ביאור שטיינזלץ על זבחים כ״ט

1 — לא יערב בו מחשבות אחרות, כי מחשבה אחרת של פסול מועילה ופוגמת את תוקפה של מחשבת פיגול.

2 "פגול" — זה המחשב מחשבת חוץ למקומו.

3 "יהיה" ולא "יהיו" — הרי זה מלמד שמצטרפין חצאי כזית של מחשבת חוץ למקומו וחוץ לזמנו זה עם זה לכדי שיעור שלם לפסול את הקרבן.

4 "והנפש האכלת ממנו עוונה תשא" — "ממנו" הרי זה מיעוט, לומר שהעונש האמור ב"עוונה תשא" מתייחס לחטא אחד ולא שנים האמורים בפסוק זה, ואיזה זה? שמחשב מחשבת חוץ לזמנו, דגמר שלומד שעונש זה כרת הוא בגזירה שווה "עון" "עון" מנותר ויקרא יט, ח, משום דדמי ליה שדומה לו בז"ב, כלומר, שהוא פסול התלוי בזמן, וישנו גם בבמה.

5 אמר ליה לו רב פפא לרבא: לדידך לשיטתך, "שלישי" שבפרשת "קדשים תהיו" ויקרא יט, ז מאי דרשת ביה מה אתה דורש בו? השיב לו רבא: ההוא מיבעי ליה אותו דבר נצרך לו שאין מחשבה חוץ למקומו שייכת אלא למקום שיהא משולש, בדם בבשר ובאימורין, שלגבי שלושתם הוא מוגדר כחוץ למקומו.

6 ומקשים: תיפוק תצא לי הלכה זו מקרא קמא מן המקרא הראשון "אם האכל יאכל" בפרשת צו, מדאפקיה רחמנא מפני שהוציא אותו הכתוב בלשון "שלישי" ויקרא ז, יח שהרי לשיטת רבא משם נלמד גם דין חוץ למקומו!

7 אמר רב אשי: אמריתה לשמעתא קמיה אמרתי את השמועה הזו לפני רב מתנה, אמר לי: אי מהתם הוה אמינא אם משם הייתי אומר: "שלישי" — הרי הוא פרט, "פגול" — הוא כלל, ולפי כללי מדרש הכתובים, כשיש פרט וכלל נעשה כלל מוסף על הפרט, ואיתרבו ויתרבו גם שאר המקומות שאינם "משולשים", קא משמע לן משמיע לנו שדווקא בזה ולא באחר.

8 א עד כאן שיטות האמוראים בענין זה. ומעתה מביאים דברי התנאים. תנו רבנן שנו חכמים: "ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה" ויקרא ז, יח, אמר ר' אליעזר: כוף אזנך לשמוע מה פירושו האמיתי של הפסוק: במחשב לאכול מזבחו ביום השלישי הכתוב מדבר. ושמא תאמר: או אינו אלא מדבר כמשמעו, באוכל מזבחו ליום השלישי שאין הקרבן מרצה? הרי זה בלתי אפשרי, אמרת: אחר שהוא כשר שהיה הקרבן כשר בימים הראשונים, יחזור ויפסל למפרע, אם ייאכל אחר כך ביום השלישי?

9 אמר לו ר' עקיבא: הן, דבר זה אפשרי, הרי מצינו בזב וזבה שפסקו מזיבתם, ושומרת יום כנגד יום שראתה דם זיבה יום אחד וביום שאחר כך שוב לא ראתה, שהן בחזקת טהרה לאחר שטבלו, וכיון שראו זיבה באותו יום סתרו את מה שהיה קודם לכן, ומה שנגעו בו טמא למפרע כאילו לא טבלו. אף אתה אל תתמה על זה שעבר זמנו, שאף על פי שהוכשר — שיחזור ויפסל למפרע.

10 ועוד אמר ליה לו ר' אליעזר ראיה נוספת: הרי הוא אומר בפסוק זה "המקריב אותו לא ירצה", ללמדנו כי מדובר על דבר שכבר בשעת הקרבה הוא נפסל ואינו נפסל ביום השלישי. ושמא תאמר: או אינו אומר "המקריב" אלא זה כהן המקריב, שהוא הנפסל על ידי כך? אם כן די היה לכתוב "המקריב לא ירצה", כשהוא אומר "אתו" משמע שבזבח הוא מדבר, ואינו מדבר בכהן.

11 בן עזאי אומר: "אתו" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר: "כי תדור נדר לה' אלקיך לא תאחר לשלמו" דברים כג, כב, יכול אף מאחר נדרו יהיה בלא ירצה? תלמוד לומר: "אתו" למעט, אותו האמור כאן הוא בלא ירצה, שאין דמו מכפר, ואין המאחר נדרו בלא ירצה, אלא מביא קרבנו ומתרצה בו.

12 אחרים אומרים: הראיה שפסוק זה נאמר בפיגול ולא בנותר, היא ממה שנאמר "לא יחשב" לומר שבמחשבה לאוכלו לאחר זמנו הוא נפסל, ואינו נפסל באכילתו לאחר זמנו בשלישי.

13 ושואלים: ובן עזאי, שדרש "אותו" לענין אחר, מה שלמד ר' אליעזר מ"אותו" שבזבח הכתוב מדבר ואינו בכהן, מנא ליה מנין לו? ומשיבים: אי בעית אימא אם תרצה אמור: נפקא ליה יוצא לו הדבר מכמו שלמדו אותו אחרים, מ"לא יחשב", שאינו נפסל בשלישי, וזה לא ניתן להיאמר אלא על הזבח, ולא על הכהן. ואיבעית אימא ואם תרצה אמור: מדכתיב ממה שנאמר "לא ירצו", ו"לא ירצה" משמע כי זיבחא זבח הוא, ששייכת בו לשון ריצוי, ואינו מדבר בכהן.

14 ושואלים: ובן עזאי, אותה הלכה שאותו בלא ירצה ואין מאחר נדרו בלא ירצה, מהכא נפקא מכאן היא יוצאת? מדברי אחרים נפקא היא יוצאת! דתניא ששנויה ברייתא, אחרים אומרים: יכול יהא בכור שעיברה שעברה שנתו כלומר, שהקריבו אותו לאחר השנה הראשונה לחייו,

15 כפסולי המוקדשין בעלי מומים ויפסל?

16 תלמוד לומר "ואכלת לפני ה' אלהיך... מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך" דברים יד, כג, מקיש בכור למעשר, מה מעשר אינו נפסל משנה לחבירתה, אף בכור אינו נפסל משנה לחבירתה!

17 ומשיבים: עדיין איצטריך הוצרך גם כתוב זה, שכן סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר: הני מילי דברים אלה אמורים לגבי בכור, דלאו בר הרצאה שלא בן ריצוי הוא, שהרי אינו בא לכפר, אבל קדשים אחרים שבני הרצאה נינהו הם אימא אמור שלא לירצו ירצו, קא משמע לן משמיע לנו שלא.

18 ומקשים עוד: ואכתי מהתם נפקא ועדיין משם יוצאת הלכה זו? הלוא נאמר: "כי תדור נדר לא תאחר לשלמו כי דרש ידרשנו ה' אלקיך מעמך והיה בך חטא" דברים כג, כב, לומר: בך חטא ולא בקרבנך חטא!

19 ומסבירים: ובן עזאי, ההוא מבעי ליה אותו כתוב נצרך לו ללימוד אחר: "והיה בך חטא" להדגיש: ולא באשתך חטא. שכן סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר, הואיל ואמר ר' אלעזר ואיתימא ויש אומרים שאמר זאת ר' יוחנן: אין אשתו של אדם מתה אלא אם כן מבקשין ממנו ממון שנדר ואין לו, שנאמר: "אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך" משלי כב, כו, אם כן בהאי עון בעון זה של "בל תאחר" נמי גם כן מתה, קא משמע לן משמיע לנו שעל חטא זה אין אשתו נענשת.

20 א בברייתא בעמוד הקודם נאמר, אחרים אומרים: מן המלים "לא יחשב" למדים כי במחשבה הוא נפסל הקרבן בפסוק זה, ואינו נפסל ביום השלישי. ושואלים: ור' אליעזר, שמוכיח דבר זה באופן אחר, הביטוי "לא יחשב" מאי עביד ליה מה עושה הוא בו?

21 ומשיבים: מיבעי ליה נצרך לו הדבר לכמו שאמר ר' ינאי, שאמר ר' ינאי: מנין למחשבות שמוציאות זו מזו, ואם חשב גם מחשבת פסול, כגון חוץ למקומו, אין הקרבן נעשה פיגול? שנאמר: "לא יחשב", לא יערב בו מחשבות אחרות.

22 ורב מרי מתני היה שונה כך, אמר ר' ינאי: מנין למחשב בקדשים מחשבה שאינה ראויה שהוא לוקה כדין העובר על מצות לא תעשה? תלמוד לומר "לא יחשב".

23 אמר ליה לו רב אשי לרב מרי: הלוא מחשבת פיגול לאו שאין בו מעשה הוא, וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו! אמר ליה לו: שיטת ר' יהודה היא, שאמר: לאו שאין בו מעשה גם כן לוקין עליו.

24 ב משנה זה הכלל: כל השוחט, וכן המקבל, והמהלך, והזורק על מנת לאכול דבר שדרכו לאכול בשר הקרבן, הנאכל לבעלים או לכהנים, ולהקטיר דבר שדרכו להקטיר על גבי המזבח, כגון האימורים, בשיעור כזית, אם על מנת לעשות זאת חוץ למקומו — הרי זה פסול ואין בו כרת, אם לעשות זאת חוץ לזמנו — פגול וחייבין עליו כרת, ובלבד שיקריב את המתיר של הקרבן כלומר, את הדם, כמצותו.

25 כיצד נחשב שקרב המתיר כמצותו? שחט בשתיקה בסתם קבל את הדם והלך וזרק במחשבה חוץ לזמנו, או ששחט במחשבה חוץ לזמנו וקבל והלך וזרק בשתיקה, או ששחט וקבל והלך וזרק חוץ לזמנו — זהו שמקריב את המתיר כמצותו, שהרי חוץ מן המחשבה של חוץ לזמנו נעשתה עבודת המתיר בכשרות.

26 כיצד לא קרב המתיר כמצותו? כאשר בנוסף למחשבת חוץ לזמנו, היתה מחשבה אחרת הפוסלת את הקרבן, כאשר שחט במחשבה חוץ למקומו, קבל והלך או הלך וזרק במחשבה חוץ לזמנו. או ששחט במחשבה חוץ לזמנו קבל והלך וזרק חוץ למקומו, או ששחט וקבל והלך וזרק חוץ למקומו, וכן

27 הפסח והחטאת ששחטן שלא לשמן ונפסלו על ידי כך, כמבואר בראש המסכת וקבל והלך וזרק חוץ לזמנו, או ששחט במחשבת חוץ לזמנו קיבל והלך וזרק או הלך שלא לשמן, או ששחט וקבל והלך וזרק דמן שלא לשמן — זהו שלא קרב המתיר כמצותו.

28 אם עשה אחת מן העבודות על מנת לאכול כזית שהוא שיעור האכילה הקטן ביותר בחוץ וכזית למחר, כזית למחר וכזית בחוץ, ואפילו אם שחט על מנת לאכול כחצי זית בחוץ וכחצי זית למחר, כחצי זית למחר וכחצי זית בחוץ, למרות שאין שיעור אכילה בכל אחת מן המחשבות הפסולות — בכל המקרים הללו פסול ואין בו כרת.

29 על כל ההלכות האמורות במשנה, אמר ר' יהודה: אינו כן, אלא זה הכלל: כל שמחשבת הזמן שהוא חושב לאכול או להקריב שלא בזמנו קדמה למחשבת המקום — הרי הוא פגול וחייבין עליו כרת, ורק אם מחשבת המקום קדמה למחשבת הזמן — פסול ואין בו כרת. וחכמים אומרים: זה וזה כל שהיתה מחשבה פוסלת אחרת — פסול ואין בו כרת. וכל זה שחשב שתי מחשבות שונות באכילה. אבל אם עשה אחת מן העבודות על מנת לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי כזית שלא בזמנו או לא במקומו — כשר, משום שאין אכילה והקטרה מצטרפין.

30 ג גמרא על המחלוקת בסופה של המשנה, שלדעת ר' יהודה אם הקדים מחשבת הזמן למחשבת המקום הרי זה פיגול, ולדעת חכמים בכל מקרה הרי זה פסול בלבד, אמר אילפא: מחלוקת זו בשתי עבודות שונות, כשבעבודה הראשונה חושב מחשבת חוץ לזמנו ובשניה מחשבת חוץ למקומו, אבל בעבודה אחת — דברי הכל עירוב מחשבות הוי הוא, ואף לדעת ר' יהודה אין כאן עבודה במחשבת פיגול. ור' יוחנן אמר: אף בעבודה אחת מחלוקת, שלדעת ר' יהודה בכל מקרה הולכים אחר המחשבה הראשונה.

31 ואומרים: בשלמא נניח לשיטת אילפא מדרישא מכיון שראשה של המשנה מדבר בשתי עבודות שונות, כפי ששנינו: שחט בשתיקה, קיבל וכו' חוץ לזמנו — סיפא נמי סופה גם כן בשתי עבודות. אלא לדעת ר' יוחנן, רישא ראשה בשתי עבודות וסיפא וסופה בעבודה אחת?