ביאור שטיינזלץ על זבחים ל״ז

1 מנין לכל הדמים של כל הקרבנות שהם טעונים מתן דם ליסוד? תלמוד לומר: "ודם זבחיך ישפך" דברים יב, כז! ומשיבים: לתנא של הברייתא הראשונה דבר זה נפקא ליה יוצא לו, נלמד מאותו פסוק שלומד ממנו רבי. דתניא ששנויה ברייתא, רבי אומר: נאמר לגבי חטאת העוף "והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח" ויקרא ה, ט, שאין תלמוד צורך לומר "בדם", שהרי מדובר בפסוק זה על הדם, ומה תלמוד לומר לשם מה נאמר "בדם"?

2 לפי שלא למדנו אלא לניתנין מתן ארבע כלומר, חטאות חיצונות, שטעונין מתן דמים ליסוד כמפורש בהם ויקרא ד, כה ועוד, שאר דמים של שאר קרבנות מנין? תלמוד לומר: "והנשאר בדם ימצה". שאין תלמוד צורך לומר "בדם", ומה תלמוד לומר "בדם"? לימד על כל הדמים שטעונין מתן דמים ליסוד.

3 ושואלים: ואכתי להכי ועדיין לכך הוא דאתא שבא פסוק זה "ודם זבחיך ישפך", ללמד שנתינה אחת כשירה? הלוא מיבעי ליה לכדתניא נצרך לו לכמו ששנויה בברייתא אחרת: מנין לדמים שניתנין בזריקה על קיר המזבח שאם נתנן בשפיכה ולא בדרך זריקה יצא? תלמוד לומר: "ודם זבחיך ישפך"! ומשיבים: כך לומד ר' ישמעאל, שסבור כן.

4 אבל התנא של הברייתא סבר לה סבור הוא כדעת ר' עקיבא, שאמר: לא זריקה בכלל שפיכה ולא שפיכה בכלל זריקה, וכל אחד הוא דין לעצמו, ואין יוצא ידי חובת זריקה על ידי שפיכה. והיכן שמענו שכך היא דעתו?

5 דתנן ששנינו במשנה בענין הברכה שלפני אכילת הקרבן: ברך ברכת הפסח — פטר בברכתו את הברכה של זבח השלמים הנאכלים עם הפסח, אבל אם ברך ברכה

6 של זבח — לא פטר את הפסח, דברי ר' ישמעאל. שדם הפסח ניתן בשפיכה, ודם הזבח בזריקה. והואיל ולדעתו זריקה בכלל שפיכה, ואם שפך את הטעון זריקה יצא ידי חובתו, לפיכך ברכת הפסח כוללת גם את הזבח, אבל לא להיפך.

7 ר' עקיבא אומר: לא זו פוטרת זו, ולא זו פוטרת זו, שאין זריקה בכלל שפיכה.

8 ושואלים: אכתי להכי עדיין לכך הוא דאתא שבא פסוק זה, ללמד שמתנת דם אחת על המזבח כשירה? מיבעי ליה לכדתניא נצרך לו לכמו ששנויה בברייתא: ר' ישמעאל אומר: מתוך שנאמר בכתוב "אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז... את דמם תזרוק על המזבח ואת חלבם תקטיר" במדבר יח, יז, למדנו מכאן לבכור שטעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח. מעשר ופסח מנין שהם טעונים דברים אלה? תלמוד לומר: "ודם זבחיך ישפך", לומר שכל דבר שהוא זבח צריך לשפוך את דמו על המזבח!

9 ומשיבים: סבר לה סבור הוא כדעת ר' יוסי הגלילי שלמד דין זה במעשר ופסח ממה שנאמר בבכור "את דמם תזרוק על המזבח ואת חלבם תקטיר" במדבר יח, יז.

10 דתניא ששנויה ברייתא, ר' יוסי הגלילי אומר: "דמו" לא נאמר אלא "דמם", "חלבו" לא נאמר אלא "חלבם", לימד על ידי לשון רבים זו לא רק על בכור, אלא גם על מעשר ופסח שטעון מתן דמים ואימורין לגבי מזבח.

11 ושואלים: ור' ישמעאל, הרי לשיטתו למדנו מ"ודם זבחיך ישפך" שזריקה בכלל שפיכה, וכאן הוא למד מפסוק זה שדינו של פסח בשפיכה, האי קרא פסוק זה מפיק ליה להכי ומפיק ליה להכי מוציא אותו לדבר זה ומוציא אותו לדבר אחר? ומשיבים: תרי תנאי אליבא שני תנאים נחלקו בכך לפי שיטתו של ר' ישמעאל.

12 ועוד שואלים על המחלוקת בדרשת הכתוב "אך בכור": בשלמא נניח לדעת ר' ישמעאל דמוקים לה כוליה שמעמיד אותו את הפסוק כולו בבכור, ובפסוק זה מוזכרים שלושה סוגי בכורות — בכור שור, בכור כשב ובכור עז — היינו דכתיב זהו שנאמר מיד אחר כך: "ובשרם יהיה לך" במדבר יח, יח, שבשר הבכורות ניתן לאהרן ולבניו.

13 אלא לדעת ר' יוסי הגלילי, דמוקי ליה נמי שמעמיד אותו גם כן בקרבן מעשר ופסח, והלוא מעשר ופסח בעלים אכלי ליה אוכלים אותו ולא הכהנים, ואם כן מאי מה פירוש "ובשרם יהיה לך"? ומשיבים: לשון רבים האמורה בענין זה אינה מתייחסת למעשר ולפסח, אלא לבכורות, והכוונה היא — אחד שור תם תמים, שדמו נזרק ואחד שור בעל מום,

14 לימד פסוק זה על בכור בעל מום שניתן לכהן במתנה, והוא אוכל את בשרו. שלא מצינו דין דומה לו בכל התורה כולה, שקרבן בעל מום ניתן לכהנים לאכילה.

15 ושואלים: ור' ישמעאל שדורש אחרת, מנין לו הלכה זו בבכור בעל מום? ומשיבים: נפקא ליה יוצאת לו הלכה זו ממה שנאמר: "כחזה התנופה וכשוק הימין לך יהיה" דסיפא שבסוף פסוק זה במדבר יח, יח.

16 ושואלים מצד אחר: בשלמא נניח לדעת ר' יוסי הגלילי דמוקי ליה נמי שמעמיד אותו פסוק גם כן במעשר ופסח, היינו דכתיב זהו שנאמר שם: "לא תפדה כי קדש הם" במדבר יח, יז, וההדגשה "הם" באה לומר שהם קריבין ואין תמורתן קריבה,

17 דתנן ששנינו במשנה: תמורת בכור ומעשר, גם הן התמורות עצמן, וגם ולדן וולד ולדן עד סוף כל העולם כמה וכמה דורות הרי הן כבכור ומעשר, ויאכלו במומן לבעלים, אבל אינם קרבים למזבח.

18 וכן לענין תמורת הפסח תנן שנינו במשנה, אמר ר' יהושע: שמעתי שתמורת פסח קריבה ותמורת פסח אינה קריבה, ואין לי לפרש את הדברים ששמעתי. וכמבואר להלן, תמורת הפסח עצמה אינה קרבה.

19 אלא לר' ישמעאל דמוקי ליה כוליה שמעמיד אותו את הפסוק כולו בבכור, מעשר ופסח דלא שאין קריבה תמורתן מנא ליה מנין לו? ומשיבים: לענין מעשר גמר למד בגזירה שווה "עברה" "עברה" מבכור, שנאמר בבכור: "והעברת כל פטר רחם לה'" וכו' שמות יג, יב, ונאמר במעשר: "כל אשר יעבור תחת השבט" ויקרא כז, לב,

20 פסח — בהדיא כתב ביה במפורש כתוב בו כלומר, אין זה בגזירה שווה, אלא יש כתוב מיותר לענין זה, שנאמר בדין השלמים: "ואם מן הצאן קרבנו... אם כשב הוא מקריב" ויקרא ג, ו— ז, ודי היה במלה "כשב", מה תלמוד לומר "אם כשב" ויקרא ג, ו— ז? הרי "אם" זה בא לרבות תמורת הפסח כשהמיר בבהמה אחר הפסח, שתקרב שלמים כדין תמורת שלמים, כיון שהפסח עצמו אחר חג הפסח נעשה קרבן שלמים. יכול אף תמורת הפסח לפני הפסח יהא דינה כן? תלמוד לומר: "הוא" למעט, שתמורה זו אינה קרבה.

21 ולסיכום הדיון שואלים: וכל הנך תנאי דמפקי ליה להאי וכל אותם התנאים שמוציאים את זה הכתוב "דם זבחיך ישפך" דברים יב, כז לדרשא אחרינא לדרשה אחרת, האי ההלכה הזו שכל הניתנין על מזבח החיצון שנתנן מתנה אחת שכיפר מנא להו מנין להם? ומשיבים: סברי להו סבורים הם כדעת בית הלל, דאמרי שאומרים: אף חטאת שנתנה מתנה אחת כיפר, וילפינן כולהו ולמדים הם את כל הקרבנות כולם מחטאת.

22 א שנינו במשנה: ואם נתן מן החטאת שתי מתנות — כיפר לדעת בית שמאי. ולדעת בית הלל, אף חטאת שנתנה מתנה אחת כיפר. אמר רב הונא: מאי טעמא מה הטעם של בית שמאי?

23 נאמר בדין נתינת דם החטאת על המזבח: "קרנות" ויקרא ד, כה "קרנות" ויקרא ד, ל "קרנות" ויקרא ד, לד וכל אחד הוא לשון רבים — הרי כאן שש, ארבעה מהם למצוה שצריך לכתחילה לתת הדם על ארבע קרנות המזבח, ושתים שנשארו הרי הם לעכב, שאם לא נתן לפחות שתי מתנות על הקרנות — לא כיפר.

24 ושואלים: ובית הלל מה הם סבורים? ומסבירים: לדעתם הולכים אחר מסורת הכתיבה, ומכיון ש"קרנות" כתוב פעמיים חסר, נמצא כי "קרנת" "קרנת" "קרנות" — הרי כאן ארבע, שלש למצוה לכתחילה, ואחת היא גם לעכב, שאם לא נתן אפילו על אחת — לא התכפר.

25 ושואלים: ואימא כולהו ואמור שכולם למצוה כלומר ארבע קרנות לכתחילה, ובדיעבד יתכפר גם בלא זה! ומשיבים: כפרה בכדי בחינם בלי זריקת דם כלל לא אשכחן מצאנו.

26 ואיבעית אימא ואם תרצה אמור, היינו טעמא זהו הטעם של בית הלל: אהני הועיל המקרא הדרך שקוראים בה את המלה, שהיא לשון רבים, ואהני והועילה המסורת של הכתיבה, שהיא לשון יחיד, ובאופן זה: אהני הועיל המקרא לטפויי חדא להוסיף עוד קרן אחת, ואהני והועילה מסורת לבצורי חדא להוריד אחת, ואם כן נמצא שכאילו כתוב שם חמש, ארבע למצוה ואחת לעכב.

27 ושואלים: אלא מעתה לפי דרך זו של דרשת המקראות, מה שנאמר בתפילין של ראש "לטטפת" "לטטפת" "לטוטפות" — הרי כאן ארבע, ומכאן למדים שיש ארבעה בתים בתפילין של ראש, מדוע לא נאמר גם כאן באותה שיטה: אהני קרא ואהני מסורת הועיל מקרא והועילה המסורת, ואם כן חמשה בתי בתים בעי למיעבד צריך לעשות!

28 ומשיבים: סבר לה סבור הוא כדעת ר' עקיבא, שאמר שאין אנו למדים דין זה ממספר הפעמים שהוזכר "טוטפות", אלא מדרשת המילה "טטפת", כי טט בלשון כתפי פירושו שתים, פת בלשון אפריקי פירושו שתים.

29 ועוד שואלים על שיטת מדרש זו: אלא מעתה, נאמר "בסכת" "בסכת" "בסוכות", שלפי המסורת נאמרה פעמיים לשון יחיד "סכת", ופעם אחת לשון רבים "סוכות", ולמדו מכאן שצריך ארבע דפנות לסוכה, מדוע לא נאמר גם פה לפי אותה שיטה: אהני הועיל המקרא בלשון רבים ללמד על שש דפנות, ואהני והועילה המסורת ללמד על ארבע דפנות, אם כן חמשא דפנתא בעי למיעבד חמש דפנות צריך לעשות!