ביאור שטיינזלץ על זבחים ק״ג

1 א משנה כל קרבן עולה שלא זכה המזבח בבשרה, כגון שאירע בה פסול לפני זריקת דמה, לא זכו כהנים בעורה. שכן נאמר בפרשת העולה: "והכהן המקריב את עלת איש, עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה" ויקרא ז, ח, ללמדנו: הכהן זכאי דווקא בעור עולה שעלתה לאיש, לבעליה, שיצאו בה ידי חובתה. וזו שלא עלתה לבעליה, אין עורה לכהנים.

2 ומכל מקום עולה שנשחטה שלא לשמה, אלא לשם קרבן אחר, אף על פי שלא עלתה לבעלים בכל זאת עורה לכהנים. וכן אף על פי שנאמר "עולת איש", מכל מקום אחד עולת האיש שהביא קרבנו ואחד עולת האשה שהביאה קרבנה — עורותיהן לכהנים.

3 ועוד הלכה, עורות קדשים קלים שייכים לבעלים, עורות קדשי קדשים חטאות ואשמות וזבחי שלמי ציבור שייכים לכהנים. ולמדים זכות זו של הכהנים בעורות קדשי קדשים מקל וחומר, ומה אם עולה, שלא זכו הכהנים בבשרה, שהרי היא עולה כליל, זכו בעורה, כמפורש בכתוב ויקרא ז, ח, קדשי קדשים אחרים, שזכו הכהנים בבשרה, אינו דין שיזכו בעורה? ומוסיפים: ואין מקום לטעון שמזבח יוכיח כנגד לימוד זה, שהרי הוא זוכה בבשר העולה ואינו זוכה בעורה. משום שאין לו זכות בעור הקרבן בכל מקום בשום קרבן, ואילו הכהנים הרי זוכים בעור העולה, ומתוך כך יש ללמוד בקל וחומר שזוכים הם אף בעורות קדשי הקדשים.

4 ב גמרא ועוד בדיני זכות הכהנים בעור העולה, תנו רבנן שנו חכמים בברייתא, נאמר בפרשת העולה: "והכהן המקריב את עולת איש עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה" ויקרא ז, ח. והביטוי "עלת איש" הרי זה בא למעט: פרט לעולת הקדש, שאין עורה לכהנים, אלו דברי ר' יהודה. ר' יוסי בר' יהודה אומר: פרט לעולת גרים, שאין עורה לכהנים.

5 ומבררים את דברי ר' יהודה שבברייתא: מאי מה פירוש "פרט לעולת הקדש", איזו עולה יש להקדש? אמר ר' חייא בר יוסף: פרט לעולה הבאה מן המותרות כגון אשם שנותר לאחר שנתכפרו בעליו, שממתינים עד שייפול בו מום, ומוכרים אותו, ומדמיו מביאים עולות נדבה של ציבור בזמן שלא היו עליו קרבנות אחרים "קיץ המזבח". ואלו, אין עורותיהם לכהנים, משום שאין הם בגדר "עולת איש", אלא עולת ציבור.

6 ושואלים: הניחא למאן דאמר זה נוח לדעת מי שאומר: מותרות לנדבת ציבור אזלי הולכות, אלא למאן דאמר לדעת מי שאומר: מותרות לנדבת יחיד אזלי הולכות, שבעליו של קרבן האשם הוא המביא עולה בדמי האשם, מאי איכא למימר מה יש לומר, מדוע לא יזכו הכהנים בעור עולה זו? הרי "עולת איש" היא!

7 ומשיבים: כמו שאמר רבא על הכתוב: "...ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר וערך עליה העולה" ויקרא ו, ה: ש"העלה" בה"א הידיעה כוונתו העולה ראשונה, ללמד שעולת התמיד היא הקרבן הקרב בראשונה בכל יום במקדש. הכא נמי כאן גם כן נפרש שכוונת הנאמר "עור העלה אשר הקריב לכהן לו יהיה" — עולה ראשונה, שהפריש אדם לשם עולה — היא זו שזוכה הכהן בעורה, ולא עור העולה שבאה מן המותרות של קרבן אחר.

8 ר' אייבו אמר ר' ינאי: מה שאמר ר' יהודה בברייתא: "עולת איש" פרט לעולת הקדש, כוונתו: פרט למתפיס מקדיש עולה שלו להקדש בדק הבית, ללמדנו שאין עורה ניתן לכהנים.

9 ומעירים: לא מיבעיא נצרכה הלכה זו רק למאן דאמר לשיטת מי שאומר שקדשי בדק הבית תפסי מדאורייתא תופסים, חלים, מן התורה על קדשי מזבח, שלשיטתם בוודאי עולת הקדש היא, ולא "עולת איש". אלא אפילו למאן דאמר לא תפסי לשיטת מי שאומר שאינם תופסים, לפי שכבר הוקדשה העולה למזבח — הני מילי דברים אלה אמורים דווקא לגבי בשר העולה העומד להקרבה, ושייך למזבח, ואינו של ההקדש. אבל לגבי העור, שממילא אין המזבח עתיד לזכות בו — תפיס תופס ההקדש לבדק הבית. ולכן אין הוא "עולת איש", ואינו ניתן לכהנים.

10 ושבים לפירושו של ר' חייא בר יוסף בענין זה, ומעירים: וכן אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: מה שאמר ר' יהודה "פרט לעולת הקדש" כוונתו — פרט לעולה הבאה מן המותרות.

11 אמר ליה לו רב המנונא לרב נחמן: כמאן כדעת מי אתה אומר את הסברך זה, כדעת ר' יהודה שמצאנו כי הוא סבור שאין הכהנים זוכים בעורה? הא הדר ביה הרי חזר בו ר' יהודה מדבריו אלו! דתניא שכן שנויה ברייתא: מה ששנינו שבמקדש היו ששה שופרות קופות שצורתן כשופר המיועדים לנדבה, הכוונה היא לעולה הבאה מן המותרות, שמי שהפריש סכום כסף לקרבנו, ולאחר שקנאו נמצא בידו כסף יתר, היה נותנו בשופרות אלו. ודינה של עולה הבאה מן המותרות שלא יהו כהנים זכאין בעורה, אלו דברי ר' יהודה.

12 ועל כך אמר לו ר' נחמיה, ואמרי לה ויש אומרים שאמר זאת ר' שמעון: אם כן, ביטלת מדרשו של יהוידע הכהן! דתניא ששנויה משנה, זה מדרש דרש יהוידע הכהן על הכתוב "אשם הוא אשם אשם לה'" ויקרא ה, יט: כל שבא משום חטאת ומשום אשם שהפריש כסף לקניית חטאת או אשם, ונותר לו סכום מסויים לאחר הקנייה — ילקח בו עולות, הבשר יהיה לשם, עורה יהיה לכהנים. וכיון שלא השיב ר' יהודה, משמע שחזר בו מדבריו, ואף הוא מודה שעור העולה הבאה מן המותרות הריהו לכהנים!

13 אמר ליה לו רב נחמן לרב המנונא בתשובה: אלא מר, במאי מוקים לה אדוני, במה מעמיד, מסביר אותה לשון ר' יהודה שבברייתא "פרט לעולת הקדש"? אמר ליה לו: מוקמינא ליה אני מעמיד אותו באדם המקדיש את כל נכסיו כולם, ובכללם יש בהמות הראויות לעולה. שאף שהן קרבות לעולה — עולות הקדש הן, ואין עורן לכהנים.

14 וכשיטת ר' יהושע בעניין זה. דתנן שכן שנינו במשנה: המקדיש נכסיו למקדש בסתם, והרי זו הקדשה לבדק הבית, והיו בהן בהמות הראויות להקרבה לגבי מזבח, זכרים ונקבות, ר' אליעזר אומר: כל הראוי למזבח, צריך ליקרב עליו. ולכן זכרים — ימכרו לצורכי עולות, שיקריבום על המזבח כעולה. נקבות, שאין מביאים מהן עולה — ימכרו לצורכי זבחי שלמים. והואיל והוקדשו לבדק הבית דמיהן יפלו עם שאר נכסים שהקדיש לבדק הבית.

15 ר' יהושע אומר: כל דבר הראוי למזבח, מתכוון האדם שיקרב כעולה על המזבח. ולכן, זכרים עצמם שיש שם — יקרבו עולות. ונקבות, שאין מביאים מהן קרבן עולה — ימכרו לצורכי שלמים ויביא בדמיהן עולות. ושאר נכסים יפלו לבדק הבית.

16 ובזכרים הקרבים עצמם כעולות אין הכהנים נוטלים את העור. שכן אפילו לדעת ר' יהושע שאמר: אדם המקדיש נכסיו חולק הקדישו, ומה שראוי למזבח הריהו מתכוון להקדישו לעולה לה', הני מילי דברים אלה אמורים דווקא לגבי בשר העולה, הקרב על גבי המזבח, אבל את העור שאינו ראוי למזבח, תפיס תופס מתחילה הקדש בדק הבית, ולכן אין לכהנים חלק בו, כפי שדורש ר' יהודה מ"עולת איש".

17 עוד שנינו בברייתא שר' יוסי בר' יהודה אומר: "עולת איש" — פרט לעולת גרים, שאין הכהנים זוכים בעורה. על דרשה זו אמר ליה לו רב סימאי בר חילקאי לרבינא: אטו וכי גר לאו אין איש הוא? אמר ליה לו: הכוונה היא, פרט לגר שמת ואין לו יורשים. והרי זו עולה שאין לה בעלים, ואין הכהנים זוכים בעורה.

18 ג ועוד בענין דיני עור העולה ששנינו במשנתנו, תנו רבנן שנו חכמים: "והכהן המקריב את עלת איש עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה" ויקרא ז, ח. ויש לשאול: אין לי שזוכים הכהנים אלא בעור של עולת איש, גבר שהוא מישראל, בעור עולת גרים נשים ועבדים מנין לנו? תלמוד לומר מיד אחר כך: "עור העלה אשר הקריב", ובכך ריבה גם את אלו.

19 ואם כן, מה תלמוד לומר "עלת איש"? הרי זה בא ללמד: דווקא עור עולה שעלתה לאיש לשם חובתו, פרט לעור עולה שנשחטה חוץ לזמנה וחוץ למקומה, שלא עלתה לבעלים, שהרי נפסלה, שלא יהו הכהנים זכאין בעורה.

20 יכול שאני מרבה אף עולה שנשחטה שלא לשמה, לומר: הואיל ולא עלתה לבעלים לשם חובתם

21 לכן לא יהו כהנים זכאין בעורה? תלמוד לומר: "עור העלה" ויקרא ז, ח, מכל מקום, לרבות עולה שנשחטה שלא לשמה, מאחר ומכל מקום זכה בה המזבח.

22 ועוד דורשים, נאמר "עור העלה", אין לי אלא עור העולה בלבד שהוא לכהנים, עורות שאר קדשי קדשים מנין? תלמוד לומר: "עור העלה אשר הקריב" ויקרא ז, ח, לרבות כל אשר הקריב. יכול שאני מרבה אף קדשים קלים בכלל זה? תלמוד לומר: "עלה", ולא הזכיר בסתם "כל אשר הקריב", ומכאן אני למד: מה עולה שהיא קדשי קדשים, אף כל שהוזכר בענין זה הוא קדשי קדשים, ולא בעור קדשים קלים.

23 ר' ישמעאל אומר מקור אחר לדברים: "עור העלה" — אין לי אלא עור העולה שהנהנים זוכים בו, עורות שאר קדשי קדשים, מנין לנו? ולכאורה דין קל וחומר הוא: ומה עולה, שלא זכו הכהנים בבשרה שהרי הכל עולה למזבח — בכל זאת זכו בעורה. קדשי קדשים, שזכו בבשרן — אינו דין שזכו בעורן?

24 וכנגד זה אפשר לטעון: מזבח עצמו יוכיח שלא כקל וחומר זה, שכן זכה בעולה בבשר, ולא זכה בעור! ודוחים ראיה זו מהמזבח: מה למזבח שכן לא זכה במקצת עורות, שהרי אין המזבח זוכה כלל בעורות הקרבנות, תאמר בכהנים שזכו במקצת עורות הקרבנות, כמפורש בתורה לענין עור העולה. ולכן יש מקום לומר: הואיל וזכו הכהנים במקצת בעור העולה, זכו בכוליה בעור קדשי הקדשים כולם.

25 רבי אומר: אין צורך ללימוד מיוחד לגבי עורות שאר קדשי קדשים, שכן כל עצמו של דין זה, שעורות ניתנים לכהנים, לא הוצרכנו לו אלא לענין עור העולה בלבד, לפי שבכל מקום לא ציותה התורה להפשיט את עור הקרבן. ולכן העור של הקרבן מהלך אחר הבשר של הקרבן, ונידון כמוהו:

26 פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין — הן ועורותיהן נשרפין עמהן, כמפורש בכתוב ראה ויקרא ד, יב. חטאת ואשם וזבחי שלמי ציבור הרי הם כולם מתנה לכהן ראה ויקרא ז ז; ויקרא כג, כ, אם רצו — מפשיטין אותן ומשתמשים בעור לעצמו, לא רצו — אוכלין אותן על גבי יחד עם עורן. קדשים קלים כולם לבעלים, ולכן אם רצו — מפשיטין אותן ומשתמשים בעור, רצו — אוכלין אותן על גב עורן.

27 אבל עולה נאמר בה: "והפשיט את העלה ונתח אתה לנתחיה" ויקרא א, ו. יכול שכיון שבשרה עולה למזבח לא יהו הכהנים זכאין בעורה? לכן תלמוד לומר: "עור העלה אשר הקריב לכהן לו יהיה" ויקרא ז, ח. כלומר, לכהן אשר הקריב — יהיה העור.

28 ומה שנאמר "לו יהיה" בא למעט: פרט לטבול יום ומחוסר כיפורים ואונן, שאינם חולקים בעורות, כדרך שאינם חולקים בבשר הקדשים. שיכול הייתי לומר: לא יזכו בבשר, שכן הוא מיועד לאכילה, והם אינם רשאים לאכול, אבל יזכו בעור שאינו לאכילה! תלמוד לומר "לו יהיה" — פרט למחוסר כיפורים וטבול יום ואונן. ונפנים עתה לבירור השיטות השונות שבברייתא זו למקור הדין שהכהנים נוטלים עורות קדשי קדשים, ולא רק עור העולה.

29 ושואלים: ותנא קמא נמי, תיפוק לי מדינא והתנא הראשון גם כן, תצא לו הלכה זו מן הדין, מן הקל וחומר שאמר ר' ישמעאל, ולא יצטרך ללימוד מיוחד! ומשיבים: אכן, אפשר היה ללמוד זאת מקל וחומר, ואולם כלל בידינו שגם מילתא דאתיא דבר שבא, נלמד בקל וחומר, טרח וכתב לה קרא טורח וכותב אותו המקרא.

30 ושואלים לצד השני: ור' ישמעאל, האי זה הביטוי "אשר הקריב" ממנו למד התנא הראשון דין זה, מאי עביד ליה מה עושה, לומד הוא בו? ומסבירים: ללמדנו מיעוט, פרט לטבול יום ומחוסר כיפורים ואונן, שאינו ראוי להקרבה, ולכן אינו זכאי בעור הקרבן.

31 ושואלים: ותיפוק ליה ושתצא לו הלכה זו ממה שנאמר "לו יהיה", שלמד רבי בסוף ברייתא זו! ומשיבים: ר' ישמעאל לטעמיה לטעמו, לשיטתו, שהוא דורש "לו יהיה" לענין אחר, שאמר ר' יוחנן משום בשם ר' ישמעאל: נאמר בעולה "לו יהיה", ונאמר באשם "לו יהיה" ויקרא ז, ז, לגזירה שווה: מה להלן באשם עצמותיו מותרין בשימוש גם לאחר זמן האכילה, ואינם חלק מבשר הקרבן, אף כאן בעולה, למרות שהקרבן עולה כליל — עצמותיו מותרין.

32 וצריכים לומר בהכרח שלשיטתו ביטוי זה מופני מופנה רק לדרשה זו, ואין דין נוסף שנצרך להילמד ממנו. משום דאי לא מופני שאם אינו מופנה, איכא למיפרך יש מקום לפרוך, לשבור את הגזירה השווה, ולומר: מה לאשם שכן בשרו מותר לכהנים, ולכן גם עצמותיו מותרות להם, מה שאין כן בעולה שבשרה אסור לכהנים. אלא בהכרח הכתוב "לו יהיה" קרא יתירא מקרא יתיר הוא שלא היה נחוץ לעניינו, אלא בא רק לגזירה שווה. שכלל הוא שגזירה שווה המבוססת על מקראות שהופנו לשם כך, אין פורכים אותה.

33 א משנה ועוד בדיני זכות הכהנים בעורות הקרבנות. כל הקדשים קדשי קדשים שאירע בהן פסול קודם להפשיטן של עורותיהם מעליהם — אין עורותיהן ניתנים לכהנים, אלא נשרפים יחד עם הבשר בבית השריפה. אם אירע בהם פסול לאחר הפשיטן — עורותיהן לכהנים. ועל הדין הראשון, שכשאירע הפסול קודם הפשט, אין העור ניתן לכהנים, אלא נשרף עם הבשר, אמר ר' חנינא סגן הכהנים: מימי לא ראיתי בבית המקדש עור של קדשי קדשים שהופשט, שאינו ניתן לכהנים אלא יוצא לבית השריפה.

34 אמר ר' עקיבא: מדבריו של ר' חנינא סגן הכהנים למדנו, שהמפשיט את עור קרבן הבכור, ונמצא לאחר מכן שכבר היה טריפה בזמן ההפשט — שבכל זאת יאותו ייהנו הכהנים בעורו. וחכמים אומרים ביחס לדברי ר' רבי חנינא סגן הכהנים: אין טענת "לא ראינו" יכולה לשמש ראיה, אלא יש ללכת לפי ההלכה, ואם לאחר שהופשט נמצא שהיה הקרבן פסול, קודם ההפשט — יצא העור לבית השריפה.

35 ב גמרא שנינו במשנה הקודמת כי כל עולה שלא זכה המזבח בבשרה, וכגון שנפסל הבשר קודם שנזרק הדם, וכך לא היתה לו שעת היתר למזבח — לא זכו הכהנים בעורה. וממה שלא חילקה המשנה בדבר, יש להבין כי אין הכהנים זוכים בעורה אף על גב דאפשטיה אף על פי שהפשיט אותו את העור קודם הזריקה של הדם. ולפי זה, משנה זו כשיטת מני מי היא? כשיטת ר' אלעזר בר' שמעון היא, שאמר: אין הדם מרצה על העור בפני עצמו, אפילו אם הופשט, אלא רק כאשר הוא מרצה על הבשר ומתירו למזבח. ובמקרה זה שנפסל הבשר, כיון שאין הזריקה מרצה על הבשר להתירו למזבח — אף אינה מרצה על העור להתירו לכהנים.

36 אולם אימא סיפא אמור את סופה של המשנה, כלומר את משנתנו שלנו: כל הקדשים שאירע בהן פסול קודם הפשיטן — אין עורותיהן לכהנים, לאחר הפשיטן — עורותיהן לכהנים, ומשמע שאם כבר הופשט העור, אפילו אירע הפסול קודם זריקת הדם — הריהו לכהנים. אתאן באנו בכך לשיטת רבי, שאמר: הדם מרצה על העור בפני עצמו. ויש לתמוה: רישא ראשה של המשנה הוא כדעת ר' אלעזר בר' שמעון, וסיפא סופה כדעת רבי?

37 אמר אביי: מדסיפא מכיון שסופה שיטת רבי היא, יש לומר כי רישא נמי ראשה גם כן שיטת רבי היא. ואף על פי שלשיטתו יכולים הכהנים לזכות בעור, אם הופשט קודם שנפסל הבשר, מכל מקום מודה רבי שאין עושים הפשט העור מן הבשר קודם זריקה, ונמצא שלמעשה מתקיים דין המשנה, שכל שלא זכה המזבח בבשרה ואין המזבח זוכה בבשר עד שייזרק הדם — לא זכו הכהנים בעורה.

38 רבא אמר להיפך: מדרישא מכיון שראשה של המשנה שיטת ר' אלעזר בר' שמעון היא, הסבור כי אין זריקת הדם מרצה על העור אם נפסל הבשר — סיפא נמי סופה גם כן, משנתנו כשיטת ר' אלעזר בר' שמעון היא. ואף שנאמר במשנתנו שאם אירע הפסול לאחר הפשט, זוכים הכהנים בעור, יש להבין כי הכוונה היא שאירע הפסול בבשר לאחר שנזרק הדם. ולפי זה מאי מה פירוש "קודם הפשט",