1א משנה אין חוששין לאחר בדיקה שמא גיררה חולדה חמץ מבית לבית וממקום למקום והחזירה את החמץ למקום שנבדק, שאם כן אתה חושש — יש גם לחשוש שמא גררה מחצר לחצר ומעיר לעיר, ואם כן — אין לדבר סוף, ואין איפוא אפשרות לסמוך על כל בדיקה שהיא.2ב גמרא מדברי המשנה בענין חולדה מדייקים בגמרא: טעמא הטעם דוקא משום שלא חזינא דשקל ראינו שלקח העכבר, הא הרי שאם חזינא דשקל ראינו שלקח — חיישינן חוששים אנו, ובעי וצריך בדיקה נוספת שמא הכניס בו העכבר דבר מה.3ועל מסקנה זו מקשים: ואמאי ומדוע? נימא אכלתיה נאמר שהחולדה אכלתו את הלחם שלקחה! מי האם לא תנן שנינו במשנה בדומה לזה: מדורות דירות הגוים טמאים, וטעמו של דבר שמא הפילה אשתו של הגוי נפל, והגוים קוברים את הנפלים בבתיהם, ונמצא הבית טמא טומאת מת מחמת הנפל. וכמה ישהה גוי במדור, ויהא המדור צריך בדיקה — ארבעים יום. שנפל בן פחות מארבעים יום אינו כלום, שכן זה הוא זמן יצירת הוולד.4ואף על פי שאין לו לגוי אשה גוזרים טומאה, לפי שלא חלקו חכמים בגזירותיהם שלא יבואו הבריות לטעות ולהכשל מאירי. וכל מקום שחולדה וחזיר יכולין להלוך בו בלי הפרעה — אינו צריך בדיקה לנפל, כי אנו מניחים שודאי אם היה קבור שם, אכלו אלה אותו. ולמדנו מכאן לפי דרכנו שחכמים סבורים שהחולדות אוכלות את כל מה שהן מוצאות. ואם כן אף לענין חמץ, גם אם ראינו שנטל העכבר את החמץ נאמר שמן הסתם כבר אכלו, ואין צורך בבדיקה חוזרת!5אמר ר' זירא: לא קשיא קשה ויש לחלק בין הדברים; הא זה שהתרנו — בבשר, והא וזה שאמרנו שיש לחשוש — בלחם. והסבר הדברים: בבשר — לא משיירא משיירת החולדה, ולכן אומרים שודאי נאכל הנפל כולו. בלחם — משיירא משיירת היא פירורים, והם המצריכים בדיקה חוזרת.6אמר רבא: האי מאי זה מהו? כלומר מה מקום לקושיה זו, שמתחילה לא היה לה בסיס, בשלמא התם נניח שם בנפל — אימור הוה, אימור לא הוה אמור שהיה נפל, אמור שלא היה. שהרי אין זה וודאי. ואם תמצא לומר הוה היה — אימור אכלתיה אמור שאכלתו, שהרי עצם קיומו של הנפל היה רק השערה ולא יותר. ואפילו אם היה, ישנה סבירות גבוהה שנאכל. אבל הכא כאן, שודאי דחזינא דשקל שראינו שלקח לחם — מי יימר דאכלתיה מי יאמר שאכלתו? הוי הריהו ספק וודאי, וכלל בידינו בכל התחומים: שאין ספק מוציא מידי ודאי, ולכן אין ספק־אכילה של החולדה מוציא מידי ודאי מציאותו של החמץ.7על כלל זה מקשים: וכי אין ספק מוציא מידי ודאי?! והא תניא והרי שנינו בברייתא: חבר שאנו סומכים עליו שהוא מדקדק בהפרשת מעשרות, שמת, והניח מגורה מחסן מליאה פירות, ואפילו הן בני יומן כלומר שקנה אותן באותו יום עצמו שמת — הרי הן בחזקת מתוקנין, וסומכים עליו שמן הסתם עישרם בעצמו או שציווה לאחר לעשרם. והא הכא והרי כאן, שודאי טבילי הני פירי טבל הן אותן הפירות, שהרי פירות שלא הפרישו מהם מעשר טבל הם, וספק מעושרין על ידי החבר וספק לא מעושרין, ובכל זאת קאתי בא ספק שמעושרים ומוציא מידי ודאי טבל!8ודוחים: התם שם ודאי וודאי הוא, שודאי הפירות מעשרי מעושרים, ואפשר לסמוך בכך על דברי ר' חנינא חוזאה. שאמר ר' חנינא חוזאה: חזקה על חבר שאין מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן מעושר. ולכן יש לראות בכך וודאות, שוודאי כבר עישר החבר.9ואיבעית אימא ואם תרצה אמור ואפשר לתרץ בדרך אחרת: גם שם, לגבי הפירות, ספק וספק הוא, דילמא מעיקרא אימור דלא טבילי שמא מתחילה אמור שלא נעשו טבל, שיש אפשרות שפירות אף שלא עושרו לא יחשבו כטבל, וכדברי ר' אושעיא.10שאמר ר' אושעיא: מערים אדם על תבואתו שלא להפריש ממנה מעשרות מדין תורה, ומכניסה במוץ שלה אל חצירו לפני שהוא דש וזורה, כדי שתהא בהמתו אוכלת ממנה ופטורה בכך מן המעשר. שחובת המעשר על פירות גמורים חלה גם על סוג הפירות הניתן למאכל בהמה, ואולם תבואה או פירות שלא נגמרה המלאכה בהם, יכול לתת לבהמתו בעודם טבל. ולפי הלכה זו הלא יתכן שהפירות שהכניס אותו חבר עדיין לא התחייבו במעשרות ואינם טבל, ולהלכה רק ספק וספק הוא.11ומקשים עוד על רבא: וכי אין ספק מוציא מידי ודאי?! והתניא והרי שנינו בברייתא אמר ר' יהודה: מעשה בשפחתו של ישראל מציק אדם תקיף אחד בעיירה רימון, שהטילה נפל לבור12ובא כהן והציץ בו כדי לידע בנפל זה אם זכר הוא אם נקבה היא, שיש הבדל בטומאת יולדת בין יולדת זכר ונקבה ויקרא פרק יב. ובא מעשה לפני חכמים לדון האם טמא הכהן משום מאהיל על המת, וטיהרוהו. מפני שחולדה וברדלס חיה טורפת קטנה מצויין שם, ומן הסתם כבר נאכל הנפל על ידיהם קודם לכן.13והא הכא והרי כאן שודאי הטילה נפל, וספק גררוהו חולדה וברדלס וספק לא גררוהו ההיא שעתא באותה שעה, ובכל זאת פסקו כי קאתי ובא ספק ומוציא מידי ודאי! ודוחים: לא תימא תאמר בברייתא "שהטילה ודאי נפל לבור" שהיה ברור כן מתחילה, אלא אימא אמור: "שהפילה כמין נפל לבור", ושמא לא היה זה נפל כלל אלא חתיכת דם קרוש שאין בה טומאת מת כלל, והוי והריהו ספק וספק, ספק היה דבר המטמא וספק אכלוהו חולדות.14ומקשים: והא והרי "לידע אם זכר הוא אם נקבה היא" קתני שנינו! ומשמע מכאן שרק בדבר זה היה הספק, ומכל מקום ודאי נפל היה! ודוחים: הכי קאמר כך אמר שרצה הכהן לידע אם רוח דבר שאינו ולד הפילה אם נפל הפילה, ואם תמצא לומר נפל הפילה — לידע אם זכר הוא ואם נקבה היא.15ואיבעית אימא ואם תרצה אמור תירוץ אחר: התם שם אין זה ודאי וספק אלא ודאי וודאי הוא, כיון שחולדה וברדלס מצויין שם — ודאי גררוהו בההיא שעתא באותה שעה. נהי דשיורי משיירא אף על פי שמשיירת החולדה ממאכלה — מיגרר מיהת ואולם לגרור המאכל לחורם ודאי גררום בההיא שעתא באותה שעה. לישנא אחרינא לשון אחרת בתירוץ זה: נהי אף על פי שודאי אכלום לא אמרינן אומרים אנו, ודאי גררוהו לחורייהו גררוהו לחורם — אמרינן אומרים אנו, ואין מכאן ביטול לסברה הכללית שאין ספק מוציא מידי ודאי.16א ומעתה דנים בצד יסודי יותר של ההלכה במשנה. ומי אמרינן והאם אנו אומרים אין חוששין שמא גררה חולדה? והא קתני סיפא והרי שנינו בסוף המשנה הבאה: מה שמשייר לאחר הבדיקה יניחנו בצנעה, שלא יהא צריך בדיקה אחריו. הרי שבכל זאת חוששים לחולדה שמא תבוא ותקח מהחמץ שנותר שם!17אמר אביי: לא קשיא קשה; הא זה — בארבעה עשר צריך בדיקה, והא זה — בשלשה עשר אין צריך בדיקה. והסבר הדברים: בשלשה עשר בניסן דשכיח ריפתא בכולהו בתי שעוד מצוי לחם בכל הבתים — לא מצנעא מצניעה אותו חולדה, ואין חוששים שגררה והטמינה. בארבעה עשר בניסן שלא שכיחא ריפתא בכולהו בתי מצויה הפת בכל הבתים — מצנעא מצניעה אותו.18אמר רבא בתמיהה: וכי חולדה נביאה היא! דידעא דהאידנא ארביסר, ולא אפי עד לאורתא, ומשיירא ומטמרא שהיא יודעת שעכשיו ארבעה עשר בניסן הוא, ולא יאפה עד הערב, ומשיירת החולדה ומטמינה בחורה?! אלא, יש לדחות דברים אלה וכך יש לומר, אמר רבא: מה שמשייר מן הבדיקה — יניחנו בצנעה, שמא תטול חולדה בפנינו, ויהא צריך בדיקה אחריו. וכדי להימנע מכך נתנה המשנה עצה טובה להיזהר ולהצניע את החמץ הבדוק.19תניא כוותיה שנויה ברייתא כשיטת רבא: הרוצה לאכול חמץ אחר בדיקה כיצד יעשה? מה שמשייר — יניחנו בצנעה, שלא תבוא חולדה ותיטול בפנינו, ויהא צריך בדיקה אחריו.20רב מרי אמר: אפילו כשלא ראינו חולדה שנטלה בפנינו ממש, בכל זאת יש להצניע, גזירה שמא יניח עשר פרוסות לחם וימצא תשע. ואז כיון שברור שמישהו לקח את הפרוסה העשירית, יצטרך לחזור ולבדוק.21ב בהמשך לדיון בענין חמץ שנטל העכבר ממנו, מביאים פסקי הלכה ובעיות הלכתיות הנוגעות לפרטי דינים אלה. תשע ציבורין ערימות של מצה ואחד של חמץ, ואתא ובא עכבר בפנינו ושקל ולקח מציבור אחד. ולא ידעינן יודעים אנו אי אם מצה שקל לקח אי אם חמץ שקל לקח — היינו הרי זה דומה להלכה של תשע חנויות שתובא להלן. אם פירש יצא, נחלק משהו מאחד הציבורים, ואיננו יודעים אם היה זה מן המצה או החמץ, ואתא ובא עכבר בפנינו ושקל ולקח — היינו סיפא הרי זה דומה להלכה האחרת בסופה של אותה משנה,22דתנן ששנינו במשנה: היו בעיר תשע חנויות, כולן מוכרין בשר שחוטה שהוא בשר כשר, ועוד חנות אחת המוכרת בשר נבלה. ולקח בשר מאחת מהן, ואינו יודע מאיזה מהן לקח — ספיקו אסור באכילה, שמא נבילה היא. מתוך ההנחה ההלכתית ש"כל קבוע כלומר שניטל ממקום קבוע כמחצה על מחצה" והרי זה ספק שקול.23ובנמצא אם נמצאה חתיכת בשר ברחובה של העיר — הלך אחר הרוב. שאם רוב חנויות העיר מוכרות בשר שחוטה אפשר לסמוך שהבשר כשר, על סמך ההנחה שכל הפורש — מן הרוב הוא פורש, ואם רוב החנויות מוכרות בשר נבילה — אסור. והוא הדין אם כן לציבורי המצה והחמץ.24מקרה אחר: היו שני ציבורין, אחד של מצה ואחד של חמץ. ולפניהם שני בתים, אחד בדוק מן החמץ ואחד שאינו בדוק. ואתו ובאו שני עכברים, אחד שקל לקח בפנינו מצה, ואחד שקל לקח בפנינו חמץ. ולא ידעינן הי להאי עייל והי להאי עייל ואין אנו יודעים איזה לכאן נכנס ואיזה לכאן נכנס, והשאלה היא אם נכנס העכבר המכניס את החמץ לבית הבדוק או לשאינו בדוק, היינו הרי זה דומה להלכה בשתי קופות סלים.25דתנן שכן שנינו במשנה: היו שתי קופות, אחת של חולין ואחת של תרומה. ולפניהן שני סאין כלים גדולים, אחד של חולין ואחד של תרומה. ונפלו אלו לתוך אלו, ויש אפשרות שנפלה התרומה לתוך החולין, והרי זה מדומע ואסור לזרים מספק — בכל זאת מותרין. שאני אומר כלומר, מניח שחולין לתוך חולין נפלו, ותרומה לתוך תרומה נפלה. ואף לענין חמץ כן, אפשר להניח שהעכבר הכניס את החמץ לבית שאינו בדוק ואין צריך לבדוק שנית.26את ההשוואה הזאת דוחים: אימור דאמרינן אמור שאנו אומרים ומקבלים את העקרון "שאני אומר" וסומכים על הנחה זו שהכל היה בדרך היתר,
