1נאכל לתשעה ימים מזמן אפייתו, או לעשרה, וכן לאחד עשר — לא פחות ולא יותר. כיצד? כדרכו, כלומר כרגיל לתשעה. כיצד? נאפה בערב שבת — נאכל בשבת הבאה לתשעה, הרי שעוברים תשעה ימים מאפייתו עד אכילתו. ואם חל יום טוב להיות בערב שבת — אין אופים אותו ביום טוב, אלא מקדימים לאפותו יום קודם לכן, ונאכל לשבת שבשבוע הבא, לעשרה ימים. אם היו שני ימים טובים של ראש השנה, לפני השבת — נאכל לשבת הבאה, לאחד עשר ימים, לפי שאינו אין עשייתו דוחה לא את השבת ולא את היום טוב. ואי אמרת ואם אומר אתה צורכי שבת נעשין ביום טוב, אמאי מדוע לא דחי דוחה את יום טוב? שהרי לחם הפנים נאכל בשבת ונחשב כצורכי שבת!2אמר ליה לו רב חסדא: שבות קרובה, צד חילול קדושת החג שנעשה עבור שבת הקרובה לחג — התירו. ואולם שבות רחוקה, עבור השבת שבשבוע הבא — לא התירו.3ושואלים: ולדעת רבן שמעון בן גמליאל שאמר משום בשם ר' שמעון בן הסגן כי אפיית לחם הפנים דוחה את יום טוב ואינו דוחה את יום צום הכיפורים, מאי איכא למימר מה יש לומר? שכן רואים שיש מחלוקת תנאים בכך שר' שמעון בן הסגן סבור שמותר לעשות בחג צורכי שבת וחכמים אוסרים.4ומשיבים: לא בעיקרון היסודי נחלקו אלא בהא פליגי בדבר זה נחלקו, מר חכם זה, התנא הראשון סבר כי שבות קרובה התירו, שבות רחוקה לא התירו, ולכן אין אפיית לחם הפנים דוחה יום טוב. ומר וחכם זה, ר' שמעון סבר: שבות רחוקה נמי גם כן התירו.5מתיב מקשה רב מרי: שתי הלחם שאופים לחג השבועות אינן נאכלות לכהנים לא פחות משנים, ולא יותר על שלשה ימים. כיצד? נאפות כרגיל בערב יום טוב — נאכלות ליום טוב לשנים. חל יום טוב להיות אחר השבת, ונאפות בערב שבת — נאכלות ליום טוב לשלשה. לפי שאינה דוחה אפיית שתי הלחם לא את השבת ולא את היום טוב. ואי אמרת ואם אומר אתה שצורכי שבת נעשין ביום טוב, השתא עכשיו שצורכי שבת ביום טוב שרי מותר, צורכי יום טוב ביום טוב מיבעיא נצרכה לומר שמותר לאפות ביום טוב עצמו? ואם כן, מדוע אין אופים לצורכי יום טוב בו ביום?!6ודוחים: שאני התם שונה שם בענין שתי לחם שאמר קרא הכתוב "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם" שמות יב, טז, ולמדים: "לכם" — ולא לגבוה, כלומר ההיתר לאפות ולבשל ביום טוב הוא רק לצורכי אדם ולא לצורך הקודש.7ושואלים: ולרבן שמעון בן גמליאל שאמר משום בשם ר' שמעון בן הסגן שאפיית לחם הפנים דוחה את יום טוב, מאי איכא למימר מה יש לומר? כלומר, כיצד מבין הוא את ה"לכם". ומשיבים: סבר לה סבור הוא כשיטת אבא שאול שאמר שיש להבין בדרך זו: "לכם" ולא לגוים, אבל לצורך הקדש — מותר.8שלח ליה לו רב חסדא לרבה קושיה ביד רב אחא בר רב הונא: מי אמרינן האם אומרים אנו "הואיל"? והא תנן והרי שנינו במשנה: יש חורש תלם אחד וחייבין עליה על חרישה זו משום שמונה לאוין, שעשה בכך שמונה איסורים. ומסבירים כיצד יכול דבר זה להיות: אם היה חורש בשור וחמור, ועבר על "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" דברים כב, י. והן מוקדשים, ונמצא שמעל בהקדש על ידי חרישה זו. ואם עשה זאת לסייע בעיבוד כלאים בכרם, עובר אף משום גידול כלאים9ואם היה הדבר בשנה השביעית בשמיטה, שהוא עובר משום עבודת קרקע בשמיטה. והיה הדבר ביום טוב, ועבר משום עושה מלאכה ביום טוב. והיה החורש כהן, ונוסף לזה גם קיבל על עצמו גם להיות נזיר, ואותו מקום היה בית הטומאה מקום הטמא בטומאת המת שיש איסור מן התורה לכהן וכן לנזיר להיות בו ועובר בשני לאוים. ונמצא שעובר שמונה לאוין כאחד. ואי אמרינן ואם אומרים אנו "הואיל" להתיר ביום טוב, אם כן על חרישה ביום טוב שלא ליחייב יתחייב, הואיל וחזי וראויה חרישה זאת לכיסוי דם ציפור. שהשוחט ציפור או חיה חייב מן התורה לכסות את הדם בעפר, ויתכן שיזדמנו לידו מספר רב של ציפורים או חיות ויחסר לו עפר לכסות את הדם, ואם כן נמצא שחרש כדי להשיג לעצמו עפר לכיסוי הדם, ואין בכך מלאכה אסורה!10אמר רב פפא בר שמואל: כאן מדובר שחרש באבנים מקורזלות, כלומר בגושי אדמה נוקשים שאינם ראויים לכיסוי.11ושואלים: והרי אבנים מקורזלות אף הן ראויות לכותשן לעפר! ודוחים: וכתישה ביום טוב מי שרי האם מותרת? ושואלים: והרי ראויות הן לכותשן כלאחר יד, שלא יעשה מלאכה כדרכו אלא בשינוי ובאופן שאינו אסור מן התורה. ודוחים: מדובר כאן כשחרש בצונמא באדמת טרשים קשה.12ותוהים: וכי צונמא בר בן, ראויה לזריעה היא?! והרי אמרנו שאותו אדם עושה באותה שעה מלאכה בזרעים ובכרם! ומשיבים: היה כאן צונמא מלמעלה ועפר תיחוח מלמטה, ובו צומחים הזרעים. ודוחים: ואם כן, תיפוק ליה תצא לו משום עפר תיחוח, שהרי בעפר תיחוח זה יכול לכסות את דם הציפור!13אלא אמר מר בר רב אשי: מדובר כאן בטינא בטיט, שאינו ראוי לכיסוי. ושואלים: וכי טינא בר בן, ראוי לזריעה הוא?! ומשיבים: במתונתא באדמה לחה, שאינה טיט גמור וראויה לזריעה, אבל עכשיו אי אפשר לפורר את הרגבים שלה ולעשותם עפר לכיסוי הדם.14א איתיביה הקשה לו אביי לרבה על שיטתו שהוא מתיר משום "הואיל" ממה ששנינו: המבשל את גיד הנשה בחלב ביום טוב ואוכלו — לוקה חמש. כיצד? לוקה משום מבשל גיד ביום טוב, שבישל דבר שאינו ראוי לאכילה. ולוקה משום אוכל גיד, בניגוד לאיסור המפורש בתורה. ולוקה משום מבשל בשר בחלב, ולוקה משום אוכל בשר בחלב. ולוקה משום הבערה, שהבעיר אש ביום טוב שלא לצורך. ואי אמרינן ואם אומרים אנו "הואיל" — אם כן, על ההבערה שלא ליחייב יתחייב, הואיל דחזי ליה שראוי לו הבערה זו לצרכו, שהרי יכול להשתמש לבישול שלצורך החג!15אמר ליה לו רבה: אפיק הוצא מרשימה זו הבערה ועייל והכנס במקומה איסור אחר, כגון שהיה זה גיד הנשה של נבילה, שחייב אף משום אכילת נבילה.16הקשה לו אביי: והתני והרי שנה ר' חייא כהסבר למשנה זו: לוקין שתים על אכילתו של גיד זה גיד, ובשר בחלב, ושלוש על בישולו הבערה ובישול ביום טוב, בישול בשר בחלב. ואי איתא ואם יש לומר שמדובר בגיד הנשה של נבילה, הרי נמצא שלש על אכילתו מיבעי ליה צריך היה לו לומר: משום גיד, משום בשר בחלב, ומשום נבילה!17אלא אמר רבה: אפיק הוצא מכאן מלאכת הבערה, ועייל והכנס איסור אחר, כגון שבישל בעצי מוקצה שמוקצים משימוש ביום טוב מפני שלא הוכנו לכך.18ותוהים: וכי איסור מוקצה דאורייתא מן התורה הוא שילקו עליו? אמר ליה לו: אין כן, דכתיב שנאמר: "והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו" שמות טז, ה. ומכאן אפשר ללמוד שכל דבר שאינו מוכן מבעוד יום — הריהו מוקצה, ואסור. ואף שמכאן למדים אנו שיש איסור בשימוש במוקצה, מכל מקום איסור זה לא נתפרש בלשון "לאו". ולכן יש להוסיף ואזהרתה של עבירה זו שמפורש שיש מצוות לא תעשה בדבר, מהכא מכאן, ממה שנאמר בשבת "לא תעשה כל מלאכה" שמות כ, י שנאסרה באופן כולל כל מלאכה האסורה בשבת, ובכלל זה גם שימוש בדברים שלא הכין מבעוד יום.19אמר ליה לו אביי: והא והרי את אתה הוא שאמרת: בעאי מיניה שאלתי אותו את רב חסדא, ואמרי לה ויש אומרים שאמר: בעאי מיניה שאלתי אותו את רב הונא: אם הביא שה מאפר מן המרעה שהוא מוקצה, מתוך שלא זימנוהו ובדקוהו מבעוד יום, ושחטו לצורך תמיד ביום טוב, מהו? האם אפשר להקריבו.20ואת אמרת לן ואתה אמרת לנו שאמר לי עלה עליה, על כך, שדבר זה נלמד מן הכתוב ביחזקאל בדיני הקרבנות: "ושה אחת מן הצאן מן המאתים ממשקה ישראל" יחזקאל מה, טו, ופסוק זה נדרש כך: "שה" הכוונה לכל שה בין זכר בין נקבה ששניהם קרויים שה — ולא הבכור, שהוא מיוחד שאינו אלא מן הזכרים.21"אחת" — ולא מעשר, שצריך להיות שה שאפשר שיהיה אחד בפני עצמו ולאו דווקא כאחד בין עשרה, ושה המעשר היא תמיד העשירית במנין השיות היוצאות מן הדיר, ולכן אינה בכלל הראויים לקרבן.22"מן הצאן", המלה "מן" משמעותה לשון צמצום, להוציא מן הכלל — ולא הפלגס, כלומר שלא יביא כבש שעבר את גיל שנה ועדיין לא הגיע להיות קרוי איל.
