1ונתנו אש אע״פ שהאש וכו׳. ברייתא בת״כ וביאר הר״ב ק״א קרא דעל המזבח קא דריש דיתר דהול״ל ונתנו בני וכו׳ אש וערכו וכו׳ ומשם נלמוד דעל המזבח הוא לזה פירש ונתנו אש נוסף על האש שעל המזבח עכ״ד ואחר המחילה הראויה אין זה במשמעות הכתוב כלל דא״כ העיקר חסר דאדרבא משמעות הפ׳ היא דעל המזבח אאש שהזכיר ברישא קאי דהיינו ונתנו אש. ועוד הרי כאן לישנא דרש״י ז״ל תיובתיה שלא העתיק מלישניה דקרא אלא ונתנו אש ועליה קא מפ׳ אף על פי שהאש יורדת וכו׳ ותו ביומא פרק טרף דף מ״ה מייתי ברייתא אליבא דרבי יוסי ורבי שמעון דמפיק מהך קרא דונתנו וכו׳ על המזבח לימד על הצתת אליתא שאינה אלא בראשו של מזבח וכתבו שם התוספות ז״ל בד״ה וכי וכו׳ וק״ל מנ״ל דאתא קרא להצתת אליתא דילמא כוליה קרא לנתינת אש דהדיוט וי״ל דאם כן ליכתוב קרא ונתנו בני אהרן הכהן אש וערכו וכו׳ ואנא ידענא דנתינת אש על המזבח הוי על המזבח למה לי אלא למדרש להצתת אליתא וכולי ע״כ הרי מפורש יוצא מדבריהם ז״ל דלא מעל המזבח יליף לנתינת אש דהדיוט אלא צ״ל מדכתיב ונתנו אש והו״מ למכתב ובערו בני אהרן הכהן אש דפשיטא דא״א להבעירו אא״כ נותנים אותו מאי ונתנו ש״מ דה״ק אף על פי שיורדת מן השמים וכו׳:2בני אהרן וכו׳ כשהוא בכיהונו וכו׳. דאף על גב דכבר ילפינן להא מקרא דוהיתה להם כהונה לחקת עולם דבפ׳ תצוה כמ״ש שם כבר תירצו בגמ׳ דפ״ב דזבחים דאי מהתם ה״א דוקא בעבודה דמעכבא כפרה אבל עבודה דלא מעכבא לא קמ״ל ופירש״י נתינת אש הדיוט דמצוה בעלמא היא שהרי יש שם אש מן השמים אימא לא תיבעי בגדים קמ״ל ונתנו וגו׳ להכי כתב הכא חסרון בגדים למילף דאי עבד אהרן בבגדי כ״ה לאו שפיר עבד עכ״ל ולכאורה נראה דכוונתו ז״ל דליכא לפרושי קמ״ל דאפילו בעבודה דלא מעכבא כפרה אי עבידא בחיסור בגדים חילול דלא שייך חילול כיון דהיא גופא לא מעכבא אפילו לא עבדה כלל אלא ע״כ לפ׳ דה״ק קמ״ל דאף מצוה דלא מעכבא דינה למעבדה בבגדי כהונה שלמים ואי לא עבד הכי לא שפיר עבד כלומר לא קיים המצוה ולפ״ז מ״ש כאן רש״י עבודתו פסולה לאו דוקא דלא שייך פיסול במלתא דלא מעכבא כפרה דאפילו יהא חשוב כמי שלא נתן האש כלל הא אם לא נתן לא עיכב. אמנם זה דוחק עצום בפרט כל׳ רש״י עבודתו פסולה הכי תניא בהדיא וכך היא שנויה בגמרא דפ״ב דזבחים וע״כ דוקא קתני ואף על גב דאי לא עביד כלל לא מעכב כי עביד לה פסול מגרע גרע ופוסל העבודה ותדע דהא במנחות תנינא לא בלל לא פתת וכו׳ כשרה שכל אלו הדברים אינם אלא למצוה וכ״פ הרמב״ם בפי״ג דמעה״ק ואפ״ה בפ״ט מה׳ ב״מ כתב שאם בלל או פתת וכו׳ הזר נפסלו ע״ש דהתם כלל בזה גם כן הצית אש במזבח דהיינו מאי דקמן וקאמר נפסלו וטעמא צ״ל כדאמרן ול׳ רש״י דלעיל צריך לפרש לא שפיר עבד ופסל אך קשה דהא קרא כתיב ונתנו דמשמע דעל בני אהרן מיירי והיכי מצי׳ למילף מניה על אהרן גופיה לומר שאם עבד בבגדי כ״ה עבודתו פסולה ונראה לומר דמדלא כתיב הכהנים כמו בכלהו אידך קראי ש״מ דה״ק קרא ונתנו אתרווייהו קאי בין על בני אהרן בין על אהרן גופיה והשתא כלפי אהרן כתב הכהן לו׳ כשהוא בכיהונו וכו׳ אלא משום דבכל הפרשה לא נזכר אהרן לענין הקרבנות אלא בניו בלבד בשביל דבר העגל עד שמשה התפלל עליו וכמ״ש במדרש בר״פ צו הילכך לא מצי למכתב קרא ונתנו אהרן הכהן ובניו אלא ונתנו בני אהרן הכהן כלומר בניו עיקר ואהרן טפל אליהם. ובזה מובן מ״ש במדרש לקמן דכשהתפלל משה ואמר באר שנואה ומימיה חביבין וכו׳ אמר להם הקדוש ברוך הוא חייך שבתפלתך אני מקרבו ולא עוד אלא שאני עושה אותו עיקר ובניו טפלה ע״כ כלומר ולא כמו שאמרתי לך תחלה ונתנו בני אהרן דמשמע מזה שבניו עיקר והוא טפל כדאמרן:
