ביאור שטיינזלץ על זבחים קי״ט

1 דכתיב שכן נאמר: "והימים אשר מלך דוד על ישראל ארבעים שנה בחברון מלך שבע שנים ובירושלים מלך שלשים ושלש שנים" מלכים א ב, יא, ובשנה שמלך בירושלים העלה את הארון מקרית יערים לירושלים. והרי אלו עשרים השנה ששהה הארון בקרית יערים. ועליהן יש להוסיף את שלשים ושלש שנות מלכות דוד בירושלים מלכים א ב, יא. הרי אלו חמישים ושלש שנים מאז חורבן שילה, ובכל אלו השנים היה המשכן בנוב ואחר כך בגבעון, וגם בתחילת מלכות שלמה ראה מלכים א ג, ד.

2 ובבניית המקדש בימי שלמה כתיב נאמר: "ויחל לבנותו ... בשנת ארבע למלכותו" ראה דברי הימים ב ג, ב, ובאותה שנה מלאו ארבע מאות ושמונים שנה מיציאת מצרים מלכים א ו, א. ואם נפחית מארבע מאות ושמונים שנה אלו את ארבעים שנות המדבר, וארבע עשרה שנות המשכן בגלגל לפני משכן שילה, ואת חמישים ושבע שנות המשכן בנוב ובגבעון לאחר משכן שילה, ובסך הכל מאה ואחת עשרה שנה, נמצא שנשתיירו לשילה שלש מאות ושבעים חסר אחת.

3 א שנינו במשנתנו כי משעה שחרבה שילה ובאו לנוב ולאחר מכן לגבעון הותרו הבמות, וקדשים קלים נאכלים בכל ערי ישראל. ומבררים: מנא הני מילי מנין הדברים הללו? דתנו רבנן שכן שנו חכמים: נאמר לבני ישראל כי כשייכנסו לארץ יהיו מותרים בהקרבה בבמות "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה" דברים יב, ט, שאז יהיו אסורים בכך.

4 ופירושן של לשונות אלה: "אל המנוחה" — זו שילה, "אל הנחלה" — זו ירושלים. ויש לשאול: למה חלקן בשני ביטויים "אל המנוחה" ו"אל הנחלה"? כדי ליתן היתר להקריב בבמות, בזמן שבין זה לזה, ומכאן להיתר הבמות בתקופת נוב וגבעון.

5 אמר ליה לו ריש לקיש לר' יוחנן: מעשר שני נמי ליתני גם כן שישנה התנא במשנתנו! אמר ליה לו ר' יוחנן: מעשר שני, בגזירה שווה "שם" "שם" מארון קא ילפי למדים, שבמעשר שני נאמר "ואכלתם שם" דברים יב, ז, ובארון נאמר: "ושמת שם את ארון העדות" שמות מ, ג. כיון שארון לא הוה היה בנוב ולא בגבעון אלא בקרית יערים, מעשר נמי לא הואי גם כן לא היה נאכל.

6 הקשה ריש לקיש: אי הכי אם כך, שזהו המקור לדין זה, לגבי פסח ושאר קדשים נמי, שאין חולק שהיו נאכלים שם, גם כן נאמר שגם הם, "שם" "שם" מארון ילפי למדים, וכיון שארון לא הוה היה בנוב ובגבעון אינהו נמי לא הוו הם גם כן לא היו!

7 אמר ליה לו: אלא דאמר לך הא החכם שאומר לך דבר זה, כלומר, משנתנו, ממנה דייקת שמעשר שני אינו נאכל אף בנוב וגבעון, מני כשיטת מי היא? שיטת ר' שמעון היא, שאמר: אף צבור לא הקריבו בבמה גדולה, כגון נוב וגבעון, אלא פסח וחובות הקבוע להן זמן, אבל חובות שאין קבוע להם זמן הכא והכא כאן וכאן, גם בבמה קטנה וגם בבמה גדולה לא קרב קרבו. ובכלל זה מעשר בהמה, שחובות שאין קבוע להן זמן הוא. והרי איתקש והוקש מעשר דגן למעשר בהמה, ומכיון שמעשר בהמה אינו קרב באותה שעה, אף מעשר שני אינו נאכל שם.

8 ושואלים: מכלל הדברים אתה למד שלדעת ר' יהודה הסבור שגם חובות שלא קבוע להם זמן קרבו בבמה גדולה, קרב מעשר שני ומעשר בהמה? ומשיבים: אין כן, דהאמר שהרי אמר רב אדא בר מתנה: מעשר שני ומעשר בהמה נאכלין בנוב וגבעון לדברי ר' יהודה. ושואלים: והא בעי והרי צריך בירה, כלומר, צריך בית מקדש, ולא רק אוהל, שאליו באים לאכילת המעשר! משיבים: ולאו תני וכי לא שנה רב יוסף ברייתא זו שנאמר בה: שלש בירות הן: שילה, ונוב וגבעון, ובית עולמים? הוא תני לה שנה אותה והוא אמר לה פירש אותה: מדובר שם לענין אכילת מעשר שני, ואליבא ועל פי שיטתו של ר' יהודה.

9 ב שנינו במשנתנו כי משעה שבאו לירושלים נאסרו הבמות, ולא היה להם עוד היתר, והיא היתה "נחלה". ובענין זה תנו רבנן שנו חכמים בברייתא: נאמר בהיתר הבמות "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה" דברים יב, ט, ופירושם של לשונות אלה: "מנוחה" — זו שילה, "נחלה" — זו ירושלים.

10 וכן אומר הכתוב בנבואה על ירושלים: "עזבתי את ביתי נטשתי את נחלתי... היתה לי נחלתי כאריה ביער" ירמיהו יב, ז — ח, ועוד שם בדברי הנבואה על ירושלים אומר הכתוב: "העיט צבוע נחלתי לי העיט סביב עליה" ירמיהו יב, ט, אלו דברי ר' יהודה.

11 ואילו ר' שמעון אומר: "מנוחה" — זו ירושלים, "נחלה" — זו שילה, וראיה לדבר, שכן הכתוב אומר על ירושלים: "זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אויתיה" תהלים קלב, יד, ומנין שהכתוב מדבר בירושלים — שכן הוא אומר בפסוק הקודם: "כי בחר ה' בציון אוה למושב לו" תהלים קלב, יג.

12 ושואלים: בשלמא למאן דאמר נניח לדעת מי שאומר, ר' יהודה: "מנוחה" זו שילה — היינו דכתיב זהו שנאמר: "אל המנוחה ואל הנחלה", כסדר הזמנים, שהרי קדמה שילה לירושלים. אלא למאן דאמר לדעת מי שאומר, ר' שמעון ש"מנוחה" — זו ירושלים, "נחלה" — זו שילה, אם כן "אל הנחלה ואל המנוחה" מיבעי ליה צריך הוא לומר! ומשיבים: הכי קאמר כך אומר הכתוב: כשתיכנסו לארץ עדיין מותרים אתם בבמות, משום שלא מיבעיא נצרכה לומר שאל ה"מנוחה", שהיא המקדש בירושלים, עדיין לא מטיתו הגעתם, אלא אפילו ל"נחלה", שהיא המשכן בשילה, נמי גם כן עדיין לא מטיתו הגעתם.

13 ג ובענין זה של "מנוחה" ו"נחלה" האמורות בכתוב "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה" דברים יב, ט. שנינו עוד דעות תנאים, שכן תנא דבי שנה חכם בית המדרש של ר' ישמעאל: זו וזו, הן "מנוחה" והן "נחלה", הריהן כינויים לשילה. ואילו ר' שמעון בן יוחי אומר: זו וזו הריהן כינויים לירושלים. ושואלים: בשלמא למאן דאמר נניח לדעת מי שאומר, ר' יהודה ש"מנוחה" — זו

14 שילה, ו"נחלה" זו ירושלים, אי נמי או גם כן איפכא היפך הדברים, כלומר, ש"מנוחה" זו ירושלים ו"נחלה" זו שילה — היינו דכתיב זהו שנאמר בכתוב זה בשתי לשונות נפרדות "אל המנוחה" "ואל הנחלה". אלא למאן דאמר לשיטת מי שאומר, חכם בית המדרש של ר' ישמעאל: שזו וזו הכוונה היא לשילה, או לשיטת ר' שמעון בן יוחאי שזו וזו הכוונה לירושלים, אם כן "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה והנחלה" מיבעי ליה צריך היה לו לומר! ומסכמים: אכן, קשיא קשה הדבר.

15 ושואלים עוד: בשלמא למאן דאמר נניח לדעת מי שאומר, ר' שמעון בן יוחאי: שזו וזו הן כינויים לשילה, אפשר להסביר כך את הכינויים הללו: "מנוחה" — שנחו בתקופת שילה מהכיבוש שבימי יהושע. "נחלה" — דפלגו התם שחלקו שם לשבטים את נחלות ארץ ישראל, דכתיב שכן נאמר: "ויחלק להם יהושע ויפל להם גורל בשילה על פי ה'" יהושע יח, י: "וישלך להם יהושע גורל בשילה לפני ה' ויחלק שם יהושע את הארץ לבני ישראל כמחלקותם".

16 אלא למאן דאמר לדעת מי שאומר, חכם בית המדרש של ר' ישמעאל: שזו וזו הריהן כינויים לירושלים, בשלמא נניח "נחלה" הריהי כינוי לירושלים — משום שהיא נחלת עולמים, אלא "מנוחה" — מאי מה איזו מנוחה היתה במקדש בירושלים? ומשיבים: מנוחת ארון, דכתיב שכן נאמר: "ויהי כנוח הארון", שבכתובים נקרא המקדש שבירושלים מקום מנוחה לארון.

17 ושואלים עוד, בשלמא למאן דאמר נניח לדעת מי שאומר, ר' שמעון בן יוחאי: שזו וזו הריהן כינויים לירושלים, ומכאן שהבמות מותרות כל עוד לא הוקם המקדש בירושלים, אבל בזמן משכן שילה הוה שריא היו מותרות במות — היינו דכתיב זהו שנאמר בתקופת שילה, לגבי מנוח אבי שמשון: "ויקח מנוח את גדי העזים ואת המנחה ויעל על הצור לה'" שופטים יג, יט, שהקריב בבמת יחיד, ולא בשילה.

18 אלא למאן דאמר לדעת מי שאומר, חכם בית המדרש של ר' ישמעאל שזו וזו הריהן כינויים למשכן שילה, ובמות הוה אסירן היו אסורות בתקופת משכן שילה, מאי מה פירוש "ויקח מנוח"? והרי אסור היה לו להקריב קרבן מחוץ למשכן! ומשיבים: הוראת שעה היתה זו להתיר הקרבה זו.

19 ומעירים כי בענין שיטות התנאים בפירוש "מנוחה" ו"נחלה" שבכתוב זה, תנא דבי שנה חכם בית המדרש של ר' ישמעאל גירסה אחרת, שהיא כדעת ר' שמעון בן יוחי, שאמר: זו וזו ירושלים. וסימניך כדי לזכור את הענין: משכי גברא לגברי משך איש את האנשים, כלומר, ר' שמעון בן יוחאי שהוא יחיד, משך בדעתו את חכמי בית מדרשו של ר' ישמעאל שהם רבים.

20 א שנינו במשנתנו כי כל הקדשים שהקדישם בזמן היתר במות, והקריבם בחוץ בשעת איסור במות — עבר בכך על מצוות עשה ועל מצוות לא תעשה, ואין חייב על כך כרת. ודבר זה למדנו מדיוק הכתובים בפרשת שחוטי חוץ. ובענין זה אמר רב כהנא: לא שנו שאין חייב כרת, אלא בשחיטה של אלו בחוץ, אבל בהעלאה — כרת נמי מיחייב גם כן חייב,

21 מאי טעמא מה טעם הדבר? שכן מיד לאחר הפסוקים מהם למדנו דין זה של קרבן שהקדיש בשעת היתר במות, אמר קרא הכתוב עונש כרת על העלאה בחוץ, ופתח במלים: "ואלהם תאמר" ויקרא יז, ח, ומשמע הדברים: על הדינים הסמוכין, שהוזכרו קודם לכן תאמר, שאף שאין עונש כרת בשחיטתם, יש עונש כרת בהעלאתם בבמה.

22 מתקיף לה מקשה על כך רבה: מי כתיב האם נאמר "ועליהם תאמר" הקרבנות שהוזכרו בפסוק הסמוך? והלוא "אלהם" כתיב נאמר, ו"אליהם" גם כן קרינן קוראים אנו, ומשמע אל האמורים בראש הפרשה "דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל", ויקרא יז, ב!

23 ועוד מוסיפים: תניא שנויה ברייתא מפורשת שלא כדברי רב כהנא: ארבעה כללות היה ר' שמעון אומר בקדשים: קדשים שהקדישן בשעת איסור הבמות, ושחט והעלה בשעת איסור הבמות בחוץ — הרי הן באיסור עשה ולא תעשה, ויש בהן עונש כרת. הקדישן בשעת היתר הבמות, ושחט והעלה בשעת איסור הבמות — הרי הן בעשה ולא תעשה, אבל אין בהן כרת.

24 הקדישן בשעת איסור הבמות, ושחט והעלה בחוץ בשעת היתר הבמות — הרי הן בעשה, ואין בהן בלא תעשה.

25 הקדישן בשעת היתר הבמות, ושחט והעלה בשעת היתר הבמות — הריהו פטור מכלום. הרי איפוא נשנה במפורש שאין הבדל בין דין שחיטה ודין העלאה בבמות, ובשתיהם פטור מכרת אם הקדיש את הקדשים בשעת היתר הבמות ושחט או העלה אותם בשעת איסור הבמות. והרי זו תיובתא קושיה חמורה על דברי רב כהנא שהבדיל בין שחיטה והעלאה! ומסכמים: אכן, תיובתא קושיה חמורה היא, ונדחו דבריו.

26 ב שנינו במשנתנו: ואלו קדשים וכו'. והמשנה הולכת ומפרטת רשימה של דברים שנהגו דווקא בבמת ציבור, שם היה המשכן, ולא בבמת יחיד. ומעתה מבררים מהיכן למדנו כי דברים אלה נוהגים דווקא שם: סמיכה של הבעלים על ראש הקרבן — דכתיב שכן נאמר: "אל פתח אהל מועד יקריב אותו לרצונו לפני ה'. וסמך ידו..."ויקרא א, ג—ד.

27 שחיטת צפון בקדשי קדשים — דכתיב שכן נאמר: "ושחט אותו על ירך המזבח צפונה לפני ה'" ויקרא א, יא. דין מתנות סביב על ארבעת צידי המזבח, בקרבן עולה ועוד — דכתיב שכן נאמר: "וזרקו את הדם על המזבח סביב סביב אשר פתח אהל מועד" ויקרא א, ה.

28 תנופה בקרבנות הטעונים הנפה — דכתיב שכן נאמר: "והניף הכהן לפני ה'" ראה ויקרא יד, יב: "ולקח הכהן... והניף אותם תנופה לפני ה'". הגשה של המנחות לקרן המזבח קודם קמיצה — דכתיב שכן נאמר: "והגישה אל המזבח" ויקרא ב, ח.

29 ובענין זה של מנחה, שנינו במשנה: ר' יהודה אומר: אין כלל מנחה בבמה, ואף לא בבמה גדולה במשכן גלגל, נוב וגבעון. ועל כך אמר רב ששת: לדברי האומר יש מנחה בבמה, יש גם קרבן עופות בבמה. ואילו לדברי האומר שאין מנחה בבמה, אין גם עופות בבמה.

30 וטעם הדבר, שכן נאמר בענין הקרבנות שהוקרבו בשעת היתר הבמות: "זבחים" "וזבחו זבחי שלמים" ויקרא יז, ה, והלשון "זבחים" יש בה הדגשה: "זבחים" — ולא מנחות, "זבחים" — ולא עופות, להורות שלא הותרו אלה אף בבמה גדולה. ושבים לפרט את ההבדלים הנזכרים במשנתנו שבין במת יחיד לבמת ציבור.

31 וכהן צריך דווקא בבמת ציבור — דכתיב שכן נאמר: "וזרק הכהן את הדם על מזבח ה' פתח אהל מועד" ויקרא יז, ו. בגדי שרת נצרכים דווקא בבמת ציבור — שכן נאמר בהם: "והיו על אהרן ועל בניו בבואם אל אהל מועד או בגשתם אל המזבח לשרת בקדש" שמות כח, מג.

32 וכלי שרת — שנאמר בהם: "ולקחו את כל כלי השרת אשר ישרתו בם בקדש" במדבר ד, יב. ומה ששנינו שדווקא בבמת ציבור צריכה ההקרבה להיות לריח ניחוח, שאין להעלות על המזבח איברים שנצלו תחילה מחוץ למערכה שעל המזבח — דכתיב שכן נאמר בפרשת איסור הקרבה בחוץ: "והקטיר החלב לריח ניחח לה'" ויקרא יז, ו.

33 ומה ששנינו שדווקא בבמת ציבור יש מחיצה בדמים, שחוצים את גובה המזבח על ידי חוט הסיקרא, חציו לדמים הניתנים למעלה דם חטאת, וחציו לדמים הניתנים למטה דם עולה, טעם הדבר — דכתיב שכן נאמר: "והיתה הרשת עד חצי המזבח" שמות כז, ה, בה"א הידיעה — דווקא המזבח שבמשכן. חובת ריחוץ ידים ורגלים קודם עבודה לא היתה אלא בבמת ציבור — דכתיב שכן נאמר בדין זה: "בבואם אל אהל מועד ובקרבתם אל המזבח ירחצו" שמות מ, לב.

34 ג ובדין חיצוי בדמים ושאר דינים שלא נהגו בבמת יחיד אלא בבמת ציבור, אמר רמי בר חמא: לא שנו שאין חיצוי אלא בקדשי במה קטנה שהקדישום והקריבום בבמה קטנה, אבל בקדשי במה קטנה שהקדישם דקרבינהו שהקריב אותם בבמה גדולה במת ציבור — יש חיצוי.

35 מותיב מקשה רבה ממה ששנינו בברייתא: תנופת חזה ושוק של שלמים, וכן תרומת לחמי תודה, נוהגין בקדשי במה גדולה ואין נוהגין בקדשי במה קטנה, ומשמע — אפילו הקריבם בבמה גדולה! ודוחים: אימא אמור כך את גירסת הדברים: חזה ושוק ותרומת לחמי תודה נוהגין בבמה גדולה ואפילו בקדשי במה קטנה ואין נוהגין בבמה קטנה.

36 איכא דאמרי יש שאומרים, שכך אמר רמי בר חמא: לא שנו שיש חיצוי בדמים, אלא בקדשי במה גדולה והקריבן בבמה גדולה, אבל בקדשי במה קטנה, אף על גב דקרבינהו אף על פי שהקריב אותם בבמה גדולה — אין חיצוי.

37 ומציעים: לימא מסייע ליה האם אפשר לסייע לו ממה ששנינו בברייתא: חזה ושוק ותרומת לחמי תודה נוהגין בקדשי במה גדולה ואין נוהגין בקדשי במה קטנה?

38 ומשיבים: אין להביא ראיה מכאן, שכן אימא אמור שכך יש להסביר: חזה ושוק ותרומת לחמי תודה נוהגין בבמה גדולה ואפילו בקדשי במה קטנה ואין נוהגין בבמה קטנה. ומעירים, ופליגא וחלוקה לשון זו של רמי בר חמא על שיטת ר' אלעזר, שכך אמר ר' אלעזר: עולת במת יחיד שהכניסה בפנים לתחום הבמה הגדולה — קלטוה מחיצות לכל דבר ולכל הדינים.

39 ובענין זה, בעי שאל ר' זירא: עולת במת יחיד