רש"ש על זבחים ב׳

מקור זבחים ב׳
1 מַתְנִי׳ כׇּל הַזְּבָחִים שֶׁנִּזְבְּחוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן – כְּשֵׁרִים, אֶלָּא שֶׁלֹּא עָלוּ לַבְּעָלִים לְשֵׁם חוֹבָה; חוּץ מִן הַפֶּסַח וְהַחַטָּאת – הַפֶּסַח בִּזְמַנּוֹ, וְהַחַטָּאת בְּכׇל זְמַן.
2 רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַף הָאָשָׁם – הַפֶּסַח בִּזְמַנּוֹ, וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם בְּכׇל זְמַן. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: הַחַטָּאת בָּאָה עַל חֵטְא, וְהָאָשָׁם בָּא עַל חֵטְא; מָה חַטָּאת – פְּסוּלָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, אַף הָאָשָׁם – פָּסוּל שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ.
3 יוֹסֵי בֶּן חוֹנִי אוֹמֵר: הַנִּשְׁחָטִין לְשֵׁם פֶּסַח וּלְשֵׁם חַטָּאת – פְּסוּלִין.
4 שִׁמְעוֹן אֲחִי עֲזַרְיָה אוֹמֵר: שְׁחָטָן לְשֵׁם גָּבוֹהַּ מֵהֶן – כְּשֵׁרִין, לְשֵׁם נָמוּךְ מֵהֶן – פְּסוּלִין.
5 כֵּיצַד? קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁשְּׁחָטָן לְשֵׁם קֳדָשִׁים קַלִּים – פְּסוּלִין, קֳדָשִׁים קַלִּים שֶׁשְּׁחָטָן לְשֵׁם קׇדְשֵׁי קֳדָשִׁים – כְּשֵׁרִין. הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר שֶׁשְּׁחָטָן לְשֵׁם שְׁלָמִים – כְּשֵׁרִין, שְׁלָמִים שֶׁשְּׁחָטָן לְשֵׁם בְּכוֹר וּלְשֵׁם מַעֲשֵׂר – פְּסוּלִין.
6 גְּמָ׳ לְמָה לִי לְמִיתְנָא ״אֶלָּא שֶׁלֹּא עָלוּ״? לִיתְנֵי ״וְלֹא עָלוּ לַבְּעָלִים לְשֵׁם חוֹבָה״!
7 הָא קָא מַשְׁמַע לַן: לַבְּעָלִים הוּא דְּלָא עָלוּ לְשֵׁם חוֹבָה – אֲבָל בִּקְדוּשְׁתַּיְיהוּ קָיְימִי, וְאָסוּר לְשַׁנּוֹיֵי בְּהוּ.
8 וְכִדְרָבָא, דְּאָמַר רָבָא: עוֹלָה שֶׁשְּׁחָטָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ – אָסוּר לִזְרוֹק דָּמָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ.
9 אִיבָּעֵית אֵימָא סְבָרָא, אִיבָּעֵית אֵימָא קְרָא. אִיבָּעֵית אֵימָא סְבָרָא: מִשּׁוּם דְּשַׁנִּי בַּהּ – כָּל הָנֵי לִישַׁנֵּי בַּהּ וְלֵיזִיל?!
10 אִיבָּעֵית אֵימָא קְרָא: ״מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ, כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַה׳ אֱלֹהֶיךָ נְדָבָה וְגוֹ׳״ – הַאי נְדָבָה?!
11 נֶדֶר הוּא! אֶלָּא אִם כְּמָה שֶׁנָּדַרְתָּ עָשִׂיתָ – יְהֵא נֶדֶר, וְאִם לֹא – נְדָבָה יְהֵא;
12 וּנְדָבָה מִי שְׁרֵי לְשַׁנּוֹיֵי בַּהּ?
13 אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לָרַב פָּפָּא: לָא הֲוֵית גַּבַּן בְּאוּרְתָּא בִּתְחוּמָא בֵּי חַרְמָךְ – דְּרָמֵי רָבָא מִילֵּי מְעַלְּיָיתָא אַהֲדָדֵי, וְשַׁנִּי לְהוּ.
14 מַאי מִילֵּי מְעַלְּיָיתָא? תְּנַן: כׇּל הַזְּבָחִים שֶׁנִּזְבְּחוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן כּוּ׳. טַעְמָא דְּשֶׁלֹּא לִשְׁמָן; הָא סְתָמָא – עָלוּ נָמֵי לַבְּעָלִים לְשֵׁם חוֹבָה; אַלְמָא סְתָמָא נָמֵי כְּלִשְׁמָן דָּמֵי.
15 וּרְמִינְהִי: כׇּל הַגֵּט שֶׁנִּכְתַּב שֶׁלֹּא לְשֵׁם אִשָּׁה – פָּסוּל. וּסְתָמָא נָמֵי פָּסוּל!
16 וְשַׁנִּי: זְבָחִים – בִּסְתָם לִשְׁמָן עוֹמְדִין, אִשָּׁה – בִּסְתָמָא לָאו לְגֵירוּשִׁין עוֹמֶדֶת.
17 וּזְבָחִים בִּסְתָמָא כְּשֵׁירִין מְנָלַן? אִילֵּימָא מֵהָא דִּתְנַן: כׇּל הַזְּבָחִים שֶׁנִּזְבְּחוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן כּוּ׳ – וְלָא קָתָנֵי ״שֶׁלֹּא נִזְבְּחוּ לִשְׁמָן״; גַּבֵּי גֵּט נָמֵי, הָקָתָנֵי: כׇּל הַגֵּט שֶׁנִּכְתַּב שֶׁלֹּא לְשֵׁם אִשָּׁה פָּסוּל – וְלָא קָתָנֵי ״שֶׁלֹּא נִכְתַּב לְשֵׁם אִשָּׁה פָּסוּל״!
18 אֶלָּא מֵהָא דִּתְנַן: כֵּיצַד לִשְׁמָן וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָן? לְשֵׁם פֶּסַח וּלְשֵׁם שְׁלָמִים. טַעְמָא דְּאָמַר לְשֵׁם פֶּסַח וּלְשֵׁם שְׁלָמִים, הָא לְשֵׁם פֶּסַח וּסְתָמָא – כָּשֵׁר; אַלְמָא סְתָמָן כְּלִשְׁמָן דְּמֵי.
19 דִּילְמָא שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר: כׇּל הָעוֹשֶׂה – עַל דַּעַת רִאשׁוֹנָה הוּא עוֹשֶׂה!
20 אֶלָּא מִסֵּיפָא: שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְלִשְׁמָן – לְשֵׁם שְׁלָמִים וּלְשֵׁם פֶּסַח. טַעְמָא דְּאָמַר לְשֵׁם שְׁלָמִים וּלְשֵׁם פֶּסַח, הָא סְתָמָא וּלְשֵׁם פֶּסַח – כָּשֵׁר.
21 דִּילְמָא שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר: יוֹכִיחַ סוֹפוֹ עַל תְּחִילָּתוֹ!
22 אִי נָמֵי, אַיְּידֵי דִּתְנָא ״לִשְׁמָן וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָן״, תְּנָא נָמֵי ״שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְלִשְׁמָן״!
23 אֶלָּא מֵהָא: לְשֵׁם שִׁשָּׁה דְּבָרִים הַזֶּבַח נִזְבָּח – לְשֵׁם זֶבַח, לְשֵׁם זוֹבֵחַ, לְשֵׁם שֵׁם, לְשֵׁם אִשִּׁים, לְשֵׁם רֵיחַ, לְשֵׁם נִיחוֹחַ. וְהַחַטָּאת וְאָשָׁם – לְשֵׁם חֵטְא.
24 אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: אַף מִי שֶׁלֹּא הָיָה בְּלִבּוֹ לְשֵׁם אַחַת מִכׇּל אֵלּוּ – כָּשֵׁר, שֶׁתְּנַאי בֵּית דִּין הוּא. אַתְנוֹ בֵּית דִּין דְּלָא לֵימָא ״לִשְׁמוֹ״, דִּילְמָא אָתֵי לְמֵימַר ״שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ״.
25 וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ סְתָמָא פָּסוּל, קָיְימִי בֵּית דִּין וּמַתְנִי מִילְּתָא דְּמִיפְּסִיל בֵּיהּ?!
26 וְגַבֵּי גֵּט דִּסְתָמָא פָּסוּל – מְנָלַן?
27 אִילֵּימָא מֵהָא דִּתְנַן: הָיָה עוֹבֵר בַּשּׁוּק, וְשָׁמַע סוֹפְרִים מַקְרִין: ״אִישׁ פְּלוֹנִי גֵּירַשׁ פְּלוֹנִית מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי״, וְאָמַר: ״זֶה שְׁמִי וְזֶה שֵׁם אִשְׁתִּי״ – פָּסוּל לְגָרֵשׁ בּוֹ.
28 דִּילְמָא כִּדְרַב פָּפָּא – דְּאָמַר רַב פָּפָּא: הָכָא בְּסוֹפְרִים הָעֲשׂוּיִין לְהִתְלַמֵּד עָסְקִינַן; וְלָא אִיכְּתוּב לְשׁוּם כְּרִיתוּת כְּלָל!
29 אֶלָּא מֵהָא:
פירוש רש"ש על זבחים ב׳
1 במשנה הבכור והמעשר כו'. ק"ל מדוע לא קאמר נמי מעשר ששחטו לשם בכור כשר ואיפכא פסול דהא לקמן פ"י מבואר דבכור קדוש טפי ממעשר שקדושתו מרחם ונאכל לכהנים:
2 גמרא ל"ל למיתני אלא כו' ליתני ולא עלו כו'. לפי עומק חכמת הלשון נ"ל דלא מצי למיתני ולא עלו כו' חוץ כו' דהיה משמע דהחוץ כו' שב על ולא עלו ולומר דהפסח והחטאת עלו לשם חובה. אבל השתא דתני אלא משמעותו דעיקרו אתי לאשמעינן דכשרים. ומובן שפיר דחוץ בא לאפקועי מכלל כשרות. ועמש"כ רפ"ז דפסחים:
3 ד"ה אלא. וישחטנו לשמו. כצ"ל:
4 תד"ה לשם גבוה. כגון בגבוה. נדפס בגליון נ"א בנמוך. ר"ל דבזה לא נצטרך להגהת משמע כו':
5 בא"ד וי"ל משום דדרשינן טעמא דשמעון כו'. כצ"ל צ"ק:
6 בא"ד ועוד יש לדקדק כו'. מה שנדפס בגליון וצ"ע כו' והוא מח"ג. אינו כלום. דהתוס' דייקי שפיר דא"א דלשם נמוך כשרים א"כ מאי איריא מפני ששחטן לשם גבוה מהן כיון דאפילו לשם נמוך כשרים:
7 גמרא אלא אם כמה שנדרת עשית כו'. עי' פרש"י ובפי' הרמב"ם ולשון הרע"ב אם כו' שנשחט לשם נדר. משמע דאם שחטו לשם עולת נדבה או חובה אינו עולה ג"כ לשם נדרו. ואולי מדמה לה לחטאת חלב ששחטה לשם חטאת דם דמסקינן לקמן ט ב דפסולה. אבל יותר נראה לדמותו לתודה ששחטה לשם תודה אחרת דכשרה לקמן ז ע"ש בפרש"י ד"ה לא דידיה. וכ"מ לקמן בספ"ד במשנה דתנן והחטאת והאשם לשם חטא. דמשמע דשאר קרבנות לא בעינן לשם אותו דבר דוקא. וכ"מ במנחות ב ב רש"א כו' שהקומץ מחבת לשם מרחשת מעשיה מוכיחין כו'. ואם איתא משכחת לה בכה"ג וע"ש בכל הסוגיא. ואגב עיוני תמהתי על מה שהשמיט הרמב"ם דין השוחט תודה לשם תודת חבירו דפליגי בה רבה ור"ח לקמן ז:
8 שם לא הוית גבן באורתא כו'. ב"ק כ וש"נ. ונ"ל דצ"ל בי הרמך בה' עמש"כ בגיטין ס ב:
9 שם ואי ס"ד סתמא פסול כו' קיימי ב"ד כו'. התוס' נדחקו לפרש דאף מי שלא היה בלבו היינו שלא הוציא בשפתיו אבל מ"מ בלבו חשב וכלפי לייא. ועוד קשה לישניה דמי שלא היה כשר דמשמע בדיעבד עי' ריש חולין הלא תנאי ב"ד הוא דוקא דלא לימא. אשר ע"כ נלע"ד דהאי ואי ס"ד כו' הוא פירוש לדברי ר' יוסי וכוונת ר"י הוא לומר דאף שלא היה בלבו דהיינו שלא חשב ג"כ כשר בדיעבד. וראייתו דהא תנאי ב"ד הוא דלא לימא ר"ל בהוצאת פה לשמו דילמא כו' אבל מ"מ בלבו צריך לחשוב לשמו ובזה אין חשש דלמא יחשוב שלא לשמו דבזה לא יפסול הזבח כמש"כ התוס' בס"פ המפקיד דכל מחשבה הפוסלת בקדשים אינה אלא בדבור דוקא ועי' לקמן ד ב' תד"ה מחשבה וכ"כ רש"י במנחות ב ב ואי ס"ד דאם לא חשב אף בדיעבד פסול קיימי ב"ד כו' וכפי' התוס' ונכון בעז"ה. ובמש"כ א"ש כפשטיה הא דתנן לקמן ברפ"ח זה יקרב לשם מי שהוא. דנדחקו התוס' לפרש דר"ל סתמא מפני הא דר' יוסי דאמר דתנאי ב"ד הוא דלא לימא לשמו. ולפמש"כ דמודה ר"י דמחשבה בעי לכתחלה לשמו יל"פ דיחשב בלבו לשם מי שהוא. אך עומד לנגדי הא דדייק רבה לקמן בס"פ ב"ש מהא דר' יוסי טעמא שלא היה בלבו כלל הא היה בלבו לשם חולין פסול ולפי מה שפירשתי דהיינו בלבו ממש. הא אינו פוסל אלא בדבור פה וצ"ע:
10 תד"ה הא לשם. הנ"א שנדפסה בגליון היא משובשת וכבר העיר בזה הצ"ק:
11 תד"ה אתנו. פעמים שטועה וסבור שהוא קרבן אחר. ק"ל דהא פלוגתא דאמוראי היא במנחות מט בעקירה בטעות אי הויא עקירה או לא. ותיקשי מדר"י למ"ד דלא הוי עקירה. ואנן קי"ל כוותיה. עי' רמב"ם פט"ו מהל' פהמ"ק ובכ"מ. ועמש"כ בעירובין לז: