ביאור שטיינזלץ על זבחים כ״ח

1 כאליה עצמה דמי נחשב, שבכבש שלמים, שבשרו נאכל ואלייתו מוקטרת עם האימורים, עור האליה מוקטר עמה. ולפי זה, השוחט על מנת לאכול את עור האליה חוץ למקומו או חוץ לזמנו, הא קא הריהו מחשב מאכילת מזבח לאדם שהוא שוחט על מנת לאכול דבר שדרכו להקטיר, ומדוע נאמר במשנתנו כי יש לו דין מחשבת פסול?

2 אמר שמואל: הא מני משנה זו כדעת מי היא? דעת ר' אליעזר היא, שאמר: מחשבין מאכילת מזבח לאכילת אדם ומאכילת אדם לאכילת מזבח.

3 דתנן ששנינו במשנה: השוחט את הזבח על מנת לאכול דבר שאין דרכו לאכול, או להקטיר דבר שאין דרכו להקטיר — כשר, ור' אליעזר פוסל.

4 ומקשים: במאי אוקימתא במה העמדת אותה את משנתנו? כר' אליעזר. אימא סיפא אמור את סופה, ששנינו במשנה להלן, זה הכלל: כל השוחט, והמקבל, והמוליך, והזורק, לאכול דבר שדרכו לאכול ולהקטיר דבר שדרכו להקטיר חוץ למקומו — פסול וכו', חוץ לזמנו — פיגול.

5 ומכאן נדייק: לאכול דבר שדרכו לאכול — אין כן, אבל אם חישב על מנת לאכול שאין דרכו לאכול אלא להקטיר — לא, אתאן לרבנן הגענו איפוא לשיטת חכמים, ולפי הסברך נמצא כי רישא ההתחלה היא כדעת ר' אליעזר וסיפא רבנן והסוף כדעת חכמים? אמר ליה לו: אין כן, אכן כך צריך לפרש.

6 רב הונא אמר: עור אליה לאו לא כאליה דמי נחשב ואינו מוקטר עמה, אלא מן הנאכלים הוא, ומשנתנו כולה לשיטת חכמים היא. אמר רבא: מאי טעמא מה הטעם של רב הונא? שנאמר: "והקריב מזבח השלמים אשה לה' חלבו האליה" ויקרא ג, ט — דווקא החלב השומן של האליה, ולא עור האליה.

7 רב חסדא אמר: לעולם עור האליה כאליה דמי נחשב והוא מוקטר יחד עמה, והכא במאי עסקינן וכאן, במשנתנו, במה אנו עוסקים? לא באליה של כבש, אלא באליה של גדי שהיא אינה עולה על המזבח, אלא נאכלת.

8 ומעירים: כולהו כולם, רב הונא ורב חסדא, כדעת שמואל לא אמרי אינם אומרים, כי להעמיד משנה באופן שרישא תחילתה כדעת ר' אליעזר וסיפא רבנן וסופה כדעת חכמים לא מוקמי אין הם מעמידים. וכן שמואל ורב חסדא כרב הונא לא אמרי אין אומרים, כי עור אליה כאליה דמי נחשב קא משמע להו נשמע להם.

9 ושואלים: שמואל ורב הונא כדעת רב חסדא מאי טעמא לא אמרי מה טעם אינם אומרים שמשנתנו עוסקת בעור אליה של גדי? ומשיבים: כי לפי דברי רב חסדא מאי קא משמע לן מה משמיע לנו התנא במשנתנו? שעור אליה כאליה דמי נחשב, והוא בכלל בשר הנאכל? הלוא תנינא שנינו כבר דבר זה במסכת חולין: ואלו שעורותיהן נחשבים כבשרן לענין טומאה, מתוך שהם רכים וראויים לאכילה, ובתוך אלה מנו עור שתחת האליה!

10 ומשיבים: ורב חסדא, מה הוא אומר? לדעתו איצטריך הוצרך הדבר להיאמר גם כאן, כי סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר: הני מילי דברים אלה שעור האליה נחשב כאליה, הרי זה לענין טומאה, כיון דרכיך שהוא רך וניתן לאכילה הוא מצטרף, אבל הכא כאן לענין אכילת קדשים אימא אמור, כיון שנאמר בקדשים שניתנו לכהנים "למשחה" במדבר יח, ח וכוונתו לגדולה, שיאכלו אותם כדרך שהמלכים אוכלין, ולא עבידי ואין עשויים מלכים דאכלי הכי שיאכלו כך את עור האליה, ואם כן אימא אמור שלא ייכלל בין הקדשים הנאכלים, קא משמע לן משמיע לנו שגם לענין זה נחשב העור כאליה עצמה, והוא קרב על גבי המזבח.

11 מיתיבי מקשים על כך ממה ששנינו בברייתא: השוחט את העולה שבשרה מוקטר על המזבח, אבל לא עורה להקטיר כזית מעור שתחת האליה, חוץ למקומו — הרי הוא פסול ואין בו כרת, חוץ לזמנו — פיגול וחייבין עליו כרת, כי עור זה מוקטר יחד עם הבשר.

12 אלעזר בן יהודה איש אבלים אומר משום בשם ר' יעקב, וכן היה ר' שמעון בן יהודה איש כפר עיכוס אומר משום ר' שמעון: אחד עור בית הפרסות של בהמה דקה, ואחד עור הראש של עגל הרך, ואחד עור שתחת האליה, וכן כל שמנו חכמים גבי טומאה: "ואלו שעורותיהן כבשרן", וכוונת הדברים להביא להוסיף על מה שאמרנו גם את עור של בית הבושת פתח הרחם של נקבה, בכל אלו, אם התכוון לשחוט את הבהמה על מנת להקטירם חוץ למקומו — פסול ואין בו כרת, חוץ לזמנו — פיגול וחייבין עליו כרת.

13 ונדייק: בעולה — אין כן נאמר דין זה, שעור האליה קרב על גבי המזבח, כיון שכל בשרה עולה למזבח, אבל זבח כגון שלמים, שמקריבים ממנו רק אימורים — לא. ומעתה, בשלמא נניח לדעת רב הונא הסבור שעור האליה בכבש שלמים אינו מוקטר כאליה — היינו דקתני זהו ששנה עולה דווקא לגבי מחשבת הקטרה, אלא לדעת רב חסדא שעור האליה מוקטר כאליה גם בשלמים, מאי איריא דתני מה שייך מדוע דווקא שנה עולה? ליתני שישנה בלשון כללית: זבח!

14 ומשיבים: אמר לך יכול לומר לך רב חסדא: איבעית אימא אם תרצה אמור מדובר גם פה, כמו במשנתנו, באליה של גדי, הנאכלת כשאר זבחים, ורק בעולה היא מוקרבת למזבח. ואיבעית אימא ואם תרצה אמור: תני שנה ותקן בברייתא: לא עולה, אלא זבח.

15 א שנינו במשנה שהמתכוון לאכול או לזרוק חוץ למקומו הריהו פסול ואין בו כרת, חוץ לזמנו — פיגול וחייבים עליו כרת. ושואלים: מנא הני מילי מנין הדברים הללו שיש להבחין בין זה לזה? אמר שמואל: תרי קראי כתיבי שני מקראות כתובים.

16 ושואלים: מאי היא מה הוא דבר זה? אמר רבה: הכוונה היא לשני מקראות המופיעים יחד באותו פסוק, שנאמר: "ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה, המקריב אותו לא יחשב לו פגול יהיה, והנפש האוכלת ממנו עונה תשא" ויקרא ז, יז, ודייקו חכמים כמבואר להלן שאין מדובר באכילה לאחר הזמן, אלא בעושה אחת עבודות הקרבן במחשבה לאכול לאחר זמנו. מה שנאמר: "ואם האכל יאכל... ביום השלישי" — זהו המחשב לאוכלו חוץ לזמנו, ומה שנאמר בהמשך:

17 "פיגול יהיה" — זהו רמז לפסול אחר, שמחשב לאוכלו חוץ למקומו. ובמה שנאמר שם: "והנפש האוכלת ממנו עונה תשא" כלומר, עונש כרת יש מיעוט "ממנו" — מאחד מן החטאים הנזכרים ולא שנים, זהו במחשב חוץ לזמנו, שדווקא בו יש עונש כרת, ולמעוטי ולמעט חוץ למקומו.

18 ומקשים: ואימא ואמור להיפך: "והנפש האוכלת ממנו" — זהו חוץ למקומו, שהוא בכרת, ולמעוטי ולמעט חוץ לזמנו! ומשיבים: מסתברא מסתבר לומר שחוץ לזמנו עדיף, שפתח ביה בו הכתוב. ודוחים: אדרבה גדולה מזו, להיפך, חוץ למקומו עדיף, דסמיך ליה שסמוך לו לפי דרשה זו של הכתוב!

19 אלא אמר אביי: כי אתא כאשר בא רב יצחק בר אבדימי אמר רב: כשאמר שמואל ששני מקראות כתובים בענין זה, סמיך אדתני תנא סמך שמואל על מה ששנה התנא: כשהוא אומר "שלישי" בפרשת "קדשים תהיו", שנאמר שם: "ואם האכל יאכל ביום השלישי פיגול הוא לא ירצה" ויקרא יט, ז, שאין תלמוד לומר כלומר, לכאורה אין צורך בכתוב זה, שהרי כבר נאמר קודם: "ואם האכל יאכל מבשר זבח השלמים ביום השלישי" ויקרא ז, יח.

20 אלא אם אינו ענין לחוץ לזמנו תנהו לענין חוץ למקומו. ולענין כרת, מיעט רחמנא ומיעטה התורה גבי אצל נותר "ואכליו עונו ישא... ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" ויקרא יט, ח עליו מדברים בעיקר אותם פסוקים, לומר: רק אוכלו של נותר בכרת, למעוטי למעט חוץ למקומו.

21 ומקשים, ואימא ואמור כך: "ואכליו עונו ישא" זהו חוץ למקומו, האמור לפי דרשה זו בפסוק הסמוך, ולמעוטי ולמעט נותר מכרת!

22 ומשיבים: מסתברא מסתבר שנותר הוה ליה לאוקמי היה לו להעמיד אותו שיהיה בכרת, כדי למגמר ללמוד על ידי גזירה שווה של המלים "עון" "עון", למחשב חוץ לזמנו שנאמר גם בו לשון עוון ויקרא ז, יח, שעונשו בכרת, ומדוע? משום דדמי ליה שדומה לו דין נותר לדין מחשב חוץ לזמנו בז"ב זמן, במה, ששניהם דברים התלויים בזמן, וכן שניהם נוהגים אף בבמה ולא רק במקדש.

23 ודוחים: אדרבה גדולה מזו, להיפך, חוץ למקומו הוה ליה לאוקמי היה לו להעמיד אותו בכרת, וממנו למגמר ללמוד בגזירה שווה "עון" "עון" לחוץ לזמנו, דדמי ליה שדומה לו בארבעה אופנים, שסימנם מקד"ש שהוא ראשי תיבות: מחשבה, קצת, דם, שלישי. מחשבה — שפוסל קדשים על ידי מחשבה בלבד, קצת — שגם אם חשב על מקצת הקרבן הריהו נפסל כולו בכך, דם — ששניהם פוסלים בעבודת הדם. שלישי — בשניהם מיותר "ביום השלישי" לגזירה שווה!

24 אלא, מכאן יש ללמוד שהפסוק "ואוכליו עוונו ישא" מדבר בנותר — ממה שאמר ר' יוחנן: כך תני שנה זבדי בר לוי, אתיא בא, נלמד הדבר בגזירה שווה "קדש" "קדש", כתיב הכא נאמר כאן: "ואוכליו עוונו ישא כי את קדש ה' חלל ונכרתה" ויקרא ז, ח, וכתיב התם ונאמר שם: "ושרפת את הנותר באש... קדש הוא" שמות כט, לד, מה להלן בספר שמות מדובר בנותר אף כאן בפסוק זה מדובר בנותר.

25 ולפי זה נמצא איפוא כי מיעט רחמנא מיעטה התורה גבי אצל נותר שנאמר בו "ואכליו עונו ישא" שרק אוכל נותר בעונש זה, למעוטי למעט חוץ למקומו מכרת.

26 ושבים לעיקר הדרשה, ושואלים: ומאי חזית דקרא אריכא ומה רואה אתה לומר שהמקרא הארוך האמור בפרשת צו "אם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו" וכו'. ויקרא ז, יח מדבר בחוץ לזמנו, ו"שלישי" שנאמר בפרשת "קדשים תהיו" ויקרא יט, ז מדבר בחוץ למקומו? איפוך אנא אהפוך אני, ואומר שהפסוק הארוך מדבר בחוץ למקומו, והקצר מדבר בחוץ לזמנו!

27 ומשיבים: מסתברא, אריכא מסתבר לומר שהמקרא הארוך מדבר במחשב חוץ לזמנו, שכך נמצא דגמר שהוא לומד דין כרת בגזירה שווה "עון" "עון" מנותר, דדמי ליה שדומה לו בז"ב בזמן ובבמה.

28 ודוחים: אדרבה גדולה מזו, להיפך, את המקרא אריכא הארוך נפרש שמדבר בחוץ למקומו, ו"שלישי" שב"קדשים תהיו" נפרש שמדבר בחוץ לזמנו, שהרי, כאמור, נותר ומחשב חוץ לזמנו יש בהם דמיון רב מקד"ש כמבואר לעיל, ומשום דדמי ליה שדומה לו סמכיה וקא ממעט ליה סמך אותו הכתוב אליו וממעט אותו במלה "ואוכליו", לומר שאין בו עונש כרת! ואם כן, לא מצאנו ראיה גמורה לדרשה.

29 אלא אמר רבא: יש לחזור ולהבין כפי שהוסבר מתחילה, כי דין מחשבת חוץ לזמנו ודין מחשבת חוץ למקומו כולהו מקרא אריכא אתיין כולם מן הפסוק הארוך בפרשת צו הם באים. ומביאים דרשת כתוב זה לפרטיו. מה דכתיב שנאמר: "אם האכל יאכל" ויקרא ז, יח, וכמבואר להלן עוסק במחשבת חוץ לזמנו, בא ללמדנו שבשתי אכילות הכתוב מדבר, אחד אכילת אדם ואחד אכילת מזבח הקטרה, שאם חישב בכל אחת מהן — מפגל.

30 "מבשר זבח שלמיו" בא ללמד: מה שלמים הם דבר שיש בו מפגלין ומתפגלין, גם דם שבעבודתו מפגלים את הבשר, וגם בשר המתפגל בעבודת הדם, אף כל הקרבנות שמתייחס אליהם פסוק זה, הם קרבנות שיש בהם גם מפגלין וגם מתפגלין.

31 "ביום השלישי" — זה חוץ לזמנו לאחר זמן אכילת שלמים שהוא לשני ימים, ללמד שעל פסול זה מדובר כאן.

32 ומה שנאמר "לא ירצה" מלמד שפסול זה נקבע בשלב בו הקרבן מרצה. ומכאן יש ללמוד שכהרצאת ריצוי וכפרה של קרבן כשר כן הרצאת פסול, ומה הרצאת כשר אינה מרצה עד שיקריבו כל מתיריו, וייזרק הדם כראוי, אף הרצאת פסול אינה נקבעת לפיגול עד שיקריבו כל מתיריו וייזרק הדם כראוי.

33 ומה שנאמר "המקריב" — בא לומר שמדובר כאן בדבר שכבר בזמן ההקרבה הוא נפסל, בגלל המחשבה, ואינו נפסל ביום השלישי עצמו. וההדגשה "אותו" — באה למעט ולומר כי בפסול בזבח הכתוב מדבר, ואינו מדבר בכהן שלא הכהן הוא הנפסל.

34 "לא יחשב" —