משנת ארץ ישראל על משנה זבחים ד׳:ו׳

6 לפי כתב-יד קופמן

7 לשם ששה דברים הזבח ניזבח – משנתנו היא הסבר והמשך של המשנה הראשונה במסכת, ושל המשניות שבאו אחריה. נקבע שם שהשחיטה צריכה להיות לשמה, ועתה המשנה מסבירה ומסכמת מהו "לשמה". למען הדיוק נקבע שאם שחט שלא לשמה הזבח כשר, חוץ ממקרים מסוימים, אך עדיין מן הראוי לזבוח את הזבח לשמו. לשם זבח – לשם קרבן פלוני חטאת, אשם וכו', לשם זובח – אם זה פסח אזי הוא נשחט לשם המנויים עליו, וזו היא ששנינו "שחטו שלא לאוכליו ושלא למנוייו... פסול" פסחים פ"ה מ"ג, וראו פירושנו לה, וכן: " 'במכסת נפשות'. אין מכסת אלא מנין, שישחטנו למנוייו. ואם שחטו שלא למנייו עבר על מצוה. שומע אני שיהא כשר? תלמוד לומר 'איש לפי אכלו תכוסו'. שנה עליו הכתוב לפסול" מכילתא דרבי ישמעאל, בא, מסכתא דפסחא ג, עמ' 12; בבלי, פסחים עח ע"ב; סא ע"א.

8 לשם שם – לה' ולא לאלילים או לשם חולין, לשם אישים – לצלות את הבשר על האש. המשנה רומזת לפסוק "אשה ריח ניחוח" ויקרא א ט, ו"אשה" התפרש כהעלאה על המזבח, לשם ריח – ריח הצלי ובעיקר גם דרישה זו באה מתוך הסתמכות על הפסוק "ריח ניחוח". לשם ניחוח – ריח הוא ניחוח, ודרישת המשנה היא ספרותית בלבד, בעקבות הפסוק שציטטנו. חטאת והאשם לשם חטא – חטאת ואשם באים על חטא ספציפי, והוא חלק מהכוונה. לעיל פ"א מ"א הסברנו ש"לשמו" ו"כוונה" בשפת התנאים משמעו מודעות. במקרה זה המשנה דורשת כבר מודעות ברמה גבוהה יותר, מודעות מלאה לפרטים. כאמור, הדרישה אינה רֵאלית. באופן טבעי המודעות אינה מוגדרת בסעיפים, מה שהגדיר את סעיפי המשנה הוא הפסוק ולמעשה הרשימה ספרותית. היא גם אינה נכנסת לפרטים ההלכתיים, מה קורה למי ששוחט למנויים ולמי שאינם מנויים, האם רשאי אדם להצטרף לאכילת קרבן, שאלות שמשנת פסחים דנה בהם פ"ה מ"ב-מ"ג.

9 אמר רבי יוסה אף מי שלא היה בלבו לשם אחד מכל אילו כשר – מלשון הכתוב קשה להכריע האם רבי יוסי אינו דורש כוונה כלל, ומשמעות דבריו היא מי שלא היה בלבו אף לא לשם אחד, או שכוונתו למי שלא היה בלבו אחד מהשמות הללו, אלא רק חמשת האחרים. יתר על כן, לפי הפירוש הראשון האם הוא חולק על התביעה שהשחיטה תהיה לשמה, או שמא הוא מסתפק במודעות כללית. מכל מקום, ודאי שהוא חולק על תנא קמא ועל משנת פסחים.

10 שהוא תניי בית דין שאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד – לכאורה אפשר להבין שאלו דברי רבי יוסי. תנאי בית דין הוא שהזביחה הולכת אחר מחשבת הזובח, ברם אם כך אין בדבריו נימוק לדעתו המיוחדת. אדרבה, גם הוא דורש מחשבה. הרמב"ם פירש שמשפט זה הוא עיקר דבריו, ויש להבינם באופן זה: בעלים שלא חשבו אף אחת ממחשבות אלו כשר, שכן המחשבה הולכת אחר השוחט. ברם בראשית דברי רבי יוסי אין כלל הדגשה שהוא מדבר על הבעלים או על השוחט, ועיקר חידושו של רבי יוסי חסר מן הספר, ואין להכניסו לדבריו. אם כן, אפשר שהמשפט חוזר לדברי חכמים ולכל ארבעת הפרקים האחרונים שתנאי בית הדין הוא ש"המחשבה" היא מחשבת העובד, ומי שאינו עובד אינו יכול לפגל את הקרבן או לפסלו. כלומר, אם מישהו אחר אכל אותו אחר זמנו אין הקרבן נפסל רטרואקטיבית, כפי שדנו בנושא בסוף פרק ב. "תנאי בית דין" הוא כנראה מינוח להחלטה "שרירותית", כלומר כזו שנובעת לא מנימוק הלכתי-משפטי או מפסוק בתורה, אלא כהסדר שחכמים קבעו מנימוקים שונים, מן הסתם מנימוקים חברתיים או מוסריים, ובמקרה זה שלא יוכל אדם לפגל או לפסול קרבן של אחר. אדם צריך להביא את קרבנו כנדרש, וכל העבודות צריכות להיעשות כנדרש. אנשים אחרים אינם יכולים לפסול קרבן שאינו שלהם. אפשר שלהלכה גם רקע רֵאלי. בימי המרד הגדול השתלטו קנאים על בשר הקרבנות ושדדו אותו לעצמם; חכמים, או הנהגת המקדש, קבעו אפוא שאם אדם זר נהג שלא כהלכה אין הדבר משפיע על כשרות הקרבן.

11 המשפט חוזר בחולין פ"ב מ"ז כהלכה לכל דבר, ולא כתנאי בית דין. מכאן מודעה רבה לאורייתא. הלכות המוגדרות כ"תנאי בית דין" עשויות להופיע כהלכות סתם, ומכאן שגם אם אנו פוגשים הלכה סתמית ייתכן שלא נקבעה רק מנימוקים משפטיים אלא כתנאי בית דין. על כן חובה עלינו להיזהר שלא "להמציא" נימוקים משפטיים, ואולי ההלכות שנקבעו ללא הנמקה משפטית כתנאי בית דין רבות הרבה יותר מאלו שזכו לתיאור זה במפורש.

12 התוספתא חוזרת על כל האמור במשנה ומוסיפה: "לעולם אין הכל הולך אלא אחר השוחט, שהשוחט מתכוין לשם חטאת, והבעלים מתכונין לשם עולה. השוחט מתכוין לשם עולה, והבעלים מתכוונין לשם חטאת" פ"ה הי"ג, עמ' 487. התוספתא מסבירה, אפוא, ש"העובד" הוא השוחט ולא הבעלים.

13 הבבלי מצביע על כך שהנחה זו שנויה במחלוקת: "דתניא, אמר רבי אלעזר ברבי יוסי: שמעתי שהבעלים מפגלין" מז ע"א, ואכן גם במשנתנו אפשר שחכמים חולקים על "תנאי בית הדין" רבי יוסי?. אנו העדפנו לראות במשפט התנאי את דברי הכול, ואם כן התנאי אמנם איננו של רבי יוסי אך יש חכמים החולקים עליו. הבבלי ממשיך להתחבט בנושא, אך כפשוטם של דברים לפנינו מחלוקת, וכן במדרש התנאים: "תאני רבי ישמעאל לפי שהיו ישראל אסורין בבשר תאוה במדבר לפיכך הזהירן הכתוב שיהו מביאין קרבנותיהן לכהנים, והכהן שוחט ומקבל. אפעלפי שהבעלים יושבים ומחשבים כל היום אין הכל הולך אלא לאחר השוחט" ויקרא רבה, כה ז, עמ' תקטז.

14 הבבלי אינו מביא מקור תנאי מפורש למחלוקת האם הולכים אחר דעת העובד או אחר דעת השליח, אך נראה שניתן ללמוד על המחלוקת ממשנת חולין פ"ב מ"ז בשאלת השוחט לנכרי. רבי אליעזר פוסל כי מחשבת הגוי פסולה בעיקרון כלומר מחשבת הבעלים קובעת, וחכמים מכשירים משום שהגורם המכריע הוא מחשבת העובד השוחט שהוא ישראל, וסתם ישראל מחשבתו כשרה, וכוונתנו להכשר. ניתן גם להסביר את חכמים שגם הם מסכימים שמחשבת בעלים קובעת, אלא שהם חולקים על ההנחה שסתם מחשבת גוי לעבודה זרה. מכל מקום, קרוב להניח שהם חולקים על הנימוק שמביא רבי אליעזר.

15 אם כן, מחלוקת תנאים היא האם המחשבה הפוסלת היא מחשבת העובד השוחט – השליח או מחשבת הבעלים. רבי יוסי מביא שני נימוקים להלכה שמחשבת העובד קובעת. בחולין זהו קל וחומר, ובמשנת זבחים זהו תנאי בית דין. מטיבם שני הנימוקים סותרים זה את זה, שכן אם יש קל וחומר למה צריך "תנאי", שהוא מעין הליך חוץ-משפטי ומחוץ להיגיון ההלכתי. אלו שתי מסורות, ודומה שאף אחד מהנימוקים אינו משכנע. העמדות השונות נקבעו מטעמים שאיננו יודעים מהם והם לא נמסרו. מאוחר יותר התנאים מנסים למצוא להלכה הקדומה נימוקים שונים, אך אין הם רואים בנימוקים אלו בסיס ממשי, אלא מסגרת ספרותית בלבד. אפשרות אחרת היא שלפנינו שתי עמדות חולקות תרי תנאי אליבא דרבי יוסי.

16 מכיוון שכך, אנו רשאים לשער טעם אחר להלכה. לדעתנו השאלה היא שאלת הדמוקרטיזציה של המקדש. חכמים עמלו להדגיש שהמקדש הוא של ישראל, הכוהנים הם שליחי ישראל העושים את דבריהם. לעומת זאת הצדוקים ראו במקדש מוסד השייך לעובדיו, ומשרת כמובן את כלל ישראל. מי שסבור שהבעלים האמִתיים הם הישראלים המביאים את הקרבנות סבור שמחשבתם פוסלת, ומי שמעניק את הכוח והמשקל לכוהנים רואה בהם את מבצעי העבודה וממילא הם הפוסלים או המכשירים ומעשיהם קובעים, ולא דעתו של מי שהביא ומימן את הקרבן.

17 השאלה מחשבתו של מי פוסלת קרובה לשאלת שליח לדבר עברה. ניתן להגדיר את הכוהן כשליח, ואזי אם מחשבת הכוהן ומעשיו פוסלים הרי שהכוהן הוא בבחינת שליח לדבר עברה. בדיני מעילה שימוש בשוגג ברכוש המקדש נקבע שמחשבת הבעלים קובעת ולא מחשבת השליח משנה, מעילה פ"ו מ"א. לעומת זאת בנזיקין נקבע שאין שליח לדבר עברה. יש מקום לדון בתפיסה המשפטית הכוללת של מוסד השליחות, ברם לפי דרכנו הדיון התנאי לא עסק בשאלה משפטית כללית כזאת ולכן גם אנו רשאים לדון בה רק בהקשר האמוראי שבו גובשו תפיסות משפטיות כאלה, ולא כאן המקום לדיון זה.