ביאור שטיינזלץ על זבחים ד׳

1 א במשנה נאמר מה דין הקרבן שנשחט שלא לשמו, ומעתה באים לברר את מקור ההלכה. מנלן דבעינן מנין לנו שאנו צריכים שתהא זביחה לשמה? שאמר קרא הכתוב: "ואם זבח — שלמים קרבנו" ויקרא ג, א, לומר שתהא זביחה שחיטה לשם שלמים.

2 ומקשים: ודילמא היינו שמייהו ושמא זהו שמם של קרבנות שלמים "זבח שלמים"!

3 ומשיבים: מדכתיב ממה שנאמר במקום אחר: "המקריב את דם השלמים" ויקרא ז, לג, וכן "הזורק את דם השלמים" ויקרא ז, טו, ולא כתיב נאמר "זבח", והכא כתיב וכאן נאמר "זבח שלמים", שמע מינה למד מכאן שהכוונה כאן היא שתהא זביחה לשם שלמים.

4 ושואלים: אשכחן מצאנו איפוא בזביחה שתהא לשמה, שאר עבודות שיש בקרבן קבלת הדם, הולכתו, וזריקתו על המזבח מנלן מנין לנו שאף הן צריכות להיות לשמן?

5 וכי תימא לילף ואם תאמר נלמד דבר זה מזביחה, יש לדחות: מה לזביחה שיש בה חומרה מיוחדת, שכן נפסלה שלא לשם אוכלין בפסח, שהשוחט עבור אנשים שאינם יכולים לאכול מקרבן הפסח — שחיטתו פסולה, אבל אם עשה כן באחת משאר העבודות אינו פוסל!

6 אלא אמר קרא המקרא: "המקריב את דם השלמים" ויקרא ז, לג ולפי דברי חכמים הקרבה זו קבלת הדם היא ראה להלן — לומר: שתהא קבלה לשם שלמים.

7 ושואלים: ולכתוב רחמנא ושתכתוב התורה דין זה של "לשמה" רק בקבלה, ולילף ונלמד שחיטה מינה ממנה!

8 ומשיבים: משום דאיכא למיפרך שיש מקום לפרוך את הלימוד, ולומר: מה לקבלה שהיא חמורה יותר שכן פסולה בזר שאינו כהן ואשה, מה שאין כן בשחיטה הכשרה בכל ישראל.

9 ושואלים: אשכחן מצאנו איפוא מקור להלכה זו בשחיטה וקבלה, זריקה מנלן מנין לנו שצריך שתהא לשם הקרבן?

10 וכי תימא לילף מהני ואם תאמר: נלמד מאלה, שחיטה וקבלה, יש לדחות: מה להני לאלה שכן טעונות צפון שבקדשי קדשים צריך לעשותן בצפון העזרה, וישנן גם בחטאות הפנימיות שדמן ניתן בתוך ההיכל, מה שאין כן בזריקה, שאינה נעשית רק בצפון, ואין זורקים מדם החטאות הפנימיות על המזבח החיצון!

11 אלא למדנו דבר זה ממה שאמר קרא המקרא: "הזורק את דם השלמים" ויקרא ז, טו, לומר שתהא זריקה לשם שלמים.

12 ושואלים: ולכתוב רחמנא ושתכתוב התורה בזריקה, ולילף מינה ושנלמד ממנה גם לקבלה ולשחיטה!

13 ומשיבים: משום דאיכא למיפרך שיש מקום לפרוך ולומר: מה לזריקה שהיא חמורה, שכן חייב עליה זר מיתה אם עשה אותה, מה שאין כן בשחיטה וקבלה.

14 ושואלים: אשכחן כולהו מצאנו את כולן כלומר, שלוש מארבע העבודות, הולכה מנלן מנין לנו שצריך שתהא לשמה?

15 וכי תימא לילף מכולהו ואם תאמר: נלמד מכולן — יש לדחות: מה לכולהו לכולן שיש בהן צד חמור, שכן כל אחת מהן היא עבודה שאי אפשר לבטלה, שהיא הכרחית לצורך ההקרבה, תאמר בהולכה שאפשר לבטלה, שאם שוחט סמוך למזבח אינו צריך להוליך!

16 אלא למדנו דבר זה ממה שאמר קרא המקרא: "והקריב... את הכל... המזבחה" ויקרא א, יג, ואמר מר החכם: הקרבה זו הולכת אברים לכבש, ומן הצד האחר תניא שנויה ברייתא: "והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם" ויקרא א, ה — זו קבלת הדם, ואפיק רחמנא והוציאה התורה קבלה בלשון של הולכה, למימרא לומר שהולכה לא תפקה תוציא אותה מכלל קבלה, אלא כל דין הקיים בקבלה יש גם בהולכה.

17 ב וממשיכים לברר, אשכחן מצאנו איפוא מקור לענין שנוי קודש, שיש לעשות את כל ארבע העבודות שבקרבן לשם אותו קרבן שהוקדש לו, ואולם שנוי בעלים מנלן מנין לנו? מנין שצריך להתכוון בעבודות אלו לשם הבעלים ולא לשם אדם אחר?

18 אמר רב פנחס בריה בנו של רב אמי, אמר קרא המקרא: "ובשר זבח תודת שלמיו" ויקרא ז, טו, לומר שתהא זביחה לשם תודה. אם אינו ענין לשינוי קודש, דנפקא לן מהתם שנלמד לנו משם מ"ואם זבח שלמים", כמו שלמדנו לעיל, תנהו ענין לשינוי בעלים.

19 ומקשים: וכי האי פסוק זה להכי לכך הוא דאתא שבא? הא מיבעי ליה לכדתניא הרי נחוץ הוא לכמו ששנויה בברייתא: "ובשר זבח תודת שלמיו" — אבא חנין אומר משום בשם ר' אליעזר: בא ללמד שתודה ששחטה לשם שלמים — הרי היא כשרה, אבל שלמים ששחטן לשם תודה — פסולה. ומה הפרש בין זה לזה? הטעם הוא שתודה קרויה שלמים, כפי שהוא בפסוק זה — "תודת שלמיו", ואין שלמים קרויה תודה!

20 ומשיבים: אבא חנין למד דבר זה מן המלים "תודת שלמיו", ואילו אנן אנו מהמלה "זבח" קאמרינן אומרים אנו שתהא הזביחה לשם הבעלים.

21 ומקשים עוד: ואכתי מיבעי ליה ועדיין נצרך לו "זבח" זה ללימוד אחר, ששנינו במדרש ההלכה: חטאת ואשם מנין שנאכלים ליום ולילה, כמו קרבן תודה, שנאמר שם: "ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל"? תלמוד לומר: "זבח", שכל דבר הקרוי זבח, אם לא מפורש בו אחרת, הרי הוא נאכל ליום ולילה בלבד, כמו שמפורש בקרבן התודה!

22 ומשיבים: אם כן, אם באה המילה רק לצורך זה, נכתוב קרא שיכתוב במקרא "ובשר תודת שלמיו זבח", מאי מה פירוש המלה "זבח" לפני "תודת שלמיו"? שמע מינה תרתי למד ממנה שתים.

23 ושואלים: אשכחן מצאנו ראיה לענין שינוי בעלים בזביחה, שאר עבודות מנלן מנין לנו?

24 וכי תימא לילף ואם תאמר שנלמד דבר זה מזביחה, אפשר לדחות: מה לזביחה שיש בה חומרה, שכן פוסל בשחיטה שלא לשם אוכלין בפסח!

25 אלא כך נאמר: נאמרה זביחה בשינוי קודש ונאמרה זביחה בשינוי בעלים, מה זביחה האמורה בשינוי קודש — לא חלקת בהלכה בין זביחה לשאר עבודות, ובכולן צריך שייעשו לשמו, אף זביחה האמורה בשינוי בעלים — לא תחלק בהן בין זביחה לשאר עבודות.

26 ומקשים: גם לימוד זה איכא למיפרך יש מקום לפרוך אותו ולומר: מה לשינוי קודש שכן יש בו דברים שאינם מצויים בשינוי בעלים, והם: פסולה בגופה שהפסול הוא בגופו של הקרבן, שהרי הוא משנה את שמו ומהותו של הקרבן, וישנו בארבע עבודות שבכל אחת מהן יש משמעות באיזה קרבן מדובר, אבל שינוי בעלים אינו נוגע אלא לזריקה, שהיא המכפרת על הבעלים,

27 וכן ישנו לאחר מיתה שקרבן שהיורש מקריבו לאחר מות הבעלים יש בו משמעות לשינוי קודש, אבל אין בו שינוי בעלים, שהרי כבר מתו. וכן שינוי קודש ישנו בציבור כביחיד, מה שאין כן בשינוי בעלים, שקרבן ציבור הכל בעליו!

28 ומוסיפים: ואף על גב דתרתי ואף על פי ששתים מארבע הוכחות אלה הן לאו דוקא אינן מדוייקות, תרתי מיהא דוקא שתים מהן על כל פנים מדוייקות.

29 ומסבירים: מה שנאמר ששינוי קודש פסולו בגופו אינו מדוייק, שכן מאי שנא במה שונה שינוי בעלים שאנו אומרים דלא הוי שאין הוא פסולו בגופו? משום שהוא מחשבה בעלמא בלבד ואינו נוגע לגוף הקרבן, אם כן, שינוי קודש נמי גם כן מחשבה בעלמא בלבד הוא! אלא אומר אתה: כיון דאחשבה שחשב אותה פסלה בשינוי קודש, הכא נמי כאן גם כן, בשינוי בעלים כיון דאחשבה שחשב אותה פסלה! וכן מה שנאמר שדווקא שינוי קודש ישנו לאחר מיתה, אינו נכון

30 לדעת רב פנחס בריה בנו של רב מרי שאמר: יש שינוי בעלים גם לאחר מיתה. אולם תרתי מיהא איכא למיפרך שתים על כל פנים יש מקום לפרוך. ואם כן אין ללמוד משינוי קודש לשינוי בעלים!

31 אלא אמר רב אשי מקור אחר, שאמר קרא המקרא בקרבן עולה: "ונרצה לו לכפר עליו" ויקרא א, ד, לדייק: הכפרה שנעשית על ידי זריקת הדם צריך שתהיה עליו ולא על חבירו.

32 ושואלים: וכי האי כתוב זה להכי לכך הוא דאתא שבא? האי מיבעי ליה לכדתניא הרי כתוב זה נצרך לו לכמו ששנויה ברייתא: נאמר "ונרצה לו לכפר עליו", ר' שמעון אומר: את שקיבל עליו להקריב שאמר "הרי עלי עולה" — הוא זה שחייב באחריותו, שאם אבד או מת חייב להביא קרבן אחר. ואת שאינו עליו, שלא הקדיש אלא בהמה מסויימת, כגון שאמר "הרי זו עולה", ולא קיבל על עצמו התחייבות כללית להביא קרבן מסוג זה — אינו חייב באחריותו.

33 ואמר רב יצחק בר אבדימי: מאי טעמא מה טעם הדבר? כיון שאמר "הרי עלי עולה", כמאן דטעון ליה אכתפיה דמי כמי שטעון לו הקרבן על כתפו הוא נחשב וחייב בו עד שיביאו בפועל!

34 ומשיבים: רב אשי מ"ונרצה לו לכפר" קאמר הוא אומר, מן המלה "לו" — דווקא כשהוא לו, לשמו. ולא מן ההדגשה "עליו".

35 ושואלים: אשכחן מצאנו איפוא ראיה לענין זביחה וזריקה שצריך שיעשה עבודות אלו לשם הבעלים, קבלה מנלן מנין לנו שמצוה שתיעשה לשם הבעלים?

36 וכי תימא לילף ואם תאמר שתלמד מזביחה וזריקה, יש לדחות: מה לזביחה וזריקה שכן עבודה שחייבין עליה מיתה אם עשאה בחוץ מחוץ למקדש, ואין הדין כן בקבלה!

37 אלא אמר רב אשי: אתיא באה, נלמדת הלכה זו מאיל נזיר, דכתיב שנאמר: "ואת האיל יעשה זבח שלמים" במדבר ו, יז שתהא עשייתו לשם שלמים. ואם אינו ענין לשינוי קודש, דנפקא ליה מהתם שיוצא לו משם ממקור אחר כמו שהוכחנו לעיל עמוד א, תנהו ענין לשינוי בעלים.

38 אמר ליה לו רב אחא בר אבא לרבא, אימא אמור כך: "יעשה" — הרי זה כלל, "זבח" — פרט, ולפי שיטת מדרשי ההלכה: כלל ופרט — אין בכלל אלא מה שבפרט, ונאמר לפיכך: זביחה — אין כן, צריך שיעשהו לשם בעליו, מידי אחרינא דבר אחר כגון קבלה — לא!

39 ומשיבים: אי כתיב אם היה כתוב "יעשה שלמים זבח" — הייתי מפרש כדקאמרת כמו שאמרת, שהכלל הוא "יעשה שלמים", והפרט — "זבח", ואולם השתא דכתיב עכשיו שנאמר "יעשה זבח שלמים", נמצא כי "יעשה" הוה ליה הריהו כלל שאינו מלא, שאינו מוגדר בשלימות, וכל כלל שאינו מלא — אין דנין אותו בכלל ופרט.

40 רבינא אמר: לעולם דנין כאן בכלל ופרט, ומה שכתוב בסוף "לה'"— חזר וכלל לדונו במידת כלל ופרט וכלל כמבואר להלן.

41 אמר ליה לו רב אחא מדיפתי לרבינא: והא לא דמי כללא קמא לכללא בתרא והרי אינו דומה הכלל הראשון לכלל האחרון, שכן כללא קמא הכלל הראשון מרבה עשיות ותו לא ולא עוד, כלומר, רק דברים שהם עבודות הכרחיות עבור הקרבן, ואילו כללא בתרא הכלל האחרון הוא כל דבר שהוא לה', ואפילו שפיכת שיריים והקטרת אימורין! השיב לו: הא תנא דבי הרי התנא בבית מדרשו של ר' ישמעאל בכללי ופרטי דריש כי האי גוונא בכללים ופרטים דורש כעין זה, ולפיכך יש בכגון זה כלל "יעשה" ופרט "זבח" וכלל "לה'", ויש לדורשו לפי מידה זו:

42 כלל ופרט וכלל אי אין אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט שחיטה מפורש שהוא עבודה ובעינן וצריכים אנו שתהיה לשמן של בעלים, אף כל שהוא עבודה בכלל זה, ובעינן וצריכים אנו שיהיו לשמן לשם הבעלים.

43 ומקשים: אי אם אתה דן כעין הפרט, יש לדקדק יותר בהגדרה, ולומר: מה הפרט מפורש שהוא עבודה וחייבין עליה בחוץ אם עשה אותה מחוץ למקדש, אף כל שהוא עבודה וחייבין עליה בחוץ בכלל זה, ולפיכך: שחיטה וזריקה — אין כן, קבלה והולכה — לא!

44 אי נמי או גם כן נאמר כך: מה הפרט מפורש דבר הטעון צפון שצריך שייעשה רק בצפון העזרה וישנו בחטאות הפנימיות, אף כל הטעון צפון וישנו בחטאות הפנימיות בכלל זה. ולפי זה, שחיטה וקבלה — אין כן, זריקה שהוא על קרנות המזבח, וחלקו בדרום — לא!

45 ומשיבים: איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אפשר לומר כך ואפשר לומר כך, ומשום כך שקולין הן ויבאו שניהן. לישנא אחרינא בלשון אחרת אמרו זאת: וחדא חדא תיקו במילתא ואחת אחת מהן תעמוד בעניינה.

46 איבעית אימא אם תרצה אמור הסבר אחר: זריקה מדרב אשי נפקא יוצאת, מ"ונרצה לו לכפר עליו" ראה לעיל, ולפיכך אנו דנים כעין הפרט לרבות קבלה.

47 ושואלים: אשכחן מצאנו איפוא דין זה באיל נזיר, שמצוה לעשות לשם הבעלים שאר שלמים מנלן מנין לנו?

48 וכי תימא נילף ואם תאמר שנלמד מאיל נזיר, יש לדחות: מה לאיל נזיר שכן יש עמהן דמים אחרים כלומר, שאינו בא כקרבן לבדו, אלא עם קרבנות אחרים חטאת ועולה!

49 ומשיבים: אם כן, נכתוב שיכתוב הפסוק "שלמי", מאי מהו "שלמים"? לרבות כל שלמים.

50 א ושואלים: אשכחן מצאנו איפוא ראיה לשלמים, שצריך לעשותם לשמם ולשם הבעלים, שאר כל קדשים מנלן מנין לנו?

51 וכי תימא נילף ואם תאמר נלמד הלכה זו משלמים, יש לדחות: מה לשלמים, שכן טעונין סמיכה ונסכים ויש בהם תנופת חזה ושוק, ולא כל הקרבנות הם כיוצא בזה!

52 אלא אמר קרא המקרא: "זאת התורה לעלה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים" ויקרא ז, לז, הקישן הכתוב את כל הקרבנות כולם לשלמים: מה שלמים בין לענין שינוי קודש בין לענין שינוי בעלים בעינן צריכים אנו שיהיו לשמה, אף כל הקרבנות בין שינוי קודש בין שינוי בעלים בעינן צריכים אנו שיהיו לשמה.

53 ושואלים: אם כן, אימא אמור: היכא דשחיט להו במקום שהוא שוחט אותם שלא לשמה ליפסלו ייפסלו, ולא כמו שאמרנו במשנה שהם כשרים!

54 ומשיבים: אמר קרא המקרא: "מוצא שפתיך תשמר ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה" דברים כג, כד, האי זו נדבה היא? הרי נדר הוא, כמו שנאמר "כאשר נדרת"! אלא, אם כמה שנדרת עשית — יהא נדר ותצא בו ידי חובה, ואם לאו ששינית בו — יהא נדבה, ועל כל פנים אינו נפסל.

55 ומעירים: ואיצטריך והוצרך לומר הפסוק "מוצא שפתיך", ואיצטריך והוצרך ההיקש מ"זאת התורה", דאי כתב רחמנא שאילו היתה כותבת התורה רק "מוצא שפתיך תשמור", הוה אמינא הייתי אומר: