משך חכמה, שלח ל׳

1 ודע, כי בקרבנות יחיד הציץ מרצה על טומאת הדם והחלב, וכבר ביארתי במק"א פלפול ארוך, להוכיח דלכתחילה אסור לזרוק מן התורה, רק בדיעבד הציץ מרצה, אבל בצבור טומאה דחויה בצבור, ובעי ציץ לרצוי פרק כיצד צולין ע"ז ע"ח, וזורקין דם טמא לכתחילה, וטמאי מתים מקריבין קרבנותיהם של צבור, ופסח, דעיקרו לאכילה אוכלין בטומאה בצבור, וכתב רבינו פ"ד מביאת מקדש, דאע"ג דאין ציץ מרצה על טומאת גוף, דונשא את עון הקדשים לא המקדישים, וכמבואר פ"ב דזבחים בסוגיא דזקני דרום, זהו בקרבן יחיד, אבל בקרבן צבור ציץ מרצה ובלא ציץ ליכא שום דחוי בטומאה, כן בטומאת הנקרבין, כן בטומאת המקריבין ודלא כרבנן בתוס', ששיטתם שטומאה דחויה בצבור בטוה"ג בלא רצוי ציץ, ונדחקו ותמהו מהא דפסיקא לגמרא, דטומאת הנקרבין בעי רצוי ציץ. וזה דאמר הקהל פירוש דינים שלקהל, והמה הלכות טומאה שהציץ מרצה בצבור, חקה אחת לכם ולגר הגר כו' ככם כגר יהיה לפני ד', שהציץ לרצון לפני ד' לישראל ולגרים, אע"ג שבקרבנות גוים הקרבים במקדש אין הציץ מרצה, לגרים הציץ מרצה, שהוא חשוב עם הצבור ונותן מעותיו ללשכה, ומביא קרבן פסח בטומאה ואוכלו בטומאה. ונכון.