ביאור שטיינזלץ על זבחים מ״ג

1 ומנחת כהנים שעולה כולה כליל ואין בה קמיצה ראה ויקרא ו, טז, ולכן אין לה מתירים, וכן מנחת כהן משיח מנחת חביתין שמקריב הכהן הגדול בכל יום מחצית ממנה בבוקר ומחצית בערב ויקרא ו, טו, שכולה כליל, והדם שהוא המתיר את הקרבנות כולם. והנסכים הבאין בפני עצמן כקרבן לעצמו, שאין להם מתירים, דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: אף הנסכים הבאין עם קרבן הבהמה אין בהם פיגול.

2 לוג שמן של מצורע — ר' שמעון אומר: אין חייבין עליו משום פיגול, שהרי אין לו מתירים. ור' מאיר אומר: חייבין עליו משום פיגול, משום שדם האשם של המצורע הוא מתירו, שרק אחר כך מזים את השמן, והוא ניתן לכהנים, והכלל הוא: כל שיש לו מתירין בין לאדם לאכילה בין למזבח להקרבה — חייבין עליו משום פיגול.

3 ומפרטים: העולה — דמה מתיר את בשרה למזבח ואת עורה לכהנים. עולת העוף — דמה מתיר את בשרה ועורה בכלל זה למזבח. חטאת העוף — דמה מתיר את בשרה לכהנים. פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים כגון פר העלם דבר ושעירי עבודה זרה, שבשרם אינו עולה למזבח ואינו נאכל לכהנים, אלא נשרף מחוץ למקדש — דמן מתיר את אימוריהן ליקרב.

4 ר' שמעון אומר: פרים ושעירים אלה אין בהם פיגול, כי דמם ניתן בהיכל, וכל שאינו אין דמו ניתן על המזבח החיצון כשלמים שבהם נאמר דין פיגול ויקרא ז, יח — אין חייבין עליו משום פיגול.

5 א גמרא אמר עולא: קומץ פיגול שהעלו והקטירו על גבי המזבח — פקע פיגולו ממנו, והטעם לדבר: אם אחרים מביא לידי פיגול, הוא עצמו לא כל שכן? ושואלים: מאי קאמר מה הוא אומר? הרי אין זה טעם למה שנאמר מתחילה שפקע פיגולו! ומשיבים: הכי קאמר כך הוא אומר: אם אינו מתקבל, אם אין הקטרתו נחשבת הקטרה ראויה, היאך מביא אחרים לידי פיגול? שהרי אין חייבים על המנחה משום פיגול עד שיקרב הקומץ כראוי.

6 ושואלים: מאי קא משמע לן מה משמיע לנו בכך? אי אם רוצה ללמדנו שאין חייבין עליו משום פיגול, הלוא תנינא שנינו: אלו דברים שאין חייבין עליהם משום פיגול: הקומץ, והקטרת, והלבונה, ומנחת כהנים, ומנחת כהן משיח, ומנחת נסכים, והדם. ואם כן, גם אם לא עלה על המזבח אין חייבים עליו!

7 אלא רוצה להשמיע לנו שהוא בכלל אלו שאם עלו על המזבח לא ירדו — הלוא תנינא שנינו כבר דבר זה, להלן: הלן בשר שעבר עליו הלילה, ובשר היוצא מחוץ לעזרה, והבשר הטמא, ושנשחט והוא הדין אם נקמץ חוץ לזמנו וחוץ למקומו — אם עלו לא ירדו!

8 ואלא רוצה לומר שהוא בכלל אלו שאם ירדו מן המזבח, בכל זאת יעלו אותם שנית — הא נמי תנינא זו גם כן שנינו שאין הדין כן, אלא כשם שאם עלו לא ירדו, כך אם ירדו לא יעלו! ומשיבים: לא צריכא נצרכה לומר הלכה זו שאמר עולא, אלא במקרה שמשלה בהן האור כלומר, שכבר התחיל אותו קומץ להישרף קצת ונפל מן המזבח, ואמר עולא שיחזרו ויעלוהו, מאחר שפקע פיגולו ממנו.

9 ומקשים: הא נמי זו גם כן אמרה עולא חדא זימנא פעם אחת, שאמר עולא: לא שנו, שדברים שנפלו מן המזבח אין מעלים אותם, אלא במקרה שלא משלה בהן האור האש, אבל משלה בהן האור יעלו! ומשיבים: בכל זאת יש חידוש בדבר, מהו דתימא שתאמר: הני מילי דברים אלה אמורים

10 כגון אבר דמחבר שהוא מחובר, שהוא יחידה אחת, ואפשר לומר שכיון שחלק ממנו נשרף הרי כולו כבר "לחמו של מזבח", ויעלה כולו, אבל קומץ דמיפרת שהוא מפורד, שמא מה שמשלה בו האש חוזרים ומעלים, והשאר אימא אמור שלא יעלה, קא משמע לן משמיע לנו שגם בקומץ הדין כן, ויעלה כולו.

11 אמר רב אחאי: הלכך משום כך, שהקומץ נחשב כדבר אחד, האי זה קומץ פיגול דפלגיה מחית אארעא שחציו מונח על הקרקע ופלגיה אסקיה וחציו העלהו למערכה, ומשלה בו האור — מסיקנא ליה לכוליה מעלים אותו את כולו לכתחלה.

12 א אמר ר' יצחק אמר ר' יוחנן: הפיגול והנותר והטמא שהעלן לגבי מזבח — פקע איסור מהן. אמר רב חסדא בתמיהה: מרי דיכי בעל ההלכה הזו, וכי מזבח מקוה טהרה הוא שמטהר את הטמא?! אמר ר' זירא: מדובר במקרה שמשלה בהן האור, ואז הם בטלים מאיסורם הראשון.

13 מתיב מקשה על כך ר' יצחק בר ביסנא מברייתא, שבה שנינו: אחרים אומרים: הכתוב "וטמאתו עליו" ויקרא ז, כ, מדבר במי שטומאה פורחת ממנו כלומר, שעכשיו היא עליו, ויכולה לצאת ממנו על ידי מקוה, והוא אדם שנטמא. יצא בשר קדשים שנטמא, שאינו בכלל כתוב זה, לפי שאין טומאה פורחת ממנו שאם נטמא אין לו טהרה. ואם איתא יש מקום לדברי ר' יוחנן, הרי גם בשר טומאה פורחת ממנו על ידי האור של המזבח!

14 אמר רבא: מה שנאמר שם שטומאה פורחת ממנו — על ידי מקוה קאמרינן אומרים אנו, ולא בדרך אחרת. ומקשים: מידי וכי מקוה כתיב כתוב שם? הלוא נאמר בדרך הכללה שטומאה פורחת ממנו! אלא אמר רב פפא: בבשר שלמים עסקינן עוסקים אנו באותו כתוב, דלא חזי שהוא אינו ראוי להקרבה, שבשר השלמים נאכל ואינו עולה למזבח, ואין העלאתו על המזבח מועילה להפקיע את טומאתו.

15 רבינא אמר: גם אם טומאה פוקעת מבשר שעלה על המזבח, פסוק זה אינו מדבר עליו, כי "וטמאתו עליו" כוונתו מי שטומאה פורחת ממנו כשהוא שלם, ש"עליו" משמעו — כמות שהוא, בשלמותו, יצא בשר שהוא דבר שאין טומאה פורחת כשהוא שלם, אלא כשהוא חסר, כשמושל בו האור על המזבח.

16 ב גופא ודנים לגופה של הברייתא שהבאנו קודם, שבה מנסים חכמים להוכיח כי הכתוב "והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" ויקרא ז, כ, מדבר בטמא האוכל בשר שלמים. וכך שנויה הברייתא: "וטמאתו עליו" — בטומאת הגוף טומאת האדם האוכל ולא טומאת הבשר הנאכל הכתוב מדבר.

17 ויש לשאול: אתה אומר: בטומאת הגוף, או אינו אלא מדובר בטומאת בשר, שהרי "הנפש" היא לשון נקבה, והבשר הוא לשון זכר, ולפיכך משמע שהבשר הוא הטמא! נאמר כאן: "טמאתו עליו", ונאמר להלן: "טמאתו עליו בו", "כל הנוגע במת... ולא יתחטא... טמא יהיה עוד טומאתו בו", במדבר יט, יג, מה להלן בטומאת הגוף הכתוב מדבר, אף כאן בטומאת הגוף הכתוב מדבר.

18 ר' יוסי אומר ראיה אחרת: הואיל ונאמרו בפסוק זה ויקרא ז, כ קדשים בלשון רבים "שלמים" ונאמרה טומאה בלשון יחיד "עליו", משמע כי "וטומאתו עליו" בטומאת הגוף הכתוב מדבר ולא בטומאת השלמים. רבי אומר ראיה אחרת: נאמר בפסוק שאחר כך "ואכל", "ונפש כי תגע בכל טמא... ואכל מבשר זבח השלמים" ויקרא ז, כא, ומכאן שבטומאת הגוף הכתוב מדבר. אחרים אמרו: הביטוי "וטמאתו עליו" הוא עצמו מוכיח שמדובר במי שטומאה פורחת ממנו כגון אדם, שעכשיו טומאתו עליו, ויכולה היא לסור מעליו, יצא מכלל זה בשר שלאחר שנטמא אין טומאה פורחת ממנו. עד כאן לשון הברייתא, ומעתה דנים בה.

19 אמר מר החכם, רבי אומר: "ואכל" — בטומאת הגוף הכתוב מדבר. ותוהים: מאי משמע מה המשמעות, כלומר, מה משמעה של הוכחה זו מפסוק אחר? ומביאים בענין זה מה שאמר רבא: כל קרא דלא מפרש ליה מקרא שאין מפרש אותו רב יצחק בר אבודימי, וכל מתניתא דלא מפרשא לה וכל משנה, ברייתא, שאין מפרש אותה רב זעירי — לא מיפרשא אינה מתפרשת, שהם הפרשנים הגדולים למקרא ולמשנה.

20 הכי כך אמר ר' יצחק בר אבודימי: בפסוק הבא אליו התייחס רבי נאמר "ונפש כי תגע בכל טמא... ואכל מבשר זבח השלמים... ונכרתה הנפש ההיא מעמיה", ובהתאם לכך נפרש כי גם בפסוק הקודם שאנו דנים בו, הואיל ופתח בו הכתוב בלשון נקבה "והנפש" וסיים בלשון נקבה "ונכרתה" ולשון זכר באמצע "וטמאתו עליו", משמע שבטומאת הגוף הכתוב מדבר.

21 מתניתא הברייתא שרבא רומז לפירושו של זעירי עליה, אף היא באותו נושא של אכילת קדשים בטומאת הגוף. דתניא ששנויה ברייתא בענין זה: אם נאמרו קלות למה נאמרו חמורות, ואם נאמר חמורות למה נאמר קלות? אם נאמר קלות ולא חמורות, הייתי אומר: על הקלות יהא חייב רק באיסור לאו ובעונש מלקות ועל החמורות יתחייב במיתה, לכך נאמר חמורות. ואם נאמר חמורות ולא נאמרו קלות, הייתי אומר: על החמורות יהא חייב ועל הקלות יהא פטור לגמרי, לכך נאמר קלות. ברייתא זו סתומה היא, שאף שיודעים אנו שהיא עוסקת באכילת קדשים בטומאה, אין זה ברור בדיוק למה היא מתייחסת.

22 ומבררים: מאי מהן הקלות ומאי ומהן החמורות? אילימא אם תאמר שקלות הן אכילת מעשר שני בטומאת הגוף, חמורות הן אכילת תרומה בטומאת הגוף, ואילו היה נאמר בתורה האיסור רק באכילת מעשר ולא בתרומה, הייתי אומר שהאוכל תרומה הוא במיתה? והרי השתא נמי עכשיו גם כן שנאמר הכתוב בתרומה, הא הרי זו ההלכה שהאוכל תרומה בטומאת הגוף דינו במיתה בידי שמים!

23 ותו ועוד יש להקשות על הברייתא לפירוש זה: ואי ואם לא נאמר חמורות אלא קלות, הייתי אומר שעונשן של החמורות במיתה? כיצד אפשר לומר כך? הלוא כלל הוא בדיני קל וחומר, דיו לבא מן הדין להיות כנדון שאם למדים חמורות מקלות בקל וחומר, אין להחמיר בנדון יותר מן המקור. ואם דינו של טמא האוכל מעשר בלאו, כלומר בעונש מלקות — לא היה דינה של תרומה חמור ממנו!

24 אלא, צריך לפרש שקלות הן טומאת שרץ, חמורות הן טומאת מת, שכן הכתוב באותה פרשה מונה את שתיהן: "והנוגע בכל טמא נפש... או איש אשר יגע בכל שרץ" ויקרא כב, ד-ה.

25 ונברר: ובמאי במה מדובר? אי אם מדובר בתרומה — אידי ואידי זה וזה הוא במיתה, שאין הבדל בהלכה במה נטמאו, אלא כל טמא האוכל תרומה חייב מיתה! ותו ועוד, כיצד ניתן לפרש מה שנאמר שם: לכך נאמרו חמורות — לומר שאינן במיתה, וכוונת הדברים שהן באיסור לאו לא תעשה? הא הרי תרומה במיתה היא! ואי ואם לא נאמר הייתי אומר במיתה? דיו לבא מן הדין להיות כנדון! הרי שלא ניתן לפרש קלות וחמורות באופן זה לגבי תרומה.

26 ואי ואם באכילת מעשר מדובר, גם על כך קשה: