1מי שצוה מחמת מיתה ודבר בלשון חידות כדי שלא יבינו ההמון את דבריו אע"פ שאין הדברים מחוורין מוסרין את הדברים לבית דין והם יורדים לעמק הדברים ודנין בה כפי מה שיראו מעשה באחד שצוה מחמת מיתה ואמר חביתא דעפרא לחד בראי חביתא דגרמא לחד בראי חביתא דאודורי ר"ל מוכין לחד בראי ודנו בה שהקרקעות הם הם שקראן חביתא דעפרא והמקנה הן גסה הן דקה הוא שקראו חביתא דגרמא וכל מיני הבגדים הן של פשתן הן של צמר הן הם שקראן חביתא דאדורי וכן כל כיוצא בזה:2וכן יש לדיין מופלג לדון לפעמים על פי אומדנתו על הדרך שהיה שלמה דן לפעמים כמו שנתפרסם בשתי נשים שבאו לפניו מעשה באחד שהיו מוחזקים בו שהיו לו הרבה בנים והודיע בשעת מיתה שאין לו בכל אותם הבנים אלא אחד ושהוא מניח לו כל נכסיו ולא נודע מי הוא ואמרו להם הדיינים לחבוט על קבר האב עד שיגלהו להם והלכו כלם ואחד מהם בקש עצמו לילך ולא התאפק על כך בשום פנים ודנו בו שהוא הבן והעמידו כל הנכסים בחזקתו שהרי בדין גמור היה הדבר מסור לשודא דדייני וכן כל כיוצא בזה אלא שדברים אלו וכיוצא בהם אין מסורין אלא למלך משכיל או לחכם מופלג בחכמה יתרה ובפלפול ובחריפות יתרון גדול על כל שאר חכמי דורו בכל מיני חכמות:3אע"פ שראוי לכל אדם להזהר שלא לחמוד ממון אחרים ולהרחיק כל סרך עול וכל אבק גזל מי שנתמנה דיין מ"מ ראוי לו להזהר מדברים אלו ביותר גנאי הוא למי שהבריות נזקקות לילך לפניו לדין ושהן בטוחות על ישרו שלא לעות אדם בריבו שיהא הוא נזקק לדין על ידי תביעת אחרים עליו כל שכן אם מזקיקין אותו בדין עד שיצא מתחייב מתוך הטענות שזה פגם גדול אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלמה באמת אמרו כל דיין דמיתקרי לדין ומפקין מיניה ממונא בדינא לאו דיינא הוא לא סוף דבר בממון אחרים אלא אף ממון עצמו ראוי לו להזהר שלא יפתהו חשש פסידתו להטות את הדין הוא שאמרה תורה שונאי בצע ודרשו בו ששונאין ממונן בדין וחזרו ופירשו בזו שאפילו אמר לו זה לקוץ את כרמו ולשרוף את גדישו אינו מטה את הדין וזהו שונאים ממונם ויש מפרשים שמועה זו על דרך שכל דיין שהטה את הדין עד שהמוטה מזמינו לדין והטיתו מתבררת עד שלפעמים הוא צריך לשלם על דרך מה שאמרו בקצת דינין מה שעשה עשוי ומשלם מביתו אינו דיין:
