ביאור שטיינזלץ על זבחים נ״ו

1 אורך מאה ושמונים ושבע על רוחב מאה ושלשים וחמש אמות, שהוא תחום העזרה.

2 מסופר, תני שונה היה התנא, חוזר המשניות קמיה לפני רב נחמן את המשנה במסכת מדות: כל העזרה היתה מאה שמונים ושבע על רוחב מאה שלשים וחמש. אמר ליה לו רב נחמן, הכי כך אמר לי אבא: כגון זה כלומר, בכל השטח הזה, כהנים נכנסין לשם ואוכלין שם קדשי קדשים, ושוחטין שם קדשים קלים, וחייבין כרת הנכנסים לשם כשהם טמאים משום טומאה.

3 ושואלים: למעוטי מאי למעט את מה באה הדגשה זאת? אילימא למעוטי אם תאמר למעט חלונות דלתות ועובי החומה, שאין דינם כדין העזרה, אלא כדין הר הבית — הלוא כבר תנינא שנינו להיפך: החלונות ועובי החומה דינם כלפנים!

4 ואלא באה למעוטי למעט את הלשכות שבעזרה. ויש לברר: ובאיזה לשכות מדובר, אי אם הן בנויות בחול מחוץ לתחום הזה, ופתוחות לקדש, והתנן והרי שנינו במשנה: תוכן של הלשכות הללו הפתוחות לקודש גם הוא קודש! ומשיבים: מדרבנן מדברי חכמים הוא, שיש להן דין עזרה, אבל מדין תורה אין תוכן קודש.

5 ותוהים: ודאורייתא לא ומן התורה אינן קודש? והתניא והרי שנויה ברייתא: לשכות שהיו בנויות בחול ופתוחות לקדש, מנין שהכהנים נכנסין לשם ואוכלים שם קדשי קדשים ושירי מנחה? תלמוד לומר לגבי המנחה הנאכלת בעזרה: "תאכל במקום קדוש בחצר אהל מועד יאכלוה" ויקרא ו, ט, ודי היה לומר "במקום קדוש" שהוא העזרה, ובמה שנאמר "בחצר אוהל מועד" התורה ריבתה חצירות הרבה אצל אכילה אחת. ואם לשכות אלה אינן קדושות ממש — לא היו חכמים מתירים איסור תורה לאכול קדשי קדשים בחול!

6 אמר רבא: לאכילה שאני שונה הדבר, שיש בזה ריבוי מיוחד, שלא רק בעזרה עצמה ניתן לאכול קדשי קדשים, אלא גם במה שפתוח אליה. אבל אין הדין כן לענין שחיטת קדשים קלים, וחיוב כרת על טומאה.

7 ומקשים: אבל לענין טומאה לא אין חייבים שם? והתניא והרי שנויה ברייתא: לשכות הבנויות לחול ופתוחות לקודש, כהנים נכנסין לשם ואוכלין שם קדשי קדשים, ואין שוחטין שם קדשים קלים, וחייבין עליהם משום טומאה!

8 ומשיבים: לאו אמרת האם לא אמרת שאין שוחטין שם? תני נמי שנה גם כן ותקן: אין חייבין גם משום טומאה.

9 ומקשים: בשלמא נניח שאתה אומר אין שוחטין — יש טעם לדבר, כי בעינא צריכים אנו שתהיה השחיטה כנגד הפתח, כפי שלמדנו בעמוד הקודם נה,ב, שנאמר: "ושחטו פתח אהל מועד" ויקרא ג, ב וליכא ואין כאן, שהרי הוא שוחט בתוך הלשכה. אלא אין חייבין משום טומאה, אמאי מדוע?

10 ומשיבים: וליטעמיך ולטעמך, לשיטתך, מה ששנינו אין שוחטין, מי לא עסקינן דאיכא האם אין אנו עוסקים גם במקרה שיש שחיטה כנגד הפתח? דאי ליכא שאם אין מדובר גם בשחיטה כנגד הפתח, למאי איצטריך למה הוצרך לשנות דין זה בלשכות? הרי ממילא אי אפשר לשחוט שם מהטעם שאין זה כנגד הפתח! אלא אף על גב דקא שחיט אף על פי שהוא שוחט כנגד הפתח, תני הריהו שונה אין שוחטין, משום שלדעת התנא לא קדיש קדוש המקום בקדושת העזרה. אם כן, מסיבה זו עצמה תני נמי שנה גם כן: אין חייבין שם משום טומאה. ומכל מקום לענין אכילה ריבה הכתוב אותן לשכות, ואוכלים בהן קדשי קדשים.

11 ושואלים: והאם לאכילה לא בעינן צריכים אנו שיהיה המקום כנגד הפתח? והתניא והרי שנויה ברייתא, ר' יוסי בר' יהודה אומר: שני פשפשין פתחים קטנים היו בבית החליפות בצד המערבי הפונה לאחורי העזרה, שהיה גובהן שמונה אמות, כדי להכשיר את העזרה כולה לאכילת קדשי קדשים ולשחיטת קדשים קלים. משמע שאף לאכילה צריך שיהא המקום כנגד הפתח! אמר רבינא: סמי מחק מכאן אכילה, שלענין אכילה לא צריך כנגד פתח.

12 ומקשים: והכתיב והרי נאמר לאהרן ולבניו בימי חנוכת המשכן: "בשלו את הבשר פתח אהל מועד ושם תאכלו אותו" ויקרא ח, לא, משמע שאף האכילה צריכה להיות בפתח אוהל מועד! ודוחים: קדשי שעה שאני שונים, ושם גזירת הכתוב היא שיאכלו בפתח אהל מועד, אבל אין הדין כן בקדשים לדורות.

13 א אמר רב יצחק בר אבודימי: מנין לדם שנפסל בשקיעת החמה ושוב אינו ראוי לזריקה על המזבח? שנאמר: "ביום הקריבו את זבחו יאכל" ויקרא ז, טז, ומכאן אנו למדים: ביום שאתה זובח שוחט בו — אתה מקריב וזורק את הדם, ביום שאי אתה זובח — אי אתה מקריב.

14 ואומרים: האי מיבעי ליה פסוק זה נצרך לו

15 לגופיה לגופו, שנאמר: "ביום הקריבו את זבחו יאכל וממחרת", לומר שזמן אכילת שלמים הוא לשני ימים! ודוחים: אם כן, נימא קרא שיאמר הכתוב רק: "ביום זבחו יאכל וממחרת", "ביום הקריבו את זבחו" למה לי? מדוע נתלה הדבר ביום ההקרבה? שמע מינה למד מכאן: ביום שאתה זובח שוחט אתה מקריב זורק את הדם, ביום שאי אין אתה זובח אי אתה מקריב.

16 ומקשים: אם כך, שיום ההקרבה הוא העיקר, ודילמא הכי קאמר רחמנא ושמא כך אמרה התורה: אי קריב אם קרב, נזרק הדם האידנא עכשיו כלומר, ביום השחיטה — ניתאכיל שייאכל הבשר האידנא עכשיו היום ולמחר, אי קריב אם קרב הדם למחר ביום שלאחר השחיטה — ניתאכיל שייאכל הבשר למחר כלומר, ליום הזריקה, וליומא אוחרא וליום שאחריו! ומשיבים: אם כן, נימא קרא שיאמר הכתוב: "ביום הקריבו יאכל וממחרת", "זבחו" למה לי? שמע מינה למד מכאן שהאכילה תלויה בשני הדברים גם יחד, ולכן ביום שאתה זובח אתה מקריבו, ביום שאי אתה זובח, כלומר, שכבר שקעה החמה — אי אתה מקריבו.

17 א איתמר נאמר שחלקו אמוראים בבעיה הבאה: השוחט את השלמים ומחשב לאוכלם לאור בליל היום השלישי, ודינם להיאכל רק לשני ימים — חזקיה אמר: כשר הוא, ואין בזה משום מחשבת חוץ לזמנו, ר' יוחנן אמר: פסול. ומסבירים: חזקיה אמר כשר — דהא שהרי לא אינתיק ניתק לשריפה, שאין לשורפו אלא בבוקר יום השלישי ויקרא יט, ו. ר' יוחנן אמר פסול — דהא אידחי ליה שהרי משנגמר היום השני נדחה לו כבר מאכילה.

18 ועוד נחלקו במחלוקת דומה: האוכל מן הבשר שנשאר לאור שלישי — חזקיה אמר: פטור מכרת על אכילת נותר, משום שלא אינתיק ניתק עדיין לשריפה. ר' יוחנן אמר: חייב, דהא אידחי ליה שהרי נדחה לו מאכילה.

19 ומעירים: תניא כוותיה שנויה ברייתא כשיטתו של ר' יוחנן: קדשים הנאכלין ליום אחד, אם מחשבין בדמן לזורקו משתשקע החמה, וכן אם מחשבים בבשרן ובאימוריהן לאכול את הבשר או להקטיר את האימורים משיעלה עמוד השחר — הרי זה פיגול. ואילו קדשים הנאכלין לשני ימים ולילה אחת, מחשבין בדמן לזורקו משתשקע החמה, ובאימוריהן — משיעלה עמוד השחר, ואילו בבשרן — משתשקע החמה של שני ימים של היום השני. ומביאים ברייתא נוספת בענין זה.

20 תנו רבנן שנו חכמים: יכול יהו שלמים נאכלין גם לאור שלישי? ולכאורה דין הוא שיהא כך: יש זבחים נאכלין ליום אחד כגון תודה ויש זבחים שנאכלין לשני ימים שלמים, מה זבחים הנאכלין ליום אחד יש לילה אחריהן, שאף הלילה כשר לאכול בזבחים אלה, אף זבחים הנאכלין לשני ימים יהיה לילה אחריהן!

21 תלמוד לומר: "ביום זבחכם יאכל וממחרת והנותר עד יום השלישי באש ישרף" ויקרא יט, ו — בעוד יום הוא נאכל, ואינו נאכל לאור שלישי.

22 יכול ישרף מיד לאחר שקיעת החמה? ודין הוא: יש זבחים נאכלין ליום אחד ויש זבחים נאכלין לשני ימים, מה זבחים הנאכלין ליום אחד, תיכף לגמר זמן אכילה — שריפה, אף זבחים הנאכלין לשני ימים תיכף לאכילה שריפה!

23 תלמוד לומר: "והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף" ויקרא ז, יז — ביום אתה שורפו, ואי אין אתה שורפו בלילה.

24 ב משנה הבכור והמעשר והפסח קדשים קלים הם, שחיטתן בכל מקום בעזרה, ודמן טעון רק מתנה אחת על המזבח, ובלבד שיתן כנגד היסוד, כלומר, שיזה את המתנה במקום שיש בו יסוד למזבח.

25 ואף שלענין עבודתם שווים הם, שינה באכילתן, כלומר, בכל אחד מהקרבנות האלה יש דרך אחרת של אכילה, כיצד? הבכור נאכל לכהנים, והמעשר נאכל לכל אדם, ושניהם נאכלין בכל העיר ירושלים, בכל מאכל, לשני ימים ולילה אחד. ואילו הפסח אינו נאכל אלא בלילה, ואינו נאכל אלא עד חצות הלילה, ואינו נאכל אלא למנויו כלומר, לאלה שנמנו מראש שיאכלו ממנו, ואינו נאכל אלא צלי ולא בכל מאכל, שאין אוכלים אותו מבושל או נא.

26 ג גמרא על מה ששנינו שדמם של הבכור והמעשר והפסח טעון זריקה על המזבח, שואלים: מאן מיהו התנא שלשיטתו נאמרה משנה זו? אמר רב חסדא: שיטת ר' יוסי הגלילי היא. דתניא ששנויה ברייתא, ר' יוסי הגלילי אומר: בכתוב "אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז... את דמם תזרוק על המזבח ואת חלבם תקטיר" במדבר יח, יז, "חלבו" לא נאמר אלא "חלבם", "דמו" לא נאמר אלא "דמם", לימד על בכור וגם על מעשר ופסח שטעונין מתן דמים ואימורין לגבי מזבח.

27 ועוד שואלים: וממה ששנינו שהדם הזה צריך להינתן כנגד היסוד מנא לן מנין לנו? אמר ר' אליעזר: אתיא באה, נלמד בגזירה שווה מהמלים "זריקה" "זריקה" מעולה, שכשם שהעולה נזרקת במקום שיש בו יסוד למזבח, כך הבכור והמעשר והפסח נזרק דמם במקום כזה.