רש"י על מנחות י״ג ב:ח׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על מנחות י״ג ע״ב:ז׳ רש"י על מנחות י״ג ע״ב:ט׳ »

1 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות תרומות פתח ↗

עכ"פ צריך להסכים עמהם אך זה רק בזמן שהוא שם אבל בזמן שאינו שם אין המיעוט מתבטלין להרוב ועי' בהך דסנהדרין ד' י"ד ע"ב דאמר דילמא הני דאיכא גוואי סברי כוותי ואמאי הא הוה רק מיעוט וע"כ כיון דהם שלא בפני הרוב לא בטלי וה"ה כן כאן דבלא הנשיא א"א לעבר רק בתנאי ואף דאז הי' הנשיא בחו"ל ושם א"י לעבר מ"מ הוה מעובר. ואפשר שיבא הנשיא לאחר אדר ששוב א"י לעברו מ"מ הוה מעובר:ובזה מדוייק מה דהגמ' שלנו שינתה בסנהדרין שם מלשון המשנה פ"ז דעדיות דשם נקט רק על תנאי ר"ל אף היכא דאין התנאי מעכב. ובאמת בלא התנאי לא הי' מעובר כלל מחמת שהוא בלא נשיא רק התנאי עושה שיהי' עיבור והוה כמו שהנשיא שם. וזהו דדייק רבינו בפ"ד מהל' קידוש החודש ה"י והוא שיהי' הנשיא או שירצה ר"ל דהיכא שהוא שם א"צ שירצה רק אזלינין בתר רובא והוא ג"כ צריך שיסכים. ועי' חגיגה ד' ט"ז ע"ב דלכאורה משמע שם להיפך. אך כ"כ בח"ב דאם נימא דמופלא של ב"ד אינו מחשבון הסנהדרין עי' תוס' סנהדרין ד' ט"ז ע"ב וסוכה ד' נ"א ע"ב ואז ממנים אף מי שאינו סמוך ואינו ראוי להוראה והוא יכול לחלוק על הרוב וכמו דואג האדומי דבאמת הוה גר ומ"מ הי' מופלא שבב"ד ולא הי' מחשבון ואב ב"ד הי' אז יהונתן כמבואר במו"ק ד' כ"ו ועי' סנהדרין ד' ס"ו ע"א. וכ"כ בזה בהשמטה לח"ב במה דפליגי אביי ורבא ברפ"ב דהוריות ולרבא ר"ל הך תלמיד וראוי להוראה לא שידע שטעו רק דאף הוא סובר כמותם רק כיון דהוא ראוי להוראה לא מיקרי תולה בב"ד רק תולה בעצמו והוה כמו שעשה בהוראתו וזה הוה מחלוקת ר"מ ורבנן שם ד' ג' ע"ש בירוש' וד' היכא דמופלין שניהם. ועי' במ"ש רבינו בפה"מ בכורות פ"ד דמחלק בין מומחה לרבים בין מומחה לב"ד. וכ"כ דיש מחלוקת בין הירוש' והתוספ' גבי עיבור השנה אם מתחילין מן הצד או מן הגדול דהירוש' ס"ל מן הצד בפ"א דסנהדרין ובתוספ' פ"ז ס"ל דמתחילין מן הגדול ועי' סנהדרין ד' י"ח ע"ב אין מושיבין מלך בעיבור משום אפסניא ולא אמר טעם משום דמתחילין מן הצד. אך י"ל כיון דהוא נוגע אין לו בזיון אם ישתוק כמ"ש התוס' שם ד' ל"ו ועי' בירוש' כאן פ"ב משום כבוד:עכ"פ תליא בראש ב"ד וכ"כ בח"א בהל' קידוש החודש דזה רק היכא דמעברין או שמקדשין משום צורך כמו הך דסנהדרין ד' י"א מפני גליות או דרכים וזה ר"ל הך דר"ה ד' כ' כשם שמעברין לצורך ולא ר"ל אביב ותקופה דזה הוה דין ולא צורך. והנה כאן במשנה גבי ראוהו ב"ד לא אמר שיאמר הראש ב"ד והטעם או כמ"ש כיון דהוא עפ"י הראי' או רק היכא שהעידו העדים בפני ב"ד דאז כולם שמה בב"א אז די אף אם הם אח"כ מתחלקים אבל כאן כיון דלא הי' קבלת עדים כלל צריך שיאמרו בב"א מקודש וכמו הך דברכות ד' מ"ה דבשעת תחילת אכילה לא התחילו בב"א צריך לגמור ביחד וע"ש ד' נ' וב"ב ד' קס"ה:עכ"פ צירוף הפסולים מבטלן. אך זה רק היכא דהוה בגדר ראי' ובירור אבל גדר עצם לא שייך בו פסול כלל כיון דאינו פועל כלום וכמי שאינו. וכן נראה לפי מה דמבואר בסנהדרין ד' ל"ו ובדברי רבינו פי"ד מהל' סנהדרין וס"פ ט"ז מהל' עדות ובתוספ' דסנהדרין פ"ג ובירוש' פ"א דאף היכא דהקרובים כשרים מ"מ אב ובנו אינם נחשבים אלא לאחד היכא דהם בדיעה אחת שוב י"ל דכה"ג לא אמרינין נמצא אחד מהם קרוב בטל כל העדות והוה אחד וכמו הך דמכות ד' ו' גבי רובע כו' ועי' ר"ה ד' כ"ב ע"א וגיטין ד' ס"ו ע"א מי משוו אינשי כו':עכ"פ כל דבר שלא פעל כלום אין עליו שם עשי' ועי' פסחים ד' מ' ע"א גבי שמירה דאמרינין שם דאם ליכא לתיתה לא שייך שמירה אך כך דהנה בירוש' תרומות פ"א ה"א מבואר דר"י ס"ל דחרש הוה בר דעת גם לגבי תרומה א"ש דכתיב בו מחשבה ורבנן ס"ל דרק לשמירה בשביל סיבה כמו טהרות מהני גם חרש עי' ב"ק ד' ט' ע"ב בתוס' וביבמות ד' קי"ג ע"ב דגבי גירושין באשה דבעי יד ושמירה לא מחמת גזה"כ אז בחרשית מהני ולא בשוטה דרק לדין אז לדידן חרש כשוטה אף דחריף טפי כמבואר בגיטין דף ע"א ועי' ירוש' סוטה פ"ב דגבי שוטה לא משכחת קטנה דאינה נאסרת וחרשית דאינה יכולה לענות וע"כ שם מיירי בחרשת דאינה יכולה להפריש קרבן ומ"מ נאסרה על בעלה וגם הא צריכה לקבל קינוי ובקטנה בת פעוטות ס"ל לרבינו דיכולה לקבל כמ"ש לעיל. וזה תליא בגירסת הגמ' בגיטין ד' ס"ה ע"ש בגירסת הרי"ף ויבמות ד' ק"ז ע"ב ובעהמ"א שם מי עדיף חרש או פעוטות ועי' ב"מ ד' ח' וב"ק ד' פ"ו גבי בושת במחלוקת ובדברי רבינו בהל' מכירה פכ"ט ה"ב ע"ש בהשגת אם חרש יכול למכור קרקע ברמיזה ובהל' תרומות פ"ו אם קנה להם אפוטרופוס עבדים ומ"ש התוס' בכורות ד' י"ט ע"ב דבדיעבד חליצת קטנה כשרה ועי' ביבמות ד' ק"ט ע"א. וכ"כ במ"א דדברי התוס' תמוהים מהך דיבמות ד' ס"א ע"ב ובתוספ'. אך צ"ל דהתוס' קאי היכא דלא הוה רק קדושין דרבנן וע"ש ביבמות ד' ק"י הנ"ל. אך י"ל דהירוש' דסוטה מיירי דנתחרשה אח"כ או כשיטת רבינו בהל' מכירה שם גבי מדבר ואינו שומע. דגבי קנין הוה מדרבנן וס"ל להירוש' דה"ה בהפרשת קרבן ואכמ"ל. ועי' ב"מ ד' צ"ג פלוגתא דרו"ש אם משמר כמעשה:עכ"פ ר"י ס"ל דחרש בעל מחשבה הוא וביומא ד' מ"ג ס"ל דחרש לא מהני גבי פרה ע"ש בתוס'. אך כך דהנה בכריתות ד' י"ט ע"ב מבואר דמחשבה נקראת שמחשב לעשות דבר שהוא עושה וכונה נקראת שמחשב לעשות מה שנצרך לו ע"ש. והנה גבי חליצה כ"כ דפליגי ביבמות ד' ק"ה ע"ב היכא דליכא מיעוט מקרא רק מ"מ בעי בן דעת אם די בפעוטות או צריך שתגיע לעונת נדרים וע"ש ד' ק"ב ע"ב דיש שם ב' לשונות אם צריך כונה לחליצה או לפעולת שעושה החליצה וכן הדין גבי גירות בטבילה ובטבילת קדשים עי' יבמות ד' מ"ה ע"ב ע"ש ברש"י ובחולין ד' ל"א ובירוש' ספ"ב דחגיגה ובתוספ' שם אם צריך כונה לטבילה או לטהרה וכן גבי קרבנות עי' רפ"א דזבחים. וזהו הנ"מ בין הך דשם ובין הך דד' מ"ו ע"ב דשם לשם הכונה וכאן לשם הפעולה. ובאמת מה דאמר בגמ' סתם בגט פסול דלאו לגירושין עומדת ר"ל כך דגבי גט הוה שני פעולות מתחילה צריך לעשות הגט ואח"כ הגירושין ובעשיית הגט צריך לשמה ולא ר"ל לשם זה האיש וזאת האשה רק לשם האישות של שניהם דבל"ז אין כאן גדר גט כלל כפי מ"ש לעיל ואח"כ כשנעשה גט כ"ז שלא קיבלה אינה מגורשת. וזהו דר"ל בגמ' אשה לאו לגירושין כו' ר"ל דהלשמה לא על גוף האשה רק על האישות ובאישות לא שייך סתם דמציאות האישות הוא היפך הגירושין וע"י עשיית הגט עדיין לא נעשה הגירושין וגם י"ל דהך לשמה ר"ל לגרשה בגט זה ואח"כ כשנעשה הגט אף דע"כ צריך ליתן לשם גט עי' גיטין ד' ע"ח וברמב"ן שם בשם ספרי מ"מ עי' גיטין ד' פ"ו ע"ב דאביי מסיק שם דלא בעי נתינה לשמה ועי' רש"י יבמות ד' כ"ט ע"ב גבי הפרה דדבר שאינו מבואר לא מהני ממ"נ ועי' עירובין ד' נ"ב ע"ב וכ"מ. וכ"כ בזה בח"א בהל' שבת פי"ט ה"י. וזה ר"ל הירוש' ספ"ה דנזיר דר"ש אומר אינו מביא קרבן עד שיהא ר"ל דבר ברור ולא בגדר ממ"נ ומ"ש רש"י סוטה ד' י"ח ע"א ד"ה לשמה בספר לעצמו וכל שאינו עומד בפ"ע לא הוה גדר לשמה ובירוש' תרומות פ"ג מה מחשבה במסויים ובקדושין ד' י"ד ע"א ע"ש:עכ"פ אביי ס"ל דלא בעי נתינה לשמה ובאמת גם גבי קרבן לעשות הקרבן פליגי תנאי בנזיר דף מ"ה אם מהני סתם ועי' תו"י נדרים דף ד' ובמנחות דף ס"ג ע"א דר"ש ס"ל דצריך שיהא הקדשו לשם תנור. וזה ר"ל התו"כ פ' ויקרא שיקדים הקדשו כו' ועי' חולין דף מ"א בתוס'. ובאמת נראה מה דאמרינין בסוטה דף כ' ע"ב עשי' מחיקה. והנה שם דף י"ח ע"א הוה שם בעייא אם בעי מחיקה לשמה. והנה בגיטין דף ה' ע"ב בתוס' ד"ה אפילו מוכח דלא אמרינין גבי גט דדי אם התחיל לשמה רק דאמרינין דודאי גמרה ג"כ לשמה ורש"י שם דף ט"ו ע"א דבשיטה ראשונה כתב שם שם האיש כו' ועי' רש"י שבת דף ע"ט ע"א ובתוס' זבחים דף ב' ע"ב ד"ה הא ופסחים דף ס'. אך כך דהיכא דהם שני דברים נפרדים לא מהני בהתחלת זה על זה וכן בגמר זה על זה ואף דמצינו גבי הטפת דם ברית דמהני זה על למפרע וכ"כ בזה ועי' סוכה דף י"א קציצתן זה כו' ובגיטין דף כ"ב ע"ב שאין קיום הגט אלא בחותמיו וע"ש ברש"י דף כ"א ודף כ"ג ודף כ"ו ע"א דקאי אמציעתא. ומ"ש רבינו בפה"מ בעדיות פ"ב ורש"י דייק שם כותבת גיטה לשמה ר"ל דכ"כ בח"א בכונת הגמ' דגיטין דף כ' גבי ונתן דנתינת גט ר"ל דזה ודאי אם הבעל לא יגרשה הנייר שייך להאשה א"כ מה נתן לה ואמר דנתן לה הצורה דע"י נעשה גט. וא"כ לר"מ דס"ל עדי חתימה כרתי ר"ל דחל עליו שם גט בשלימות ע"י החתימה רק שהיא לא נתגרשה וכ"ז שאין הנייר שלו אין עליו שם גט י"ל דצריך האשה שתקנה להבעל קודם החתימה וגם איך שייך כלל לשמה כ"ז שאין עליו שם גט וכ"ז שלא גירשה אין הנייר של בעל א"כ נמצא בא בב"א. אך זה רק לר"א ולא לר"מ דהם דברים נפרדים כמ"ש. וכ"כ במ"א דיש בגט ג' תוארים הגט והגירושין וראי' שנתגרשה והך הרי את מותרת הוא רק להגירושין לא להגט ולכך רש"י גיטין דף ט"ו לא כ' זה גבי שיטה ראשונה ובשבת ד' ע"ט כ' זה והטעם דאף דזה בעי לשמה כמבואר שם ד' כ"ו מ"מ זה לא צריך שיאמר השליח דהשליח הוא רק להגט ולא להגירושין:עכ"פ מענין לענין לא אמרינן דמהני מתחילה על סוף ומסוף על תחילה עי' פסחים דף ס' וחולין ד' ל"ט ומנחות ד' ט"ז וכ"מ. אך גבי פ' סוטה הכתיבה אין בה שום דבר בפ"ע רק עם המחיקה ובאמת זה תליא בהך דסוטה דף י"ז מה כותב אם כל הפרשה אם רק המציאות לא הסיפור ועי' יומא דף ע"ג ע"א דפליגי כה"ג גבי או"ת ובמה דס"ל לרבינו בהל' סוטה פ"ד הטעם דבלילה פסולה משום דאתקש לקרבן ולא משום משפט וגם א"צ לשמו רק לשמה עי' תוס' עירובין ד' י"ג ולכך די במה שאח"כ מוחק לשמה דהוה פעולה אחת ועי"ז נעשה כמו שנכתב לשמה ועי' בחגיגה ד' י"ט ע"א דיכול להחזיק עצמו אף שיצא מן המים כ"ז שהוא לח וביבמות דף מ"ו ע"א במה דהניחו על ראשו זילטא דטינא ע"ש ור"ל ג"כ שלא יחזיק עצמו לגר כ"ז שהוא לח. וזהו כונת הירוש' גיטין פ"ו התורה זכתה אותה בגיטה ר"ל דבעי לשמה אף דבגט עצמו אין שייכות לה ועי' ירוש' גיטין פ"ב ה"ב דדי שיכתוב אני פ' מגרש את אשתי ור"ל ג"כ לגדר גט ולא לגדר גירושין וא"צ שם האשה רק האישות אך גמ' דילן דף פ"ה ע"ב לא ס"ל כן רק דצריך שמה בלא שם אבי' ולגירושין צריך גם שם אבי' ע"ש דף ל"ה ע"א וביבמות דף קט"ו ע"ב וקט"ז ע"א ושם ר"ל ג"כ אגוף הגט. ועי' ירוש' פ"ד דגיטין מחלוקת שם אם צריך שיהא מכיר את האשה בגט ובתוספ' פ"ד מבואר דא"צ והך דב"ב דף קס"ז ע"ב ר"ל אם שמה כך ובירוש' ר"ל לידע שזו אשתו דאל"כ הוה כמו רפויי מרפיא בידו ולא הוה לשמה ועי' ב"ב דף קמ"ב ע"א. וגם נ"מ אם שם הוה עצם או רק סימן. ועי' בזבחים דף ח' גבי תודת ראובן לשם תודת שמעון ע"ש ברש"י ותוס' דהוה כמו שינוי קודש. חזינן דזה אינו סימן רק בעצם הקרבן. ובאמת לפי המבואר בירוש' ברכות פ"ד דגבי תמיד צריך שישחטנו לשם היום וא"כ י"ל דאם שחטו לשם תמיד של מחר הוה שינוי קודש ואם שחטו לשם מחר י"ל דהוה בגדר שינוי בעלים ואיך אמרינין בזבחים דף ד' דאין שינוי בעלים בקרבן ציבור. אך י"ל דלא דמי דכיון דהזמן של מחר עדיין אינו כלל במציאות ולא שייך בו כלל גדר שינוי מחשבה. וכ"כ במ"א דאף לדידן דס"ל בזבחים ד' ט' ע"ב דחטאת חלב לשם חטאת דם פסולה נראה מדברי רבינו בפה"מ דרק לשם חטאת דם ולא לשם דם אך י"ל דאז רק לא עלו. וזהו דדייק רבינו בפה"מ וצריך שתדע כו' לשם אותו החטאת וכן דייק בגמ' ולא כמו הך דזבחים ד' מ"ו ע"ב לשם חטא. ועי' בלשון רבינו בהל' פה"מ פ' ט"ו ה' ו' וברש"י מנחות ד' ג' ע"ב ושם אמר גבי מנחת מחבת אם זה סימן או עצם וע"ש ד' ס"ג ע"א ובזבחים דף כ"ב גבי מי כיור אם זה מיקרי שינוי עצמיי או תואר ובכורות דף נ"ה גבי מי פרח. וכ"כ בזה בח"ב בהל' נדרים ועי' סנהדרין ד' ט"ז דבעי שם אם שורו של כה"ג אם דינו בע"א או בכ"ג ר"ל אם גבי שור משתנה הדין מחמת שם הקנין הפרטי שלו ועי' תוס' יומא דף ה' ע"ב בשם התוס' דכלים:עכ"פ קודם שנתן הגט לאשה אין שייך לה כלל ומ"מ התורה זכתה שצריך לשמה וצריך כתיבת הגט לשם גירושין אשתו פלונית. ונ"מ דגבי קדושין דג"כ בעי לשמה כמבואר בקדושין ד' ט' אך שם רק להגוף ולא להתואר ולכך סתמא כשר כמבואר בירוש' רפ"ג דגיטין וכ"כ בזה. אך שם לא הוה רק מחשבה ולא כונה וגבי מי פרה כ"כ דיש מחלוקת דרבינו והר"א ורש"י עם תוס' אם צריך כונה שיטהר עי"ז או רק מחשבה להזות וכן בכל הפעולות וע"ש בגמ' אם גרסינן קטן שיש בו דעת או שאין בו דעת ובפ"י מהל' פרה ובהשגת:והנה גבי תרומה כ"כ במ"א דיש בו ג' מיני גדרים ההרמה והקריית שם והקביעות מקום אחד לברר ואחד לקדש ואחד לפטור את הכרי ועי' מנחות ד' ז' ע"ב ודף ח' ע"א ודף י"א ע"ב ושם ג"כ יש ג' גדרים גבי קמיצת המנחה דהיינו לברר את הקומץ ולקמוץ ולקדש ובאמת מה דמבואר במנחו' דף י"ט ע"ב מחלוקת דרו"ש שלא יעשה מדה לקומץ וע"ש דף ס"א וביומא דף מ"ז ע"ש בתו"י אך באמת לברר ודאי בעי ביד ולקמוץ זהו מחלוקת דרו"ש ולקדש זה תליא בהך דיומא דף מ"ז הנ"ל וע"ש גבי הך דבין הביניים ובדברי רבינו פי"ג הי"ג מ"ש אם הוסיף בקומץ ור"ל אהך דבין הביניים ולכך השמיט מה דאמר בגמ' דקמצי שמני:ובזה א"ש הך דמנחות דף ט' ע"ב דאיכא למ"ד שיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה מותר באכילה וע"ש בתוס' מ"ש מהך דשם גבי לחה"פ דקתני הלחם פסול אך שם ר"ל רק אם כבר נתן הקומץ בכלי אבל קודם נתינה אף דיכול להקטיר אם חסר השיריים כמבואר שם מ"מ אסור באכילה לד"ה ועי' תו"י יומא דף כ"ד דמספקא לי' גבי תרומת הדשן אם העיקר הוא הנחה ע"ג הריצפה או הרמה מעל המזבח. ובאמת זה הוה פלוגתא בירוש' שם גבי תרם והפריחתו הרוח ע"ש בירוש' דאמר שם ר"מ דרבנן מדמי להקטרה והוא מדמי לקמיצה אך מלשון רבינו בהל' תו"מ משמע דעיקר הוא ההנחה ועי' מעילה דף י"ב משמע ג"כ כן. ובאמת זה תליא במחלוקת דרב ור"י במעילה דף ט' אם מועלין לאחר הרמת הדשן ואנן קי"ל דמועלין וא"כ נמצא דהרמה אינו פועלת כלום בהשיריים. וגם רבינו ס"ל דהא דקי"ל ביומא דף כ"ג ע"ב דהוצאה לאו עבודה זה רק מה שמוציאין חוץ לעיר אבל מה שמרימין מן המזבח ולמטה אף לאחר תרומת הדשן הויא עבודה וזהו ההרמה דר"י ביומא דף כ"ג ע"ב לא תרומת הדשן דזה לכ"ע הויא עבודה ע"ש דף כ"ד וכ"ז ובירוש' פ"ב דיומא גבי חתה שאר הדשן ר"י לשיטתי' דס"ל דגם אפר התפוח יש בו מעילה:ובזה א"ש ג"כ מה דרבינו לא הביא הך דמבואר בירוש' דאין והרים אלא אם שייר אך רבינו לא ס"ל כן ומפרש הך דתמורה דף ל"ד ושמו כולו ר"ל אף אם לא נשאר כלל והטעם כיון דאין נ"מ בין תרומת הדשן לשאר הדשן לא בעי שיריים עי' פסחים דף ל"ג וחולין דף קל"ו ולכך השמיט רבינו ג"כ הך דיומא דף ל"ד דבעי שיור קומץ כיון דאין זה קמיצה כלל וס"ל דתרומת הדשן לעולם מועלין בו ועי' תוס' יומא דף נ"ט ע"ב ומעילה דף י"ב וכ"מ. וא"ש דברי רבינו בסוף הל' פה"מ ועי' מעילה ד' י' גבי אמורי קק"ל לאחר שהעלן ע"ש ברש"י ותוס' ורבינו מפרש דמיירי קודם זריקה כמו הך דזבחים ד' פ"ה. אך באמת נ"ל לפי שיטת רבינו דס"ל בהל' אס"מ פ"ה הי"ב אם הקריב האימורים בלא מלח אף דלוקה מ"מ הקרבן כשר והורצה ר"ל דהקטרה לא מעכבא אך מ"מ אף דלא הוה הקטרה מ"מ לא נפסלו והני אין בהם מעילה לאחר שהעלן על המזבח דמ"מ אין עליהם שם לחמו של מזבח ועי' תו"כ פ' ויקרא פ"ט פי"א דיליף שם מהך קרא דוהנותרת אעפ"י שלא הומלחו ובגמ' דילן במנחות ד' כ' לא מייתי זה ונראה דקאי אלבונה דבמנחות שם מבואר דגם לבונה הבאה עם המנחה צריכה מלח וע"כ דמיירי כמ"ש בח"ג דעי' בסוטה דף י"ד ע"ב מבואר דקודם הקמיצה אסור לסלק הלבונה מעל המנחה עי' תוס' זבחים דף מ"ג ודף פ"ג ע"ב ורש"י מנחות דף י"ג ע"ב ודף ט"ז ע"ב אך לא דאין הלבונה מותרת רק בקמיצה כמ"ש התוס' רק דא"א לקמוץ המנחה אם אין לבונה עלי' והך דמנחות דף י"א היינו בשחסרה לאחר שקידש הלבונה בכלי שמקדשין בו את הקומץ עי' בזבחים דף ל' דיש הולכה בלבונה ושם דף י"ד. וכ"כ בזה בח"ג בהל' מ"ע. והנה בתו"כ פ' ויקרא פ"ט יליף מקרא דבשעת קמיצה צריך שיהא כל הלבונה על המנחה. אך כ"כ דאם ירצה יוכל ללקט את הלבונה מן הכלי שקידש את הקומץ ולהקטירה בפ"ע ואז בעייא מליחה בפ"ע כמבואר במנחות הנ"ל ואז אם חסרה ונשארה כשרה ואם לא מלחה הוה רק כמו שחסרה מהלבונה לא פסול בהלבונה ולכך המנחה כשרה אם הקטיר הלבונה בלא מלח וא"ש:עכ"פ יש בתרומה ג' תוארים ועי' תוספ' סוף ברכות אימתי מברך עליהם ובפ"ג דתרומות הי' הולך להפריש כו' אין בהם קדושה כו' ובתוספ' מע"ש פ"ד הוה שם מחלוקת דתנאי אף אם דעתו לקרות להם שם אם נתקדשו בשעת הפרשה ע"ש ובשבועות דף כ"ו ע"ב דמחלק שם כה"ג ובירוש' תרומות פ"א ה"ח הדא אמרי שצריך לקרות שם. אך ר"ל דלהתיר הפירות ודאי די בהפרשה רק דנ"מ לענין הקדושה ועי' תרומות פ"ד ה"ג מבואר שם דא"צ לכוון לפטור לכ"ע וא"כ דא"צ בתרומה כונה רק מחשבה ולכך ס"ל לר"י דמהני חרש ובהך דיבמות דף קי"ג שם קאי לגבי קדושה של תרומה ועי' בתוספ'. ובזה י"ל דבעי כונה כמ"ש:והנה גבי פרה הנה בחגיגה דף כ"ג ודף כ' ובירוש' שם ספ"ב מבואר דאף דברים שאין בהם גדר טומאה מ"מ הם טמאים לחטאת ובירוש' שם מחלק בין כלים ריקנים ואדם וכלים מלאים דהני בעי שמירה מעולה ומה שטהרתי בכ"מ טמאתי כאן:ובזה א"ש דברי התוספ' הובא בר"ש ספ"י דפרה. ועי' במ"ש רבינו בהל' פרה פי"ג ה"ט אך שם ר"ל בכלי ריקן ולכך נקט כלי ולא לגין וע"ש בהשגות בה"ז ובהך דעדיות פ"ג מ"ב גבי סתם ידים אם צריך טבילת כל גופו. וכ"כ בזה דנ"מ אם צריך לטבול כל גופו בעצם או רק לצורך הידים ונ"מ לחציצה עי' זבחים דף ע"ט. וכן נ"מ להיפך אם רוב הידים הי' חציצה דאם נימא הטבילה בכל הגוף הוה רק מיעוט ואם משום הידים הוה רוב ובמה דפליגי בפ"י דפרה גבי מדף וגבי קלל של חטאת וע"ש במ"ה ובהך דחגיגה דף כ"ה גבי צ"פ דאין מציל בחטאת ורפי"א דפרה ובהך דעדיות פ"ז מ"ה ואם הטעם משום דיש בו חשש טומאה או משום דהוה פסולי' משום דבעי מקום טהור ונ"מ בין פסולים לטמאים ובמ"ש הר"ש פי"ב דפרה מ"ח ובמה דפליגי בפ"ג דפרה מ"ד אם התינוקת בעי הזאה. והנה רבינו ס"ל שם דאף דקי"ל דהזאה לקידוש בעי דוקא גדול מ"מ הני שמזין על הכהן השורף דהוה רק מעלה די בקטנים אך התוס' זבחים דף קי"ג לא ס"ל כן ועי' ביצה דף י"ט גבי מטבילין מגב לגב ובפה"מ שם. ועי' ר"ש כאן וברש"י סוכה דף כ"א דצריך שיהי' בן ז' בן ח' לא יותר והטעם שלא יהי' חשש ב"ק אבל זה תליא בהך דנדה דף כ"ב אם נוגע הוה או רואה הוה. וכ"כ דזה מחלוקת דתנאי בחלה פ"ד אם חלת חו"ל יכול ב"ק לאוכלה:ובזה יש ליישב דברי רש"י שבת דף נ"ט אם ב"ק אסור להניח תפילין מהך דסוכה דף כ"ו אך שם לר"י דס"ל דנוגע משא"כ לדידן דס"ל רואה י"ל דאסור. ועי' בכורות דף כ"ז א"כ כך היכא דהשמירה רק גדר סיבה די גם בחרש וכמ"ד היסח הדעת פסול טומאה פסחים דף ל"ד והיכא דבעי מחשבה פליגי ר"י ורבנן גבי תרומה וכן שימור של קדשים אף אם נימא דהוה פסול הגוף מ"מ צריך שיהא עליו גדר חשש ולכך ספק טומאה ברה"ר טהור ובירוש' פ"ב דשבועות מבואר דגם גבי פרה כן רק דליכא תלוי בפרה ואף דלכאורה הא הוה כמו היסח הדעת עי' תוס' פסחים דף ל"ד וירוש' תרומות פ"ח ושקלים פ"ח גבי חתיכות ותוס' חגיגה דף כ"א וכריתות דף כ"ו ע"ב גבי חטאת העוף. וכ"כ דעיקר הגדר דבע"ח אינם נדחים משום דעיקר הדיחוי הוא חשש היסח הדעת וזה לא שייך בבע"ח ואף דפסול הגוף כר"ל לא שייך רק היכא שאפשר שיפסול אף שבודאי לא יפסול וכן הדין לשיטת רבינו בהל' אישות ובהל' נ"ב ובהל' אס"ב דנשואין וחופה הוה מה"ת לפסול אף דודאי לא נבעלה ומ"מ בעי שיהא הסתירה כשהיית ביאה ועי' יבמות דף קי"א ע"ב:ובזה י"ל כונת רש"י קדושין דף ג' ד"ה למעוטי דכ' אם מסרה אבי' משום דס"ל דהיינו יחוד וא"כ יקנה בגדר ביאה עי' יבמות דף כ"ט ע"ב ובתוספ' פ"ה דכתובות. אך כיון דזה תליא באב והאב לא רצה שתתקדש לו רק בחופה ועי' סוכה דף מ"ו ע"ב דמחלק שם בין ביהש"מ דסוכה לגבי אתרוג ומשמע דלא משום דאתרוג רק דרבנן ולכך אם לא הי' לו אתרוג ביום ז' אף בה"ש א"צ ליטלו וכה"ג ביום ראשון חייב. וכ"כ בזה במ"א במ"ש התוס' ביצה דף ל' ע"ב גם י"ל לגבי אתרוג מלבד הפטור יש בו גם מציאות מלילה דאז לא שייך בו אתרוג. אך באמת כך דגבי סוכה דהוא תיקון דאסור לאכול חוץ לסוכה ויש בו גדר אתקצאי למצוותא דמ"מ בלא זה א"י לאכול משא"כ באתרוג אף אם נימא דצריך ליטול זה רק מחמת ספק וממ"נ:ועי' הוריות דף ד' גבי הקריב חטאתו ביהש"מ דכיפר וכ"כ בזה במ"א ובירוש' פ"ב דשבועות הנ"ל דגבי פרה ספק הוה ודאי טמא דהוה גזיה"כ שיהי' בטהרה וכמו גבי בכור לענין יכיר עי' רשב"ם ב"ב דף קכ"ו וקכ"ז וקכ"ח לחד שיטה דהכרה מעכבת ומ"ש התוס' ב"ק דף ע"ז גבי פרה ובפלוגתא דר"י ורבנן בפרה פי"א מ"ג בתרומה טהורה שנפלה למי חטאת דלכאורה זה תליא בהך דחולין ד' ל"ה אם אמרינן גבי פרי טהרתו טומאה כו' וה"נ גבי פרה כן וגם נ"מ איך הדין בפירות חולין וי"ל דבזה ר"י מודה ועי' ירוש' סופ"ב דחגיגה ובמה דפליגי רבינו והר"א ז"ל בהל' אה"ט פי"ד ה"ח אם שלישי של תרומה מטמא אוכל של קודש או רק פוסל וע"ש בהשגת. וגם נ"מ היכא דהפירות עדיין לא הוכשרו ונפל למי חטאת דאם נימא מחמת הך דחולין ד' ל"ה אז רק בהוכשרו ועי' בפרה פי"א מ"ז גבי איזוב של תרומה טהורה וע"כ בלא הוכשר ומה דרבינו פוסק בהל' פרה פי"ד ה"י דהאוכל חייב מיתה או דקאי על זר ומבואר בירוש' בכורים פ"ב ובתוספ' פ"ז דתרומו' דגבי זר בתרומה אין נ"מ בין טמאה לטהורה וכן פסק רבינו בהל' סנהדרין פי"ט או דזה הוה רק טומאת מעלה ולא מיקרי מחוללת וכ"כ בזה בח"ד. ועי' במה דפליגי רבינו והר"א ז"ל בפ"י מהל' פרה ה"ח ט' ובתו"י יומא ד' י"ד דהיכא דנשא שלא לצורך הזאה טמא ונפסלו המים דלא כמ"ש התוס' זבחים ד' ק"ה ועי' פסחים ד' ס"ט ומה דמבואר בפרה הובא בדברי רבינו פ"י ה"ט דמים המנטפים כשרים ואמאי הא נשא האיזוב ונעשה טמא וא"כ נפסלו. וצ"ל דמיירי שלא הי' בו כשיעור הזאה ומ"מ כשר להזות דהוה כמו שירי טהרה עי' זבחים ד' פ' וד' צ"ג או י"ל דהוה כמו בלוע באיזוב ואין בה משא ועי' מ"ש רבינו בפה"מ כלים פ"א מ"ב דרק אם נשא לצורך הזאה והזה וזהו המחלוקת דיומא ד' י"ד ר"ע ורבנן דקאי על המזה ולא על הניזה ומה דאמר שם טהור שנפל עליו הזאה ר"ל דאם אחד נושא מי חטאת לצורך טהור וא"כ הוה שלא לצורך ונפסלו ושוב אינו מטמא אחרים עי' מ"ש הר"א ז"ל בהשגת פי"ד ה"ז והך מחלוקת קאי על המזה ורבנן ס"ל דרק אם טבל לצורך בהמה אז נטמא אבל לצורך אדם לא נטמא ועי' רש"י מנחות ד' נ"ב ושבת ד' י"ל ואכמ"ל:א"כ אם נימא דכשנפל התרומה במי חטאת אז חל עלי' טומאה וא"צ הכשר וכמו כל משקה טמאים. ובאמת זה תליא במ"ש במ"א אם הכשר טומאה הוא תיקן בהאוכל שעי"ז נגמר קבלת טומאה כמבואר בחולין קי"ח או זה לצורך הטומאה וזה תליא בהך דחולין ד' ל"ג גבי שחיטה מכשרת ע"ש ברש"י ד' ל"ו ובדברי רבינו בהל' אה"ט פ"ב ובהל' טומאת אוכלים פ"ב דנקט הוכשרו בשחיטה אף דבאמת אנן קי"ל דדם מכשיר. אך דרבינו ס"ל בכ"מ דצריך להחשיב להמשקה עי' ב"ב ד' צ"ז וחולין ד' פ"ז אך משום דמבואר בשבת ד' ע"ה דשחיטה מחשיב להדם דניחא לו בדם זהו כונת רבינו וכן הך מחלוקת דחולין ד' קי"ח אם יש יד להכשר תליא בזה. וכ"כ בזה במ"א במה דאמר שם ד' ל"ד משקין עלולין לקבל כו' ונ"מ ג"כ במ"ש התוס' ב"ק ד' ק' ע"ב דטומאה הוה היזק שאינו ניכר אף אם רואים השרץ שמא לא הוכשר ולכאורה קשה במשקין מאי אך אפשר לומר למ"ד פסחים ד' ט"ז דטומאת משקין דרבנן הוה היזק שאינו ניכר ועי' גיטין ד' מ"א ומ"ש רבינו ס"פ ט"ז מהל' מכירה גבי איסורים דרבנן וכ"כ בזה. אך כך דכל דבר שאין המזיק בלבד עושה ההיזק רק צריך לדבר שיסייע הוה היזק שאינו ניכר ולכך אם נימא דההכשר הוא תיקון לצורך הטומאה וזה לא עשה המזיק וזהו ג"כ מה דמבואר בערכין ד' כ' ותוספ' ב"ק פ"ט דבית שחלטו כהן הוה היזק שאינו ניכר ולא כמו שפסלתו מלכות והטעם משום דבעי לזה דיבור הכהן ולא נעשה ע"י אין זה כלום ועי' גיטין ד' ס"ז ויבמות ד' כ"ה וכ"א דכל דבר הנגמר ע"י פיו נקרא מעשה:ובאמת נראה במה דאמרינן ב"מ ד' כ"ג ע"ב דמקום לא הוה סימן כי היכי דאתרמי כו' ור"ל כך דכ"כ אם הטעם מחמת הידיעה דאינה מבוררת או מחמת עצם הסימן. וזהו באמת רק לשון משותף הך דחולין ד' ס"ד גבי ביצים וד' ע"ט גבי פרידות וד' נ"ט גבי שתי וערב וע"ז ד' מ' גבי ראש ושדרה ויבמות ד' פ' עם הנך דב"מ ד' כ"ז ויבמות ד' ק"כ וכ"מ דשם ר"ל על ידיעת הסימנים וכך הוא כל דבר שהמציאות שלו הוא סיבה וצימצום המקום זה הגדר דסימן מובהק כמו נקב יש בצד אות פ' דגיטין ד' כ"ז וב"מ ד' י"ח וכ"ח ובירוש' ס"פ בת' דיבמות ה' שבו הי' נקוב משום דהנקב הוה סיבה וצימצם המקום הוה זה ידיעה בעצם ומהני. ובאמת רבותא קמ"ל באיזה אות וכ"ש באיזה תיבה דאותיות יש יותר מתיבות:וזהו ג"כ כונת הגמ' ב"מ ד' כ"ח דגבי גט לא מהני מידת ארכו ורחבו וגבי חוט מהני ומ"ש והטעם דכיון דיש דבר מוכרח שיהי' לו אורך ורוחב ולא מהני אם מצמצם משא"כ חוט דזה רק סיבה ולכך אם מצמצם ומכוון הוה עצם וידיעה ומהני וכן גבי מקום כיון דע"כ היא באיזה מקום הידיעה לחוד לא מהני ולכך נראה דאם אמר שאותה השיטה מתחלת בזה האות לא מהני כלום כיון שזה האות מוכרח שיהי' בגט. ומ"ש רבינו בהל' גזלה פי"ג ה"ה מקום האבדה ר"ל מאיזה מקום הוא כמו גיזת צמר מן האומן ועיגולי דבלה מבצרה כמבואר בירוש':והנה מה דמבואר בגמ' שם דלכך אין שומא סימן מובהק משום דעשוי' להשתנות ע"ש ברש"י דשחורה נעשית לבנה ועי' בכורות ד' כ"ח אם ודאי משתנה א"כ נמצא דאם הי' בו השומא כמראה שהי' בחיים ודאי דזה אינו ואף דא"כ למה לא נימא דיהי' מהני השומא אם צמצם המקום מה איכפת לן אם נשתנה כיון דצריך להיות כן והסימן לא המראה רק העצם והמקום ועי' מנחות ד' מ"ב ע"ב ומ"ג ע"א גבי הך דאישתני ע"ש מה דפליגי שם רבינו ורש"י דרבינו ז"ל פי' בהל' ציצית דהך אישתני למעליותא היינו קודם שנשתנת לגריעותא ורש"י פי' דנשתנה מן קודם בדיקה ראשונה:עכ"פ שינוי לא איכפת לן רק שלא יהי' עי"ז גריעותא בהדבר. אך כך דכך נקט הגמ' אין מעידים על השומא ור"ל דעדים האומרים שזה פ' עי"ז זו השומא לא הוה עדות לענין שלא יהא צריך היתר ב"ד וכדומה משום דאף דודאי הוא זה מ"מ אין מעידין על הדבר שהי' כן כיון שע"כ נשתנה וכעין זה ס"ל לרבינו בהל' גירושין פ"ד הט"ז ע"ש בהשגת אך כיון דכעת נשתנה הגט לא מהני מה שאנו רואין אף שאנו יודעין שמתחילה הי' טוב ועי' חולין ד' צ"ו ע"א גבי פלנייא דהאי סימנא כו' ומה דאמר שם אילו אמר לשלוחו ר"ל דאין עליו שם שליח דשליחות בעינן על דבר מסויים ועי' גיטין ד' כ"ג ע"ש שאינו יודע כו' ע"ש בתוס' ובמ"א אבאר זה:והנה בהל' פרה פ"א ה"ו גבי היתה בו יבלת דלא מהני אף שצמח בה שער אדום וע"ש בהשגת ופליגי בזה שם ר"י ור"ש ולפי מ"ש א"ש דר"י ס"ל דגבי פרה הוה גזיה"כ וגם בע"ח נדחים ולא כמו שאר קרבנות עי' ביומא ד' ס"ד. וכ"כ בזה במ"א דבעינן דבר ברור מתחילה משעת לקיחה וכה"ג בהך דסוטה ד' מ"ו גבי נחל איתן וע"ש בגמ' בפה"מ דר"ל ישן ורבינו לא הביא זה ועי' נדה ד' ח' ע"ב גבי מצא בה חרס אך זה אתיא כמ"ד בסוטה ד' מ"ו דצריך שגם לשעבר לא נעשה בה עבודה. ועי' באהלות פי"ח ובפ' ט"ז דבים ובנהרות ובנחל ליכא גדר מדור עכו"ם ואין שם חשש שעבדה בה ולכך צריך שנדע שהנחל הוא ישן ולא נעבד בו מעולם וא"כ לדידן דאף אם נעבד מותר א"צ זה וא"ש ועי' בר"ש ס"פ ט"ז דאהלות על הך דנדה ד' ח' הנ"ל דמצא חרס ועי' מו"ק ד' ו' ע"א בגירסת התוס' דשם חרס. ובאמת משום דמבואר בירוש' דמע"ש רפ"ה דקבר יחידי מציינין בחרס:עכ"פ ר"י ס"ל דגבי פרה אם הי' לה מום ונתרפא ג"כ פסול דכל הפעולות דשם הוה בגדר כונה ולכך שם מודה ר"י דחרש פסול וכ"כ דגם גבי מצה כן דהני דבעי לצורך הכשר של פסח עדיף משל מצוה וצריך שמירה אף היכא דליכא שום חשש וזה הנקרא חיטי דפסחא עי' חולין ד' ז' ופסחים ד' מ"ג וד' צ' דקרי לי' מכשירי פסח וזה הגדר דאפיקומן ודלא כשיטת התוס' ברכות ד' מ"ב ע"א ע"ש. ועי' זבחים ד' נ"ב ע"ב גבי שיריים דלמ"ד מעכבא צריך להביא פר ולהתחיל בפנים ע"ש אף דלכאורה קשה דאם נימא דמה דאמר שיריים מעכבים ר"ל בפ"ע לא שנפסלו למפרע גם הני שנתן רק שלא נשלם הדין וא"כ איך חל עליהם שם שיריים כיון דעל המזבח א"צ ליתן כלל ומה מהני וכעין דאמרינין ב"מ ד' כ"ו ע"ב ובכורות ד' ג' ע"ב. אך כך דהנה בזבחים ד' פ"א ע"ב אמרינין דקמ"ל דאף דשיריים מעכבים חסרו אין מעכבים ומה קמ"ל מי עדיף ממתנות הדם עי' תוס' ד' ס"ו וביומא ד' מ"ח ובכ"מ ועי' ירוש' יומא פ"ה ה"ז דמחלק שם בין התחיל ליתן ואח"כ נשפך ובין נשפך מתחילה וא"כ ע"כ צ"ל דע"י השיריים נגמר כל המתנות שנתן מתחילה ולא דבר בפ"ע ועי' יומא ד' ס"א. וכ"כ בזה במ"א גבי ז' הזיות אם כל או"א דבר בפ"ע:ובזה יש ליישב דברי רבינו בהל' מעה"ק פ"ז ה"ט דלכאורה דבריו תמוהים עי' בגמ' דזבחים ד' ס"ד וע"ש ברש"י ד"ה מאי קאמר. ובאמת הטעם דגמ' דילן לא כפי' רש"י דמיירי בהזה כל דמי' רק כיון דקי"ל שם ד' כ"ו דשלא במקומו כמקומו דמי שוב הוה שיריים ולא מהני. וכ"כ בזה בהשמטה בח"ג דמוכח מדברי רבינו פ"ב מהל' פה"מ ה"ח ט' וכן הוא בתוספ' יומא פ"ג וקרבנות פ"ו דהיכא שהקפידה תורה על קרן שם לא שייך שלא במקומו כמקומו דמי ועי' תוס' זבחים ד' ל"ח ע"א ד"ה וכיפר וד' נ"ב ע"ב ד"ה אותה וד' ס"ו ע"ב ד"ה אלא. אך כאן גבי הזאה קשה אמאי לא משווי לאינך שיריים. וצ"ל כך דהנה רבינו בהל' פרה פ"ד ה"ז כ' דטבל אצבעו טבילה ששית והיזה ו' ז' פסול. והנה כה"ג באמצע הזאות נראה דיכול לתקן דרק היכא דנגמר בפסול אז לא מהני תיקן ועי' מ"ש התוס' חולין ד' ל' ע"ב בד"ה החליד גבי שחיטה כה"ג ורש"י בכורות ד' ס' גבי מעשר בהמה ובזבחי' ד' מ"ב ע"ב תוס' ד"ה כי מדי דכל כמה דלא נגמר בפסול יכול לתקנו ע"ש. ומה דפליגי רבינו והר"א ז"ל בהל' פרה פ"ד ה"ח גבי הוציא את הדם דרבינו ס"ל דנפסלו לגמרי והר"א ס"ל דרק הזיה פסולה התם פליגי בזה דהנה שם בה"ד פסק דאם קיבל דמה בכלי פסול דמפרש הך דמנחות דמקנח אצבעו במזרק ר"ל בשאר קרבנות ולכאן רק ידו בגוף הפרה ואם נתן בכלי נפסל והטעם משום דעי"ז נחסר דם וצריך לשרוף כולו כמבואר בתוספ' ובספרי פ' חקת ועי' בתוספ' פ"א דקרבנות כה"ג גבי מצורע דפסול משום חסר אם נתנו בכלי ובתוספ' פ"ד דאהלות גבי מנחה ועי' תו"י פ"א דיומא. והנה היכא דהיזה בגיתה או במערכתה דשם הוא מקום שרפתה לא איכפת לן דהא הדם נשרף שם רק בה"ח דהזה חוץ למקום מערכתה וא"כ חסר הדם ולכך פסול. והנה שם בהי"ב מחלק בין אם חסר מתחילה דאז אפילו כ"ש מעכב ובין אם אח"כ דאז הוה בגדר פוקעין ורק כזית ועי' זבחים ד' ק"ח ע"ב וכ"מ. ועי' בספרי פ' חוקת פסקא קכ"ד ובר"ש פ"ג דפרה והר"א ס"ל דגבי דם לאחר שקיבלו ביד אין עליו גדר הקרבה ולא איכפת לן אם חסר ורבינו לא ס"ל כן. ועי' בהך דזבחים ד' צ"ב ע"ב גבי נשפך על הריצפה ע"ש ברש"י ובתוספ' פ"א דקרבנות מבואר דגבי עוף פסול כלי אך זה רק בגדר קבלה ואף דשלא מדעת ג"כ פוסל אך נשפך שאני עי' זבחים ד' ס' מה דמביא שם ראי' דרצפה אינו מקדש דאל"כ היך נאסוף הדם מעל הרצפה הא קדשינהו ר"ל דמבואר שם ד' כ"ז דהיכא דקלטי' שוב א"א לאוספו רק דחה שם דמאליו לא מקדש רצפה ועי' מנחות ד' ז' ע"א ובירוש' סוכה ספ"ד דמזבח דהוא רצפה לכ"ע בעי דעת ועי' מ"ש בזה בח"ג בהל' כלאים פ"י הכ"ט. וה"נ כיון דאנן קי"ל דמיצוי בחטאת העוף מעכב ולפי מ"ש לעיל בשיריים הם תיקון בהזיות דמעיקרא ה"נ כן המיצוי עי' בזבחים ד' נ"ב ע"ב וא"כ לא מיקרי גמר בפסול ואפשר לתקן וא"ש דברי רבינו והברייתא דשם אזלא כמ"ד מיצוי לא מעכב ואנן לא קי"ל הכי:עכ"פ דבר שהמעשה שלו הוא שיהא פועל בהדבר אם עי"ז לא הוה תיקון לא מהני אבל דבר שצריך רק שיעשה זה אין נ"מ ועי' שבת דף קל"ה גבי ערלה כבושה דצריך להטיף ממנו דם ברית ולכאורה הא מ"מ לא מל ומה יועיל ההטפה אם נימא דההטפה לא הוה מצוה בעצמה אך צ"ל דהוה תיקן דגם מה שנעשה מאליו הוה כמו שעשה הוא. וכה"ג כתבתי במ"א גבי חצי קנה פגום וחצי שיעור אליבא דר"ל עי' בירוש' רפ"ו דתרומות ובהך דמכשירין פ"ג מ"ה אליבא דר"י דצריך לעשות איזה מעשה המוכיח וכ"כ בזה וא"כ אם נימא דצלי של פסח הוא מחמת גדר דין ולא מחמת תיקן אף אם נצלה שלא ע"י האש רק בלא פסול מהני אם יחזור ויצלנה וכמו גבי תגלחת נזיר במרוט עי' נזיר דף מ"ו וע"ש דף נ"ה גבי הך דר"ח שם וכ"כ בזה בהל' נזירות:עכ"פ כך בקדושת פה כל דבר שעי"ז יהי' דבר הוה כמו שעכשיו ישנו ולכך ס"ל לר"י דאין בהם מעילה מה"ת וקאי על הדמים רק בדמי עולה ומקשה מהך דקדשי מזבח מצטרפין ר"ל דהנה בירוש' שבת פ"ז ה"ב מקשה דאם נימא כהך דכריתות דף ט"ו דהיכא דהם גופים מחולקים חייב על כל אחת וא"כ לא יצטרפו וע"ש ד' י"ב ע"ב גבי תמחויין ושבת דף ע"א ובשבועות דף כ"ב ע"א ע"ש ברש"י ותוס' ד"ה מתוך. אך כל זה מחמת קדושת דין דהוה כל אחד שם בפ"ע אבל בקדושת פה הוה הכל דבר אחד וכמו גבי נזיר ועי' פסחים ד' מ"ה וכ"מ ולכך מצטרף וא"כ מוכח דיש גבי קדשים הנאכלים קדושת פה ואח"כ מקשה משחטן בדרום דהא כיון דנפסלו לא שייך בהו דין עי' ריש מעילה דלא מיקרי קדשי ד' וליכא עלייהו רק קדושת פה וכן גבי מתו וכן מקשה מהך דאימורים דהרי חזינן דאם העלן לפני זריקת דמים דאין בהם מעילה וע"כ דהמעילה הוא ע"י פיו וכן לר"מ דס"ל בכריתות דף י"ח ודף כ"ב ע"ב דאשם תלוי אין עליו שם קרבן ודאי ומ"מ ודאי מעל וע"כ לא משום קדשי ד' רק מחמת פיו ואח"כ מביא מהך דקדשים שמתו ר"ל כך דכבר הקשו שם ד' י"ב וכי קדושה שבהן להיכן הלכה אך צ"ל כמ"ש התוס' קדושין דף ס"ח כל היכא דעכשיו א"י לעשות הפעולה פקע הפעולה שעשה כבר ועי' במעילה ד' י"ט ע"ב גבי קדשי מזבח ששחטן אף דאין בהם פדיון מ"מ יש בהם מעילה וצ"ל הטעם דרק היכא דההפקעה הוה ע"י סיבה כמו מיתה דהוה הפקעה מקדושה אבל כאן אדרבא ע"י המעלה שלהם דהם קדושה חמורה דבעי העמדה עי"ז אין להם פדיון זה א"א לגרום חסרון ועי' ערכין דף ה' ע"ב דכל היכא דנגנז אין בהם משום מעילה וראי' לזה דהנה רבינו בפ"ד מהל' תמורה ה"ח פסק דאף דאנן קי"ל דולדי קדשים במעי אמן הם קדושים מ"מ אם נולדו דרך דופן או טרפה וכדומה פקע מהם הקדושה ופודן וכן מוכח מהך דתמורה דף י"א ודף י"ז דפקע מהם הקדושה ואף דבתוס' בכורות פ"ג מבואר להיפך צ"ל דפליגי בזה או דתליא אם יוצא דופן הוה פסול הגוף כמו לדידן אף לר"ש הוה רק פסול קדשים ולכך ג"כ כ' רבינו בהל' תמורה שם בה"ג דרק אם הי' בן ד' חי אבל בן ה' אז אף לדידן דקי"ל דניתר בשחיטת אמו מ"מ הוה שם בפ"ע וא"כ הוה כמו יתום או יוצא דופן דפקע ממנו קדושת הגוף ונפדה ולא בטל לאמו. גם י"ל דהוה כמו מותר חטאת משא"כ כשהוא בן ד' אז הוה כמו עצם האם ואף דהא קי"ל דגבי הקדש עצמו אם נעשה טרפה ירעה עד שימותו ויקברו כמבואר בהל' אס"מ פ"ב ה"י וכ"מ עי' תמורה דף ל"א ואף אם יש בו מום אחר ואף אם נפדה כבר ולא אמרינן דיפקע לגמרי הקדושה כמו גבי ולד ועי' זבחים דף ק"ד. וצ"ל דנ"מ דהיכא דחזיא להקרבה דאז א"א שישתנה לפנים חדשות ע"י הסיבה שנולדה בו. וכ"כ בזה בח"ד דהא דמבואר בתמורה דף י"ז ודף י"א דקדשים שנעשו טרפה אין עושים תמורה זה רק אם נימא דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים אבל אם פודין י"ל דלא פקע מהם קדושת הגוף. אך כל זה הני דחל עליהם שם הקרבה אבל ולדות אף דיש עליהם קדושת הגוף מ"מ לא הוה עדיין בר הקרבה ולכך אם נולדו טרפה פקע מהם הקדושה. גם י"ל דרק לכשנולדו אז חל עליהם קדושת הגוף למפרע ועי' תמורה דף י' ע"ב ולכך אין אסורים בעבודה רק מדרבנן עי' בספ"א מהל' מעילה. אך י"ל דשם לא מיקרי עבודה בהעובר רק בהאם והאם חולין ועי' תוס' ע"ז דף כ"ד ועי' תוספ' ערכין פ"ג דאם שחט את אמה דהיא חולין הולד אסור באכילה ר"ל דצריך פדיון ואף דקי"ל דקדוש קדושת הגוף פקע מחמת שנעשה יוצא דופן ואם מתה אסור בהנאה או משום דבעי העמדה והערכה או משום דאין פודין את הקדשים כו'. אך זה יהי' נ"מ דהנה כ"כ בח"ד לגבי קדשים שהפילה נפל דהתוס' מסתפקים בזה עי' חולין דף ע"ז ע"ב וזבחים דף פ"ז ע"ב ודף קי"ד ע"א אם זה גם למ"ד בהווייתן הם קדשים איך הדין במקדיש עובר במעי אמו והפילה ולא דמי לבכור דשם רביי' רחמנא בכורות דף ג' ואם נימא דהוה כמו קדשים שמתו. וגם לפי מ"ש שם דלכך פי' רש"י בתמורה דף ל"א ע"ב משום גידולין וכאן לא שייך זה. גם עוד יש נ"מ אם צריך להוסיף חומש על ולד קדשים כשיפדה אם זה מיקרי הקדשו או רק בגדר דין. וזה דנ"מ לטעם רש"י דגידולין אך י"ל דהוה כמו הקדש שני ועי' בדברי רבינו פ"ז מהל' ערכין ה"ד ובתמורה דף ט' ע"ב גבי תמורה וכמ"ש שם בדברי רבינו:עכ"פ חזינן דמן העובר אף שחל עליו קדושת הגוף פקע ע"י שינוי הגוף בדין כיון דלא חזיא למזבח ועי' תמורה דף ל"ג דמחלק כה"ג וא"כ אמאי שייך כלל זה הדין דולד חטאת הא לא חזי לשום דבר וע"כ דאדרבא זה הוא הגורם וא"א שתפקע עי"ז וה"נ כן ועי' ירוש' סנהדרין פ"י דפליגי שם ר"י ור"ל גבי קדשי עיר הנדחת אם יש בהם מעילה דר"י אזל לשיטתי' משום דגם דמיהם לא חזי, ולכך ס"ל לרבינו בהל' סנהדרין פי"ט וכן הוא בירוש' דזר שאכל תרומה טמאה במיתה אף שהיא מחוללת והטעם דכ"כ דבתרומה יש איסור וקדושה ולזרים הוא איסור ולכהן הוא קדושה והחילול הוא רק על הקדושה לא על האיסור וע"י המעלה של הקדושה לא פקע האיסור. ועי' בירוש' פ"ב דבכורים דמוכח שם דזר אף שהוא טמא טומאת הגוף אין עליו חיוב אם אכל תרומה רק משום זרות אף לרב דס"ל דזר על תרומה רק לאו וכמו גבי עבודה במקדש וכמ"ש רבינו בס"ה ביאת מקדש ותוס' יבמות דף ל"ב ע"ב ע"ש וא"כ חזינן דהטומאה הוא רק עבור הקדושה ולא עבור האיסור. וא"כ גבי קדשי בדה"ב דעכשיו יכול להקדישה דלא גרע מאשפה שוב לא פקע גם הקדש ראשון נמצא דההקדש הוה דבר נמשך ולא נפסק:

1 רש"ש על מנחות פתח ↗

רש"י ד"ה ליקוט לבונה. דלאחר הקטרת קומץ היה מלקט כו'. תמוה דהרי מבואר בסוטה יד ב דמקטיר שניהם בהדדי. וע"ש בסה"ע בפירושו. וכבר עמד ע"ד המל"מ בפי"ג מהל' מעה"ק הי"ב. אולם לעיל בסמוך אמרינן אי בעי האי מקטיר ברישא ואי בעי כו' וצע"ק:

2 זבחים פתח ↗

אֶלָּא אָמַר קְרָא: ״וְהִקְרִיב אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה״, וְאָמַר מָר: זוֹ הוֹלָכַת אֵבָרִים לַכֶּבֶשׁ; וְתַנְיָא: ״וְהִקְרִיבוּ״ – זוֹ קַבָּלַת הַדָּם; וְאַפֵּיק רַחֲמָנָא בִּלְשׁוֹן הוֹלָכָה – לְמֵימְרָא דְּהוֹלָכָה לָא תַּפְּקַהּ מִכְּלַל קַבָּלָה.

2 חגיגה פתח ↗

עֲבוֹדוֹת. מִיכְתָּב כְּתִיבָן! לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְהוֹלָכַת הַדָּם. דְּתַנְיָא: ״וְהִקְרִיבוּ״, זוֹ קַבָּלַת הַדָּם.

3 מנחות פתח ↗

אָמַר רַבִּי יַנַּאי: לִיקּוּט לְבוֹנָה בְּזָר – פָּסוּל. מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: מִשּׁוּם הוֹלָכָה נָגְעוּ בָּהּ, קָסָבַר הוֹלָכָה שֶׁלֹּא בָּרֶגֶל שְׁמָהּ הוֹלָכָה, וְהוֹלָכָה בְּזָר – פְּסוּלָה.

1 ליקוט לבונה - דלאחר הקטרת הקומץ היה מלקט הלבונה מעל הסלת ומקטירו:

2 משום הולכה נגעו בה - שזה שליקטה ונתנה לכהן מיעט בהילוך הכהן והולכה אחת מן העבודו' דגמרי' מזבחים דכתיב בהו הולכה דכתיב והקריבו בני אהרן ואע"ג דאמר מר זבחים דף ד. זו קבלת הדם אפ"ה לשון הולכה הוא כדאמרינן בסוף הכל חייבין בראייה חגיגה יא.:

3 שלא ברגל - כגון זר שלא זז ממקומו אלא ליקט והושיטה לכהן:

1 הר המוריה על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות פתח ↗

ע"ג האישים וכו'. משמע דמקטיר הקומץ והלבונה ביחד ועיין מנחות י"ג ב' דמבואר שם דרשאי להקטיר איזה שירצה קודם ועי' בתוס' זבחים מ"ג א' ד"ה והלבונה וכו' ומתוך כך יש לעיין על מש"כ רש"י מנחות י"ג ב' דלאחר הקטרת הקומץ היה מלקט הלבונה מהסלת ומקטירו יעו"ש וע"ע בתוס' שם י"ד א' ד"ה והלבונה וכו' יעו"ש והיה נ"ל כי ט"ס הוא ברש"י וצ"ל דלאחר קמיצת הקומץ וכו' שוב ראיתי במל"מ שהתעורר בזה יעו"ש.

2 מנחות פתח ↗

« רש"י על מנחות י״ג ע״ב:ז׳ רש"י על מנחות י״ג ע״ב:ט׳ »