ביאור שטיינזלץ על זבחים פ״ג

1 והוציאו את הדם לעבר מזבח הזהב שבהיכל, והיזה עליו, כסדר האמור בעבודת יום הכיפורים ויקרא טז, יח, ואחר כך חזר והכניסן שוב לעבר הפרוכת, מהו דינו של דם זה?

2 וצדדי השאלה: האם נאמר כי הכא כאן מקום הפרוכת ומזבח הזהב ודאי חד מקום מקום אחד הוא, ההיכל, ולכן לא ייפסל הדם בהחזרתו למקום הפרוכת. או דילמא שמא כיון שלהולכת הדם למזבח הזהב יציאה קרינא ביה קוראים אנו בו בכתוב "ויצא אל המזבח", ויקרא טז, יח, הרי החזרתו למקום הפרוכת כהכנסה היא נחשבת, ונפסל בכך? שאלות אלה לא נפתרו ונשארו בתיקו תעמוד השאלה במקומה.

3 א שנינו במשנה שנחלקו חכמים במקרה שנכנס דם החטאת החיצונה אל ההיכל על מנת לכפר להזותו שם ובפועל לא כיפר בו, שלדעת ר' אליעזר הריהו נפסל, ולדעת ר' שמעון אינו נפסל עד שיזה ממנו. ובענין זה, תניא שנויה ברייתא, ר' אליעזר אומר: נאמר כאן: "וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש לא תאכל, באש תישרף" ויקרא ו, כג, ונאמר להלן בסדר עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים: "וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבאו לכפר בקדש" ויקרא טז, יז.

4 מה להלן, ביום הכיפורים, משמעו של "בבואו לכפר" הוא בשלב שעדיין לא כיפר, אף כאן, בפסולו של דם שנכנס לפנים, הלשון "לכפר בקדש" משמעה שנפסל הדם כבר בכניסתו להיכל, בזמן שעדיין לא כיפר.

5 ואילו ר' שמעון אומר: נאמר כאן "לכפר", ונאמר להלן בסוף סדר העבודה ביום הכיפורים: "ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת אשר הובא את דמם לכפר בקודש יוציא אל מחוץ למחנה ושרפו באש" ויקרא טז, כז, מה להלן כוונת הלשון "לכפר" — בשכבר כיפר, שהרי פר ושעיר של יום הכיפורים נשרפים לאחר שהוזה דמם, אף כאן כוונת הלשון "לכפר" — בשכבר כיפר, ואין עצם הכנסת הדם להיכל פוסלתו.

6 ומסבירים: במאי קמיפלגי במה הם חלוקים מה הבסיס למחלוקתם של ר' אליעזר ור' שמעון? מר סבר חכם זה, ר' אליעזר, סבור: דנין חוץ מחוץ דם חטאת חיצונה שאסור להכניסו להיכל, מן האיסור לכל אדם להיכנס להיכל, ואין דנין חוץ חטאת חיצונה מבפנים מפר ושעיר יום הכיפורים שדמם נכנס לקודש הקדשים.

7 ואילו מר סבר וחכם זה, ר' שמעון, סבור: דנין בהמה מבהמה חטאת חיצונה מפר ושעיר של יום הכיפורים, ואין דנין דין בהמה חטאת החיצונה מאדם שנאסר להיכנס.

8 ב עוד שנינו במשנה, ר' יהודה אומר: אם הכניס להיכל מדם חטאת חיצונה בשוגג — כשר. ומדייקים, הא אבל אם הכניס במזיד — פסול. ויש לדון בדבר: האם הוא פסול רק במקרה שהכניס הדם וכיפר זרק הדם בפנים, וכדעת ר' שמעון במשנתנו, או גם במקרה שהכניס את הדם ועדיין לא כיפר, וכדעת ר' אליעזר?

9 אמר ר' ירמיה: יש להביא ראיה ממה ששנינו בברייתא: ממשמע שנאמר בסדר העבודה ביום הכיפורים: "ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת אשר הובא את דמם לכפר בקודש יוציא אל מחוץ למחנה ושרפו באש... והשורף אותם יכבס בגדיו...." ויקרא טז, כז. מה תלמוד לומר מה בא ללמד הכתוב הנוסף "והשרף"?

10 מיד תוהים על עצם השאלה: מה תלמוד לומר "והשרף"?! והרי לגופיה איצטריך לגופו הוצרך, ללמדנו שהשורף את פר ושעיר יום הכיפורים נטמא בכך! אלא כך שואלת הברייתא: מה תלמוד לומר פעמיים, "פר החטאת" "שעיר החטאת"? והרי יכול היה לאמר "ואת פר ושעיר החטאת"!

11 לפי שאילו היה כתוב בו רק פעם אחת "חטאת" לא למדנו אלא לדינם של פר ושעיר של יום הכפורים שנשרפין על בית הדשן שהם מטמאין בגדים של הנושא אותם, ואולם שאר הקרבנות הנשרפין מנין לנו — תלמוד לומר "חטאת" "חטאת", לרבות כל החטאות הנשרפות, אלו דברי ר' יהודה.

12 ר' מאיר אומר: אינו צריך ללימוד מ"חטאת" "חטאת". אלא כך למדים: הרי הוא אומר בפסוק זה: "ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת... יוציא אל מחוץ למחנה" וכו', שאין תלמוד צורך לומר להזכיר לגביהם "אשר הובא את דמם לכפר בקודש", ואם כן מה תלמוד לומר "לכפר"? לימד על כל הקרבנות המתכפרים בפנים שהשורפן מטמא בגדים.

13 ויש לשאול: ור' יהודה, ש"לכפר" לא משמע ליה לו כמקור להלכה זו, מאי טעמא מה טעם הדבר? לאו האם לא משום דמיבעיא ליה שצריך אותה את המלה הזו לגזירה שוה, כדי ללמד שדם חטאת חיצונה שנכנס להיכל אינו נפסל אלא אם כיפר, וכשיטת ר' שמעון? ומכאן איפוא תשובה לשאלת הגמרא.

15 א משנה המזבח מקדש אף דבר פסול שעלה עליו, ואינו מקדש הכל אלא את הדבר הראוי לו. הלכה זו היתה הלכה מוסכמת, אלא שנחלקו חכמים ביחס להגדרה המדוייקת מה הוא "הראוי לו".

16 ר' יהושע אומר: כל הראוי לאישים, כל דבר שדרכו להישרף באש המזבח עולות ואימורים וכיוצא בהם — אם עלה על המזבח, הרי גם אם היה פסול לא ירד, כיון שהתקדש בעלייתו למזבח, והרי הוא קרב עליו, שנאמר בפרשת קרבן עולה: "היא העלה על מוקדה" ויקרא ו, ב, ללמד: מה עולה שהיא ראויה לאישים "על מוקדה" אם עלתה לא תרד אף כל דבר רגיל שהוא ראוי לאישים למזבח אם עלה לא ירד.

17 רבן גמליאל אומר: כל הראוי לעלות למזבח גם אם אינו נשרף באש המזבח — אם עלה לא ירד, אף שהוא פסול, שנאמר: "היא העלה על מוקדה על המזבח", ויקרא ו, ב, ללמד: מה עולה שהיא ראויה למזבח, אם עלתה לא תרד — אף כל דבר שהוא ראוי למזבח אם עלתה לא תרד.

18 ומעירים: אין הבדל למעשה בין דברי רבן גמליאל לדברי ר' יהושע אלא הדם והנסכים הפסולים, שאינם עולים לאישים אבל ניתנים על המזבח, שרבן גמליאל אומר: לא ירדו, שהרי ראויים למזבח, ור' יהושע אומר: ירדו.

19 ר' שמעון אומר: נסכים הבאים יחד עם הקרבן, ונפסלו, בין אם היה הזבח כשר ונסכים הבאים עמו פסולין כגון שנטמאו או שיצאו חוץ למקומם, ובין אם היו הנסכים כשלעצמם כשירים ואולם הזבח פסול ולכן גם הנסכים נפסלו, שהרי הם באים מחמת הזבח, אפילו זה וזה פסולין — בכל אלה, הזבח לא ירד, שכן המזבח קידשו, והנסכים ירדו.

20 א גמרא שנינו במשנה: המזבח מקדש את הראוי לו. ומדייקים, כלל זה בא למעט: דוקא את הראוי לו — אין כן, מקדש המזבח, ואילו את שאין ראוי לו — לא מקדש המזבח, ואף שעלה — ירד. ומעתה יש לברר: למעוטי מאי למעט את מה? אמר רב פפא: למעוטי למעט קמצין שקומצים הכהנים מן המנחות כדי להקטירם על המזבח, שלא קידשו אותם בכלי שרת קודם ההקטרה, ואינם ראויים עדיין למזבח.

21 מתקיף לה מקשה על כך רבינא: מאי שנא במה שונה דבר זה מדברי עולא? שאמר עולא: אימורי קדשים קלין החלקים המוקטרים על גבי המזבח שהעלן על המזבח לפני זריקת דמן, ועדיין אינם ראויים למזבח, בכל זאת לא ירדו, משום שנעשו לחמו של מזבח!

22 ומשיבים: יש לחלק, הנך אלה אימורים קודם שנזרק דם הקרבן, לא מיחסרו חסרים מעשה בגופייהו בגופם כדי לעשותם ראויים למזבח, ואינם צריכים אלא לזריקת הדם. ואילו הני אלה הקמצים מיחסרו חסרים מעשה בגופייהו בגופם עצמם קידוש בכלי, ולכן אינם בכלל הראוי למזבח.

23 ב שנינו במשנה כי ר' יהושע אומר: כל הראוי לאישים, למרות שנפסל להקרבה, אם עלה לא ירד, שנאמר: "היא העולה על מוקדה" ויקרא ו, ב לומר שדבר הראוי להישרף על המוקד הוא שלא ירד. ושואלים: ורבן גמליאל נמי גם כן, שלדעתו כל הראוי למזבח לא ירד, הכתיב הרי נאמר: "עלה על מוקדה"! ומשיבים: ההוא אותו פסוק לאהדורי להחזיר פוקעין חלקי קרבן שמחמת האש ניתקו ועפו מן המזבח הוא דאתא שבא, שצריך להחזיר אותם למוקד.

24 ושואלים: ואידך והתנא האחר, ר' יהושע הלכה זו שיש לאהדורי להחזיר פוקעין מנא ליה מנין לו? ומשיבים: נפקא ליה יוצאת, נלמדת לו הלכה זו ממה שנאמר "אשר תאכל האש את העולה על המזבח" ויקרא ו, ג שכוונתו: מה שכבר אכלה ממנו האש, אף שפקע — מחזירים אותו על המזבח.

25 ומבררים: ואידך והאחר, רבן גמליאל מה לומד הוא מכתוב זה? ההוא מיבעי ליה אותו כתוב נצרך לו ללמד: דווקא עכולי עולה חלקי קרבן שאחזה בהם האש ופקעו אתה מחזיר למזבח, ואי אין אתה מחזיר עכולי קטורת שנפלו ממזבח הזהב שבהיכל. דתני וכפי ששנה ר' חנינא בר מניומי בר' אליעזר בן יעקב: "אשר תאכל האש את העלה על המזבח" — מכאן למדים שעכולי עולה שנפלו אתה מחזיר למזבח, ואי אתה מחזיר עכולי קטורת.

26 ושואלים: ואידך והאחר, ר' יהושע, הרי לצורך עיכולי קטורת הוצרך כתוב זה, שאין מחזירים אותם. ומנין הוא לומד הלכה זו? ומשיבים: לאו ממילא שמע מינה האם לא מאליו אתה למד שעכולי עולה מהדרינן מחזירים למזבח? ומכאן הוא למד את שתי ההלכות.

27 ג שנינו במשנה שרבן גמליאל אומר: כל הראוי למזבח, אם עלה לא ירד, שהרי נאמר "העולה על מוקדה על המזבח" ויקרא ו, ב. ושואלים: ור' יהושע נמי, הכתיב גם כן, הרי נאמר: על המזבח" ולא רק "על מוקדה"! ומשיבים: ההוא מיבעיא ליה אותו פסוק נצרך לו ללמד כדי להסיק ממנו את עיקרה של ההלכה שהמזבח מקדש כל שעלה עליו, וכך נדרש הפסוק: מאי טעמא קאמר רחמנא מה טעם אומרת התורה כל הראוי למוקדה לא ירד — משום שמקדש אותו מזבח.

28 ושואלים: ואידך והאחר, רבן גמליאל מנין למד הוא דבר זה? ומשיבים: "מזבח" אחרינא כתיב אחר כתוב "כל הנוגע במזבח יקדש", שמות כט, לז, וממנו אנו למדים זאת. ושואלים: ואידך והאחר, ר' יהושע מה הוא למד משני כתובים שנאמר בהם "מזבח"? ומשיבים: חד להיכא אחד נצרך להיכן, למקרה שהיתה לה שעת הכושר זמן שהיתה כשירה לעלות למזבח ואחר כך נפסלה, כגון בשר שנטמא, וחד להיכא ואחר להיכן, למקרה שלא היתה לה מעולם שעת הכושר, כגון קרבן שנפסל בשחיטתו, ללמד שגם הוא לא ירד.

29 ושואלים: ואידך והאחר, רבן גמליאל מנין לו שגם זה שלא היתה לו שעת הכושר, אם עלה למזבח לא ירד? ומשיבים: כיון שפסולין נינהו הם ובכל זאת רבינהו רחמנא ריבתה אותם התורה שלא ירדו, לא שנא אינו שונה אם היתה לו שעת הכושר, לא שנא אינו שונה אם לא היתה לו שעת הכושר.

30 ד שנינו במשנה: ר' שמעון אומר לגבי נסכים הבאים עם הזבח: בין אם היה הזבח כשר והנסכים פסולים, ובין אם היו הנסכים כשרים כשלעצמם אך הזבח פסול, הזבח לא ירד והנסכים ירדו. ובטעם הדבר תניא שנויה ברייתא, ר' שמעון אומר: בכתוב ממנו למדנו כי קרבן פסול שעלה על המזבח לא ירד נאמר: "היא העולה על המזבח" ויקרא ו, ב, ויש ללמוד מכאן: מה עולה הבאה בגלל עצמה, אף כל הבאין בגלל עצמן. יצאו מכלל זה נסכים הבאין בגלל זבח ולא כקרבן לעצמם, שאינם בכלל אלה שלא ירדו.

31 ה ועוד שנויה ברייתא בענין משנתנו, ר' יוסי הגלילי אומר: מתוך שנאמר "כל הנגע במזבח יקדש" שמות כט, לז, שומע אני לכאורה שהמזבח מקדש כל שעלה עליו, בין שהוא ראוי ובין שאינו ראוי — תלמוד לומר בפסוק שלאחריו: "וזה אשר תעשה על המזבח כבשים" שמות כט, לח ללמדנו: מה כבשים ראויין למזבח, אף כל שהוא ראוי למזבח. ר' עקיבא אומר: נאמר בכתוב שבספר ויקרא: "היא העולה על המזבח" ויקרא ו, ב, ללמד: מה עולה ראויה למזבח — אף כל ראויה.

32 ושואלים: מאי בינייהו מה ההבדל ביניהם למעשה? אמר רב אדא בר אהבה: עולת העוף פסולה איכא בינייהו יש ביניהם, מר מייתי לה חכם זה, ר' עקיבא, מביא לומד אותה ממה שנאמר "עולה", ואם כן אף עולת העוף פסולה בכלל זה, ואם עלתה על המזבח לא תרד. ומר מייתי לה וחכם זה, ר' יוסי הגלילי, מביא אותה ממה שנאמר "כבשים", ומכאן שרק בבהמה פסולה הדין כן.

33 ושואלים: ולמאן דמייתי לה ולמי שמביא אותה מ"כבשים", הכתיב הרי נאמר גם: "עלה"! ומשיבים: לשיטתו, אי כתיב אם היה נאמר רק "כבשים" ולא כתיב היה נאמר "עולה", הוה אמינא הייתי אומר אפילו נפסלו מחיים אם עלו לא ירדו, לכן כתב רחמנא כתבה התורה "עולה", לומר שמדובר במה שעולה על המזבח, ולא בכבשים חיים.

34 ושואלים: ולמאן דמייתי לה ולשיטת מי שמביא לו לדין זה מקור מ"עולה", הא כתיב הרי נאמר: גם "כבשים"! ומשיבים: אי כתיב אם היה נאמר רק "עלה" ולא כתיב היה נאמר "כבשים", הוה אמינא הייתי אומר שכל דבר שראוי לעלות על המזבח בכלל זה, אפילו מנחה, לכן כתב רחמנא כתבה התורה "כבשים", לומר שרק בקרבנות מן החי מדובר, ולא במנחות.

35 ושואלים: מאי איכא מה, איזה הבדל יש בין שיטת הני תנאי תנאים אלה שבברייתא, ר' יוסי הגלילי ור' עקיבא, להני תנאי דמתניתין לאותם התנאים של משנתנו? אמר רב פפא: לגבי קמצים של מנחות שקדשו בכלי ונפסלו איכא בינייהו יש ביניהם הבדל, לתנאי דידן לשיטת התנאים שלנו של משנתנו — לא ירדו, שהרי ראויים הם למזבח ולאישים. לתנאי דמתניתא לשיטת התנאים של הברייתא — ירדו, שלשיטת שניהם, רק בעלי חיים אמורים בענין זה.

36 ובסיכום דעות התנאים בענין זה, ריש לקיש אמר: מנחה הבאה בפני עצמה, כקרבן בפני עצמו, ולא כנספחת לזבח, ונפסלה, לדברי כולן — לא תרד, לדעת ר' יהושע ורבן גמליאל — משום שהיא ראויה לאישים, ולדעת ר' שמעון — משום שהיא באה בפני עצמה. אבל לדברי ר' יוסי הגלילי ור' עקיבא —