1ודוחים: וליטעמיך ולטעמך, לשיטתך הבאה להוכיח מכלל זה שבמשנה כדעת ר' יוחנן, הכלל ששנינו לעומתו: "כל שלא היה פסולו בקודש מטמא בבית הבליעה" לאיתויי מאי להביא, לרבות מה הוא בא, לדעת ר' יוחנן? מליקה של איזה מן הפסולים?2אלא כללים אלו באו לרבות פסולים אחרים שלא נשנו במפורש במשנה: רישא הכלל שבתחילה "כל שפסולו בקודש" — לאיתויי להביא, להוסיף שחיטת עוף קדשים בפנים, שאף היא אינה מטמאה בבית הבליעה. ואילו סיפא הכלל שבסוף "כל שלא היה פסולו בקודש" — לאיתויי להביא, להוסיף מליקת חולין בחוץ, שהיא מטמאה בבית הבליעה.3ומעירים: תניא כוותיה שנויה ברייתא כמותו, כשיטתו של ר' יוחנן: מלקה זר, וכן אם מלקה כהן הפסול לעבודה, וכן הפיגול עוף שנעשה במחשבת חוץ לזמנו, והנותר מבשר העוף למחר, והטמא בשר העוף שנטמא — אף שאסורים באכילה ובהקרבה, אין מטמאין בבית הבליעה.4אמר ר' יצחק: שמעתי שתים הלכות, אחת בענין קמיצת זר שקמץ הזר את הקומץ מן המנחה להקטירו, ואחת בענין מליקת זר, שאף ששתיהן פסולות, אחת אם עלתה למזבח תרד, ואחת לא תרד, ואולם לא ידענא איני יודע באיזו מהן נאמרה הלכה זו ובאיזו נאמרה הלכה זו. אמר חזקיה: מסתברא מסתבר לומר שקמיצה שנעשתה על ידי זר — תרד, ואילו מליקה שנעשתה על ידי זר — לא תרד.5ושואלים: מאי שנא במה שונה מליקה שנעשתה על ידי זר שלא תרד, שכן ישנה בבמה, כשלא היה משכן או מקדש, שאין שם צורך בכהן, אם כן קמיצה בזר נמי גם כן לא תרד, שכן ישנה בבמה!6וכי תימא ואם תאמר שאין קמיצה בבמה משום שאין מנחה נוהגת בבמה — הרי לשיטה זו אין הקרבת עופות נמי גם כן נוהגת בבמה, ואין איפוא מליקה בבמה!7שכן אמר רב ששת: לדברי האומר יש מנחה בבמה — יש עופות בבמה, לדברי האומר אין מנחה בבמה — אין עופות בבמה, מאי טעמא מה טעם הדבר? שכך נאמר בענין הקרבנות שהוקרבו בהר סיני קודם שהוקם המשכן: "ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים" שמות כד, ה, והלשון "זבחים" יש בה הדגשה כפולה: "זבחים" — ולא מנחות, "זבחים" — ולא עופות!8אלא אימא אמור שאף שנהגו גם מליקה וגם קמיצה בבמה, ממליקה בבמה יש ללמוד לענין מליקה במקדש, ואולם מקמיצה בבמה אין ללמוד קמיצה במקדש, ששני עניינים שונים הם, שהרי אין קידוש בכלי שרת במנחה בבמה שאין צורך להניח את קומץ המנחה בכלי שרת לקדשו, ואילו במקדש חובה לעשות כן.9א שנינו במשנה שאם מלק בשמאל או בלילה אינן מטמאות בבית הבליעה. ועוד בענין זה תנו רבנן שנו חכמים: יכול תהא מליקה פסולה, כגון שנעשתה בשמאל, או בלילה, שהיא לפנים במקדש מטמאה בגדים בבית הבליעה כדין נבלת העוף? תלמוד לומר בענין נבלת העוף: "וכל נפש אשר תאכל נבלה וטרפה... וטמא עד הערב" ויקרא יז, טו, וזו שנמלקה בשמאל או בלילה אין היא בכלל "נבילה", ואינה מטמאה.10ותמהים: ומדוע לא נאמר שהא נמי זו גם כן נבלה היא, ותטמא בבית הבליעה! אלא יש להבין כך: תלמוד לומר "נבילה וטריפה" ויקרא יז, טו, וטריפה הוזכרה כאן כדי ללמדנו במי נוהגת טומאת נבילה: מה טריפה הריהי דבר שאין מתרת את האיסור, שאין עצם היטרפות העוף מתיר כל איסור שיש בו, אף כל דרך המתה של העוף שאין מתרת את האיסור הריהי בכלל טומאת נבילה.11יצא מכלל זה כל מליקה שהיא נעשית לפנים במקדש, ואפילו זו שנעשתה בידי הפסול לעבודה או בלילה, שהואיל והיא מתרת את האיסור, שהרי אם עלתה לא תרד, וקודם המליקה לא היתה ראויה לכך — אין מטמא בגדים בבית הבליעה.12הביא נכנס בכלל זה של המטמאים בבית הבליעה המולק ק"ץ חפ"ץ = ק דשים בחו ץ, ח ולין בפ נים ובחו ץ. סימן לדינים הבאים קדשים בחוץ, ומולק חולין בין מבפנים בין מבחוץ, הואיל ואין מתירין את האיסור, שהרי אף עתה אסורים הם בהקרבה — מטמאין בגדים בבית הבליעה.13ועוד בענין טומאת בית הבליעה תניא אידך שנויה ברייתא אחרת: יכול תהא שחיטת עוף של חולין לפנים במקדש, ושחיטת עוף של קדשים, בין מבפנים ובין מבחוץ — מטמאה בבית הבליעה? תלמוד לומר בדינה של טומאה זו: "נבלה" ויקרא יז, טו, ואלו שנשחטו אין הם בכלל "נבילה" שתטמא.14ותמהים: ובאמת, מדוע לא נאמר שהא שחיטה זו שנעשתה שלא כהלכתה נמי גם כן נבלה היא! אלא תלמוד לומר: "נבילה וטריפה" ויקרא יז, טו, והזכרת טריפה בפסוק זה באה ללמדנו במי נוהגת טומאת בית הבליעה: מה טריפה הריהי שווה באיסורה בפנים כבחוץ, שכאן וכאן היא אסורה, אף כל שהן שוות לאיסורן בפנים כבחוץ הריהן בכלל המטמאות בבית הבליעה.15יצא מכלל זה שחיטת חולין בפנים, וכן שחיטת קדשים בין מבפנים בין מבחוץ, הואיל ולא שוו לאיסור בפנים כבחוץ — אין מטמאין בגדים אבית הבליעה.16ושואלים: בשלמא נניח חולין לא שוו בפנים כבחוץ, שהרי עופות חולין שנשחטו בחוץ כדינם — בוודאי כשרים, ואילו חולין שנשחטו בפנים — אסורים, אלא שחיטת עוף קדשים, הרי אידי ואידי אלו ואלו, בחוץ ובפנים פסולין נינהו הם!17אמר רבא: שחיטת עוף קדשים בחוץ אינה נלמדת מכתוב זה, אלא סברה היא: אם הועילה נחשבת לו לעוף שחיטת חוץ כשחיטה כשירה, עד כדי לחייבו כרת עליה משום שחיטת חוץ ראה להלן זבחים קז,א, לא תועיל תיחשב לו לשחיטה כשירה כדי לטהרה בכך מידי טומאת נבילה?18ולפי זה, כך יש להבין את הברייתא: אשכחן מצאנו ששחיטת קדשים בחוץ אינה מטמאה, ואולם שחיטת קדשים בפנים מנלן מנין לנו שאינה מטמאה? ועל כך משיבה הברייתא — הואיל ולא שוו שחיטת קדשים בפנים כבחוץ, שהרי כפי שלמדנו מסברה, שחיטת קדשים בחוץ שחיטה כשירה היא לחייבו כרת ואינה מטמאה, וכלל הוא שכל שלא שוו בחוץ ובפנים אינם מטמאים.19ושואלים: אי הכי אם כך, מלק קדשים בחוץ נמי גם כן לא יטמאו, שהרי לא שוו שוים באיסורם בפנים כבחוץ, שמליקה בפנים כשירה היא. אבל במשנה שנינו שהם מטמאים!20אמר רב שימי בר אשי: דנין לטהר דבר שנעשה שלא בהיכשרו שחיטת עוף קדשים בפנים מדבר שנעשה שלא בהיכשרו שחיטת עוף קדשים בחוץ, ואין דנין לטהר דבר שנעשה שלא בהיכשרו מליקת קדשים בחוץ מדבר שנעשה בהיכשרו מליקת קדשים בפנים, שהרי יש לומר כי דווקא משום שנעשה הדבר בהכשרו אינו מטמא.21ושואלים על כלל זה: והאם אכן לא למדים דבר שלא בהכשרו מדבר שבהכשרו? והתניא והרי שנויה ברייתא: מנין לבשר הקרבן שיוצא מהעזרה ונפסל בכך, שאם בכל זאת עלה על המזבח דינו שלא ירד מן המזבח — שהרי היוצא כשר בבמה, שאין שם תחום מסויים להקרבה. ואם כן, למדים להכשיר דבר שנעשה שלא כראוי במקדש מדבר שנעשה כמצוותו יוצא בבמה!22ומתרצים: התנא המכשיר את היוצא, באמת אינו לומד דין זה מבמה, אלא על הכתוב "זאת תורת העולה" ויקרא ו, ב שריבה הוסיף הכתוב בלשון כוללת זו, שכל העולה על המזבח לא ירד, סמיך ליה סמך לו, למד, עיקר לימודו היה ממקרא זה. ואין הראיה מבמה אלא כאסמכתא בלבד.23ב משנה מלק הכהן את העוף כראוי, ולאחר מכן נמצאת שהיא טריפה, שיש בעוף מכה או מחלה שהוא עתיד למות ממנה, והריהו פסול להקרבה ואסור באכילה לכהנים, ר' מאיר אומר: כזית ממנו אינו מטמא בבית הבליעה כשאר נבלת העוף, שכן המליקה הוציאתו מכלל נבילה.24ר' יהודה אומר: הריהו כשאר נבלת העוף, וכזית ממנו מטמא בבית הבליעה.25אמר ר' מאיר בטעם שיטתו, קל וחומר הוא: ומה אם נבלת בהמה שחמור דינה, שהרי היא מטמאה במגע ובמשא כלומר, את הנוגע בה ואת הנושא אותה ויקרא יא, לט— מ, שחיטתה מטהרת את טריפתה מטומאתה, שאם נמצא לאחר השחיטה שהיא טריפה — אינה מטמאה טומאת נבילה, נבלת העוף שקל דינה, שהרי כזית ממנה אינו מטמא במגע ובמשא — אלא רק כשהוא מצוי בבית הבליעה, אינו דין שתהא שחיטתו מטהרת את טריפתו מטומאתו?26ומעתה, לאחר שלמדנו שהשחיטה מטהרת את עוף הטריפה, יש ללמוד כך: מה מצינו כשם שמצאנו בשחיטתו שהיא מכשרתה לאכילה ומטהרת את טריפתו מטומאתו — אף מליקתו שהיא מכשרתו באכילה של קדשים נאמר כן, שתטהר טריפתו מידי טומאתו.27ואילו ר' יוסי אומר: אף שיש ללמוד מבהמה ששחיטה מטהרת את העוף מטומאתו, מכל מקום יש לדון על כך ככל דבר הנלמד מחבירו בקל וחומר, ולומר: דיה לטריפת העוף שיהא דינה כדין נבלת בהמה טריפה, ולכן שחיטתה מטהרתה מלטמא, ולא מליקתה.28א גמרא שנינו במשנתנו שר' יוסי השיב על לימודו של ר' מאיר בטענת "דיו לבא מן הדין להיות כנדון", שבלימוד בדרך קל וחומר אין מחמירים על הלמד יותר מן המלמד. ושואלים: והאם ר' מאיר לא דריש אינו דורש אין הוא מסייג דרשת קל וחומר בטענת "דיו לבא מן הדין להיות כנדון"? והא והרי כלל זה של "דיו" דאורייתא מן התורה הוא!29דתניא שכן שנויה ברייתא בביאור המדות שהתורה נדרשת בהן: מה ששנינו שהתורה נדרשת מדין קל וחומר, כיצד מנין לנו? שכן נאמר במרים אחות משה, לאחר שננזפה על ידי ה' ונצטרעה: "ויאמר ה' אל משה ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים, תסגר שבעת ימים מחוץ למחנה" במדבר יב, יד. כלומר, אם אביה היה גוער בה דינה בנידוי שבעה ימים — קל וחומר כשגער בה הקב"ה. ויש לתמוה: אם בדרך קל וחומר, הנזופה לשכינה ראוי לה להיות מורחקת ארבעה עשר יום! אלא דיו לבא מן הדין הנזוף על ידי השכינה להיות כנדון הנזוף על ידי אביו.30אמר ר' יוסי בר' אבין בתשובה: אף שר' מאיר דורש מידה זו של "דיו", והיה מקום לומר כן אף בהלכה זו של מליקת עוף טריפה, מכל מקום קרא אשכח וקדרש מקרא אחר מצא ודרש, שכן נאמר בסוף פרשת טומאת נבילות:31"זאת תורת הבהמה והעוף" ויקרא יא, מו, ומשמע: תורה אחת לשניהם. ויש לדון בדבר: וכי באיזו תורה שוותה נבלת בהמה לנבלת עוף ונבלת עוף לנבלת בהמה? והלא דינם שונה זה מזה, שכן נבלת בהמה מטמא במגע ובמשא, ואילו נבלת עוף אינו מטמא במגע ובמשא! ומן הצד האחר, נבלת עוף מטמא בגדים בהיות כזית ממנה בבית הבליעה, ואילו נבלת בהמה אינה מטמאה בגדים כשהיא בבית הבליעה!32לא באה השוואה זו אלא לומר לך כלל זה: מה בהמה — דבר שמכשירה לאכילה שחיטתה מטהר טריפתה מטומאתה, אף עוף, דבר שמכשיר אותו באכילה שחיטה ומליקה מטהר את טריפתו מטומאתו.33ושואלים: ור' יהודה מאי טעמא מה טעם, מאין למד ששחיטה אינה מוציאה עוף טריפה מידי טומאת בית הבליעה? ומשיבים: קרא אשכח וקדרש מקרא מצא ודרש, שכן נאמר בדין טומאת בית הבליעה בנבלת העוף: "וכל נפש אשר תאכל נבלה וטריפה... וטמא עד הערב" ויקרא יז, טו, ועל כך אמר ר' יהודה: "טרפה" למה נאמרה במקרא זה? שכן אם מדובר באוכל טריפה בזמן שהיא עדיין חיה — הרי "נבילה" אמורה בטומאת בית הבליעה, כלומר, דווקא זו שכבר מתה. ואם מדובר באוכל כזית מן הטריפה שאינה חיה לאחר שמתה — הרי היא בכלל "נבילה" האמורה כבר! אלא לא נאמר "טריפה" אלא להביא לרבות את האוכל כזית מן הטריפה ששחטה קודם שמתה, שאף היא מטמאה כנבילה.34אמר ליה לו רב שיזבי: אלא מעתה, להסבר זה, יש לדון במה דכתיב שנאמר באיסור חלב של בהמה: "וחלב נבלה וחלב טריפה יעשה לכל מלאכה" ויקרא ז, כד, ומשם למדו כי חלב נבילה אינו טמא כבשרה —35התם נמי נימא שם גם כן נאמר כדרך שדן ר' יהודה, ובאופן זה: "חלב טריפה" למה נאמר? אם מדובר בטריפה בזמן שהיא עדיין חיה — הרי "נבילה" אמורה, שחלבה טהור למרות שבשרה טמא, וכל שכן שיהא הדין כן בחלב טריפה חיה, שבשרה עצמו טהור. ואם מדובר בחלב טריפה שאינה חיה לאחר שמתה — הרי היא בכלל "נבילה" האמורה כבר, שחלבה טהור! אלא לא נאמר "טריפה" אלא להביא לרבות טריפה ששחטה, להשמיענו שחלבה טהור. אלא שמכלל זה משמע כי אנו מניחים שהיא עצמה, בשרה של הטריפה שנשחטה, מטמאה, ולכן יש צורך לחדש שחלבה טהור. וכי יכול אתה לומר כן?36והאמר והרי אמר רב יהודה אמר רב, ואמרי לה במתניתא תנא ויש אומרים שבברייתא שנה כך על הנאמר בטומאת נבילה: "וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב" ויקרא יא, לט. ולשון "מן הבהמה" מורה שלא כל הבהמות בכלל טומאה זו, מקצת בהמה מטמאה, ומקצת בהמה אינה מטמאה. ואיזו זו שאינה מטמאה — זו טריפה ששחטה!37אלא, בהכרח, לשון "טרפה" האמור בטהרת חלב נבילה, לא באה לרבות חלב טריפה שנשחטה, אלא מיבעי ליה למעוטי הוצרך לו למעט בהמה טמאה, לומר שאין חלבה טהור, כי לשון "טריפה" באה ללמד שבכלל כתוב זה רק מי שיש במינה איסור טריפה, שהיא הבהמה הטהורה. יצתה יצאה זו, הבהמה הטמאה, שאין במינה איסור טריפה, שהרי ממילא היא אסורה.38אם כן, הכא נמי כאן גם כן לענין טומאת נבלת העוף, נאמר כי לשון "טריפה" ויקרא יז, טו באה למעוטי למעט נבלת עוף טמא שאינה מטמאת, שכן אין במינו טריפה. ולא כפי שפירשו בשם ר' יהודה, לרבות טריפת העוף ששחטה!39ומשיבים: דין נבלת עוף טמא שאינה מטמאה, לשיטת ר' יהודה מ"נבלה" האמורה במקום אחר נפקא ליה יוצא, נלמד לו.40דתניא שכן שנויה ברייתא, ר' יהודה אומר: יכול תהא נבלת עוף טמא מטמאה בגדים בבית הבליעה? תלמוד לומר בדין טומאת נבלת העוף: "נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה" ויקרא כב, ח — טומאה זו נוהגת במי שאיסורו משום בל תאכל נבילה, שאסור לאוכלו מחמת שלא נשחט כראוי, יצא זה, העוף הטמא, שאין איסורו משום בל תאכל נבילה, אלא משום בל תאכל טמא. ולכן דורש ר' יהודה "טריפה" האמורה בתחילה ויקרא יז, טו לרבות טריפה ששחטה, ללמד שהיא מטמאה בבית הבליעה.
