1שהיו אלו בעלי מומין עוברין, שהקריבן בחוץ — הרי הוא פטור משום הקרבה בחוץ, שהרי אלו קדשים פסולים ואינם בכלל הראויים לבא לפני משכן ה'. ר' שמעון אומר: המקריב בחוץ בעלי מומין קבועין — פטור משום הקרבה בחוץ, ואולם המקריב בחוץ בעלי מומין עוברין — חייב עליהם, לא בכרת כשאר החייבים על הקרבה בחוץ אלא בלא תעשה בלבד, משום שהם ראויים לבוא לאחר זמן.2ועוד בדינים אלה, תורים שעדיין לא הגיע זמנן להיות כשרים להקרבה שאין התורים כשרים להקרבה אלא כשהם גדולים, משיזהיבו כנפיהם, או בני יונה שכבר עבר זמנן שאין הם כשרים אלא בהיותם קטנים עד שיצהיבו כנפיהם, שהקריבן בחוץ — פטור על הקרבתם בחוץ, משום שאינם ראויים לבא לפני משכן ה' להקרבה. ר' שמעון אומר: בני יונה שעבר זמנן שהקריבם בחוץ — פטור עליהם, ואולם המקריב בחוץ תורים שלא הגיע זמנן — חייב עליהם, אמנם לא בכרת, אלא בלא תעשה בלבד.3ועוד כיוצא בו, המקריב בחוץ אותו ואת בנו ביום אחד, והרי איסור תורה הוא לשחוט את השני באותו יום ויקרא כב, כח, ואינו ראוי להקרבה. וכן המקריב בחוץ מחוסר זמן שעדיין לא הגיע זמנו להיות ראוי להקרבה — הרי זה פטור, ר' שמעון אומר: הרי זה חייב בלא תעשה. שכן הוא הכלל במחלוקתם זו של חכמים ור' שמעון, שר' שמעון אומר: כל דבר מן הקדשים שהוא ראוי לבא להיות מוקרב במקדש לאחר זמן אף שכעת אינו ראוי, והקריבו בחוץ — הרי זה בלא תעשה ואין בו כרת. ואילו חכמים אומרים: כל שאין בו כרת אין בו גם לא תעשה.4ומוסיפה המשנה: מחוסר זמן שנחלקו בו חכמים ור' שמעון — בין שהוא מחוסר זמן בגופו כגון תורים שלא הגיע זמנם, או בהמה שלא מלאו לה שבעה ימים מלידתה, ראה ויקרא כב, כז, ובין שהוא מחוסר זמן בבעליו.5ומסבירים, איזהו מחוסר זמן בבעליו? כגון הזב והזבה והיולדת והמצורע שעדיין לא מלאו ימי טהרתם, שהקריבו את חטאתם ואשמם בחוץ — הריהם פטורין משום הקרבה בחוץ, שהרי אינם מחוייבים עדיין בקרבנות אלו, ואינם רשאים להביאם. ואולם אם הקריבו בשלב זה את עולותיהן ושלמיהן בחוץ — חייבין, מפני שקרבנות אלה באים כקרבנות נדבה אף כשהבעלים טמאים.6א המעלה בחוץ מבשר קרבן החטאת החיצונה, הנאכלת לכהנים, מבשר אשם, מבשר שאר קדשי קדשים הנאכלים, כלומר, שני כבשי עצרת, מבשר קדשים קלים, וכן המעלה בחוץ ממותר מנחת העומר, לאחר שניטל ממנה הקומץ, ומשתי הלחם המובאות בחג השבועות, ומלחם הפנים אותו עורכים כל שבת בהיכל, וכן המעלה בחוץ משירי המנחות — פטור. משום שכל אלה הריהם מיועדים לאכילה על ידי הכהנים ולא להקרבה על המזבח.7וכן העושה בחוץ עבודות אלו: היוצק את השמן על המנחה, והפותת את המנחה לפתיתים, והבולל בשמן את סולת המנחה, והמולח מנחות או שאר קרבנות, והמניף מנחה, והמגיש את המנחה לקרן המזבח שעושה בחוץ, לאחר הנפתה, והמסדר את לחם הפנים על השולחן בחוץ, והמטיב את הנרות של המנורה, והקומץ מהמנחה, והמקבל בכלי מן הדמים של הקרבן. כל אלה אף שאסור לעשותם בחוץ, אם נעשו בחוץ — פטור, שאין חייבים אלא על עבודה כעין העלאה, שהוזכרה בכתוב, שהיא גמר עבודה. וכל אלו יש עבודה אחריהן.8ואין חייבין עליו על כל העבודות הללו מיתה לא משום זרות איסור עבודה למי שאינו כהן, ולא משום האיסור על הכהנים לעבוד בטומאה, ולא משום האיסור על הכהן לעבוד כשהוא מחוסר בגדים בגדי הכהונה, ולא משום האיסור על הכהן לעבוד בהיותו במצב שלא רחוץ ידים ורגלים.9ב ומעתה נשנה דין הקרבה בחוץ במהלך הדורות: בתחילה, עד שלא הוקם המשכן במדבר סיני, בשנה השנית לצאת בני ישראל ממצרים, היו הבמות מותרות הותר להקריב בכל מקום, והעבודה בקרבנות היתה נעשית בבכורות של כל ישראל. ומעת שהוקם המשכן נאסרו כל הבמות, והעבודה היתה נעשית בכהנים בלבד. ואז קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים בחצר אהל מועד, ואילו קדשים קלים נאכלים בכל מחנה ישראל. בזמן כניסת ישראל לארץ בימי יהושע, לאחר שעברו את הירדן ובאו לגלגל, ושם עמד המשכן ומזבח הנחושת — הותרו שוב הבמות. ואז קדשי קדשים היו נאכלין לפנים מן הקלעים של חצר המשכן, ואולם קדשים קלים היו נאכלים בכל מקום.10ולאחר מכן, כאשר באו לשילה ושם שוכן אהל מועד, חזרו ונאסרו הבמות. ומשכן זה שהיה בשילה, לא היה שם תקרה העשויה מקרשים או אבנים, אלא בית אבנים בלבד מלמטן, והיריעות של המשכן היו פרוסות מלמעלן. והיא התקופה בה היה המשכן בשילה, היתה זו המכונה בתורה "מנוחה", שעד אותה שעה התירה התורה הקרבה בבמות, שנאמר: "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה" דברים יב, ט. ובתקופה זו היו קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים המקיפים את חצר בית ה', וקדשים קלים ומעשר שני שצריך להביאם למקום המשכן ולאוכלם לפני ה' דברים יב, ו היו נאכלים בכל מקום הרואה את שילה.11ולאחר מכן, כאשר חרבה שילה עם מותו של עלי הכהן ראה שמואל א ד, יח באו המשכן וכליו לנוב וגבעון, ושוב הותרו הבמות. ואזי, קדשי קדשים היו נאכלין לפנים מן הקלעים, וקדשים קלים היו נאכלים בכל ערי ישראל.12ומעת שבאו לירושלים ובנו את המקדש בימי שלמה, שוב נאסרו הבמות, ומעתה לא היה להן עוד היתר. והיא בהיות בית המקדש בירושלים, היתה "נחלה", שנזכרה בכתוב: "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה" דברים יב, ט. ובירושלים קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים, כלומר, בעזרה, קדשים קלים ומעשר שני — לפנים מן החומה של העיר, שהיא במקום מחנה ישראל שבמדבר.13ג כל הקדשים שהקדישן בשעת איסור הבמות, והקריבן בחוץ בשעת איסור הבמות מבחוץ — הרי זה עובר על אלו במצוות עשה להקריב במקום הנבחר על ידי ה', ועל מצוות לא תעשה שאין להקריב אז בבמה, וחייבין עליו כרת.14ואם הקדישן בשעת היתר הבמות כגון בזמן הבמה בגבעון, והקריבן בחוץ בשעת איסור הבמות משנבנה המקדש בירושלים בחוץ — הרי הוא עובר על אלו בעשה ולא תעשה, ואולם אין חייבין עליהן כרת. אם הקדישן בשעת איסור הבמות כגון בזמן משכן שילה, והקריבן בחוץ בשעת היתר הבמות בתקופת נוב — הרי אלו בעשה, כלומר, חייב על שביטל מצות עשה להביאם למשכן, ומכל מקום אין בהן עבירה על מצות לא תעשה ולא עונש כרת, שלא להקריב במקדש, שהרי עכשיו מותר להקריב בחוץ.15ומוסיפה המשנה: ואלו קדשים שקרבין גם בזמן היתר הבמות רק במשכן שבבמה הגדולה, במת הציבור שבגלגל, בנוב ובגבעון: קדשים שהוקדשו לשם הקרבה במשכן. ולכן קרבנות ציבור שסתמן עומדים להקרבה במשכן קרבין במשכן, ואילו קרבנות היחיד שאינם עומדים להקרבה דווקא במשכן — קרבים בבמה. קרבנות היחיד שהוקדשו למשכן — יקריבו במשכן, ואם הקריבן בבמה — פטור.16ועוד, מה בין במת יחיד לבמת ציבור? שבבמת ציבור יש סמיכה ויש חובה של שחיטת צפון,
