ביאור שטיינזלץ על זבחים צ״ג

1 ועוד בענין זה בעא מיניה שאל ממנו רמי בר חמא מרב חסדא: אם ניתז דם החטאת על בגד טמא ונטמא בכך, ונפסל להזאה, מהו דינו, האם חייב בכיבוס? אמר רב הונא בריה בנו של רב יהושע: מדקמיבעיא ליה הכי מכיון שנשאלה לו לרמי בר חמא כך, כשהדם נטמא כאשר ניתז על הבגד, ולא שאל על מקרה של דם שכבר היה טמא קודם שניתז על הבגד, שמע מינה למד מכאן שהוא סבור כי גם אם היתה לה לחטאת שעת הכושר ורק לאחר מכן נפסלה — אין דמה טעון כיבוס, והשאלה שלו היתה איפוא: האם

2 הני מילי דברים אלה אמורים דווקא כאשר היו הדברים בזה אחר זה, שתחילה נפסלה החטאת, ואחר כך ניתז דמה על הבגד, אבל אם התרחשו הדברים בבת אחת כגון במקרה זה, בו ניתז הדם על הבגד ונטמא בו זמנית — לא, וחל דין כיבוס על הדם. או דלמא שמא לא שנא אינו שונה אם היו הדברים בבת אחת או בזה אחר זה, אלא הואיל ונפסל הדם כשהוא נוגע בבגד — אינו ראוי לכיבוס? אמר ליה לו רב חסדא לרמי בר חמא בתשובה לשאלתו: פתרון השאלה תלוי בפלוגתא מחלוקת של ר' אלעזר ורבנן אליבא לפי שיטת רבה בהסבר מחלוקת זו, וכדקא מתריץ וכפי שמתרץ, מיישב אביי את הדברים.

3 דתניא שכן שנויה ברייתא, ר' אלעזר אומר: מי חטאת הבאים לטהר אדם מטומאת מת, שנטמאו, בכל זאת הריהם מטהרין את האדם מטומאתו. וראיה לדבר, שהרי אשה נדה שנטמאה בטומאת המת, מזין עליה ממי החטאת אף שהיא טמאת נדה, ומי החטאת נטמאים כשהם נוגעים בה.

4 ואמר רבה: אף על פי שלכאורה אין הדברים דומים, שהרי בנדה לא נטמאו מי החטאת קודם שנגעו בגופה, ואין מכאן ראיה למי חטאת שנטמאו קודם לכן — ר' אלעזר סבור שמי החטאת נטמאו עוד קודם שטיהרו את הנדה, כשהיו מעל גופה, שכן בשיטת ר' עקיבא רבו אמרה, שכך אמר ר' עקיבא: העברת כלי של מי חטאת על גבי מקום טמא — כאילו מונח הכלי באותו מקום דמי נחשב הוא, ומי החטאת נטמאים. ומנין שכך סבור ר' עקיבא?

5 דתנן שכן שנינו במשנה: היה אדם טהור עומד חוץ מעבר לתנור שהתנור מפריד בינו לבין קיר הבית, ושרץ מטמא מונח בתנור, והושיט האדם את ידו לחלון שבקיר הבית ונטל את הלגין כלי ובו מי חטאת והעבירו מעל פי התנור המצוי בחלקו העליון של התנור — ר' עקיבא מטמא את מי החטאת שבלגין, אף שלא הונח הלגין על התנור, אלא רק עבר מעליו, וחכמים מטהרין. ולשיטת רבה, בהא פליגי בזה הם חלוקים, שר' עקיבא סבר סבור כי הכלי ובו מי החטאת הריהו כמונח עליו דמי נחשב, ורבנן סברי וחכמים סבורים: לאו לא כמונח דמי נחשב. ור' אלעזר בענין הזאה על נדה, סבור כר' עקיבא, ולכן הוא מוכיח את דבריו ממי החטאת שנטמאו כשעברו מעל הנדה.

6 ואיתיביה והקשה לו אביי לרבה על הסברו זה ממה ששנינו בברייתא: אף על פי שר' עקיבא מטמא את מי החטאת כשהם מונחים בלגין קודם הזאה, מודה ר' עקיבא בהזאה עצמה, שאם תוך כדי הזאה על טמא מת העבירה מעל כלי חרס טמא, או מעל גבי משכב ומושב טמא — שהיא טהורה, משום שאין לך דבר שמטמא את מה שנמצא בחלל שלמעלה ממנו כלמטה, אלא רק כזית מן המת, ושאר כל המאהילין המטמאים דבר המאהיל עליהם. ומעירים: לשון "כל המאהילין" באה לאיתויי לרבות אבן המנוגעת בצרעת הבתים, שאף היא מטמאה באוהל!

7 אלא אמר אביי הסבר אחר במחלוקת ר' עקיבא וחכמים: דכולי עלמא לדעת הכל כלי ובו מי חטאת העובר על מקום טמא — לאו לא כמונח דמי נחשב, והכא בהא קמיפלגי וכאן בזה הם חלוקים שר' עקיבא סבר: גזרינן גוזרים אנו טומאה על הכלי העובר שיהא טמא שמא ינוח הכלי על התנור, שאז הוא נטמא בוודאות. ורבנן סברי וחכמים סבורים: לא גזרינן אין אנו גוזרים גזירה זו. ומודה ר' עקיבא במי הזאה שעברו מעל דבר טמא, שאין מקום לגזירה זו, שהרי כיון דנפק נפק כיון שיצא מתחת ידו של הכהן, כבר יצא ושוב אין הוא יכול להניחה היכן שירצה, ולכן אין חשש שיניחנה במקום הטמא.

8 ושואלים: לפי הסבר זה של אביי, נמצא כי לדעת הכל, מי חטאת שהוזו על הנדה, אינם נטמאים קודם שהם מטהרים אותה, ואם כן ר' אלעזר ורבנן וחכמים, שנחלקו האם מי חטאת שנטמאו מטהרים, במאי קמיפלגי במה הם חלוקים? אמר אביי: בשאלה האם דנין למדים דינה של טומאה קדומה קודמת כגון מי חטאת שנטמאו מתחילה, מטומאה שחלה על מי החטאת באותה שעה שהם מטהרים כפי שהוא בנדה שמזים עליה קמיפלגי הם חלוקים.

9 מר סבר חכם זה, ר' אלעזר, סבור: דנין, והם מטהרים כמותם, ומר סבר וחכם זה, חכמים, סבור: אין דנין. והוא מה שהשיב רב חסדא על שאלת רמי בר חמא לענין דם חטאת שניתז על בגד טמא, ששאלה זו תלויה במחלוקת זו של ר' אלעזר וחכמים: לר' אלעזר דינו של דם שנטמא בשעת מגע בבגד כדינו של דם שנטמא קודם לכן, ואינו טעון כיבוס. ולדעת חכמים אין למדים זה מזה, ולכן כשנטמא בשעת המגע בבגד הריהו טעון כיבוס.

10 רבא אמר: אין להוכיח מכאן לענייננו, שכן דכולי עלמא לדעת הכל אין דנין טומאה קדומה מטומאה שבאותה שעה, וגם לא לדעת ר' אלעזר.

11 והכא וכאן, שנחלקו האם יש ללמוד מנדה שנטהרת בהזאה, שמי חטאת שנטמאו מטהרים, בהא קמיפלגי בזה הם חולקים, ר' אלעזר סבר סבור: הזאה של מי חטאת צריכה שיעור, ומכל מקום מצטרפין מצרפים להזאות יחד, להשלים לשיעור הזאה כדי לטהר את הטמא. ולכן אם בהזאה הראשונה על הנדה לא היה שיעור הזאה, הרי כבר נטמאה אותה הזאה. והואיל ולדעת ר' אלעזר היא מצטרפת להזאה השניה לטהר את הנדה, נמצא שמי חטאת שנטמאו מטהרים את הנדה. ואילו רבנן סברי חכמים סבורים שהזאה אין צריכה שיעור, ובהזאה הראשונה כבר נטהרת הנדה, והרי זו טומאה שחלה על מי החטאת באותה שעה שהם מטהרים. ואין ללמוד ממנה למקרה בו היו טמאים מתחילה.

12 א שנינו במשנה: חטאת פסולה אין דמה טעון כיבוס, בין שהיתה לה שעת הכושר קודם שנפסלה, ובין שלא היתה לה שעת הכושר. ובענין זה תנו רבנן שנו חכמים: זה שנאמר בדין כיבוס דם החטאת: "ואשר יזה מדמה על הבגד" ויקרא ו, כ בא למעט: דווקא כשהוזה מדם חטאת כשירה, ולא מדם חטאת פסולה. ר' עקיבא אומר: יש להבחין: אם היתה לה שעת הכושר שהיתה כשרה בשלב כלשהו, ונפסלה — דמה טעון כיבוס, לא היתה לה כלל שעת הכושר, ונפסלה — אין דמה טעון כיבוס.

13 ור' שמעון אומר: אחד זה ואחד זה, גם זו שהיתה לה שעת הכושר, מאחר שנפסלה — אין דמה טעון כיבוס. ושואלים: מאי טעמא מה הטעם של ר' שמעון? ומשיבים: כתיב נאמר בפרשת החטאת, שנזכר בה דין כיבוס הדם: "כל זכר בכהנים יאכל אותה" ויקרא ו, כב, וכתיב ונאמר עוד באותה פרשה "מדמה" ויקרא ו, כ, הרי אלו שני מיעוטים: חד מקרא אחד בא למעט להיכא למקום שהיתה לו לדם החטאת שעת הכושר, ואחד למקרה שלא היתה שעת הכושר.

14 ור' עקיבא, מה הוא משיב לכך? לדעתו יש רק מיעוט אחד לחטאת פסולה, הנלמד מהכתוב "מדמה" והוא מלמד על זו שלא היתה לה כלל שעת הכושר. ואילו המיעוט הנלמד מ"אתה" בא ללמד בענין מריקה ושטיפה של כלי נחושת שבושלה בו החטאת — פרט לתרומה, שאם נתבשלה — אין בכלי שנתבשלה בו דין מריקה ושטיפה. ור' שמעון שאינו דורש כך, הרי זה לטעמיה לטעמו, לשיטתו, שאמר: קדשים קלים שנתבשלו אין טעונין דין מריקה ושטיפה כפי שיבואר להלן זבחים צו,ב, וכל שכן תרומה. ולפיכך אין צורך בכתוב מיוחד למעט תרומה מדין זה, ולכן הוא ממעט מ"אותה" חטאת פסולה.

15 ב משנה ניתז דם החטאת מן הצואר של הבהמה על הבגד — אינו טעון כיבוס. נתקבל הדם בכלי וניתן על המזבח, וניתז מן הקרן ומן היסוד על הבגד — אינו טעון כיבוס, שהרי כבר הוזה הדם ונתקיימה מצוותו. אם נשפך הדם מצוואר הבהמה על הרצפה קודם שנתקבל בכלי, ואספו הכהן וניתז הדם על הבגד — אין הדם טעון כיבוס. אין דם הנבלע בבגד טעון כיבוס אלא דם שנתקבל בכלי שרת, וראוי ועומד להזאה.

16 ג גמרא ומביאים מקור לדינים שהובאו במשנתנו. תנו רבנן שנו חכמים: יכול ניתז דם מן הצואר על הבגד יהא טעון כיבוס? תלמוד לומר בענין זה: "אשר יזה" ויקרא ו, כ, לא אמרתי לך דין זה של כיבוס אלא בדם הראוי להזאה בלבד, שנתקבל בכלי. ועוד תניא אידך שנויה ברייתא אחרת: יכול ניתז מן הקרן ומן היסוד יהא טעון כיבוס? תלמוד לומר: "אשר יזה" ויקרא ו, כ — פרט לזה שכבר הוזה.

17 ד שנינו במשנה: נשפך הדם על הרצפה ואספו הכהן, וניתז על הבגד — אינו טעון כיבוס. ועוד שנינו: אין טעון כיבוס אלא דם שנתקבל בכלי וראוי להזאה.

18 ויש לשאול: הא הלכה זו, שאין טעון כיבוס אלא דם שהתקבל בכלי וראוי להזאה, תו עוד בנוסף למה לי? והרי כבר שנינו שאם נשפך הדם מן הצואר על הרצפה אינו טעון כיבוס! ומשיבים: אין זו הלכה נוספת, אלא מה טעם קאמר אומר התנא: מה טעם נשפך הדם על הרצפה ואספו אין טעון כיבוס? לפי שאין טעון כיבוס אלא דם שנתקבל בכלי וראוי להזייה.

19 א עוד שנינו במשנה, שאין דין כיבוס בגד אלא בדם חטאת הראוי להזאה. ושואלים: למעוטי מאי למעט מה באה הלכה זו? והרי כבר אמרנו שאין דם פסול טעון כיבוס! ומשיבים: למעוטי למעט אם קיבל הכהן דם מן הקרבן פחות מכדי שיעור הזייה בכלי זה, ופחות מכדי הזייה בכלי זה, ועירב את שני הדמים, שאף שעתה יש בהם שיעור הזאה אין הדם נחשב ראוי להזאה. ומנין שכך הוא?

20 דתניא שכן שנויה ברייתא לענין מי חטאת של פרה אדומה שצריך לקדשם על ידי אפר הפרה, ר' חלפתא בר שאול אומר: קידש הכהן פחות מכדי הזייה בכלי זה, ופחות מכדי הזייה בכלי זה אף ששב ועירב אותם — לא קידש.

21 בעקבות הלכה זו איבעיא להו נשאלה להם ללומדים: אם עשה כן הכהן בדם חטאת פנימית, שקיבל פחות משיעור הזיה בכלי זה ופחות משיעור בכלי זה, ועירבם, מהו דינו? וצדדי השאלה: האם הלכתא הלכה למשה מסיני היא בדין מי חטאת של פרה אדומה, שאם עשה כן — לא התקדשו בכך, ומהלכתא לא גמרינן ומהלכה אין אנו למדים לעניינים אחרים.

22 או דלמא שמא, התם שם, במי חטאת מאי טעמא מה הטעם שהם אינם כשרים? משום דכתיב שנאמר בשעת ההזאה: "וטבל במים" במדבר יט, יח, בה"א הידיעה, ומשמע: באותם מים שנתן מתחילה בכלי, ומכאן שכשנתנם בכלי צריכים היו להיות ראויים להזאה. ואם כן, הכא נמי כתיב כאן גם כן, בדם חטאת, נאמר: "וטבל הכהן את אצבעו בדם והזה מן הדם" ויקרא ד, ו, ונלמד באותו אופן, שיהא זה באותו דם שהיה כבר מתחילה ראוי להזאה, ואם לא היה בו מתחילה שיעור ראוי — אינו מתקדש.

23 ומציעים, תא שמע בוא ושמע פתרון לשאלה זו ממה שאמר ר' זריקא שכך אמר ר' אלעזר בפירוש: אף בדם אם עשה כן — לא קידש.

24 ובאותו ענין אמר רבא, תניא שנויה ברייתא בענין חטאת פנימית, שמזים מדמה בהיכל: "וטבל הכהן את אצבעו בדם והזה מן הדם". ויש לדייק: "וטבל אצבעו בדם" — שיהא די דם כדי שיטבול בו את אצבעו, ולא שיהא מספג מקנח הדם באצבעו מדפנות הכלי ומתחתיתו. "בדם" — עד שיהא בדם שיעור טבילה מעיקרו, ולא כשהיה בו מתחילה פחות מכשיעור וחזר והוסיף לו. "והזה מן הדם" — מן הדם שנזכר בענין, כלומר, מן הדם שבכלי.

25 ומסביר רבא: ואיצטריך למיכתב והוצרך לכתוב בתורה גם "בדם" וגם "וטבל", משום דאי כתב רחמנא שאם היתה כותבת התורה רק "וטבל", הוה אמינא הייתי אומר: די שיש בדם עכשיו כדי לטבול בו את האצבע, אף על פי דליכא שאין, שלא היה בדם שיעור טבילה מעיקרו, לכן כתב רחמנא כתבה התורה "בדם".

26 ואי כתב רחמנא ואם היתה כותבת התורה רק "בדם", הוה אמינא הייתי אומר כי אם מתחילה היה בדם כשיעור הראוי, אינו צריך שתהא אצבעו טבולה בדם כל פעם שמזה, אלא אפילו מספג מקנח מדפנות הכלי — כתב רחמנא כתבה התורה "וטבל", שיהא בדרך טבילה.

27 ומבררים עוד את האמור בברייתא "והזה מן הדם" — מן הדם שבענין. ושואלים: למעוטי מאי למעט מה בא התנא? אמר רבא: למעוטי למעט שיריים שנותרו באצבע לאחר הזאה, שאינו יכול להזותם, אלא צריך כל פעם לחזור ולטבול את האצבע בדם שבכלי. והוסיף רבא: מסייע לו הדבר לר' אלעזר, שאמר ר' אלעזר: שיריים שבאצבע פסולין.

28 אמר ליה לו רבין בר רב אדא לרב לרבא: אמר תלמידך, כך אמר רב עמרם, תנינא שנינו שלא כדברי ר' אלעזר: היה מזה מדם חטאות פנימיות, וניתזה הזאה מידו על הבגד, עד שלא הזה — טעון כיבוס, משהזה — אין טעון כיבוס.

29 מאי לאו הכי קאמר האם לא כך אמר: עד שלא גמר מלהזות — טעון כיבוס, אפילו ניתז משיריים שבאצבע, משגמר להזות — אין טעון כיבוס? ואם שיריים שבאצבע פסולים, מדוע הם טעונים כיבוס? השיב לו רבא: לא, הכי קאמר כך הוא אומר: עד שלא יצתה הזאה מידו — טעון כיבוס, משיצתה הזאה מידו — מה שנותר על אצבעו אין טעון כיבוס.

30 איתיביה הקשה לו אביי ממה ששנינו בהזיית דמה של פרה אדומה: גמר מלהזות — מקנח ידו בגופה של פרה. ונדייק: גמר — אין כן, לא גמר — לא, למרות שנותרו שיריים על אצבעו. ומכאן שאינם פסולים להזייה! אמר ליה לו רבא, כך יש להבין: גמר כל ההזאות — מקנח ידו בגופה של פרה, לא גמר — מקנח אצבעו אחר כל הזאה.

31 ושואלים: בשלמא נניח גמר את כל ההזאות מקנח ידו בגופה של פרה, כפי שנאמר: "ושרף את הפרה לעיניו את עורה ואת בשרה ואת דמה" במדבר יט, ה, הרי שצריך לשרוף את מה שנותר מדמה יחד עם בשרה. אלא אצבעו במאי במה מקנח לאחר כל הזאה? שאם יקנחנו בגופה של הפרה יידבקו בה השערות, והרי הוא צריך להמשיך ולהזות! אמר אביי: מקנח בשפת מזרק כלי הדם, כדכתיב כמו שנאמר: "כפורי זהב" עזרא א, י, והם המזרקים. והם נקראים "כפורים" משום שמכפרים = מקנחים בהם את הדם.

32 ב משנה בתורה נזכר דין כיבוס דם חטאת מן הבגד ויקרא ו, כ, ודנים מה נכלל בבגד שהזכירה התורה. ניתז מדם החטאת על העור, אם ניתז עליו עד שלא הופשט מן הבהמה — אינו טעון כיבוס, לפי שאינו נחשב כבגד, שהוא דבר הראוי לקבל טומאה. ואם ניתז הדם על העור משהופשט, ומעתה הוא ראוי לקבל טומאה, כשיחשוב להשתמש בו — טעון כיבוס, אלו דברי ר' יהודה.

33 ר' אלעזר אומר: אף אם ניתז הדם על העור משהופשט — אינו טעון כיבוס עד שיוכשר בפועל ככלי המקבל טומאה. זה הכלל בדיני כיבוס: אין כל הבגד חייב בכיבוס, אלא מקום שניתז עליו הדם, ואין חייב בכיבוס אלא דבר שהוא ראוי לקבל טומאה, ודבר שהוא ראוי לכיבוס.

34 אחד הבגד המפורש בתורה, ואחד השק ואחד העור — טעונין כיבוס. ועוד בדיני כיבוס: הכיבוס נעשה במקום קדוש בעזרה שבמקדש. וכן שבירת כלי חרס שבשלו בהם חטאת כאמור בויקרא ו, כא אף היא צריכה להיעשות במקום קדוש, וכן מריקה ושטיפה בכלי נחושת שהתבשלה בהם חטאת ויקרא ו, כא אף אלו צריכות להיעשות במקום קדוש. זה חומר חומרה שיש בחטאת מקדשי קדשים אחרים.

35 ג גמרא על מחלוקת ר' יהודה ור' אלעזר במשנתנו האם דם שניתז על עור הבהמה שהופשט חייב בכיבוס, מבררים: מנהני מילי מנין דברים אלה, מה המקור לשיטותיהם? דתנו רבנן ששנו חכמים בברייתא: נאמר בדין כיבוס הבגד "ואשר יזה מדמה על הבגד" ויקרא ו, כ — אין לי אלא בגד, מנין לרבות גם עור משהופשט מהבהמה? תלמוד לומר בהמשך הפסוק: "אשר יזה עליה תכבס" ויקרא ו, כ — לרבות כל שהוזה עליו מן הדם.

36 ומעתה יש לשאול: יכול שאני מרבה לדין כיבוס אף עור עד שלא הופשט? תלמוד לומר: "בגד" — מה פיסת בגד כלשהי הריהי דבר הראוי לקבל טומאה, אם יחשוב להשתמש בה, כטלאי לבגדו, אף כל דבר הראוי לקבל טומאה כשיחשוב להשתמש בו כמות שהוא, חייב מעתה בכיבוס. ועור — רק משהופשט ראוי הוא לקבל טומאה, אם יחשוב להשתמש בו כשטיח וכיוצא בו, אלו דברי ר' יהודה.

37 ואילו ר' אלעזר, הסבור שאף משהופשט העור אין הוא חייב בכיבוס, אומר, כך יש לדרוש את הכתוב: "בגד" — אין לי אלא בגד, מנין לרבות גם שק