רש"י על זבחים קי״ח

1 ורבי יהודה - דאמר יחיד נמי מקריב חובות בגדולה אמר לך כי כתיב הישר דממעט יחיד מהקרבת חובות אבעיניו כתיב:

2 אלא לרבי יהודה הא כתיב איש - ואי לאו למעוטי אף מבמה גדולה אתא למה לי דכתיב איש נכתוב כל הישר בעיניו וכיון דבעיניו היינו קטנה פשיטא דאיש הוא דמימעיט דהא צבור לא מקרבי בה:

3 להכשיר את הזר - לעבודת במה:

4 זר מוזרק הכהן נפקא לן - לקמן בפירקין דכתיב ויקרא י״ז:ו׳ וזרק הכהן את הדם על מזבח ה' פתח אהל מועד כהן פתח אהל מועד ואין כהן בבמה אלא אפי' זר ואפי' עבד הכי דריש ליה בתורת כהנים:

5 חכמים היינו תנא קמא - רבנן בתראי היינו רבנן קמאי דהא אינהו נמי הכי אמרי דיחיד לא קרבו אלא עולות ושלמים וצבור קרבי נמי חובות דהא מאיש נפקא להו מיעוטא:

6 קרבו נסכים במדבר איכא בינייהו - לרבנן קמאי לא קרבו נסכים במדבר ועולה ושלמים גרידא בלא נסכים קא גמרי דקרבי בבמה דבמדבר לא קרבי דכי תבאו דפרשת נסכים במדבר טו להטעינה נסכים במשכן שילה אתא לאחר ירושה וישיבה כדאמרן בהשוחט לעיל זבחים קיא. ורבנן בתראי לטפויי אתו מדתנן משנה יתירא כל שהצבור מקריבין באהל מועד שבמדבר מקריבין בגלגל למה להו למיתני הא רבי יהודה נמי בצבור כוותייהו קאמר והכי איבעי להו למימר כאן וכאן לא קרבו ליחיד אלא עולה ושלמים אלא לטפויי אדרבנן קמאי אתו ואמרי כל שהציבור צריכין להקריב מקריבין באהל מועד שבמדבר מקריבין באהל מועד שבגלגל ולטפויי נסכים אתו ולמימר דקרבו במדבר לצבור וליחיד וכן בגלגל לשתי הבמות ולמאן דאית ליה קרבו במדבר אית ליה דקרבו בבמת יחיד בגלגל דכי תבאו לא אתא אלא להטעינה נסכים לבמה קטנה דהא בגדולה כבר היו קריבין:

7 פשיטא - דבעו למיעבד פסח:

8 ערל - שנטמא במת מקבל הזאה וטהור מטומאת מת ליגע בקדשים ויליף מהכא דכתיב יהושע ה׳:י׳ ויעשו את הפסח בגלגל דמשמע שעשאוהו כהלכתו במילה בטהרה ורובן ערלים היו במדבר דכתיב שם לא מלו ואמרינן ביבמות בעשרה בניסן שעברו את הירדן לא מהול משום חולשא דאורחא אלא בחד סרי הוא דמהול ואשתכח דטמאי מתים שהיו בהם שהרי רובן טמאי מתים היו שמתו אבותיהם כל ארבעים שנה במדבר ונטמאו בהם ואם לא קבלו הזאה ונטהרו בערלותן אין להם שהות להזות משמלו דהא צריך להפריש שלשה ימים בין הזאה להזאה רביעי חמישי וששי וכאן אי לא הזו עד יום אחד עשר בניסן הזאה ראשונה לאחר שמלו תו לא מטי זמן הזאה שניה עד יום חמשה עשר וביבמות איתיה להא דרבי יוחנן בפרק הערל יבמות דף עא::

9 ותתרגם מתניתך - דקתני חובות הקבוע להם זמן קרבו בגדולה:

10 בעולה - כגון עולות של תמידין ומוספין צבור קרבו בה אבל חטאות הקבוע להם זמן כגון שעירי הרגלים של צבור לא קרבו בה:

11 דאי בחטאת - דאי חובות הקבוע להם זמן בחטאת נמי קאמר:

12 חטאת נדבה מי איכא - ליקרב כיוצא בה בקטנה ועל כרחיך מתניתין קמ"ל דלא קרבו לר"ש בגדולה לבד מפסחים אלא חובות שיש כיוצא בהן נדבה מדקתני אלא פסחים וחובות הקבוע להם זמן ואי ס"ד כל חובות הקבוע להם זמן קאמר פסחים דקתני למה לי הכי הוה ליה למימר אין בין במה גדולה לבמה קטנה אלא חובות הקבוע להם זמן והוו להו פסחים בכלל אלא ה"ק אלא פסחים שקרבו בגדולה ולא קרבו בקטנה כלל ושאר דברים שקרבו כאן וכאן אין חילוק בהן אלא שבזו לא קרבו אלא נדבות ובזו קרבו אף חובות הקבוע להם זמן:

13 ונוקמה נמי במנחה - דמשכחת לה כאן מנחת נדבה בקטנה ובגדולה עודפת מנחת חביתין שהיא חובות הקבוע להן זמן בכל יום:

14 קא סבר רב אדא בר אהבה אין מנחה בבמה - דזבחים כתיב ובשלמי צבור דעצרת ליכא לאוקמה משום דשלמי במה קטנה לא דמי להו שאלו קדשי קדשים ואלו קדשים קלים:

15 מנה"מ - דבית אבנים למטן ויריעות לגג:

16 ויטש משכן שילה אהל שכן באדם:

17 השמר לך - משתבאו אל המנוחה קאי קרא:

18 ולו תאנת שילה - חפשתיו ולא מצאתיו במקרא אבל מצאתיו ועבר מזרחה תאנת שילה יהושע ט״ז:ו׳:

19 תאנת - לשון תאניה ואניה איכה ב׳:ה׳ שהיו מתאנחין ורואין שמשם היו זוכרין אכילת קדשים שהיתה במקום מראיתו:

20 שאינו שלו - אשת אדוניו:

21 בן פרת יוסף - לשון פריה ורביה מקום אכילת קדשים נתרבה לו על ידי העין ושילה בחלקו של יוסף היתה כדכתיב תהילים ע״ח:ס״ז וימאס באהל יוסף וגו' אחר ויטש משכן שילה כתיב:

22 ורצון - ע"י רצון שלא רצה ליזון ממה שאינו שלו:

23 בין השנואים - שילה קדשיו נאכלין אף בגבולי שאר שבטים ששנאוהו:

24 אסברא לי - הראני דוגמא לדבר:

25 בי כנישתא דמעון - משם היו רואין את שילה ולא היה דבר מפסיק:

26 לא רואה את כולה - לראות משם את כולה שילה אלא מקצת:

27 חד ברא הוה ליה לכייליל ולא מיתקן - נראה בעיני כי אביו של אביי כייליל שמו:

28 מי מקרבן - שילה וגבול נחלת בנימין:

29 תאנת שילה - על שהיה בנימין מתאונן עליה:

30 העולם הזה - כל מקום ששרתה שכינה ואף שילה ונוב וגבעון:

31 נשתיירו לשילה - מארבע מאות ושמונים מיציאת מצרים לבנין הבית שס"ט:

32 שניה הוקם המשכן - דכתיב ויהי בשנה השנית בחדש הראשון וגו' שמות מ׳:י״ז:

33 וקאמר כלב - בשעת חילוק כשבא לתבוע חברון בן מ' שנה וגו' והיא היתה השנה השניה נתעכבו במדבר שוב שלשים ושמונה שנה נמצא כלב בן ע"ח שנים כשעברו הירדן וקאמר בשעת חילוקה בן חמש ושמונים שנה הרי שבע נשתהו לכיבוש:

34 מדשבע כיבשו שבע חילקו - סברא בעלמא היא:

35 ואיבעית אימא מדלא אשכח י"ד שנה אחר שהוכתה העיר - דלא מיתוקם קרא דכתיב ביחזקאל לג בארבע עשרה שנה אחר אשר הוכתה העיר בראש השנה שנאמר בעשור לחדש היה דבר ה' אלי וגו' ודרשינן במסכת ערכין דף יב. איזה היא שנה שראש השנה בעשור לחדש הוי אומר זה יובל ולא מנו שמיטין ויובלות אלא לאחר ירושה וישיבה וכי אמרת דשנות כיבוש וחילוק י"ד היו ודלית להו ממנין היובלות משכחת לה דחרב הבית בשנת ל"ו ליובל והוה ליה שנת היובל שנת י"ד שנה אחר שנה שהוכתה העיר ואי לא לא משכחת לה כיצד ויהי בשמנים שנה וד' מאות שנה וגו' ויבן הבית לה' צא מהן מ' שהיו במדבר נמצא משבאו לארץ עד שנבנה הבית ארבע מאות וארבעים והבית עמד ד' מאות ועשר הרי ח' מאות וחמשים הרי י"ז יובלות שלימים צא מהן י"ד שכבשו ושחלקו שלא מנו יובלות נמצא בית חרב קודם השלמת היובל י"ד שנה והכי תניא בהדיא בערכין שם: י"ז יובלות מנו ישראל משנכנסו לארץ עד שיצאו ואי אתה יכול לומר משנכנסו מנו שאם אתה אומר כן נמצא בית חרב בתחילת היובל ואי אתה מוצא י"ד שנה אחרי אשר הוכתה העיר אלא צא מהן שבע שכבשו ושבע שחלקו ואתה מוצא ארבע עשרה שנה אחר שהוכתה העיר:

36 חרבה נוב - ע"י שאול:

37 בקרית יערים - שם נתנוהו לסוף ד' חדשים שעמד בשדה פלשתים שנאמר שמואל א ה׳:ו׳ ותכבד יד ה' אל האשדודים והחזירוהו בעגלה חדשה ונתנוהו שם ועשה שם עשרים שנה עד שהביאו דוד משם בשנה ראשונה שנעשה מלך על כל ישראל שהיא שנה שמינית למלכו על יהודה:

38 הכי גרסינן עשרה דשמואל עצמו - שהיה שופט לבדו משמת עלי עד שמלך שאול ובמסכת תמורה דף יד: טו. ה"ג לה עשר שנים שמלך שמואל לעצמו דאותה שנה ששאלו להם מלך היא שנה עשירית לשמואל הרמתי ושנה אחת מלכו שמואל ושאול יחד שהיה שאול הולך אחר עצת שמואל עד שסרח במעשה אגג וסר שמואל מעליו כדכתיב שמואל א טו ולא יסף שמואל לראות את שאול וגו' ומלך שוב שאול שתי שנים והן שכתב במקרא שם יג ושתי שנים מלך על ישראל דלא חשיב אותם דמלך שמואל בהדיה והיינו דאמרינן בסמכת תענית דף ה: מי גרם לשאול שישב בגבעה שתי שנים ומחצה תפלתו של שמואל ברמה דבחצי שנה ראשונה סרח ונגזרה עליו מיתה אלא שעמדה לו תפלת שמואל ושבע שמלך דוד בחברון על יהודה ולכשהמליכוהו כל ישראל עליהם הביא את הארון מקרית יערים עיר דוד הרי עשרים: