ביאור שטיינזלץ על זבחים ז׳

1 לדברי ר' שמעון — אין נפדין תמימים, שהרי לא ניתן לפדות בהמה שהוקדשה למזבח והיא תמימה. לדברי חכמים — נפדין תמימין, שכן בית דין מתנה עליהם שאם לא יהא בהם צורך לא יהיו קדושים בקדושת הקרבן!

2 ועוד ראיה שיש להוכיח מדין כבשי עצרת לענייננו, הא בעא מיניה הרי שאל אותו ר' ירמיה מר' זירא: שעירי עצרת שנשחטו בבת אחת שקבל דמן בשני כוסות ונזרק דמו של ראשון, שני למה הוא בא? וענה לו ר' זירא: כדי לכפר על טומאה שאורעה בין זריקה של זה לזה, נזרק דמו של שני למה הוא קריבין.

3 עד כאן לא מיבעיא ליה נשאלה לו השאלה, לר' ירמיה אלא לגבי כפרת עשה שלאחר שחיטה שעבר עבירה בין זריקה לזריקה, אבל עשה שלאחר הפרשה לא קא מיבעיא ליה נשאלה לו, ומשמע שפשוט לו שהוא מכפר!

4 ודוחים: דלמא שמא שאל גם על עשה שלאחר הפרשה, ובדרך "אם תימצי תמצא לומר" קאמר הוא אומר כלומר, ואם מכפר על עשה שלאחר הפרשה, האם מכפר גם על עשה שלאחר שחיטה.

5 א איתמר נאמר: קרבן תודה ששחטה לשם תודת חבירו, רבה אמר: כשרה ועלתה לבעליה, רב חסדא אמר: פסולה ולא עלתה לבעלים.

6 ומפרטים: רבה אמר כשרה, שהרי תודה לשם תודה נשחטה. רב חסדא אמר פסולה, כי לשום לשם שלמים דידיה שלו נשחטה בעינן צריכים אנו, וזו נשחטה לצורך אדם אחר.

7 אמר רבה: מנא אמינא לה מנין אני אומר אותה, את שיטתי? דתניא ששנויה ברייתא: מה שנאמר "ובשר זבח תודת שלמיו... ביום הקריבו את זבחו" וגו' ראה ויקרא ז, טו-טז, אבא חנין אמר משום בשם ר' אליעזר: בא ללמד שתודה ששחטה לשם שלמים — כשרה, שלמים שנשחטו לשם תודה — פסולים. ומה הפרש בין זה לזה? תודה קרויה שלמים שהיא חלק מקרבנות השלמים, ואין שלמים קרויין תודה.

8 ונדייק מכאן: דווקא אם שחט שלמים לשם תודה — פסולה, הא אבל אם הקריב תודה לשם תודה — כשרה, מאי לאו דחבריה האם לא מדובר לשם תודה של חבירו?

9 ודוחים: לא, דווקא אם הקריב לשם תודה דידיה שלו, וכגון שהפריש קרבן תודה על נס אחר שאירע לו.

10 ושואלים: אבל דחבריה מאי לשם תודה של חבירו מה אתה אומר, שהיא תהיה פסולה? אדתני עד שהוא שונה בקטע הבא: שלמים לשם תודה — פסולה, ליתני שישנה: תודה לשם תודה של חבירו פסולה, וכל שכן שלמים לשם תודה!

11 ומשיבים: שלמים לשם תודה דידיה שלו איצטריך ליה הוצרך לו לומר, מפני שיש בכך חידוש: סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר, מכיון שתודה קרויה שלמים — שלמים נמי גם כן קרויין תודה, וכי שחיט להו וכאשר הוא שוחט אותם לשם תודה ליכשרו יהיו כשרים, קא משמע לן משמיע לנו שלא.

12 ב אמר רבא: חטאת ששחטה לשם חטאת, אף על פי ששחטה לשם חטא אחר שחטא, ולא לשם זה שהפרישה עבורו — כשירה. אבל אם שחטה לשם עולה — פסולה.

13 מאי טעמא מה טעם הדבר? "ושחט אותה לחטאת" ויקרא ד, לג אמר רחמנא אמרה תורה, והרי חטאת לשם חטאת נשחטה. אבל אם שחטה לשם עולה — פסולה, שהרי שלא לשם חטאת שחטה.

14 ג ואמר רבא: חטאת ששחטה על מי שמחוייב חטאת — פסולה, על מי שמחוייב עולה, שקיבל על עצמו להביא קרבן עולה — כשרה.

15 מאי טעמא מה טעם הדבר? נאמר בחטאת: "וכפר עליו" ויקרא ד, כו, ויש לדייק: עליו ולא על חבירו, ודינו כשוחט חטאת שלא לשמה. אבל אין דיוק זה מלמד אלא כשחבירו דומיא דידיה בדומה לו, במחוייב כפרה כמותו, ואם אינו מחוייב כפרה בהבאת חטאת — אין דין זה חל.

16 ד ואמר רבא: חטאת ששחטה על מי שאינו מחוייב כלום שאמר שהוא שוחט אותה לשם אדם שאינו מחוייב כלום — פסולה, ומדוע? שאין לך אדם בישראל שאינו מחוייב על ביטול מצות עשה.

17 ה וכיוצא בזה אמר רבא: חטאת מכפרת על חייבי עשה מקל וחומר, ומהו הקל וחומר? ומה אם על חייבי כריתות שהם חמורים מכפרת החטאת, על חייבי עשה שהוא חטא חמור פחות לא כל שכן?

18 ושואלים: למימרא האם לומר שמצות עשה בת מינה של חטאת היא? והאמר והרי אמר רבא לעיל: חטאת ששחטה על מי שמחוייב חטאת — פסולה, על מי שמחוייב עולה — כשרה, משום שאינו מחוייב כפרה כמותו. והרי מביאים קרבן עולה כדי לכפר על מצות עשה!

19 ומשיבים: מקיבעא לא מכפרא כפרה שהיא מקביעות אין חטאת מכפרת על מצוות עשה, אבל מקופיא מכפרא כפרה שהיא דרך אגב מכפרת.

20 א ואמר רבא: עולה ששחטה שלא לשמה — אסור לזרוק דמה שלא לשמה.

21 איבעית אימא קרא, איבעית אימא סברא אם תרצה אמור מן המקרא, אם תרצה אמור סברה. ומפרטים: איבעית אימא קרא אם תרצה אמור מן המקרא, כמו שדרשו חכמים לעיל זבחים ב,ב דבר זה מן הכתוב: "מוצא שפתיך תשמר ועשית כאשר נדרת לה' אלקיך נדבה אשר דברת בפיך" וגו' דברים כג, כד. איבעית אימא סברא אם תרצה אמור סברה: וכי משום דשני ששינה בה ועשה שלא כראוי פעם אחת, יחזור וישנה בה? כדריש פירקא כמו שנאמר בתחילת הפרק שבמסכת זו ב,א.

22 ב ואמר רבא: עולה הבאה לאחר מיתה של המפריש, שהיורשים מקריבים אותה, אם שחטה הכהן בשינוי קודש כלומר, לשם קרבן אחר — הרי היא פסולה שלא עלתה לבעליה, וצריך היורש להביא קרבן נוסף לחובתו. אבל אם שחטה בשינוי בעלים — כשרה, שאין היורש צריך להביא קרבן אחר, ומדוע? שאין בעלים לאחר מיתה.

23 ורב פנחס בריה בנו של רב אמי אמר: יש בעלים לאחר מיתה. אמר ליה לו רב אשי לרב פנחס בריה בנו של רב אמי: דוקא קאמר מר האם בדיוק, בהחלט אומר אדוני שיש בעלים לאחר מיתה, בניגוד לדברי רבא, ובעי לאיתויי וצריך להביא היורש עולה אחריתי אחרת אם שינה הבעלים. או דלמא שמא הכוונה רק לומר דאי איכא שאם יש כמה מצוות עשה גביה אצלו שעבר היורש עליהן מכפרא מכפרת העולה, אבל אין זה מחייב להביא קרבן נוסף אם שינה?

24 אמר ליה לו: בדוקא קאמינא אני אומר, שלדעתי חובה על היורשים להביא אחר.

25 ג ואמר רבא: עולה — דורון מתנה היא למקום, ולא קרבן שבא לכפרה. והוא מוכיח את דבריו כך: שהרי היכי דמי באיזה מקרה מדובר? אי דליכא אם שאין בידו תשובה, שעבר על מצוות עשה ולא חזר בתשובה — אסור לקבל ממנו את קרבנו, שהרי נאמר "זבח רשעים תועבה" משלי כא, כז! ואי דאיכא ואם שיש תשובה שכבר שב על עוונותיו — התניא הרי שנויה ברייתא: עבר על מצות עשה ושב, לא זז משם עד שמוחלים לו, וכיון שמוחלים לו למה מביא קרבן? אלא שמע מינה למד מכאן שדורון הוא שמביא כדי להתרצות לקונו. חטא"ת ע"ל מ"י מכפ"ר עול"ה לאח"ר דורו"ן, סימ"ן.

27 ומעירים: תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך, שזהו עניינו של קרבן עולה, אמר ר' שמעון: חטאת למה באה? ותוהים: למה באה? הרי באה לכפר! אלא למה באה החטאת לפני עולה? הרי זה דומה לפרקליט עורך דין, סניגור שנכנס אל המלך, כדי לדבר בזכותו של נאשם כדי שיימחל לו עוונו, ולאחר שריצה פרקליט, נכנס דורון אחריו.

28 ד שנינו במשנה כי כל הקרבנות שנשחטו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים, חוץ מן הפסח והחטאת, שאם נשחטו שלא לשמם — פסולים לגמרי. ושואלים: פסח מנלן מנין לנו שצריך שיישחט לשמו?

29 ומשיבים: דכתיב שנאמר: "שמור את חדש האביב ועשית פסח לה' אלקיך" דברים טז, א, לומר שיהו כל עשיותיו לשם פסח.

30 אשכחן מצאנו ששינוי קודש פוסל בו, שינוי בעלים מנלן מנין לנו?

31 דכתיב שנאמר: "ואמרתם זבח פסח הוא" שמות יב, כז, לומר שתהא זביחה לשם פסח. ואם כתוב זה אינו ענין לשינוי קודש, שכבר למדנו מכתוב אחר, תניהו ענין לשינוי בעלים.

32 אשכחן מצאנו איפוא מקור למצוה כלומר, שלכתחילה יש לעשותו לשמו ולשם בעליו, אבל לעכב מנלן מנין לנו שאם שינה פסל?

33 אמר קרא המקרא: "וזבחת פסח לה' אלהיך" וגו' דברים טז, ב, והחזרה על הציווי באה ללמדנו שדבר זה מעכב בקרבן.

34 מתקיף לה מקשה על כך רב ספרא: האי זה הפסוק "וזבחת" להכי לכך הוא דאתא שבא? האי מיבעי ליה פסוק זה נצרך לו לכ דברי רב נחמן, שאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: מנין למותר פסח קרבן שהוקדש לשם פסח ולא הוקרב, שקרב שלמים לאחר הפסח? שנאמר: "וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר" דברים טז, ב, ויש לתמוה: כיצד נאמר בקר? והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים! אלא מכאן למותר הפסח שיהא ראוי לדבר לקרבן הבא הן מן הצאן והן מן הבקר, ומאי ניהו ומה הוא זה? קרבן שלמים!

35 אלא אמר רב ספרא כך נדרשים הפסוקים שהובאו לעיל: מה שנאמר "וזבחת פסח" אכן בא ללמד לכ דברי רב נחמן, למותר הפסח. מה שנאמר "שמור את חדש האביב ועשית פסח" דברים טז, א — למצוה בשינוי קודש שמצוה לשוחטו לשמו. ומה שנאמר: "ואמרתם זבח פסח" שמות יב, כז, אם אינו ענין לשינוי קודש — תנהו לשינוי בעלים למצוה. ומה שנאמר באותו כתוב "הוא" — הרי זה להדגשה, שלא ישנהו ממה שהוא, ובא לעכב ולפסול בדיעבד בין הכא כאן בשינוי קודש ובין הכא כאן בשינוי בעלים.

36 ושואלים: ואשכחן ומצאנו איפוא זביחה שנזכרה במפורש בפסוקים אלה, שאר עבודות מנלן מנין לנו שגם בהן הדין כן? ומשיבים: הואיל וגלי גלי וגילה גילה כיון שגילה הכתוב שהיא לעיכוב, שכל שינוי בזביחה פוסל, אנו למדים שכן היא גם בשאר עבודות.

37 רב אשי אמר: דרך זו של "הואיל וגלי גלי" לא אמרינן אין אנו אומרים ואין זו ראיה. אלא שאר עבודות מנלן מנין לנו? דכתיב שנאמר: "זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים" וגו' ויקרא ז, לז, ובפסוק זה הוקשו כל הקרבנות לשלמים לענין שייעשו לשמם לעיל זבחים ד,ב.

38 ותניא ושנויה ברייתא על הכתוב הסמוך: "ביום צותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם" ויקרא ז, לח — "קרבניהם" זה בכור ומעשר ופסח, שלא נזכרו בפסוק הקודם, וכאן

39 הקישו הכתוב יחד עם שאר כל הקרבנות לשלמים: מה שלמים בין שינוי קודש בין שינוי בעלים בעינן צריכים אנו למצוה, אף כל הקרבנות, בין שינוי קודש בין שינוי בעלים למצוה. ומאחר שהיקשנו את הפסח לשלמים — יש ללמוד מהיקש זה דין נוסף שבו יהא דין הפסח

40 כשלמים: מה שלמים בין זביחה בין שאר עבודות לא חלקת בהן למצוה, שבכולן מצוה לעשותם לשמם, אף פסח לא תחלוק בו בין זביחה לשאר עבודות, וכמו בזביחה — כך בשאר העבודות, הציווי אינו רק למצוה אלא לעכב. משום שנאמר "הוא" בזביחה אינו אלא לעכב.

41 ושואלים: אלא כיוון שהדבר נלמד מן ההיקש, המלה "הוא" למה לי? ומשיבים: להדגיש שדווקא בפסח הדין כן, ולא בקרבן אשם.

42 כדתניא כמו ששנויה ברייתא: נאמר בפסח "הוא" בשחיטה "זבח פסח הוא" ולכן הרי זה לעכב, אבל אשם לא נאמר בו המלה "הוא" אלא לאחר הקטרת אימורין, וכיון שהוא עצמו אשם שלא הוקטרו אימוריו כשר — אין "הוא" האמור בזה לעכב כלל.

43 ה ושואלים: חטאת מנלן מנין לנו שאם משנה בה פוסל אותה? דכתיב שנאמר: "ושחט אתה לחטאת" ויקרא ד, לג, שתהא שחיטה לשם חטאת.

44 אשכחן מצאנו דין זה בשחיטה, קבלה מנלן מנין לנו שצריכה להיות לשם חטאת? ומשיבים: ממה דכתיב שנאמר: