רש"י על זבחים צ״ג א:ח׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על זבחים צ״ג ע״א:ז׳ רש"י על זבחים צ״ג ע״א:ט׳ »

1 זבחים פתח ↗

וְרַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבָּנַן בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? אָמַר אַבָּיֵי: בְּדָנִין טוּמְאָה קְדוּמָה מִטּוּמְאָה שֶׁבְּאוֹתָהּ שָׁעָה קָמִיפַּלְגִי –

2 זבחים פתח ↗

8 ורבי אלעזר - דמייתי ראייה למילתיה מהזאת נדה ורבנן דאמרי אינה ראייה:

9 בדנין טומאה קדומה - כגון מי חטאת שנטמאו לפני הזאתן מטומאה שבאותה שעה כגון הזאת נדה שטומאת המים והזאה באין כאחד קמיפלגי:

2 שואל ומשיב מהדורא רביעאה פתח ↗

ובזה מיושב גם כן מה ששאלני אחד בהא דאמרו בנדרים דף י"ח א"נ כגון שקיבל שתי נזירות בבת אחת והיאך חל בבת אחת כיון דבזה אחר זה לא חל לר"ה ולפמ"ש אתי שפיר דכל מה דאינו חל בזאח"ז לר"ה הוא משום דכיון דנדר או נזר מזה א"כ כבר נאסר עליו החפץ וכבר נסתלק מזה והיאך אפשר שתחול שנית וא"כ שפיר חל בב"א עכ"פ וז"ב ודו"ק ועיין בשו"ת תשב"ץ ח"ג סי' קמ"ז במ"ש בענין כל שאינו בזא"ז אף בב"א אינו ולא הרגיש בדברי התוס' הנ"ל. מיהו בלא"ה דבריו מגומגמים ועיין קצה"ח סי' רפ"ב ס"א ובתשובה אחרת כתבתי ליישב קושית התוס' רי"ד בדבר חדש ע"פ תוס' בכורות דף ט' ע"ש כלל מחודש בדברי התוס' והארכתי בזה בתשובה בביאור איסור חל על איסור ועיין פסחים דף צ"ז ע"ב ד"ה הפריש שתי חטאות מה שהקשו בזה ולפי דברי התוס' בכורות דף ט' הנ"ל יש ליישב קושייתם החמורה ודו"ק. והנה בזה מיושב היטב הא דאמרו בנדרים ס"ט בעי רבה קיים ליכי ומופר ליכי בבת אחת מהו ת"ש דאמר רבה כל שאינו בזאח"ז אפילו בב"א אינו ופירשו כל הפוסקים שאינו לא הפרה ולא קיום אבל הרמב"ם פי"ז מנדרים הלכה כ"ב כתב דה"ז קיום ותמה הכ"מ דאמאי קיים הרי הוה ספק וא"ל דנקטינן לחומרא דא"כ גבי אינך האבעיות הו"ל למפסק דהוה קיום בודאי ולפמ"ש יש לומר כיון דשתקה הוה קיום א"כ לא שייך כל שאינו בזאח"ז אף בב"א אינו דהרי התוס' בבכורות דף ט' כתבו דדוקא בדבר שצריך מעשה הוא דאמרינן כן אבל בקדושה הבאה מאיליה לא וכאן הוה קדושה הבאה מאיליה דהא גם בשתיקה גרידא חל הנדר. ויתכן עוד יותר דבאמת קונמות הוו קדושת הגוף ורק דהתורה זכתה לבעל שיכול להפר וכל שהחריש הרי חל הקונמות דהיינו הקדושה מאיליה ואם כן כל שאינו לא הקמה ולא הפרה הו"ל כשתיקה וכמ"ש הכ"מ שם בעצמו סברא זו ועיין בב"י יו"ד סי' רל"ה. ובזה נראה לפענ"ד לפרש האבעיות שם בש"ס דהנה בסימן רל"א מבואר דאם נדר עד זמן אח"כ בטל הנדר וכתבתי בחידושי לנדרים שם בשם ספר ש"ב שהקשה דהא קונמות הוו קדושת הגוף ולא פקעי בכדי וכתבתי ליישב עפ"י דברי הר"ן בסוגיא דבר פדא דבקונם פרעי קליש הקדושה ופקע בכדי והארכתי שם בזה ולפ"ז זהו כשהנודר נדר לזמן אבל כל שהנודר נדר בלא זמן רק שהבעל יכול להפר אם כן לכאורה אמאי מבעיא לי' אם אמר מופר ליכי למחר מהו והא כיון דעכ"פ היום חל הנדר ושוב חל הקדושה והו"ל קונמות כקדושת הגוף ולא פקע בכדי וצ"ל כיון דקליש הקדושה דהא הבעל יכול להפר שוב הוה כקונם פרטי. ובזה יש לפרש האבעיא אי נימא כיון דלמחר לא מצי מיפר שוב הו"ל חלות הקדושה ולא פקעה בכדי או דלמא כמאן דאמר מהיום יהיה מופר למחר ואז הוי קדושה רפויה ולכך בקיים שעה אחת ומיפר ליכי שעה לאחר שעה הוה שפיר אבעיא דהא כל היום קליש הקדושה דיכול להפר ודוק היטב. ובזה ניחא מה דאמר בש"ס ת"ש דאמר רבה ותימ' רבה כיון דרבה גופא מבעיא ליה מה פשיטנא לי' מדידיה ולפמ"ש י"ל דה"א דלא חל הפרה ולא הקיום ולכך קמ"ל ופשטינן דחל הקיום וכמ"ש הרמב"ם ויש ראיה לשיטת רבינו ז"ל מזה ודוק ועיין בעירובין דף ס"ט גבי אנשי חצר ששכח אחר מהם ולא עירב ושיטת רבינו יונתן שם באלפסי דרבים א"י לבטל להיחיד בזאח"ז כ"א בב"א אחר כך חזר בו הרר"י ועיין בב"י באו"ח סי' ש"פ וק"ל דאם כן כל שאינו בזאח"ז אף בבת אחת אינו מיהו יש ליישב גם כן על פי דברי התוס' בגיטין דף מ"ב הנ"ל וגם בדברי התוס' בבכורות דף ט' ודוק היטב. וראיתי קושיא באיזה ספר אחרון דלמ"ד דאין נזירות חל על נזירות דאם כן גם בב"א איך יוכל לחול שתי נזירות והא כל שאינו בזאח"ז אף בב"א אינו ולק"מ דקדושה הנתפסת מאילי' חלה בב"א וכמ"ש התוס' בבכורות הנ"ל דאף דהי מנייהו מייתית הי מנייהו מפקית וז"ב ונזירות הוה קדושה מאליה ודוק. והנה בהא דאמרו בבכורות דף נ"א ע"ב לפיכך אם רצה הכהן ליתן לו במתנה רשאי תנינא להא דת"ר נתנו לעשרה כהנים בבת אחת יצא בזה אחר זה יצא והנה נחלקו בזה רש"י והרמב"ם דרש"י מפרש דבזה אחר זה קאי לכהן אחד אבל לעשרה כהנים ל"מ רק בב"א ובזה אחר זה לא מועיל וכ"כ המהרי"ט אלגזי בהלכות בכורות להרמב"ן והוא בדף ק"ב בדפוס פ"ב יעו"ש אבל דעת הרמב"ם דגם בעשרה כהנים מועיל בין בזה אחר זה בין בבת אחת וקשה לכאורה לשיטת רש"י הא כל שאינו בזאח"ז אף בבת אחת לא יועיל וגם להרמב"ם קשה למה לי דבזה אחר זה יצא ת"ל דאם לא יצא רק בבת אחת יקשה למה יהיה יוצא הא אינו בזאח"ז. הן אמת דלפי חלוקו של התוס' בכורות דף ט' הנ"ל כאן בודאי לא שייך זאת דהי מנייהו מפקת וגם לשיטת התוס' בגיטין דף מ"ב ל"ק דכאן אין הראשון מעכב השני מלחול. אמנם בפשיטות ל"ק דאם נימא דבעי בבת אחת לא שייך לומר דאינו בזה אחר זה גם בבת אחת אינו דהא אדרבא עיקר מצות התורה שיעשה בבת אחת ותדע דאטו נימא כיון דארבע פרשיות מעכבות ואינו בזה אחר זה גם בב"א ליתא זה בודאי אי אפשר דעיקר מצותה בבת אחת וה"ה כאן ועיין ט"ז או"ח סי' תע"ה מ"ש בקושית מהר"ל מפראג ז"ל וכמדומה שנתכוין לסברה זו ודוק ועכ"פ כאן ל"ק וכמ"ש. אך בגוף הסברא דיוצא בנתינה לעשרה כהנים נראה לפענ"ד דהענין הוא כך דהתורה לא הקפידה מצד הכהן שהכהן יקבל החמש סלעים רק דזה צריך ליתן חמש סלעים וכל שנותן זה חמש סלעים מה בכך שחמש כהנים או עשרה קבלו כל דהוא נתן חמש סלעים סגי ותדע שהרי אם רצה הכהן להחזיר יחזיר ואילו בתרומה צריך להיות של הכהן ואסורה לזרים אף שירצה הכהן להחזיר ואם כן ע"כ לא הקפידה תורה שהכהן יקבל רק שזה יתן וכל שזה נתן סגי. ובזה נראה לפענ"ד דזה שכללו בחדא נתן לעשרה כהנים יצא בזה אחר זה יצא נטל והחזיר יצא והיינו דכל זה אחת היא דבשביל שהתורה לא הקפידה מצד הכהן רק מצד הנותן וכל שזה נתן סגי ונראה דמה"ט אם הכהן אינו רוצה לקבל החמש סלעים של פדיון הבן דיכול ליתן לו בע"כ וכמ"ש בשו"ת מים חיים להפר"ח ובקצה"ח סי' רמ"ג ומטעם דכיון דנתנו לו אף שזה אינו מקבל מדעתו הא התורה לא הקפידה על הקבלה רק על הנתינה וכמ"ש ודוק היטב. ובזה נראה לפענ"ד להבין מ"ש במשנה לפיכך אם רצה הכהן להחזיר רשאי ולשון לפיכך אין לו פירוש ועיין רש"י ולפמ"ש יש לומר כיון דעיקר הקפדת התורה שזה יתן חמש סלעים ותדע שהרי אף בכתב שט"ח אף שחייב לכהן ונמצא דהכהן קבל באמת ומ"ל מעות או שט"ח ועיין קצה"ח סי' ק"ץ מ"ש בשם הרשב"א אפ"ה זה לא נתן החמש סלעים ואין גופו ממון לכך אם רצה להחזיר מחזיר ודוק היטב. והנה מה דאמרו נתנו לעשרה כהנים יצא וכן העתיק הרמב"ם פי"ב מביכורים ה"ז ובטוש"ע יו"ד סי' ש"ה ולא כתב לכתחלה נראה לפענ"ד דבאמת לכתחלה ראוי ליתן לכהן אחר שיתקיים נתינה חשובה שהוא בחמש סלעים כדאמרו בחולין דף קל"ח שחמש סלעים הוא שיעור ראשית הגז דכתיב תתן לו כדי נתינה ואף דכאן לא כתיב רק פדה תפדה מכל מקום המצות נתנה לכהן צריך שיהיה חשובה דמתנות כהונה היא ועיין מלמ"ל פ"ו ממתנות עניים ה"ז ושיעור נתינה אינו שוה בכל אחת ועיין בחולין דף קל"ב זרוע לאחד וקיבה לאחד והיינו דבזה שהוא תלוי בהדבר שנותן ולא בשווי הממון חשיב נתינה חשובה בזרוע לבד אבל בממון או בדבר השוה ממון אינו רק בחמש סלעים ועכ"פ לכתחלה ודאי כך ולכך לכתחלה ראוי ליתן נתינה חשובה כנלפענ"ד ובספר חיי אדם סי' ש"ה כתב דלכתחילה יכול ליתן לכהנים רבים ומדמה לזרוע ולחיים ולפענ"ד לא דמי דכאן בשווי ממון חמש סלעים חשיב נתינה ואף שבספר החינוך סי' שצ"ב משמע דלכתחלה יכול ליתן לכהנים רבים לפענ"ד העיקר דלכתחלה אין ליתן רק לכהן אחד. והנה כאן מבואר דאם הכהן רצה להחזיר יחזיר אבל משמע דמכל מקום צריך ליתן לו אבל אם הכהן מוחל לו קודם שנותן ל"מ. ומזה ראיה למ"ש הפ"י בב"ק דף ק"י לענין כסף כפרה דלכך ל"מ מחילה כיון דעדיין לא זכה דאל"כ למה לא יועיל מחילה בזה ובתשובה אחרת תמהתי על הפ"י בזה וצ"ע ולפענ"ד המעיין בפרק ראשית הגז ימצא דחמש סלעים מחשב נתינה לכתחלה ואף דגם סלע היא מקרי נתינה מכל מקום נתינה חשובה צריך שתהיה חמש סלעים ע"ש ואם כן בפדיון הבן דצריך נתינה חשובה מהראוי לכתחלה שיתן חמשה סלעים. והנה בזבחים דף צ"ג אמרו שם דרבה הודה לאביי דר"א ורבנן פליגו אי דנין טומאה קדומה מטומאה שבאותה שעה וק"ל דהא כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו ועיין רש"י שם דרבה הודה לאביי וצע"ג ועיין רמב"ם פי"א מפרה ה"ג ובכ"מ שם:

« רש"י על זבחים צ״ג ע״א:ז׳ רש"י על זבחים צ״ג ע״א:ט׳ »