ביאור שטיינזלץ על זבחים ע״ז

1 לשם עצים.

2 ומקשים: גם אם ניתן לקמוץ מלוג השמן ולהקטיר, וכן להזות ממנו לפני ה', והא איכא והרי עדיין יש שיריים דבעי מילינהו שצריך היה למלא, להשלים אותם לאחר הקמיצה, כדי שיוכל להזות שבע הזיות מלוג שלם, ואיכא הך פורתא ויש איפוא המעט הזה שהוסיף דלא קמיץ עילויה שלא קמץ עליו מתחילה. ואם אין הוא מצורע, ולוג השמן הריהו נדבה, נמצא שיש חלק מלוג השמן שלא הותר על ידי הקמיצה! ומשיבים: דפריק ליה שהוא פודה אותו. כלומר, לאחר שהיזה מלוג השמן את ההזיות שלפני ה', עושה תנאי שאם אכן אין הוא מצורע, אותו שמן מתחלל על מעות ונעשה חולין.

3 ושואלים: דפריק ליה היכא שפודה אותו היכן? אי גוואי אם כשהשמן בפנים, בעזרה שבמקדש — קא מעייל נמצא שבכך הוא מכניס חולין לעזרה! אי אבראי אם בחוץ שמוציא את לוג השמן אל מחוץ לעזרה — איפסיל ליה נפסל לו בפסול יוצא, ואסור הדבר! ומשיבים: לעולם מדובר כשפודה אותו כשהוא בגוואי בפנים. ואין זה אסור, משום שחולין ממילא הויין הם נעשים על ידי הפדיה, ומתחילה הרי לא הכניס חולין לעזרה.

4 ומקשים עוד על עצם הפתרון שהציעו לדעת ר' שמעון, למי שהוא ספק מצורע, להביא לוג שמן לנדבה ולהתנות עליו: והא והרי אמר ר' שמעון עצמו שאין מתנדבין שמן! ומשיבים: תקוני גברא שאני תיקון של האדם שונה, כלומר, מודה ר' שמעון במקרה זה, שהרי רק כך יכול המצורע להיטהר לגמרי.

5 ועוד בענין שיטת ר' שמעון, שספק מצורע יכול להביא כבש שלמים לנדבה, ולהתנות עליו מסופר: יתיב יושב היה רב רחומי קמיה לפני רבינא, ויתיב וקאמר משמיה ויושב היה ואומר משמו של רב הונא בר תחליפא: מדוע לא יביא המצורע כבש לאשמו, ונימא ויאמר שאם אינו מצורע אשם זה יהא אשם תלוי הבא על ספק עבירה, שהוא נאכל ליום ולילה, כמו אשם מצורע. וכך אין הוא ממעט בזמן אכילת קדשים, כדרך שממעט בזמן אכילת השלמים!

6 ומתוך שלא נקט כן ר' שמעון, שמע מינה למד מכאן: מאן מיהו התנא דפליג עליה שחולק עליו על ר' אליעזר הסבור במסכת כריתות כה,א שיכול אדם להתנדב אשם תלוי — ר' שמעון הוא, דאמר שהוא אומר, כפי שעולה מדבריו כאן: אין מתנדבין אשם תלוי. אמר ליה לו רבינא לרב רחומי: תורה, תורה, כלומר, היכן היא תורתו של אדם גדול כמוך! אימרי בדיכרי מיחלפי כבשים באילים מתחלפים לך שהרי אשם מצורע הוא כבש ויקרא יד, י בן שנה, ואיך הוא יכול להתנות שיקרב כאשם תלוי, שאינו בא אלא מן האילים ויקרא ה, טו, שהם בני שנתיים?

7 א משנה איברי חטאת, שבשרה נאכל על ידי הכהנים, ואסור בהקרבה, שנתערבו באיברי עולה, שקרבים על המזבח, מה יעשה בהם? ר' אליעזר אומר: יתן את כולם למעלה על המזבח, ורואה אני את בשר איברי החטאת מלמעלה כאילו הן עצים שנשרפים על המזבח ולא כקרבן. וחכמים אומרים: לא כך יעשה, אלא ימתינו כל האיברים שבתערובת עד שתעובר צורתן ישתנו מראיהם בלינה, וייפסלו להקרבה כדינו של נותר, ויצאו כולם לבית השריפה שבעזרה, כדין קדשי קדשים שנפסלו.

8 ב גמרא ומבררים: מאי טעמא מה הטעם לשיטת ר' אליעזר, שהתיר להעלות את בשר החטאת על המזבח לשם עצים? ומשיבים: אמר קרא המקרא באיסור הקרבת שאור ודבש: "ואל המזבח לא יעלו לריח ניחח" ויקרא ב, יב, לריח ניחוח אי אין אתה מעלה אותם, אבל אתה מעלה אותם לשם עצים. ומכאן אתה למד לשאר דברים האסורים בהקרבה, כגון בשר החטאת, שניתן להעלותם כעצים.

9 ורבנן חכמים החולקים על ר' אליעזר, מה הם משיבים? לדעתם מיעט רחמנא הכתוב בתחילת אותו פסוק: "קרבן ראשית תקריבו אותם", ללמדנו: אותם שאור ודבש הוא שנאמר בהם: אי אין אתה מעלה לקרבן אבל אתה מעלה אותם לשם עצים, אבל כל מידי אחרינא דבר אחר שנאסר בהקרבה — לא מעלים על המזבח כלל.

10 ושואלים: ור' אליעזר כיצד הוא דורש את המיעוט הזה? ומשיבים: הוא דורש אותו לאיסור אחר שדייקו מפסוק זה: דווקא אותם שאור ודבש הוא דרבאי שריבה לך בהם איסור העלאה על כבש המזבח כהעלאה על המזבח עצמו, אבל כל מידי אחריני דבר אחר — לא נחשבת להם העלאתם לכבש המזבח כהעלאה למזבח עצמו.

11 ושואלים: ורבנן וחכמים מנין להם הלכה זו? ומשיבים: תרתי שמע מינה את שני הדינים אתה יכול ללמוד מכאן, ש"אותם" מדגיש כי כל מה שנאמר בפסוק זה אינו נוגע אלא לשאור ודבש — הן שמותר להעלותם על המזבח כעצים, והן שדין הכבש הריהו כדין המזבח.

12 ג ומעירים: מתניתין משנתנו היא שלא כי האי תנא כמו שיטת תנא זה בהבנת מחלוקתם, דתניא שכן שנויה ברייתא, אמר ר' יהודה: לא נחלקו ר' אליעזר וחכמים על איברי חטאת שנתערבו באיברי עולה — שלדעת הכל, וגם לדעת חכמים, יקרבו כולם. וכמו כן לא נחלקו שאם נתערבו איברים הראויים להקרבה באיברי רובע ונרבע האסורים להקרבה — שלא יקרבו, גם לדעת ר' אליעזר, שגנאי הוא למזבח.

13 על מה נחלקו? על איברי עולה תמימה שנתערבו באיברי בעלת מום הפסולה להקרבה, שבמקרה זה ר' אליעזר אומר: יקרבו כל האיברים, ורואה אני את איברי בעלת המום למעלה על המזבח כאילו הן עצים. וחכמים אומרים: לא יקרבו.

14 ושואלים לשיטה זו: ור' אליעזר, מאי שנא במה שונים, מיוחדים איברי רובע ונרבע שאינם עולים למזבח — משום שרובע ונרבע לא חזו אינם ראויים להקרבה, איברי בעלת מום נמי גם כן לא חזי אינם ראויים להקרבה!

15 אמר רב הונא: מדובר כאן באיברי בהמה שיש בה מום שאינו ניכר כל כך, כגון שנפסל אותו הקרבן בדוקין כעין קרום שבעין, ואליבא ועל פי שיטת ר' עקיבא, שאמר כי בעלי מומים כאלה אם עלו למזבח — לא ירדו. ומקשים: אימר אמור שאמר ר' עקיבא את שיטתו זו במקרה דאי עבד שאם כבר עשה הכהן מעשה והעלה את איברי בעלי מומים כאלו, שלא ירדו למזבח. ואולם לעשות כן לכתחלה ולהעלות תערובת שיש בה איברים כאלו מי האם אמר?

16 אמר רב פפא: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים? כגון שקרה ועלו כל אותם האיברים שבתערובת על גבי כבש המזבח, וכיון שכבר עלו לשם ונתקדשו כקרבן, ניתן להעלותם למזבח עצמו. ושואלים: אי הכי אם כך, שכבר עלו על הכבש, אפילו בעינייהו בעינם, כמות שהם בלא תערובת, יעלה את איברי בעלי המום למזבח, וכשיטת ר' עקיבא!

17 אלא זהו טעמיה טעמו של ר' אליעזר: באיסור הקרבת בעל מום למזבח מיעט רחמנא הכתוב, ואמר: "מום בם לא ירצו לכם" ויקרא כב, כה, והרי זה בא לומר: דווקא כשהמום מצוי בם הוא שלא ירצו, הא אבל אם היה זה על ידי תערובת — ירצו. אבל לא נאמר מיעוט כזה אלא בבעלי מום, ולא ברובע ונרבע, ולכן אף אם נתערבו בכשרים אין מעלים אותם.

18 ושואלים: ורבנן וחכמים כיצד הם דורשים את לשון הפסוק? ומשיבים: מיעוט אחר יש בפסוק זה, "מום בם" הוא שלא ירצו, כלומר, כל עוד יש בם מום, הא אבל עבר המום שבהם — ירצו. ואילו ר' אליעזר לומד הלכה זו ממה שנאמר באותו פסוק: "כי משחתם בהם מום בם", שיכול היה לאמר "כי משחתם בם" ואמר: "בהם", ובייתור זה משמיענו הכתוב שאם עבר מומו — כשר. ומן הצד האחר, ורבנן וחכמים אינם לומדים הלכה זו מכאן, משום שאת שינוי הלשון "בם" במקום "בהם" לא דרשי אינם דורשים.

19 ושואלים: אי הכי אם כך, שלדעת ר' אליעזר בעלי מום כשרים להקרבה בתערובת, מדוע צריך ר' אליעזר לומר "רואה אני את איברי בעל המום כאילו הן עצים", ומשום כך מותר להעלותם? הא רחמנא אכשריה הרי התורה הכשירה אותם לקרבן! ומשיבים: לדבריהם של חכמים קאמר להו הוא אומר להם כן: לדידי לי עצמי, לשיטתי רחמנא אכשריה התורה הכשירה אותו, ואולם אף לדידכו לשיטתכם שאינם כשרים כקרבן, אודו לי מיהא הודו לי על כל פנים שבשר בעלת מום שנתערב עם בשר הכשירה כעצים דמי נחשב, מידי דהוה כמו שהוא בדין בשר חטאת שנתערב בבשר עולה. שהרי לשיטת ברייתא זו, אף חכמים מודים שיקרבו יחד.

20 ורבנן וחכמים מה הם משיבים לו? לדבריהם יש לחלק: הכא כאן בתערובת איברי בעלי מום — מאיסי מאוסים הם בעלי מום, ולכן אין מעלים אותם על המזבח, אפילו כעצים. התם שם, בתערובת איברי חטאת באיברי עולה, איברי החטאת לא מאיסי אינם מאוסים, אין בהם שום צד של פסול וגנות בעצמם, ולכן מותר להעלותם לשם עצים.

21 א משנה אברין של עולות כשרות שנתערבו באברין של עולות בעלי מומין, ר' אליעזר אומר: אף שנפסלו כל האיברים שבתערובת להקרבה, אם בדיעבד קרב ראש אחד מהן — יקרבו כל הראשין האחרים שבתערובת, שאנו אומרים שהראש שקרב בתחילה הוא הראש הפסול שבתערובת. וכן אם קרבו כבר כרעים של אחד מהן — יקרבו כל שאר הכרעים שבתערובת. וחכמים אומרים: אפילו קרבו כל האיברים כלם חוץ מאחד מהן — יש לחשוש שהוא האיבר הפסול, ולא יוקרב על המזבח, אלא יצא לבית השריפה.

22 ב גמרא אמר ר' אלעזר: לא הכשיר ר' אליעזר כשקרב איבר אחד מן התערובת, אלא רק כשמקריב את שאר האיברים שנים שנים, שבאופן זה אחד מן השנים הוא בוודאי כשר. אבל אחד אחד — לא. מתיב מקשה על כך ר' ירמיה ממה ששנינו במשנתנו: וחכמים החולקים על ר' אליעזר אומרים: אפילו קרבו כולן חוץ מאחד מהן — יצא לבית השריפה, ומשמע שגם באופן זה, שנותר רק אחד מהם, קיימת המחלוקת ביניהם, ומשמע שר' אליעזר סבור שמותר להקריבו!

23 אמר לו ר' אלעזר לר' ירמיה בר תחליפא בתשובה: אסברה אסביר לך את האמור במשנה, מאי מה פירוש "אחד"? זוג אחד, שהם שני איברים.

24 ג משנה דם של קרבן כשר שנתערב במים, מה עושים? אם יש בו בתערובת עדיין מראית דם — כשר הדם לזריקה על המזבח, למרות שהמים מרובים מן הדם. נתערב הדם ביין שהוא אדום, ואי אפשר להבחין לפי המראה — רואין אותו את היין שנתערב כאילו הוא מים, ואם בכמות שכזו של מים היה בתערובת מראה דם — הריהו כשר לזריקה. וכן אם נתערב דם הקרבן בדם בהמה של חולין, או בדם החיה, והרי אי אפשר להבחין בין הדמים — גם כן רואין אותו דם הבהמה או החיה כאילו הוא מים, ומשערים לפי החשבון.