רש"י על מנחות פ״א

1 וכי מפרישין תחילה - שום קרבן על מנת שיהא מותר זבח:

2 ארבעין בכתפיה וכשר - הוא חייב ללקות ארבעים על שהמיר כדתנן תמורה דף ב. שאם המיר מומר וסופג את הארבעים ואת אמרת יפריש לכתחילה לשם תמורה דבר שהוא אסור ומתחייבים מלקות:

3 אם איתא לדרבי יוחנן - דאמר לעיל חוץ לחומת העזרה נמי קדש הלחם בשחיטת הזבח אם הוא לפנים מחומת בית פאגי אמאי לא עביד כדאמר מעיקרא:

4 ולייתי לחם וכו' - ודקמהדר לה וכי מכניסין חולין לעזרה לייתי לחם ויניח חוץ לחומת העזרה בבית פאגי במקום שמתקדש בשחיטת הזבח ואפילו הויא תמורה דהוו חולין ליכא איסורא דהא לא נכנסו לעזרה:

5 משום דאיכא ארבע - חלות דתרומה שצריך להניף ובכל מקום מצינו הלחם למעלה וצריך להניפו בעזרה במקום שמניף הבשר ואי קשיא הא דאמר לעיל מנחות דף סב. כל מקום שיש לחם הלחם למעלה ואמר היכא אמר רב פפא במילואים אמאי לא אמר נמי בתודה איכא לתרוצי עיקר מילתא נקט כדתרצינן נמי לעיל:

6 לפני ה' כתיב בשלמים ותודה היא בכלל שלמים:

7 קמעייל חולין לעזרה - שמא תמורה היא:

8 ולייתי שמונים - חלות ולינחינהו בחוץ כרבי יוחנן וליפריש מינייהו שמונה חלות ולותבינהו גוואי:

9 ולימא אי הך כו' - וליקדשו ארבעים מתוך שמונים והני שמונה דגוואי לא הוי ארבעה מינייהו חולין בעזרה ממה נפשך דאי הך דקיימא תודה הויא הוו שתי תודות ושמונה חלות תרומה ואי הך דקיימא תמורה ולא הוה אלא חדא תודה הני שמנה ליחשבינהו מהני מ' דקדשו ולא הוו חולין בעזרה:

10 ומשני לא אפשר בהכי משום דממעט באכילה דארבעים - גבי הבעלים דכהן אינו רוצה לאכול כי אם ארבעה דסבור שמא אין כאן אלא תודה אחת ואין לכהן לאכול כי אם ארבעה מהן והבעלים נמי חוששין שמא שתיהן תודות הן וכל שמונה קדשות ונמצא אותן ארבעה חלות אבודים ולעיל דאמרינן אי לא ליפוק לחולין ליכא למימר קממעט באכילה דארבעים דהתם ליכא אלא ארבעים חלות וממה נפשך אית ליה לפרושי ד' לתרומה אבל הכא דהפריש שני חלות איכא למימר דארבעים שלא לצורך הן וקא ממעט לבעלים באכילה דארבעים. ענין אחר דקא ממעט באכילה דארבעה דאילו בעלמא היכא דליכא אלא חד קרבן אי יקדשו מ' מתוך שמונים אין נאכלין לכהנים אלא ארבעה ואידך כולהו נאכלין לבעלים וכיון דליכא אלא ארבעה יש ספוק בידך לאוכלן ביום אחד אבל הכא דאיכא לכהנים שמונה ושל בעלים יכולין להאכיל מחלקן לכל מי שירצו ולא אתו לידי שריפה אבל שמונה דלכהנים כיון דאין נאכלין אלא לנשיהם ולבניהם ולעבדיהם דלמא לא מצו אכלי לכולהו שמונה ביום אחד והוי המותר בשריפה ושמא לא הויא אידך תודה ולא קדשו אלא ארבעים וליכא דקדיש אלא ד' ונמצאת ממעט באכילה דאלו ד' ושריף שלא כדין מ"ר. ענין אחר ממעט באכילה דמ' דילמא לא קדשי כלל דאידך לא הויא תודה וכי מתותרי למחר שרף להו ועבר משום בל תשחית דברים כ כך שמעתי:

11 רצה בה מתכפר רצה בוולדה מתכפר - דלא חשיב לה כולד חטאת הואיל והפרישה מעוברת דדעתיה הוה נמי להתכפר בעובר ומתכפר באיזו מהם שירצה ודכוותיה גבי תודה יכול לעשותן שתיהם תודות אבל נתעברה לאחר שהקדיש אין מתכפר בולדה משום דכשהקדישה לא הוה דעתיה אהאי ולד דאכתי לא נתעברה:

12 לייתי בהמה מעוברת - משום הכי אמר בהמה מעוברת ולא בהמה וולדה משום דכי מפריש לה לא הויא אלא חדא ואיכא למימר דמפריש תחילה למותרות:

13 והאי ליהוי מותר בתודה - והכא ליכא למימר וכי מפרישין תחילה למותרות שהרי מקצתה הויא עיקר קרבן דבשעה שהפרישה לא הויא אלא חדא גופא ועכשיו קרב מקצתו או האם או הולד אבל לעיל דלא הוי אלא חד והיא גופיה מייתי מתחילה לשם מותר איכא למיפרך וכי מפרישין וכו':

14 מאן לימא לן - טעם דרבי יוחנן התם היינו משום דעובר לאו ירך אמו הוא ואם שיירו לעובר שלא הקדישו כשהקדיש לאם הוי משוייר דלא חשיב כוולדה דבעי למימר דכוותיה גבי תודה שיהו האם והולד תודות דילמא ס"ל התם אם שיירו אינו משוייר שאין יכול לשיירו לקרבן לפני עצמו אלא מתה וה"נ אין יכול לעשות הוולד קרבן ואין יכול להקריב שניהם האם והוולד ולחמם עמהם אלא היינו טעמא דר' יוחנן דאמר רצה בוולדה מתכפר משום דאדם מתכפר בשבח הקדש בוולד דכי הפרישה מעוברת הוה דעתיה אכל שבחא ולאחר שנתכפר באם פוסל הוולד ה"נ מתכפר באיזו תודה שירצה ולחמה עמה אבל להביא שניהם ולחמם לא:

15 ולימא עלי - כדי שיהא חייב באחריותה:

16 ולייתי אחרת - לאחריות דראשונה:

17 התורה אמרה טוב אשר לא תדור - ומוקמינן ליה חולין דף ב: דאמר עלי:

18 ואת אמרת ליקום ולנדור לכתחילה - דלימא עלי דס"ל טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר:

19 מתני' האומר הרי עלי תודה יביא היא ולחמה מן החולין - דכיון דאמר עלי נתחייב בה והוה ליה דבר שבחובה ואינו בא אלא מן החולין כדאמרינן לקמן וכיון דאמר הרי עלי תודה אע"ג דלא אמר ולחמה מתחייב בשתיהן דלחם גלל תודה:

20 ואם אמר הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מן המעשר שני - כיון דעיקר ותודה הזבח אמר מן החולין יביא הכל מן החולין דכיון דאמר עלי נתחייב בה והוה ליה דבר שבחובה:

21 תודה ממעות מעשר שני ולחמה מו החולין יביא - כמו שאמר הואיל ועיקר הוא למצוה לבא מן החולין והוא לא מייתי זבח מן החולין כמצותה להכי לא גריר לחם בתר זבח:

22 גמ' אמר רב הונא האומר הרי עלי לחמי תודה - אף על גב דלא אמר תודה מביא שתיהן:

23 סוף מילתיה נקט - דכי אמר לחמי תודה הוי כמאן דאמר תודה ולחמה:

24 כיון דאמר ולחמה מן החולין - יביא היא ולחמה מן החולין:

25 שאני התם כיון דאמר בפירוש תודה מן המעשר - הא דקאמר בתר הכי לחמה מן החולין נעשה כאומר הרי עלי לחם של חולין לפטור תודתו של פלוני הכא נמי נעשה כאומר הרי עלי לחמה מן החולין לפטור תודתו שנדרתי להביאו מן המעשר להכי מביא לחמה מן החולין אבל לעולם היכא דאמר לחמי תודה סתם מביא נמי תודה:

26 הכא נמי נעשה כאומר הרי עלי תודה לפטור לחמו של פלוני - דבכל ענין שנדר להביא מן המעשר לא להוי מעשר גריר בתר חולין אלא ליהוי חולין גרירא בתר המעשר ויביא התודה מן החולין ולחמה מן המעשר כמו שאמר:

27 בשלמא לחם למיפטר תודה אתי. כדאמרינן לעיל מנחות דף פ. לחם גלל תודה איכא למימר דנעשה כאומר לפטור תודתו של פלוני:

28 אלא תודה מי אתיא למיפטר לחם - דנימא נעשה כאומר לפטור לחמו של פלוני:

29 אבל לא אמר תודה - אלא לחמי תודה:

30 לא - אין כופין אותו להביא תודה ולחמה:

31 דלא מתני ליה כי אמר נסכים בלא זבח - דאין כופין אותו להביא זבח ונסכים כדאמר לעיל מנחות עד: המתנדב יין מביא ומזלפו על גבי האישים:

32 ואמאי - כופין אותו להביא תודה ולחמה כי אמר הרי עלי תודה בלא לחם:

33 נדר ופתחו עמו הוא - כלומר שכשנדר תודה לאלתר נתחרט בדבר ולפי שהיה יודע שאין תודה בלא לחם נתחרט כדי לסתור נדרו ואמאי כופין לקיים נדרו כ"ש. ענין אחר נדר ופתחו עמו שיכול לומר אני הייתי סבור שהייתי יכול להביא תודה בלא לחם עכשיו שאיני יכול אי אפשי מ"ר ז"ל:

34 תפוס לשון ראשון - וכיון דאמר תודה נתחייב בתודה ולחמה:

35 בית שמאי - אע"פ שאמר ענין שאינו בנזירות כיון דאמר הרי אני נזיר תפוס לשון ראשון והוי נזיר:

36 אפילו תימא בית הלל - ואמאי אינו נדר ופתחו עמו כגון דאמר אילו הייתי יודע שאין נודרין כך בלא לחם לא הייתי נודר אלא תודה ולחמה:

37 והאי כופין אותו דקאמרת - הא דעתו לאתויי כראוי להכי כופין אותו דקמהדר ביה ואמר איני רוצה להביא אלא כמו שנדרתי בלא לחם כופין אותו כמו שגילה תחילה שהיה דעתו לנדור כהוגן:

38 אילו הייתי יודע שכן - שהייתי חייב בלחמה לא הייתי נודר:

39 בשלמא לחזקיה - דמוקים לההיא כב"ש ומשום תפוס לשון ראשון הא נמי ב"ש ומשום תפוס לשון ראשון כופין אותו:

40 אלא לרבי יוחנן - דמוקים לההיא כבית הלל האי ודאי לאו בית הלל היא דהא נדר ופתחו הוא דקאמר אילו הייתי יודע וכו':

41 שמור - המצוה והבא תודה ולחמה כמצותה:

42 שלא תהא רגיל לעשות כך - לנדור תודה בלא לחם:

43 לא סגי דלא מייתי - תרוייהו מן המעשר בתמיה כלומר אמאי קאמר יביא שניהן דמשמע ולא מן החולין אי מייתי מן החולין תע"ב:

44 רצה יביא - מן המעשר:

45 שלא יקח מחיטי מעשר שני - בהמה לתודתו:

46 אבל ממעות מעשר שני - מביא תודה ולחמה:

47 אני אומר אפילו בחיטין הלקוחין ממעשר שני לא יביא - לצורך תודות:

48 מהיכא ילפת לה לתודה - דאינה מביאה מחיטי מעשר שני:

49 משלמים - שבאין ממעשר שני ותודה איקרי שלמים דכתיב ובשר זבח תודת שלמיו ויקרא ז׳:ט״ו: