ביאור שטיינזלץ על פסחים כ״ד

1 ואם אינו ענין לאכילה שהרי כבר נאמר איסור אכילה בכל אחד מאלה, תנהו ענין לאיסור הנאה.

2 ומוסיפים לדון אי או שמא תאמר: מה כאן בחטאת דינה בשריפה — אף כל איסורין שבתורה חייבים בשריפה! ודוחים: אמר קרא המקרא "בקדש... באש תשרף" ויקרא ו, כג, דבר שבקדש שנפסל — נידון בשריפה, ואין כל שאר האיסורין שבתורה בשריפה.

3 ושאל ר' שמואל בר נחמני: והאי ופסוק זה "בקדש... באש תשרף" להכי לכך ללמד דבר זה הוא דאתא שבא?! האי מיבעי ליה דבר זה נצרך לו ללמד לשיטתו של ר' שמעון, דתניא שהרי שנינו בברייתא: ר' שמעון אומר: "בקדש... באש תשרף" — לימד על חטאת פסולה ששורפין אותה בקדש, ואין מוציאים אותה לשריפה מחוץ למקדש. ואין לי אלא זו בלבד, פסולי קדשי קדשים, ואימורי החלב ושאר חלקי הבהמה המועלים למזבח קדשים קלים שנטמאו מנין שנשרפים בקודש? תלמוד לומר: "בקדש... באש תשרף" שכל שנפסל שריפתו תהיה בקודש.

4 אמר ליה לו אותו חכם ששנה הלכה זו לר' שמואל בר נחמני: ר' יונתן רבך מהאי קרא קאמר ממקרא זה אמר לה אותה הלכה עצמה, נאמר "ואם יותר מבשר המלאים ומן הלחם עד הבקר ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קודש הוא" שמות כט, לד, שאין תלמוד לומר "לא יאכל" כאשר יבואר, ומה תלמוד לומר "לא יאכל" — אם אינו ענין לגופיה לגופו, דהא כתיב שהרי נאמר במפורש "ושרפת את הנותר באש" משמע שאסור לאוכלו, תנהו ענין לשאר איסורין שבתורה שנזכר בהם איסור אכילה, ואם אינו ענין לאכילה שהרי נאסרה אכילה בכל אלה במפורש, תנהו ענין לאיסור הנאה, ששאר איסורי אכילה שבתורה הם אף איסורי הנאה.

5 ודנים עוד: אי או אולי נאמר: מה כאן בשריפה, אף נאמר שכל איסורין שבתורה שהנאתם נאסרה אף הם בשריפה — על כן אמר קרא המקרא "ושרפת את הנותר" למעט: נותר דינו בשריפה, ואין כל איסורין שבתורה בשריפה אף שאסורים בהנאה.

6 ומקשים: והאי ופסוק זה "לא יאכל" להכי לכך לדבר זה הוא דאתא שבא ללמד? האי דבר זה מיבעי ליה נצרך לו לכדר' אלעזר, שאמר ר' אלעזר: "לא יאכל כי קדש הוא" — משמע כל שבקדש פסול, כל דבר שנפסל בתוך הקודש בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו. שאנו לומדים ממנו הלכה כללית, שכל דבר של קודש שחל בו פסול, האוכלו עובר בלאו ולוקה,

7 אמר אביי: לעולם תלמד הלכה זו מקרא קמא מהמקרא הראשון שדרש ר' יהושע בן לוי "כל חטאת אשר יובא מדמה לכפר בקדש לא תאכל באש תשרף", ואיפוך והפוך את מבנה הדרשה, וכך צריך להבינה כעת: דליכתוב שיכתוב המקרא "באש תשרף", ולא בעי יצטרכו לכתוב "לא תאכל", מה תלמוד לומר "לא תאכל" — אם אינו ענין לגופו, דנפקא ליה שיוצא לו, שלמד מדברי ר' אלעזר שכל דבר שנפסל בקדש ממילא אסור באכילה, תנהו ענין לכל איסורין שבתורה. ואם אינו ענין לאכילה שנאסרה במפורש תנהו ענין לאיסור הנאה.

8 והרי אפשר להקשות: אי או אולי נאמר מה כאן בשריפה, אף כל איסורין שבתורה בשריפה. אמר קרא המקרא "הנותר" — הנותר בשריפה, ואין כל שאר איסורין שבתורה בשריפה.

9 אמר ליה לו רב פפא לאביי: מדוע סבור אתה ש"לא תאכל" האמור בחטאת חיצונה שהוכנסה לפנים אינו נחוץ לענינו? ואימא ליחודי ליה לאו לגופיה הוא דאתא ואמור שביטוי זה כדי לייחד לאיסור זה לאו מיוחד לצורך עצמו הוא שבא, שהרי לא למדנו קודם איסור מפורש ומיוחד באכילת חטאת זו, ודבר זה בא הכתוב ללמדנו. דאי שאם ללמוד איסור זה רק מדברי ר' אלעזר, הרי איסור אכילת בשר חטאת שנכנס דמה לקודש אף שיש בו מצוות לא תעשה — אין לוקים עליו, כי הכלל הוא ש"אין לוקין על לאו שבכללות", שכל איסור לאו הכולל דינים רבים כגון זה שנכללו בו כל הפסולים — אין לוקים כאשר עוברים עליו, שאין האיסור מפורש די צורכו. ולכן אפשר לומר ש"לא תאכל" שנאמר לענין זה בא לומר שיש כאן איסור מיוחד ולוקים עליו, ואם כן — אין כאן יתור.

10 אלא יש לדחות מה שאמרנו, ורב פפא לומד דבר זה מהכא מכאן: שנאמר "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף והבשר כל טהור יאכל בשר" ויקרא ז, יט, שאין תלמוד לומר "לא יאכל" כפי שיבואר, ומה תלמוד לומר "לא יאכל"?

11 אם אינו ענין לגופו, דהא נפקא ליה שהרי יוצא לו נלמד מקל וחומר ממעשר הקל. שכן אפשר לומר: מה מעשר הקל בדיניו, שאינו נחשב מן הקודשים, אמרה תורה שבשעת וידוי המעשר, בשעה שמבערים מן הבית את המעשר שלא ניתן, יש לומר "לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא" דברים כו, יד, משמע שאף מעשר אסור לבערו בטומאה. בשר קדש שהוא חמור, לא כל שכן שאין לאוכלו בטומאה?!

12 וכי תימא ואם תאמר הלוא קיים הכלל ש"אין מזהירין מן הדין" כלומר אין ללמוד אזהרת לא תעשה בדרך קל וחומר בלבד. ואולם דבר זה אינו רק קל וחומר אלא הקישא היקש השוואה הוא שהושווה במפורש, דכתיב שנאמר: "לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך ותירשך ויצהרך ובכרת בקרך וצאנך וכל נדריך אשר תדור ונדבותיך ותרומת ידך" דברים יב, יז, הרי שהכתוב עצמו משווה את המעשר עם כמה מיני קרבנות "נדריך ונדבותיך", וכיון שכך, יכולים היטב ללמוד אזהרת לאו מדין המעשר.

13 ואם כן מה תלמוד לומר "לא יאכל" הכתוב לענין טומאת בשר קודש? אם אינו ענין לגופו שהרי כבר למדנו דבר זה ממעשר, תנהו ענין לכל איסורין שבתורה. ואם אינו ענין לאכילה שאנו יודעים איסורה בכל מקרה, תנהו ענין לאיסור הנאה.

14 ואם תאמר: אי או אולי נאמר מה כאן בבשר שנפסל במקדש דינו בשריפה, אף כל איסורין שבתורה יהא דינם בשריפה, על כן אמר קרא המקרא "הנותר" — משמעו בהדגשה ללמד: הנותר נידון בשריפה, ואין כל שאר איסורין שבתורה בשריפה.

15 אמר ליה לו רבינא לרב אשי: ואימא ואמור שביטוי זה "לא יאכל" שאינו צריך לגופו, לא בא ללמדנו לדבר אחר אלא לעבור עליו בשני לאוין, כלומר ללמדנו שבאיסור זה עצמו יש לא רק מצות לא תעשה אחת, אלא שתים הן. ויש לנו ראיה שיש הבדל אם נאמר רק לאו אחד או שני לאוין בנושא כלשהו. לאו מי האם לא אמר אביי כגון זה: אכל פוטיתא שרץ מים קטן — לוקה ארבע פעמים. משום שיש ארבעה איסורי לאו החלים על שרץ המים, שניים מהם בפסוק "אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם" ויקרא יא, מג האמורים בכל מיני שרצים. וכן האמור בשרץ המים "וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת... ושקץ יהיו לכם מבשרם לא תאכלו" ויקרא יא, י—יא, וכן "וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו טמא הוא לכם" דברים יד, י.

16 אכל נמלה — לוקה חמש, שני הלאוין האמורים בכל שרץ, ועוד "וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל" ויקרא יא, מא, וכן "לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום כי שקץ הם" ויקרא יא, מב, וכן "ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרמש על הארץ ויקרא יא, מד.

17 אכל צירעה — לוקה שש מלקויות. שכן הצירעה רומשת גם על הארץ, וממילא חלים עליה כל הלאוין של שרץ הארץ, ועוד לאו נוסף "וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו" דברים יד, יט. ולפי עקרון זה נוכל לומר כי אותו "לא יאכל" שנאמר בטומאת בשר בא רק להוסיף איסור לאו נוסף, להעניש עליו! אמר ליה לו כל היכא דאיכא למדרש מקום שיש לדרוש וללמוד ממנו דבר חדש — דרשינן דורשים אנו, ולא מוקמינן בלאוי יתירי ואיננו מעמידים מסבירים, בלאוים יתירים על אותו איסור עצמו.

18 ושואלים: ואותו כתוב שנאמר שם "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל" ויקרא ז, יט דרישיה שבתחילת הפסוק למה לי? ומסבירים: לרבות עצים ולבונה שהם נטמאים. שאף שאינם דבר מאכל, מכל מקום למדים מפסוק זה הלכה כוללת לגבי כל הדברים הנטמאים. ושואלים: ומה שנאמר "והבשר כל טהור יאכל בשר" ויקרא ז, יט דסיפיה שבסוף הפסוק למה לי? ומשיבים: לרבות אימורין החלב ושאר חלקי הבהמה המועלים למזבח, שאף הם בכלל בשר לענין טומאה, שאימורים שנטמאו ואכלם אפילו טהור — לוקה.

19 ומקשים: אימורין שמקבלין טומאה, מהתם נפקא משם ממקור אחר יוצא הלימוד, דתניא שהרי שנינו בברייתא: "והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" ויקרא ז, כ, ומן התוספת "אשר לה'" למדנו לרבות את האימורין שהם חלק הזבח הניתן לה', ואין בני אדם אוכלים אותו, שאף בו יש איסור טומאה!

20 ודוחים: התם שם מדובר בטומאת הגוף, באיסור החל על אדם טמא לאכול מן הקודשים — שעונשו הוא בכרת, הכא כאן מדובר בטומאת בשר, כאשר הבשר טמא אף שהאוכלו טהור — שעונשו הוא בלאו בלבד.

21 א כיון שעסקנו בבעיות איסורי אכילה ואיסורי הנאה, מביאים מה שאמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן: כל איסורין של אכילה שבתורה — אין לוקין עליהם אלא דרך אכילתם הרגילה, ואם אכל דבר שלא כדרך שרגילים לאוכלו אין לוקין עליו. ושואלים: למעוטי מאי למעט, להוציא, את מה? אמר רב שימי בר אשי: למעוטי למעט שאם אכל חלב חי בלתי מבושל, שפטור, שאין זו דרך אכילת חלב.

22 איכא דאמרי יש שאומרים שכך אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן: כל איסורין של הנאה שבתורה אין לוקין עליהם אלא אם נהנה מהם דרך הנאתן הרגילה. ושאלו: למעוטי מאי למעט, להוציא מה? אמר רב שימי בר אשי: למעוטי למעט שאם הניח חלב של שור הנסקל שאסור בהנאה על גבי מכתו פצעו להתרפא בכך, שהוא פטור. שכן אין משתמשים בחלב לרפואה, ולכן אין זו דרך ההנאה הרגילה מחלב. וכל שכן האוכל חלב חי, שהוא פטור, שאין אדם נהנה בכך, ובודאי אין זו דרך הנאתו.

23 איתמר נמי נאמר גם כן אותו ענין משמם של אמוראים אחרים שאמר רב אחא בר עויה אמר רב אסי אמר ר' יוחנן: הניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו לרפואה — פטור, לפי שכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא דרך הנאתן.

24 אמר ר' זירא: אף אנן נמי תנינא אנו גם כן שנינו כעין זה במשנה. שאמרו חכמים: אין סופגין לוקים את הארבעים מלקות משום איסור שתיית משקה הנסחט מפרי עץ ערלה, אלא על המשקה היוצא מן הזיתים ומן הענבים בלבד. ומכאן נדייק: ואילו המשקה היוצא מתותים תאנים ורמונים — לא, אינו לוקה עליהם מן התורה, אף שפירות אלה אסורים באכילה. מאי טעמא מה טעם הדבר — לאו האם לא משום שלא קאכיל להו אוכל אותם בדרך הנאתן הרגילה, שפירות אלה דרך בני אדם לאוכלם ולא לסחוט מהם משקה.

25 אמר ליה לו אביי: אפשר לדחות ראיה זו, בשלמא אי אשמעינן נניח אם היה משמיע לנו בענין הפרי גופא עצמו כשלא קאכיל ליה אוכל אותו בדרך הנאתו הרגילה — שפיר יפה אז אפשר היה ללמוד מכאן הלכה זו, אלא הכא כאן שלא אסר במשקי תותים ותאנים, הטעם הוא משום שזיעה בעלמא בלבד הוא ואינו נידון כחלק מהותי מן הפרי.

26 אמר אביי: הכל מודים בכלאי הכרם שלוקין עליהן אפילו אם נהנה מהם שלא כדרך הנאתן, מאי טעמא מה טעם הדבר — משום שלא כתיב בהו נאמר בהם איסור אכילה במפורש, ומלשון הכתוב נראה שאין ליהנות ממנו כלל אלא לשורפו בלבד.

27 מיתיבי מקשים, איסי בן יהודה אומר: מנין לבשר בחלב שהוא אסור באכילה? נאמר כאן "כי עם קדוש אתה לה' אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו" דברים יד, כא, ונאמר להלן "ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו" שמות כב, ל. מה להלן בענין טריפה אסור באכילה, אף כאן אסור בשר בחלב באכילה.

28 ואין לי אלא באיסור אכילה כטריפה, אסור בהנאה מנין? אמרת, קל וחומר: ומה ערלה שלא נעבדה בה עבירה שהרי העץ גדל כדרכו, ובשלוש שנותיו הראשונות הינו ממילא ערלה, ובכל זאת אסורה בהנאה. בשר בחלב שנעבדה בו עבירה כשבישלו אף שאסור לבשלו, אינו דין שיהא אסור בהנאה?