1לפי אכלו תכוסו על השה" שמות יב, ד שניתן לשחוט רק על מי שראוי לאכול את הפסח "לפי אוכלו"! ומשיבים: לדעתם דבר זה הוא למצוה, אבל לא בדיעבד.2ושואלים: ולעכובי ולעכב בדיעבד לא? והתניא והרי שנויה ברייתא: "במכסת נפשות" שמות יב, ד מלמד שאין הפסח נשחט אלא למנוייו, לאלה שנימנו עליו מראש. שחטו שלא למנוייו יכול יהא רק כעובר על המצוה, אבל בכל זאת יהא הקרבן כשר? תלמוד לומר: "תכסו" שמות יב, ד הכתוב שנה עליו חזר על אותה מלה "במכסת... תכוסו" לעכב, שאם נשחט שלא למנויים — פסול. ואיתקש והרי בפסוק זה הוקשו אוכלין "לפי אוכלו" למנויין "במכסת נפשות", נמצא שאם שחטו עבור מי שאינו יכול לאוכלו — לא עלה לו!3ומשיבים: זקני דרום לא מקשי אינם מקישים היקש זה. ושואלים: וכי לא מקשי נמי וכאשר אינם מקישים גם כן, והם סבורים שרק לכתחילה אין שוחטים על טמא מת, מהא נמי אית להו פירכא מזו גם כן יש להם פירכה, שיש לטעון: ומה במקום שנטמאו בעלים בשרץ שמשלחין קרבנותיהם לכתחילה — כהן שנטמא בשרץ אינו מרצה, מקום שנטמאו בעלים במת, שאין משלחין קרבנותיהן לכתחילה, כהן שנטמא במת אינו דין שאינו מרצה?4ועוד, מיתיבי מקשים על זקני דרום מן המשנה בפסחים: מפני שאמרו נזיר ועושה פסח — הציץ של כהן גדול מרצה על טומאת דם הקרבן ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף של האדם.5ונברר: במאי במה מדובר? אילימא אם תאמר שנטמאו הבעלים בטומאת שרץ — האמרת הרי אמרת שלשיטת זקני דרום שוחטין וזורקין על מי שנטמא בטומאת שרץ! אלא הכוונה היא שנטמאו הבעלים טומאת מת, וקתני ושנה: אין הציץ מרצה. אלמא מכאן שאם נטמאו בעלים במת — אין משלחין קרבנותיהם!6ודוחים: לא, אי דאיטמו אם שנטמאו בעלים במת — הכי נמי כך גם כן יהא הציץ מרצה, אבל הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים? כגון שנטמא הכהן המקריב בשרץ.7ומקשים: אי הכי, אימא סיפא אם כך אתה מפרש את המשנה, אמור את סופה: ניטמא טומאת התהום טומאה שלא היתה ידועה כלל בשעה שנטמא בה, כגון שהיתה מוסתרת מן העין — הציץ מרצה, וכי יכול אתה לפרש כך? הא תני הרי שנה ר' חייא: לא אמרו דין טומאת התהום שהציץ מרצה עליה אלא לענין טומאת מת בלבד, ונדייק: למת למעוטי מאי למעט את מה? לאו האם לא בא הדבר למעוטי למעט טומאת התהום של שרץ שאין הציץ מרצה עליה?8ודוחים: לא, למעוטי למעט טומאת התהום של זיבה, שבטומאה זו אין ריצוי ציץ. אבל על טומאת התהום של שרץ — מרצה.9ושואלים: ואלא הא דבעי שאלה זו ששאל רמי בר חמא: כהן המרצה המקריב בקרבנותיהם של נזיר או עושה הפסח, האם הותרה לו טומאת התהום אם נטמא בה או לא הותרה לו טומאת התהום? תפשוט תפתור מכאן שטומאת התהום הותרה לו, דהא הכא שהרי כאן, לפי מה שפירשנו לדעת זקני דרום, בכהן קיימינא עומדים עוסקים אנו!10ומשיבים: דבריו של רמי בר חמא ודאי פליגי חלוקים, שהוא אינו הולך בשיטתם בפירוש משנה זו.11ומציעים, תא שמע בוא ושמע ראיה לענין זה. נאמר בציץ של כהן גדול: "ונשא אהרן את עון הקדשים" שמות כח, לח. ומבררים בברייתא: וכי איזהו עון נושא הכהן?12אם עון פיגול — הרי כבר נאמר: "לא יחשב" ויקרא ז, יח, משמע שאין לו תקנה! אם עון נותר — הרי כבר נאמר: "לא ירצה" ויקרא ז, יח!13הא אינו נושא הציץ אלא עון טומאה, ומסתבר כי על עוון זה מכפר הציץ על היחיד, שכבר הותרה טומאה מכללה בצבור.14ונברר: מאי מה טומאה? באיזו טומאה מדובר שהציץ מרצה? אילימא אם תאמר מטומאת שרץ, היכא אישתרי היכן הותרה בציבור? אלא ודאי מדובר בטומאת מת, ולאו והאם לא כגון שנטמאו בעלים במת? אלמא מכאן שאם נטמאו בעלים במת — משלחין קרבנותיהן שהרי הציץ מרצה עליהם.15ונברר: ובמאי ובמה באיזה קרבן מדובר? אי אם בנזיר, הלוא "וכי ימות מת עליו בפתע פתאום וטמא ראש נזרו" במדבר ו, ח אמר רחמנא אמרה התורה, שבכל מקרה שהוא טמא, גם באונס, אינו יכול להביא קרבן נזירות עד שיטהר מטומאתו! אלא בהכרח הכוונה היא לעושה פסח, ומכאן שטמא מת יכול לשלח את קרבן הפסח שלו, וכדברי זקני דרום, ושלא כדברי רמי בר חמא! ולאו כגון שנטמאו בעלים במת.16ודוחים: לעולם אפשר לפרש שהציץ מרצה במקרה שנטמאו הבעלים בשרץ ולא במת. ואין לסתור זאת ממה שנאמר בתור ראיה לכך, שטומאה הותרה בציבור, והרי דין זה אינו אלא בטומאת מת, משום שאין הכוונה אלא לשם טומאה בעולם ענין טומאה בכללו, שמצאנו שהותר בציבור.17ואיכא דדייק ומייתי הכי ויש שמדייק מלשון הכתוב בענין ציץ ומביא כך ראיה לצד ההפוך: "ונשא אהרן את עוון הקדשים" שמות כח, לח, עון הקדשים — אין כן מכפר, עון מקדישין כלומר, טומאתם של המקריבים — לא, ונברר מאי באיזו טומאה מדובר? אילימא אם תאמר טומאת שרץ, מי אישתריא האם הותרה בציבור? אלא לאו האם לא מדובר בטומאת מת, ועון קדשים אין כן מרצה הציץ, עון מקדישים לא, ושלא כדברי זקני דרום, הסבורים שטמא מת משלח קרבנותיו!18ומשיבים: לעולם יכול אחד לפרש שטומאה שהציץ מרצה עליה ולא על המקריב היא טומאת שרץ, ואולם אין זה משום שהיא עצמה הותרה בציבור, אלא משום שמצאנו שהותר שם טומאה בעולם בטמא מת.19א שנינו במשנה כי העובד יושב פוסל את העבודה. ושואלים: מנלן מנין לנו? אמר רבא אמר רב נחמן, משום שאמר קרא הכתוב לגבי הכהנים: "כי בו בחר ה' אלקיך מכל שבטיך לעמד לשרת בשם ה'" דברים יח, ה, לעמידה בחרתיו ולא לישיבה, שרק בדרך זו נבחר הכהן לשרת.20תנו רבנן שנו חכמים: נאמר "לעמד לשרת" הרי זו מצוה לעשות את עבודת הקודש בעמידה, כשהוא אומר: "ככל אחיו הלויים העמדים שם לפני ה'" דברים יח, ז — שנה עליו הכתוב במצות העבודה, כדי לומר שהוא לעכב, שאם לא עמד הרי הוא פוסל.21אמר ליה לו רבא לרב נחמן: מכדי הרי יושב כזר דמי נחשב ומחיל ומחלל את העבודה, אימא אמור: מה זר שעבד — עונשו במיתה בידי שמים, אף יושב יהיה עונשו במיתה, אלמה תניא מדוע שנויה ברייתא: אבל ערל, אונן, יושב שעבדו במקדש — אינן במיתה אלא באזהרה באיסור לא תעשה?22ומשיבים: משום דהוי שהיו גם כהן מחוסר בגדים וגם כהן שלא רחוץ ידים ורגלים שני כתובין הבאין כאחד, שבשניהם נאמר שהכהן שעשה זאת — חייב מיתה,
