ביאור שטיינזלץ על פסחים צ״ג

1 מה טמא, שספק בידו לעשות לולא שאסרה התורה עליו ולכן אינו עושה. אף המצוי בדרך רחוקה נמי גם כן מדובר שספק בידו לעשות על ידי שליחים ולאכול בלילה ואינו עושה שפטרתו התורה, וכשם שהטמא שנזרק עליו הדם — לא הורצה, אף מי שהיה בדרך רחוקה ונזרק עליו הדם בהיותו עדיין שם — לא הורצה!

2 ורב נחמן אמר לך יכול היה לומר לך ולדחות ראיה זו בנימוק הבא: ר' עקיבא לטעמיה לשיטתו דקסבר שסבור הוא אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ אף על פי שיכול לטבול ביום ויהא טהור גמור בשעת אכילת פסחים. משמע שלשיטתו כל שאינו ראוי בשעת זריקה אינו ראוי כלל. ואנא סבירא לי ואני סבור כשיטת מאן מי שאמר שוחטין וזורקין על טמא שרץ ולכן אין דברי ר' עקיבא נוגעים לשיטתו.

3 א תנו רבנן שנו חכמים, אלו שעושין את הפסח השני: הזבין והזבות, המצורעין והמצורעות ונדות ובועלי נדות והיולדות, השוגגין ושאר האנוסין והמזידין, וטמא מת ושהיה בדרך רחוקה.

4 אם כן שכל מי שלא עשה בראשון מכל טעם שהוא עושה בשני למה נאמר טמא? ותוהים: למה נאמר? הלא הוא צריך להכתב דאי בעי למיעבד בראשון לא שבקינן ליה שאם רוצה הוא לעשות בפסח ראשון אין מניחים לו! אלא כך צריך לתקן הלשון: אם כן למה נאמר בדרך רחוקה — לפוטרו מן הכרת אם לא עשה אף בפסח שני. וכשיטת מאן מי שאמר, רב נחמן, שאם שלח את קרבנותיו בראשון הורצה ולפיכך יש חילוק בין טמא ושהיה בדרך רחוקה, ויש טעם לומר את שניהם.

5 ב בברייתא זו הוזכרו כמה נשים טמאות שאינן עושות בראשון אלא בשני, ושואלים: אשה בשני מי מיחייבא האם חייבת? והא תניא והרי שנויה ברייתא: יכול לא יהו עושין את הפסח השני אלא טמא נפש טמא מת ומי שהיה בדרך רחוקה כמפורש במקומו בתורה, זבין ומצורעין ובועלי נדות שהיו טמאים בראשון ונטהרו בשני מנין שאף הם יעשו תלמוד לומר: "איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה... ועשה פסח לה'" במדבר ט, י, נכפלה המילה "איש" לרבות גם אחרים, אבל בריבוי זה אין הנשים נכללות!

6 ומשיבים: לא קשיא קשה, הא זה הברייתא הראשונה הכוללת נשים — כשיטת ר' יוסי שלדעתו שוחטים עבור נשים בפסח שני לעיל פסחים צא, ב, הא זה הברייתא השניה שאינה מרבה אלא את הזכרים הטמאים — כשיטת ר' יהודה ור' שמעון האומרים במדבר ט, י שבפסח שני אין חיוב גמור, או אין כל חיוב, לנשים להשתתף.

7 ג תנו רבנן שנו חכמים בתוספתא: מי שביטל עשיית פסח במזיד חייב כרת על ביטול הפסח הראשון, וכן אדם אחר המבטל את הפסח השני חייב כרת על ביטול הפסח השני, אלו דברי רבי. ר' נתן אומר: חייב כרת על הראשון, ופטור על השני אם ביטל את הראשון בשוגג והזיד בשני, כיון שבו לא נאמר כרת. ר' חנניא בן עקביא אומר: אף על הראשון אינו חייב כרת אף אם ביטלו במזיד אלא אם כן הזיד ולא עשה את השני.

8 ומסבירים: ואזדו לטעמייהו והלכו רבי ור' נתן לשיטותיהם שמחלוקת זו קשורה במחלוקת אחרת של חכמים אלה. דתניא ששנויה ברייתא: גר שנתגייר בין שני פסחים אחרי פסח ראשון ולפני פסח שני, וכן קטן שהגדיל ונתחייב במצוות בין שני פסחים — חייב לעשות פסח שני, אלו דברי רבי. ר' נתן אומר: כל שזקוק וחייב בעשיית פסח ראשון — זקוק לשני, כל שאין זקוק לראשון כגון שהיה אז קטן או גוי — אין זקוק גם לשני.

9 ומסבירים: במאי קמיפלגי במה באיזה עקרון נחלקו? רבי סבר: פסח שני רגל בפני עצמו הוא, וכל אדם ואפילו זה שלא היה ראוי בראשון חייב בפסח שני אלא אם כן עשה כבר פסח ראשון.

10 ואילו ר' נתן סבר: פסח שני רק תשלומין של פסח ראשון הוא, שאם היה אדם צריך להקריב בראשון ונאנס ולא יכול — עושה את השני, אבל תקוני לתקן את הראשון, לא מתקין ליה מתקן אותו. שאין הפסח השני פוטר מחיוב כרת אדם שהזיד ולא עשה את הראשון, אפילו אם עשה את השני. ואם שגג בראשון, אף על פי שהזיד בשני — פטור.

11 ור' חנניא בן עקביא סבר: שני תקנתא תקנתו של הראשון הוא, שאמנם אינו חובה לעצמו, אבל המקריב בו מתקן כל מה שהחסיר בראשון ולכן אם לא עשה בראשון אפילו במזיד, אם יעשה בשני יתכפר לו ואינו חייב כרת.

12 ומעירים: כי שלשתן מקרא אחד דרשו בצורות שונות שנאמר: "והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה הנפש ההיא מעמיה כי קרבן ה' לא הקריב במועדו חטאו ישא האיש ההוא" במדבר ט, יג רבי סבר כך יש להבין: "וחדל לעשות הפסח ונכרתה" כלומר, שלא עבד עשה בפסח ראשון, והמשיך הכתוב ואמר "כי קרבן ה' לא הקריב במועדו" ומשמעות "כי" לדברי רבי היא "או" כלומר אי נמי או גם כן חזר ועבר באיסור נוסף ש"קרבן ה' לא הקריב במעדו" כלומר, בפסח השני — רק עליו נאמר "חטאו ישא האיש ההוא".

13 ושואלים וממאי וממה מנין יודעים אנו דהאי שאותו ביטוי "חטאו ישא" הכוונה לעונש כרת הוא? ושמא הכוונה לעונש אחר?

14 קסבר סבור הוא שמגדף האמור בתורה "והנפש אשר תעשה ביד רמה מן האזרח ומן הגר, את ה' הוא מגדף ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה" במדבר טו, ל, ולא ברור מה משמע מגדף ואם הכוונה לחטא מסוים או לכל עבירה שבמזיד. ולדעת רבי: מגדף זה היינו זהו מברך בלשון נקיה, כלומר: מקלל השם. וכתיב ונאמר במברך את השם: "ואל בני ישראל תדבר לאמר איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו" ויקרא כד, טו ואם כן נאמר במגדף "ונשא חטאו" וכוונתו כפי המבואר בפסוק המקביל — לכרת.

15 וגמר האי ולמד את המקרא הזה "נשא חטאו" דהכא הנאמר כאן במי שלא עשה פסח, מ" נשא חטאו" דהתם שנאמר שם. ולכן, מה להלן במגדף הכוונה לעונש כרת, אף כאן נמי גם כן במי שלא עשה פסח "חטאו" פירושו עונש כרת, זוהי שיטת רבי.

16 ואילו ר' נתן סבר שיש להבין את הכתוב באופן אחר: מה שנאמר "וחדל לעשות הפסח ונכרתה הנפש ההיא מעמיה כי קרבן ה' לא הקריב במעדו" במדבר ט, יג דהאי שאותו "כי" שנאמר בפסוק זה לשון דהא שהרי הוא שהמלה כי משמשת בכמה משמעויות ואחת מהן בתור דהא = שהרי, והכי קאמר רחמנא וכך אמר, יש להבין את מה שאמרה התורה "כי את קרבן ה' לא הקריב" דהא שהרי את "קרבן ה' לא הקריב במעדו" כלומר בפסח ראשון, ודינו כרת.

17 ושואלים: אם כן, האי אותו קטע מהפסוק שנאמר בו "חטאו ישא" מאי עביד ליה מה עושה לו כיצד יבין אותו? ומשיבים: סבר ר' נתן כי מגדף לאו היינו אינו מברך את השם אלא מזמר ומשורר לעבודה זרה, ואם כן לא נתברר במפורש עונשו בידי שמים של מקלל ה', וגמר ולמד בגזירה שוה האי "חטאו" דהתם אותו מילה "ונשא חטאו" האמור שם במברך ה' מהאי "חטאו" דהכא מ"חטאו" זה הכתוב כאן בפסח, מה "חטאו" האמור הכא כאן בפסח לדברי ר' נתן הוא עונש כרת, אף התם שם במגדף "ונשא את חטאו" הכוונה היא לעונש כרת.

18 ור' חנניא בן עקביא סבר: "וחדל לעשות הפסח ונכרתה כי קרבן ה' לא הקריב במועדו" ומשמעות המילה "כי" לדבריו היא "או" כשיטת רבי, אולם לשיטתו יש לפרש את דברי הפסוק כך: "כי" כלומר אי אם "קרבן ה' לא הקריב במועדו" ומתי — אף בפסח שני — חייב כרת.

19 ושואלים: והאי וזה הכתוב "חטאו ישא" מאי עביד ליה מה עושה בו כיצד יבין אותו? ומשיבים: כדאמרן כפי שאמרנו וכדברי ר' נתן שבא ללמד לענין מברך השם.

20 הלכך לכן, המסקנות המעשיות מן המחלוקת אלו הן: מי שהזיד בזה ובזה שהזיד ולא עשה לא פסח ראשון ולא פסח שני — דברי הכל חייב כרת, שגג בזה ובזה — דברי הכל פטור.

21 הזיד בראשון ושגג בשני לשיטת רבי ור' נתן — מחייבי מחייבים אותו כרת, שהרי בפסח ראשון הזיד ולא תיקן בפסח שני, ואילו לר' חנניא בן עקביא פטור שלשיטתו אין חייב אלא מי שהזיד בשניהם.

22 שגג בראשון והזיד בשני, לשיטת רבי הרי חייב, שהרי לדעתו פסח שני הוא רגל לעצמו, ומי שלא עשה את הראשון חייב לעשות את השני. ואילו לר' נתן ולר' חנניא בן עקביא שאין השני אלא מילואים של הראשון, כיון שבראשון לא נתחייב שהרי היה שוגג גם על השני פטור.

23 א משנה איזו היא דרך רחוקה האמורה בתורה שהמצוי בה פטור מלהקריב בפסח ראשון כשנמצא מן העיר מודיעים ולחוץ וכמדתה כשיעור מרחק זה מירושלים לכל רוח, אלו דברי ר' עקיבא. ר' אליעזר אומר: מאיסקופת מפתן העזרה ולחוץ זוהי דרך רחוקה שמי שנמצא בשעת שחיטה מחוץ לעזרה פטור מפסח ראשון. אמר ליה לו ר' יוסי: לפיכך נקוד בתורה על "ה'" במלה "רחוקה" כדי לומר שיש לצמצם את הוראת המלה ולהבין לא מפני שרחוק ודאי אלא אפילו מאיסקופת העזרה ולחוץ.

24 ב גמרא אמר עולא: המרחק מן העיר מודיעים לירושלים חמשה עשר מילין הויא הוא. סבר לה סבור הוא כי הא כשיטה זו שאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: כמה מהלך אדם בינוני ביום בינוני — עשרה פרסאות שהם ארבעים מיל וחלוקת הזמנים: מעלות השחר ועד הנץ החמה הולך הוא מרחק של חמשת מילין, משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים מהלך חמשת מילין, פשו לה תלתין נשארו להם שלשים מיל שהולך במשך היום עצמו, חמיסר מצפרא לפלגא דיומא חמשה עשר מילין מהבוקר עד חצי היום וחמיסר מפלגא דיומא לאורתא וחמשה עשר מילין מחצי היום לערב.

25 ומסבירים: כי עולא לטעמיה לטעמו לשיטתו שאמר עולא: אי זה הוא דרך רחוקה — כל שאין יכול ליכנס למקדש בשעת שחיטה. וחיוב שחיטת הפסח מאימתי הוא מתחיל — מחצות היום ואילך ולכן אם הוא נמצא בזמן שחיטת הפסח במרחק של חמשה עשר מיל מירושלים, הרי הוא בדרך רחוקה לפי שאינו יכול להגיע לירושלים עד תום זמן שחיטה, והריהו דחוי מן הקרבן.

26 באותו ענין דנים, אמר מר החכם מעלות השחר עד הנץ החמה מהלך חמשת מילין, מנא לן מנין לנו דבר זה? דכתיב שנאמר: "וכמו השחר עלה ויאיצו המלאכים בלוט לאמור קום קח את אשתך ואת שתי בנותיך הנמצאות פן תספה בעוון העיר" בראשית יט, טו וכתיב ונאמר: "השמש יצא על הארץ ולוט בא צערה" בראשית יט, כג הרי שמעלות השחר עד הנץ החמה זמן יציאת השמש הוא המהלך מסדום לצוער. ואמר ר' חנינא: לדידי חזי לי ההוא אתרא אני ראיתי אותו מקום והויא והוא מרחק של חמשה מילין ואפשר איפוא ללמוד מן הכתובים שיעור זמן זה.

27 ג גופא לגופו של ענין שהזכרנו בקביעת דרך רחוקה אמר עולא: איזה הוא דרך רחוקה — כל שאין יכול ליכנס בשעת שחיטה לעזרה. ורב יהודה אמר: כל שאין יכול ליכנס בשעת אכילה לירושלים שרחוק עד כדי כך שלא יוכל להגיע לעיר עד סוף זמן אכילה בחצות הלילה.

28 אמר ליה לו רבה לעולא: לדידך קשיא לשיטתך קשה ולשיטת ר' יהודה קשיא קשה. לדידך קשיא לשיטתך קשה, שאמרת כל שאין יכול ליכנס בשעת שחיטה, והא והרי טמא שרץ שאין יכול ליכנס בשעת שחיטה מפני טומאתו וקאמרת ואומר אתה כי שוחטין וזורקין על טמא שרץ, אף שבשעת שחיטה עדיין טמא הוא ולא יטהר אלא בערב, בשעת אכילה.

29 ואף לרב יהודה קשיא קשה, שאמר: כל שאין יכול ליכנס בשעת אכילה, והא והרי טמא שרץ שיכול ליכנס בשעת אכילה וקאמר ואמר הוא עצמו היפך שיטתו: אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ אף כי יכול הוא להטהר בשעת אכילה!

30 אמר ליה לו עולא: לא לדידי קשיא לא לשיטתי קשה ולא לשיטת רב יהודה קשיא קשה. לדידי לא קשיא לשיטתי אינו קשה משום שאני סבור כי דרך רחוקה נאמרה רק לטהור ואין שיקול של דרך רחוקה לטמא, וכל שהוא רחוק כעת נדחה מיד מחובת הפסח ואין דנים בו אם יוכל להטהר ולאכול לאחר מכן.