ביאור שטיינזלץ על פסחים מ״ח

1 "מן המאתים" — נדרש לענין הבאת יין לנסכים: ממותר שתי מאות שנשתיירו בבור, שרק אם נשארו בבור שתי מאות כנגד אותה מידה שניטלה — אפשר לקחת ממנו לצורך הנסכים. ומתוך שהצריך מאתים ודאי הוא משום איסור ערלה שנתערב ביין זה והריהו בטל במאתים, מכאן לערלה שבטילה במאתים, כגון שענבי ערלה נתערבו ועשו מהם יין, והיו בבור היין מאתים שיעורים של היתר כנגדם — מתבטלת הערלה ברוב.

2 "ממשקה ישראל" — משמעו: מן המותר לישראל, שאין מעלים למזבח דבר שיש בו איסור לישראל. מכאן אמרו: אין מביאין נסכין מן הטבל, שכן הטבל אסור לישראל.

3 יכול לא יביא קרבן מן המוקצה בשבת או ביום טוב. אמרת: מה טבל מיוחד שאיסור גופו גרם לו — אף כל שאיסור גופו גרם לו הוא נאסר משום שאסור לישראל. יצא מוקצה שאין איסור גופו גרם לו, אלא איסור דבר אחר גרם לו, הוא איסור שבת. ואי אמרת ואם אומר אתה איסור מוקצה דאורייתא שמן התורה הוא, מה לי איסור גופו מה לי איסור דבר אחר? ומה טעם לחלק ביניהם? שאם הדבר אסור, אסור הוא מכל מקום. אלא ודאי איסור מוקצה הוא רק מדברי סופרים, ולכן אינו נאסר במקדש, משום שלא גזרו בו חכמים דיני שבות.

4 ועוד אפשר להקשות על אותה ברייתא מצד אחר: הא את הרי אתה הוא שאמרת במסכת מכות חילוק מלאכות לשבת, שאדם חייב להביא שני קרבנות אם עושה שתי מלאכות איסור בהעלם אחד, או מלאכה אחת בשתי העלמות. ואולם אין חילוק מלאכות ליום טוב, שאין מתחייבים פעמיים במלקות אם עושה שתי מלאכות שונות בהעלם אחד ביום טוב, כי ביום טוב יש איסור מלאכה כללי שאינו מתחלק לאיסורי מלאכה נפרדים שיהא איסור על כל סוג מלאכה לעצמו. ואם כן, איך אתה מחייבו על איסור מוקצה ועל בישול גיד ביום טוב בנפרד.

5 אלא כדי לתקן את הברייתא לשיטת רבה אפיק הוצא איסור הבערה, ועייל והכנס איסור עצי אשירה, שמשתמש כאן בעצי אשירה. ואזהרה כלומר, מקור האיסור בלשון "לאו" שיש בכך, נלמד מהכא מכאן מכתוב זה, שנאמר בעיר הנשרפת בשל עבודה זרה שבה "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם" דברים יג, יח.

6 אמר ליה לו רב אחא בריה בנו של רבא לאביי: אם כן, ונלקי נמי ושילקה גם כן אם משתמש בעצי אשירה משום איסור נוסף המפורש בעבודה זרה: "ולא תביא תועבה אל ביתך" דברים ז, כו. ואי אפשר לומר כן, שהרי הוא מוסיף לאו יתר על המנוי בברייתא.

7 אלא יש לומר: אפיק הוצא איסור הבערה, ועייל והכנס במקומו איסור אחר, וכגון שמשתמש בעצי הקדש. ואזהרה, מקור לאיסור זה בלשון לאו הוא מהכא מכאן מכתוב זה שנאמר "ואשריהם תשרפון באש... לא תעשון כן לה' אלהיכם" דברים יב, ג-ד, שהשורף דבר של קודש בדרך השחתה — לוקה. ובסיכומם של דברים לא הצליחו להביא הוכחה לסתור לטענה של "הואיל".

8 א אמר רמי בר חמא: הא המחלוקת הזו בין רב חסדא ורבה ביחס ל"הואיל" מחלוקת של ר' אליעזר ור' יהושע במשנתנו היא. שר' אליעזר האומר שלא תפריש חלתה אלא לאחר אפייה סבר: אמרינן אומרים אנו "הואיל", ולכן מותר לאפות את העיסה כולה בלא להפריש ממנה חלה מלכתחילה, הואיל וכל חלק שבה ראוי לאכילה כשלעצמו, שמא לא ממנו יפרישו חלה. ור' יהושע סבר: לא אמרינן אומרים אנו "הואיל".

9 אמר רב פפא: אפשר לדחות באופן זה, ודילמא ושמא עד כאן לא שמענו קאמר שאמר ר' אליעזר התם שם לגבי הפרשת חלה דאמרינן שאומרים אנו "הואיל", אלא דבעידנא דקא עיילי לתנורא, כל חדא וחדא חזיא ליה לדידיה שבזמן שנכנסות לתנור, כל אחת ואחת ראויה לו עצמו ואין ראיה שמעיסה זו דוקא יפריש לחלה, אבל הכא כאן בענין האופה ביום טוב שההיתר הוא משום שלאורחין הוא דחזי שראוי, לדידיה לעצמו לא חזי ראוי אימא הכי נמי דלא אמרינן אמור כך גם כן שאין אנו אומרים "הואיל".

10 ובאופן אחר דוחה את ההשוואה, אמר רב שישא בריה בנו של רב אידי: ודילמא ושמא לא היא ההשוואה; כי עד כאן לא שמענו קאמר שאמר ר' יהושע התם דלא אמרינן שם שאין אנו אומרים "הואיל", אלא דאיכא חדא דלא חזיא שיש חתיכה אחת שאינה ראויה לא לדידיה לו ולא לאורחין, שהרי החלה הזו שבסופו של דבר תופרש אינה ראויה לשום אדם. אבל הכא כאן באופה מיום טוב לחול, דחזי מיהת שראויה היא על כל פנים לאורחין, אימא הכי נמי אמרינן אמור שכך גם כן אומרים אנו "הואיל".

11 במקרה זה מסופר: אמרוה רבנן אמרו חכמים את דברי רמי בר חמא קמיה לפני ר' ירמיה ור' זירא, ר' ירמיה קיבלה את הסברו של רמי בר חמא, ר' זירא לא קיבלה. אמר ליה לו ר' ירמיה לר' זירא: מילתא דקשיא לן ואתיא כמה שני במאי פליגי דבר שקשה לנו במשך כמה שנים במה חלוקים ר' אליעזר ור' יהושע, השתא אמרוה משמיה דגברא רבה, ולא ניקבלה עכשיו אמרו את הסברה משמו של אדם גדול, ולא נקבל אותה?

12 אמר ליה לו: היכי כיצד אקבלה את ההסבר הזה, דתנינא ששנינו בברייתא שנמשך הויכוח, אמר ליה לו ר' יהושע לר' אליעזר: לדבריך, הרי הוא עובר משום "לא תעשה כל מלאכה" שמות כ, י, ושתיק ליה ושותק לו ולא השיב לו ר' אליעזר. ואי איתא ואם יש מקום לומר כדברי רמי בר חמא, לימא ליה שיאמר לו: טעמא דידי הטעם שלי משום "הואיל", ולכן אין בו משום חילול יום טוב.

13 אמר ליה לו ר' ירמיה: וליטעמיך, הא דתנינא ולשיטתך, זו ששנינו בברייתא באותו ענין שאמר לו ר' אליעזר: לדבריך, הרי הוא עובר משום "בל יראה ובל ימצא", ושתיק ליה ושתק לו ולא נתפרש שם שענה לו ר' יהושע. הכי נמי דלא אהדר ליה? הא קא מהדר ליה במתניתין האם כך גם כן תאמר שלא השיב לו? הרי השיב לו במשנתנו דתנן שהרי שנינו במשנה שאמר ר' יהושע: לא זהו חמץ שמוזהרין עליו משום "בל יראה ובל ימצא", אלא בעל כרחך אתה מפרש: שתיק ליה שתק לו בברייתא, כלומר לא הביא תשובתו בברייתא, ומהדר ליה במתניתין והחזיר השיב לו במשנה. הכי נמי, אימור שתיק ליה במתניתין, ואהדר ליה במכילתא אחריתי כך גם כן, אמור שתק לו במשנתנו, והחזיר לו דברים במסכת אחרת.

14 תניא שנויה ברייתא, רבי אומר: הלכה בענין הפרשת חלה מעיסה טמאה בפסח כר' אליעזר, ור' יצחק אמר: הלכה כבן בתירא.

15 ב שאלו: וכמה שיעור עיסה, מהו השיעור שראוי ללוש ללא חשש חימוץ בפסח? ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר: בחיטין — כמות קמח הנעשית משני קבין, ובשעורין — שלשת קבין. ר' נתן אומר משום בשם ר' אליעזר: חילוף הדברים, בחיטים — שלוש, ובשעורים — שניים.

16 ומקשים: והתניא והרי שנינו בברייתא אחרת שר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר: בחטין — שלשת קבין, ובשעורין — ארבעה קבין! ומתרצים: לא קשיא אין זה קשה הא זה — בחסיכתא בגרועות, הא זה — במעלייתא בטובות, כי מן הגרועות אין מוציאים אלא כמות קטנה של קמח, ומן הטובות אפשר להוציא יותר קמח.

17 אמר רב פפא: שמע מינה למד מכאן גריעין חיטי חסיכתא מחיטי מעלייתא, טפי מדגריען שערי חסיכתא משערי מעלייתא גרועות חיטים פחותות מחיטים טובות, יותר משגרועות שעורים פחותות משעורים טובות. שאילו התם תילתא שם בחיטים שליש יורד, שזהו ההבדל בין קביים ושלושה קבין, והכא ריבעא וכאן בשעורים רבע בלבד יורד, שזהו ההבדל בין שלושה לארבעה קבין.

18 אמר רב: קבא מלוגנאה לפיסחא קב של המקום מלוגנא הוא שיעור הראוי ללוש עיסה לפסח, וכן לחלה, כלומר: והוא שיעור שממנו יש חובת הפרשת חלה. ושואלים: והתניא והרי שנינו בברייתא

19 חמשת רבעים רבעי הקב קמח ועוד משהו חייבין בחלה, שאין מפרישים חלה אלא מעיסה בגודל זה, שהוא שיעור "עריסותיכם" האמור בתורה. ומשיבים: הכי קאמר כך אמר, קבא מלוגנאי נמי אהאי שיעורא קאי הקב המלוגנאי גם כן על שיעור זה הוא עומד. כלומר, קב זה אינו קב רגיל אלא קב גדול ומיוחד.

20 אמר רב יוסף: הני נשי דידן נהוג למיפא קפיזא קפיזא לפיסחא אלו הנשים שלנו בנות משפחתנו נוהגות לאפות בזה אחר זה מידה של שלושת רבעי הקב לפסח, משום שעיסות קטנות אפשר להשגיח עליהן שלא תחמצנה. אמר ליה לו אביי: מאי דעתיך, לחומרא מה דעתך שאתה אומר להן לעשות כן, כדי להחמיר, והרי חומרא דאתי שבאה לידי קולא הוא, משום דקא מפקע ליה שהרי הוא מפקיע אותה את העיסה מחובת הפרשת חלה, שכן הוא פחות משיעור החייב בחלה.

21 אמר ליה לו: איני מפקיען מחובת חלה, משום דעבדן שהן עושות ומפרישות כשיטת ר' אליעזר, דתניא שהרי שנינו בברייתא, ר' אליעזר אומר: הרודה ככרות לחם מן התנור ונותן לסל — הסל מצרפן לחלה, אף אם אין באחת מן הככרות בפני עצמה כשיעור חלה. וכן היו נוהגות בנות ביתו של רב יוסף להפריש חלה מן המצות שבסל, וכבר אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כר' אליעזר.

22 אמר ליה לו אביי: והא איתמר עלה והרי נאמר עליה על קביעת הלכה זו אמר ר' יהושע בן לוי: לא שנו שהסל מצרפן לחיוב חלה אלא בככרות של בבל שנושכות דבוקות מעט זו מזו, אבל כעכין שאופים כל אחד לעצמו — לא, והוא הדין אם כן לחלות. השיב רב יוסף: הא איתמר עלה הרי כבר נאמר עליו, אמר ר' חנינא: הלכה כר' אליעזר אפילו בכעכין, ולפי זה נהגו הלכה למעשה.

23 בעקבות אותה שאלה בעי שאל ר' ירמיה: טבלא שאין לה לבזבזין שוליים מהו, האם נחשבת היא כלי לענין צירוף לחובת הפרשת חלה? וצדדי השאלה: האם תוך כלי בעינן צריכים אנו, והא ליכא וזה אינו, שאין בטבלה חלקה כדי קיבול. או דילמא שמא אויר חלל כלי בעינן, והא איכא צריכים אנו, והרי ישנו. שאלה זו לא נפתרה ונשארה בתיקו תעמוד הבעיה במקומה.

24 תניא שנינו בברייתא ר' אליעזר אומר: הסל מצרפן ומחייבן בחלה. ר' יהושע אומר: תנור מצרפן. רבן שמעון בן גמליאל אומר: ככרות של בבל שנושכות זו מזו — מצטרפות יחד לחלה, ולא אחרות.

25 א משנה רבן גמליאל אומר: שלש נשים לשות כאחת את הבצק ואופות בתנור אחד, זו אחר זו. ואין לחשוש שתוך הזמן שממתינות שתיאפנה מצותיה של אחת מהן יחמיץ בצקן של האחרות.

26 וחכמים אומרים: שלש נשים עוסקות בבצק כאחת בזו אחר זו, כדי שלא להביא לחימוץ, אחת לשה ואחת עורכת מתקנת את הלישה ונותנת לה צורת לחם, ואחת אופה.

27 ר' עקיבא אומר: לא כל הנשים ולא כל העצים ולא כל התנורים שוין, וממילא אין לקבוע מידה קבועה. אלא זה הכלל: תפח עומד להתנפח וקרוב להחמיץ — תלטוש תמרח עליו בצונן במים צוננים שטובלת בהם ידיה.

28 ב גמרא תנו רבנן שנו חכמים בברייתא להסביר את דברי חכמים שבמשנה. אותה אשה שהיתה לשה ראשונה, היא עכשיו לאחר גמר לישה מקטפת, וחבירתה לשה תחתיה במקומה. וזו שהיתה מקטפת וסיימה את מלאכת הקיטוף, היא עכשיו אופה, וחבירתה מקטפת תחתיה, והשלישית לשה תחתיה. אופה היא הראשונה וסיימה מלאכתה, לשה השלישית, וחבירתה השניה אופה תחתיה, והשלישית מקטפת, וחוזרת חלילה חוזרות סביב סביב. שכל זמן שעוסקות בבצק אינו בא לידי חימוץ.

29 ג על דברי המשנה ר' עקיבא אומר לא כל הנשים שוות ולא כל העצים ולא כל התנורים שווים, תניא שנינו בברייתא: אמר ר' עקיבא: דנתי לפני רבן גמליאל, ילמדינו רבינו האם בנשים זריזות אמרו או בנשים שאין זריזות? בעצים לחים אמרו או בעצים יבשים אמרו? בתנור חם אמרו או בתנור צונן אמרו? אמר לי רבן גמליאל עצמו: אין לך אלא מה ששנו חכמים: זה הכלל תפח עומד להתנפח וקרוב להחמיץ — תלטוש תמרח עליו בצונן מים צוננים למניעת החימוץ.

30 ד משנה שיאור כלומר, כאשר עיסה החמיצה רק במקצת — ישרף, והאוכלו פטור משום שעדיין אינו חמץ גמור. סידוק כלומר, בצק שהתנפח עד כדי כך שנסדקו פניו — ישרף, והאוכלו במזיד חייב כרת כאוכל חמץ בפסח.

31 איזהו שיאור? — כאשר נראו על פני הבצק סדקים כקרני חגבים, סידוק — שנתערבו סדקין זה בזה, אלו דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים: זה וזה האוכלו במזיד — חייב כרת, שאם נסדק מלמעלה ודאי שהחמיץ מבפנים. ואיזהו שיאור שפטור על אכילתו — כל שהכסיפו פניו, הלבין צבע הבצק כגוון פניו של אדם שעמדו שערותיו מחמת פחד.

32 ה גמרא תנו רבנן שנו חכמים: איזהו שיאור — כל שהכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו. סידוק — הרי הוא כקרני חגבים, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: איזהו שיאור — כקרני חגבים, סידוק — שנתערבו סדקין זה בזה. וזה וזה האוכלו במזיד — חייב כרת.

33 ומקשים: והאנן תנן והרי אנו שנינו במשנתנו שיאור ישרף, והאוכלו פטור, דברי ר' יהודה. והרי שיטת חכמים שבברייתא הלוא היא שיטת ר' יהודה שבמשנתנו, ולשיטתו האוכל את השיאור פטור! ומשיבים: אימא אמור, והבן בברייתא כך: לר' מאיר שהזכרנו דבריו קודם זה וזה, האוכלו במזיד חייב כרת, ולשיטת חכמים אכן פטור.

34 אמר רבא: מאי טעמא מה הטעם של ר' מאיר — אין לך כל סדק וסדק מלמעלה שאין לו כמה סדקים מלמטה. ואם יש סידוק מלמעלה, ודאי שכל הבצק מבפנים מלא כולו סדקים והחמיץ הרבה.