1לא תזבח לד' אלדיך שור ושה אשר יהיה בו מום. במשנה פ"ב דבכורות כל הקדשים שקדם מום קבוע כו', ובגמרא והשוחטן בחוץ פטור רב הונא מתני חייב כו' ואליבא דרע"ק. ועל מה קאי זה ופרש"י דהוא סיפא דתוספתא לעיל. וזה זר מאד דיפסיק הגמרא בפי' התוספתא קודם סיומה, ועוד אין המשך לברייתא, ועוד דבתוספתא בכורות ליתא, ויעוין רגמ"ה בזה, והברור דעל משנתנו קאי, ולפני הגמרא היה הגירסא במשנתנו בקדם הקדשן למומן והשוחטן בחוץ פטור ורב הונא מתני חייב, וקבעוה תנאי להך דרב הונא במשנתנו, וכמו דבכה"ג אמרו בזבחים פרק פרת חטאת יעו"ש. ואין ספק בזה כלל. וכן לפני רבינו משה בפי' המשנה היה הגירסא והשוחטן בחוץ פטור, יעו"ש, כיון שכן מובן, דבין בקדם מומן להקדשן, בין בקדם הקדשן למומן תנן והשוחטן בחוץ פטור אף דהאמת כן הוא, אבל אינן דבר והיפוכו דנחית תנא להשמיענו, לכן רב הונא משמיענו דבסיפא צ"ל חייב, ובדוקין שבעין, אבל בקדם מומן להקדשן פטור השוחטן בחוץ ור' אליעזר מתני חייב ברישא ובסיפא והשוחטן בחוץ פטור והוי דבר והיפוכו, ולכן מוקי לרישא דקדם מומן להקדשן אם שחטן בחוץ הוא בבמת יחיד חייב משום שוחט בעל מום שנאמר לא תזבח לד' אלדיך שור כו' אשר יהיה בו מום, ועל במה קאי ובזה תני בסיפא והשוחטן בחוץ פטור, פירוש דאם הקריבו בבמת יחיד, זה הבע"מ קודם שנפדה פטור ולא מחייב משום לא תזבח לד' אלדיך שור ושה אשר יהיה בו מום, משום דכיון דקדם הקדשן למומן ובדוקין שבעין אליבא דרע"ק דאם עלו לא ירדו לא מקרו תועבת ד' אלודיך, דלא כתיב תועבה רק בנרבע ואתנן דאם עלו ירדו, אבל בקדם מומן להקדשן דאף אם עלו ירדו לרע"ק חייב השוחט בבמה משום שוחט בע"מ, נמצא דר"א מא"י היה שונה במשנתנו ברישא חייב ובסיפא פטור ורב הונא בבלאה תני ברישא פטור ובסיפא חייב. ודו"ק. ויעוין ספרי דמרבה פיגול ונותר ועוד דרשות, אמנם לא למלקות, יעו"ש.
