ביאור שטיינזלץ על זבחים ק״ה

1 בתר אחר רוב אבר שכבר יצא אל מחוץ לעזרה שדינן ליה מטילים אנו אותו, ואם כן הא נפק ליה הרי יצא לו האיבר, ונמצא רוב הבהמה בחוץ, ונטמאו הנושאים אותה. או דלמא בתר שמא אחר חצי הבהמה שעדיין נמצא בעזרה ולא יצאה שדינן ליה מטילים אנו אותו מקצת איבר, שהרי שם הוא נמצא, ואם כן לא יצא רוב הקרבן עדיין? שאלה זו לא נפתרה ונשארה בתיקו תעמוד במקומה.

2 רבה בר רב הונא מתני לה היה שונה אותה בעיה ביחס לגברי אנשים, במתעסקין בו בהוצאתו של פר או שעיר הנשרפים חמשה בני אדם, ונפקו תלתא ופשו להו תרי ויצאו שלושה מהעזרה ונשארו להם שנים, והבהמה חציה בפנים וחציה בחוץ, מאי מה הדין? וצדדי הבעיה, האם בתר אחר רוב המתעסקין אזלינן הולכים אנו, ולכן במקרה זה הרוב יצא כבר, או שמא בתר אחר רוב הבהמה אזלינן הולכים אנו והרי לא יצא רובה? גם שאלה זו נשארה בתיקו תעמוד במקומה ללא פתרון.

3 א בעי שאל ר' אלעזר: פרים ושעירים הנשרפים שיצאו מחוץ לעזרה וחזרו, מהו הדין? האם הם מטמאים את נושאיהם, בפנים? וצדדי השאלה, מי אמרינן האם אומרים אנו: כיון דנפקי להו איטמו להו כאן שיצאו להם הרי כבר נטמאו להם, או דלמא שמא כיון דהדור הדור שחזרו חזרו ושוב אינם מטמאים?

4 אמר ר' אבא בר ממל: תא שמע בוא ושמע ראיה ממה ששנינו במשנתנו: היו סובלין אותן במוטות. הראשונים יצאו חוץ לחומת העזרה, והאחרונים לא יצאו — הראשונים שיצאו חוץ לחומת העזרה מטמאין בגדים, והאחרונים אין מטמאין בגדים עד שיצאו, למרות שהפרים כבר בחוץ. ואי סלקא דעתך ואם עולה על דעתך לומר שכיון דנפקי להו איטמו שיצאו להם נטמאו, ומעתה הם מטמאים את הנוגעים בהם בפנים, אם כן, גם במשנה, הנך דאיכא גואי ליטמא את אלה שנמצאים בפנים ועדיין לא יצאו, גם כן שייטמאו! אלא מכאן שהנושא אותם כשהם בפנים אינו נטמא.

5 אמר רבינא: ותסברא וסבור אתה, שיש מכאן ראיה? הא הרי טעם הדבר שהאחרונים אינם מטמאים בגדים הוא משום בעינא צריכים אנו שיתקיים הכתוב "יכבס בגדיו וכו' ואחר יבא אל המחנה" ויקרא טז, כח, וליכא ואין כאן, שהרי לא יצאו מן המחנה!

6 ושואלים: אלא אם רק מי שכבר יצא נטמא, ר' אלעזר היכי בעי לה כיצד באיזה אופן שאל אותה? ומשיבים: כגון דנקיטי לה בבקולסי שאוחזים במקלות כלומר, שאנשים שלא הוציאום מתחילה עומדים בחוץ ובמקלות שבידיהם מוציאים אותם שוב החוצה, ומעתה יש לשאול: האם הפרים והשעירים שיצאו וחזרו מטמאים את אלו שבחוץ.

7 ב תנו רבנן שנו חכמים: פרים הנשרפים ופרה אדומה ושעיר המשתלח — המשלח אותם, וכן השורפן והמוציאן, מטמא בגדים. והן עצמן משיצאו אין מטמאין בגדים שנגעו בהם, אבל מטמאין רק אוכלין ומשקין שנגעו בהם, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: פרה אדומה ופרים הנשרפים מטמאין אוכלין ומשקין, אבל שעיר המשתלח אינו מטמא כלל, מפני שהוא חי עדיין, והחי אינו מטמא אוכלין ומשקין.

8 ושואלים: בשלמא נניח לשיטת ר' מאיר, יש לפרש את דבריו כדתנא דבי כמו ששנה החכם מבית מדרשו של ר' ישמעאל, דתנא דבי ששנה החכם מבית מדרשו של ר' ישמעאל: נאמר בדיני טומאה: "על כל זרע זרוע" ויקרא יא, לז, ומשם למדנו כי זרעים אינם מקבלים טומאה עד שיותן עליהם מים ויפול עליהם שרץ.

9 ומשם יש ללמוד: מה זרעים הם דבר שאין סופן ליטמא טומאה חמורה שאין מאכלים נטמאים לעולם בדרגת אב הטומאה, לטמא אדם או כלים, וצריכין הכשר שיבואו עליהם מים ויגע בהם שרץ כדי להיטמא ולטמא אוכלים אחרים, אף כל דברים שאין סופן ליטמא טומאה חמורה צריכין הכשר כדי לטמא אוכלים. יצתה יצאה נבלת עוף טהור, שסופה ליטמא טומאה חמורה, שהיא מטמאת אדם כשהיא בבית הבליעה שלו, ולכן אין היא צריכה הכשר כדי לטמא אוכלים במגעה. וכיוצא בזה דינם של פרים ופרה ושעיר, הואיל והם מטמאים את העוסקים בהם, הריהם מטמאים אוכלים ומשקים בלי הכשר.

10 אלא לרבנן לדעת חכמים, החולקים על ר' מאיר, ומחלקים בין פרה ופרים לבין שעיר, אי אית להו אם יש להם, מקבלים הם את הדברים דתנא דבי ששנה התנא מבית מדרשו של ר' ישמעאל, אפילו שעיר המשתלח יהיה טמא! אי לית ליה אם אין להם שיטה זו, אפילו פרה ופרים מנלן מנין לנו שמטמאים כלל?

11 כי אתא כאשר בא רב דימי אמר, אמרי במערבא אומרים בארץ ישראל: לדעת חכמים, שעיר ופרים הנשרפים צריכין הכשר טומאה ממקום אחר כדי לטמא אוכלים, ולא כשיטת תנא דבי ר' ישמעאל. אבל שעיר, משום שהוא חי אינו מקבל טומאה מדבר אחר, ואינו בכלל טומאת אוכלים.

12 ג בעקבות הברייתא שהובאה לעיל, בעי שאל ר' אלעזר: פרים ושעירים הנשרפים מהו שיטמאו אוכלין ומשקין בפנים, לפני שיצאו מן העזרה, כפי שהם מטמאים בחוץ לאחר שיצאו? והשאלה היא: האם מחוסר יציאה כמחוסר מעשה דמי נחשב, וכיון שעדיין אין הם מטמאים טומאה חמורה — אין הם מטמאים טומאת אוכלים בלא הכשר. או לא כלומר, אין זה כחסרון מעשה, והם מטמאים אוכלים, מאחר וסופם לטמא טומאה חמורה כשיצאו?

13 בתר דבעיא הדר פשטה אחר ששאל את השאלה חזר ופתרה: מחוסר יציאה כמחוסר מעשה דמי נחשב, ואינם מטמאים טומאת אוכלים בלא הכשר.

14 ד ועוד בעקבות אותה ברייתא בעא מיניה שאל אותו ר' אבא בר שמואל מר' חייא בר אבא: אין אוכל מטמא בטומאת אוכלים אלא אם יש בו שיעור כביצה. אבל נבלת עוף טהור, לר' מאיר, שאמר כי היא מטמאה בטומאת אוכלים בלא הכשר, מאחר והיא ראויה לטמא טומאה חמורה באותה שעה בבית הבליעה מהו שיטמא טומאת אוכלים כשיש בו כזית בלבד, כשיעור בו הוא מטמא טומאה חמורה בבית הבליעה?

15 ואומרים: דמחתא לארעא לא תיבעי לך שמונחת נבלת העוף בקרקע לא תישאל לך השאלה, שוודאי אינה מטמאה אוכלים בכזית אלא בכביצה, שהרי לא הגיעה למצב בו היא מטמאת טומאה חמורה. וכן מצד אחר, דנקיט בפומיה לא תיבעי לך שמחזיק אותה בפיו לא תישאל לך, שוודאי היא מטמאה אוכלים שבפיו כשיש בה כזית, שהרי באותה שעה יכול לבולעה, ואז היא מטמאת טומאה חמורה בשיעור זה, כדין נבלת עוף טהור. כי תיבעי לך דנקיט ליה בידיה כאשר תישאל לך השאלה הרי זה כשמחזיק אותה בידו, וצדדי השאלה: האם מחוסר קריבה הקרבה לפיו כמחוסר מעשה דמי נחשב, ועדיין לא הגיע לכלל טומאת בית הבליעה, שהיא בכזית, או לא?

16 ומעירים: בתר דבעיא הדר פשטה אחר ששאל אותה חזר ופתרה:

17 מחוסר קריבה לאו אינו כמחוסר מעשה דמי נחשב, והרי זה כאילו כבר היה בפיו.

18 איתיביה הקשה לו ר' אבא, ממה ששנינו: שלשה עשר דברים נאמרו בנבלת עוף טהור, וזה אחד מהן: צריכה מחשבה לאוכלה, כדי שתקבל טומאת אוכלים, ואין צריכה הכשר מים ולא מגע שרץ כדי לטמא, ומטמא טומאת אוכלין בכביצה. מאי לאו האם משנה זו לא שיטת ר' מאיר היא? ונמצא שלדעתו רק בכביצה היא מטמאת טומאת אוכלים, ולא בכזית!

19 ודוחים: לא, שיטת רבנן חכמים היא.

20 ושואלים: והא קתני רישא והרי שנה בתחילה: צריכה מחשבה ואין צריכה הכשר. ומאן שמעת ליה האי סברא ומי שמעת אותו אומר סברה זו, שנבלת העוף אינה צריכה הכשר? ר' מאיר, כמבואר בברייתא שבעמוד הקודם. ומדרישא ומכיון שראשה שיטת ר' מאיר, סיפא נמי סופה גם כן כשיטת ר' מאיר!

21 ודוחים: מידי איריא וכי שייכים הדברים? הא כדאיתא והא כדאיתא זו כמו שהיא וזו כמו שהיא.

22 ומקשים: והא מדקתני סיפא והרי ממה ששנה בסוף, בהמשך אותה משנה: שחיטתה ומליקתה של עוף לקרבן מטהרת טריפתה מטומאתה. מאן שמעת ליה האי סברא ומי שמעת אותו אומר סברה זו שמליקה מטהרת את הטריפה? ר' מאיר, בפרק השביעי של מסכת זו לעיל זבחים סז,א. וכי משנה זו, רישא וסיפא ראשה וסופה שיטת ר' מאיר היא, ומציעתא רבנן ואמצעיתה כדעת חכמים?

23 ומשיבים: אין אכן כן, רישא וסיפא ראשה וסופה כר' מאיר ומציעתא רבנן ואמצעה כחכמים.

24 א ועוד בענין זה אמר ליה לו רב המנונא לר' זירא: לא תיתיב אכרעך תשב על רגליך עד דאמרת שתאמר לי הא מילתא דבר זה: נבלת עוף טהור, לדעת ר' מאיר, הסבור שהיא מטמאה אוכלים במגעה בלא הכשר, משום שהיא ראויה לטמא בטומאת בית הבליעה שהיא אב הטומאה, האם כשנגעה באוכלים מונין לה ראשון ושני כדין אב טומאה, שהנוגע בו נעשה ראשון לטומאה, וחוזר ומטמא אוכלים אחרים, או אין מונין לה ראשון ושני, אלא דינה ככל אוכל טמא, שהוא ראשון לטומאה, ועושה שני לטומאה?

25 אמר ליה לו ר' זירא: כל היכא מקום שדבר מטמא אדם במגע — מונין בו ראשון ושני, כל היכא מקום שאין מטמא אדם במגע — אין מונין בו ראשון ושני, ונבלת העוף אינה מטמאה אדם במגע, אלא בבליעה בלבד.

26 ובדומה לכך בעא מיניה שאל אותו ר' זירא מר' אמי בר חייא, ואמרי לה ויש אומרים ששאל מר' אבין בר כהנא: הא דתנן זה ששנינו: חיבורי אוכלין על ידי משקין שאם נטמא אחד מן האוכלים גם השני נטמא — הרי זה נחשב חיבור לצרף את האוכלים לשיעור טומאה רק לענין טומאה קלה כלומר, לענין טומאת אוכלים, ואין זה נחשב לחיבור לענין טומאה חמורה, שאם היתה זו נבילה, אין המשקה מצרף אותם לשיעור טומאה.

27 האם כשנתחברו שני חלקי נבילה במשקים מונין בו ראשון ושני, שאוכל הנוגע בו חוזר ומטמא אוכלים, או אין מונין בו ראשון ושני?

28 אמר ליה לו: הכלל הוא, כל היכא מקום שמטמא אדם — מונין בו ראשון ושני, דבר שאין מטמא אדם — אין מונין בו ראשון ושני, ואדם אינו נטמא בטומאת אוכלים, וממילא אין מונים בחיבור זה ראשון ושני.

29 ב שנינו במשנה בענין המוציאים את הפרים והשעירים הנשרפים: יצאו אלו ואלו מחוץ לחומת העזרה — כולם מטמאים בגדים שעליהם. ומבררים: מנא הני מילי מנין הדברים הללו שכבר כשיצאו חוץ לעזרה הריהם מטמאים בגדים, עוד קודם שהחלו בשריפה מחוץ לירושלים? דתנו רבנן ששנו חכמים על הנאמר בענין פר ושעיר הנשרפים של יום הכיפורים: "יוציא אל מחוץ למחנה ושרפו באש" וכו' ויקרא טז, כז: להלן הוא אומר שצריך להוציאם ולשורפם חוץ לשלש מחנות, כאן — חוץ למחנה אחת, לומר לך: כיון שיצא הנושא חוץ למחנה אחת, כלומר, מחנה שכינה, ובירושלים — חוץ לעזרה, מיד מטמא בגדים, וכפי שנאמר בהמשך: "יכבס בגדיו ... במים" ויקרא טז, כח.

30 ושואלים: והיא גופה עצמה שצריך לשורפם חוץ לשלש מחנות מנלן מנין לנו? דתנו רבנן ששנו חכמים: מה שנאמר בפר כהן משיח "והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה וכו' ושרף אותו" ויקרא ד, יב, כוונתו חוץ לשלש מחנות: מחנה שכינה, מחנה לויה ומחנה ישראל. אתה אומר: חוץ לשלש מחנות, או אינו אלא חוץ למחנה אחת, מחנה שכינה?

31 כשהוא אומר לאחר מכן בפר העדה: "מחוץ למחנה" ויקרא ד, כא שאין צריך לומר דבר זה, שהרי כבר נאמר באותו פסוק: "ושרף אותו כאשר שרף את הפר הראשון" — הרי זה בא ליתן לו מחנה שניה, כלומר, שיש להוציאו חוץ למחנה נוסף, מחנה לויה.

32 כשהוא אומר לאחר מכן "מחוץ למחנה" בענין הדשן שמרים הכהן מן המזבח בכל בוקר ויקרא ו, ד — שאין צריך לומר דבר זה, שהרי כבר נאמר בפר כהן משיח: "על שפך הדשן ישרף" ויקרא ד, יב, ומכאן אנו כבר יודעים שמקום הדשן הוא מחוץ למחנה. אלא הרי זה בא ליתן לו מחנה שלישית, ללמד שבית הדשן הוא חוץ לשלושה מחנות.

33 ושואלים: ור' שמעון, הסבור במשנתנו שאין המתעסקים בפרים ובשעירים הנשרפים מטמאים את הבגדים עד שיוצת האור ברובם, חוץ לשלש מחנות, האי זה "מחוץ למחנה" האמור בענין פר ושעיר של יום הכיפורים, מאי עביד ליה מה הוא עושה בו? ומשיבים: מיבעי ליה לכדתניא צריך הוא לו לכמו ששנויה בברייתא, ר' אליעזר אומר: נאמר כאן בפר ושעיר של יום הכיפורים: "חוץ למחנה" ויקרא טז, כז ונאמר להלן בפרה אדומה: "והוציא אותה אל חוץ למחנה" במדבר יט, ג, מה להלן בפר ושעיר, "חוץ למחנה" כוונתו חוץ לשלש מחנות, כלומר, חוץ לירושלים — אף כאן בפרה אדומה, כוונתו חוץ לשלש מחנות. ומה להלן בפרה, מוציא אותה למזרחה של ירושלים, שהרי צריך להזות מדם הפרה כנגד פתח ההיכל, שהוא במזרח —