמור שלא יחול על איסור חלב. ואי אשמעינן ואם היה משמיע לנו כן רק באיסור טריפה, שהוא חל על איסור חלב, היה מקום לומר בטעם הדבר — משום שאיסורה מחיים, אבל נבילה שאינה נאסרת אלא לאחר מיתה אימא אמור שלא יחול על איסור חלב. ולכן צריכא נצרכו שני המקראות.

10 א עד כאן דנה הגמרא בשיטת ר' יהודה, הלמד מן המלה "טריפה" האמורה בטומאת נבלת העוף ויקרא יז, טו, כי טריפת העוף, למרות שנשחטה — מטמאת בבית הבליעה, כנבילה. ושואלים: ור' מאיר, הסבור ששחיטת עוף טריפה מוציאתו מכלל טומאת בית הבליעה, האי אותה "טרפה" מאי עביד ליה מה עושה לו, כיצד הוא דורשו? ומשיבים: מיבעי ליה למעוטי נצרך לו למעט שחיטה של עוף חולין שהיא נעשית לפנים במקדש שאינה מטמאת, למרות שהעוף נאסר באכילה.

11 ושואלים: ור' יהודה, מנין הוא למד הלכה זו? ומשיבים: לשון "טרפה" אחרינא כתיב אחרת נאמרה בעניינה של טומאת בית הבליעה בנבלת עוף "נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה", ויקרא כב, ח וממנה למדים הלכה זו.

12 ושואלים: ור' מאיר, לשם מה נצרך לו גם כתוב זה? ומשיבים: חד אחד למעוטי למעט שחיטה שהיא לפנים, וחד ואחד למעוטי למעט עוף טמא ללמד שנבלתו אינה מטמאת.

13 ושואלים: ור' יהודה, מנין הוא למד שאינה מטמאת? ומשיבים: מהכתוב "נבלה... לא יאכל לטמאה בה" ויקרא כב, ח נפקא ליה יוצא, נלמד לו, משם הוא למד שרק מה שנאסר באכילה משום נבילה מטמא, ולא מה שאסור משום שהוא עוף טמא.

14 ושואלים: ור' מאיר האי מקרא זה "נבלה... לא יאכל" מאי עביד לה מה עושה לו, כיצד הוא דורשו? ומשיבים: מקרא זה בא להשמיענו כי נבלת העוף מטמאת בבית הבליעה כשיש בה שיעור אכילה, שהוא בכזית.

15 ושואלים על כך: ותיפוק ותצא, ותילמד לי הלכה זו מקרא קמא מהמקרא הראשון, הקודם: "וכל נפש אשר תאכל נבלה" ויקרא יז, טו, מדאפקיה רחמנא ממה שהוציאתו התורה בלשון אכילה!

16 ומשיבים: שני המקראות הללו נצרכו לענין שיעור אכילה המטמא, חד אחד לשיעור אכילה שהוא בכזית, וחד ואחד לשיעור אכילה שאינו נטמא אלא אם אוכל שיעור כזית בכדי משך זמן של אכילת פרס חצי ככר לחם ולא במשך זמן ארוך יותר.

17 ונצרך אף לימוד זה של כדי אכילת פרס, משום שסלקא דעתך אמינא היה עולה על דעתך לומר: הואיל וחידוש הוא שנבלת עוף טהור אינה מטמאת במגעה ובמשאה כשאר נבילה, אלא דווקא בעת היותה בבית הבליעה, אם אכל כזית מנבלת עוף גם ביותר מכדי אכילת פרס נמי ליטמא גם כן שיטמא, לכן קא משמע לן משמיע לנו הכתוב שדווקא בכדי אכילת פרס הריהי מטמאה.

18 ב ושבים לדון בענין טומאת חלב נבילה. תנו רבנן שנו חכמים: מה שנאמר "וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה" ויקרא ז, כד, ולמדים ממנו שאין החלב מטמא טומאת נבילה — בחלב בהמה טהורה הכתוב מדבר.

19 ודנים בדבר, אתה אומר: בחלב בהמה טהורה הכתוב מדבר, או אינו אלא בחלב בהמה טמאה?

20 אמרת אומר אתה בתשובה לכך: הכתוב טיהר את הבהמה מלטמא בטומאת נבילות מכלל מטעם היותה שחוטה כלומר, כאשר שוחטים אותה, וכן טיהר הכתוב מלטמא בטומאת נבילות מכלל מטעם חלב, שחלב נבילה אינו מטמא. ויש איפוא להשוותם: מה כשטיהר מכלל שחוטה — בטהורה טיהר ולא בטמאה, שגם אם נשחטה הריהי מטמאת כנבילה, אף כשטיהר מכלל חלב — בטהורה ולא בטמאה.

21 ויש לדון: או שמא כלך לך לדרך זו: טיהר הכתוב מכלל מטעם נבילה, שנבלת בעל חיים טמא אינה מטמאת, וכן טיהר הכתוב נבילה מלטמא מכלל מטעם חלב, שחלב נבילה אינו מטמא, ויש איפוא להשוותם: מה כשטיהר מכלל נבילה — בטמאה ולא בטהורה, אף כשטיהר מכלל חלב — בטמאה ולא בטהורה!

22 אמרת אומר אתה בתשובה לכך:

23 הואיל וכשאתה בא בדרך זו ולמד מדין שחיטה הלכה זו היא דווקא בטהורה, וכשאתה בא בדרך זו ולמד מדין נבילה היא דווקא בטמאה, אין אתה יכול ללמוד, איפוא, בדרך זו, וזקוק אתה להכרעת הכתוב — תלמוד לומר בענין זה: "וחלב נבלה וחלב טריפה יעשה לכל מלאכה" ויקרא ז, כד, ומכאן למדנו שאין חלב נבילה טהור אלא חלבה של מי שיש במינה איסור טריפה, שהיא דווקא בהמה טהורה. אבל בהמה טמאה אסורה ממילא, ואין איסור טריפה חל עליה.

24 ויש לשאול: אם כך, אוציא את חלבה של נבלת הבהמה הטמאה, שכן אין במינה טריפה, ואולם לא אוציא את חלב נבלת החיה הטהורה, שכן יש במינה איסור טריפה, ואף הוא לא יטמא! תלמוד לומר באותו כתוב: "ואכל לא תאכלוהו", ללמד: אין הדברים אמורים אלא בחלבו של מי שרק חלבה אסור באכילה ובשרה מותר באכילה, שהיא הבהמה הטהורה. יצא מכלל זה החיה, שכן הן חלבה והן בשרה מותר באכילה.

25 ועל מה ששנינו בסוף ברייתא זו: כשטיהר מכלל נבילה — בטמאה ולא בטהורה. אמר ליה לו רב יעקב בר אבא לרבא: אלא מעתה משמע מנוסח דברים זה שנבלת בהמה טהורה הוא שמטמאה, ואילו נבלת בהמה טמאה לא מטמאה? אמר ליה לו רבא: כמה סבי שבישתו זקנים שכמותכם הטעיתם בה בהבנת ברייתא זו, שכן סיפא אתאן בסוף הברייתא באנו לעניינה של נבלת עוף טמא, והיא אכן אינה מטמאה.

26 א שנינו במשנתנו כי לדעת ר' מאיר, עוף שנמלק ונמצא שהוא טריפה — טיהרה אותו מליקתו מטומאת נבילה. אמר ר' יוחנן: לא טיהר ר' מאיר את העוף אם נמלק, אלא בעופות תמימין, הראויים מעיקרם לקרבן, אלא שנמצא שהיו טריפה. אבל בבעלי מומין, שאינם ראויים מתחילתם להקרבה — לא. ור' אלעזר אמר: אפילו בבעלי מומין מטהר ר' מאיר, הואיל ומליקה מטהרת בתמימים. ומעירים: איתמר נמי נאמר גם כן באותו ענין, אמר רב ביבי שכך אמר ר' אלעזר: מטהר היה ר' מאיר אף בבעלי מומין, ואפילו באווזין ותרנגולין שאין במינם דבר הקרב על המזבח, ואין במינם מליקה כלל.

27 בעי שאל ר' ירמיה: לפי הסברו של ר' אלעזר בשיטת ר' מאיר, אם ערף עז כדרך שעורפים עגלה על חלל שנמצא בסמוך לעיר ואין ידוע מי הרגו ראה דברים כא, ד, מהו דינה לענין טומאת נבילות הנוהגת בבהמות?

28 וצדדי השאלה: אווזין ותרנגולין טעמא מאי הטעם לטהרם במליקה מהו? משום דמינא דעופות נינהו שמין של עופות הם שיש בהם מליקה. אבל עז לאו מינא דעגלה נינהו לא בני מינה של עגלה הם, שכן עז הריהי בהמה דקה ואילו עגלה הריהי בהמה גסה. או דילמא שמא מן הצד האחר, כיון שאף עז מינא מין של בהמה הוא, הריהי כעגלה שנערפה, ולא תטמא?

29 יתיב יושב היה רב דימי וקאמר לה להא שמעתא ואומר את השמועה, הבעיה הזו, אמר ליה לו אביי: מכלל הדיון בעז ערופה אתה מניח שעגלה ערופה עצמה טהורה היא מלטמא כנבילה? אמר ליה לו: אין כן, שכך אמרי דבי אמרו החכמים של בית מדרשו של ר' ינאי: כפרה כתיב נאמר בה בעגלה ערופה כקדשים "כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל ונכפר להם הדם". דברים כא, ח, ועריפתה הריהי איפוא כמליקת עופות קדשים, שמטהרתם מטומאת נבילה.

30 מתיב מקשה על כך רב נתן אבוה אביו של רב הונא בר נתן, ממה ששנינו בברייתא בענין חלב בהמה טהורה, שאינו מטמא טומאת נבילה: "וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכל לא תאכלוהו" ויקרא ז, כד — אין לי אלא חלב שאסור באכילה ומותר בהנאה, ואולם חלב של שור הנסקל שנדון למיתה ושל עגלה ערופה, שאסורים באכילה ובהנאה, מנין שאף הם אינם מטמאים?

31 תלמוד לומר: "כל חלב... לא תאכלו" ויקרא ג, יז, להשוות דינם.

32 ומעתה, אי סלקא דעתך אם עולה על דעתך לומר שעגלה ערופה שנערפה טהורה היא, מה מקום יש להצריך כתוב שילמדנו שאין חלבה מטמא? וכי יתכן שהיא טהורה וחלבה יהא טמא?!

33 ומשיבים: היכא דערף מיערף במקום שערף את העגלה כדין לא איצטריכא ליה הוצרכה לו דרשה זו. כי איצטריכא כאשר הוצרכה דרשה זו לטהר את חלבה, הריהו היכא דשחטה מישחט במקום ששחט אותה.

34 ומקשים: ותיהני ליה ותועיל לו שחיטה לטהרה מידי טומאת נבלה! ומשיבים: אלא לא צריכא נצרכה דרשה זו אלא לחלב עגלה ערופה שמתה לפני שנערפה, שאף שבשרה מעתה מטמא בטומאת נבילה, חלבה אינו מטמא.

35 ושואלים: אם במקרה זה מדובר בברייתא, האם מכלל זה ניתן ללמוד שהעגלה המיועדת לעריפה, כבר מחיים הריהי אסורה בהנאה? שהרי משום כך הוצרכנו לדרשה זו. ומשיבים: אין כן, שכך אמר ר' ינאי: גבול שמעתי בדין עגלה ערופה, שממנו והלאה הריהי אסורה, ואולם שכחתי מהו, ונסבין חברייא למימר ונושאים החברים, החכמים, דעתם לומר: ירידתה של העגלה לנחל איתן כדי להיערף שם היא אוסרתה.

37 א משנה כל הזבחים בהמות העומדות להקרבה שנתערבו בבהמה שאסורה בהנאה, כגון באחת מהחטאות המתות שנפסלו ודינן למיתה או שנתערבו בשור הנסקל שנידון לסקילה על שהרג אדם, אפילו בהמה אחת האסורה בהנאה שנתערבה בריבוא בהמות העומדות להקרבה — הרי אלו אסורים בהנאה, וימותו כולן. ואולם אם נתערבו זבחים בבהמות האסורות בהקרבה אבל אינן אסורות בהנאה, כגון שור עולה שנתערב בשור שנעבדה שנעשתה בו עבירה שהוא נפסל על ידה להקרבה, או