ביאור שטיינזלץ על פסחים קי״ט

« ביאור שטיינזלץ על פסחים קי״ח ע״ב ביאור שטיינזלץ על פסחים ק״כ ע״א »

1 רש"י פתח ↗

זה המכיר מקום חבירו בישיבה - שיודע לומר זה מקום מיושב לפלוני וזה של פלוני דהואיל ומכיר הוא מקום כולם רגיל הוא לישב שם תמיד:

1 חידושי אגדות פתח ↗

זה המקבל פני חברו בישיבה וכו' ואפשר דזה בכלל מ"ח דברים דחשיב שם שהתורה נקנית בהם והוא בדיבוק חברים או נושא בעול עם חברו כו' ועי"ל הכא דה"ק דמקבל פני חברו כו' על פי מ"ש מעולם לא קדמני אדם בבית המדרש והיינו דמקבל פני חבירו בישיבה ולא שחברו מקבל אותו וק"ל:

1 בניהו פתח ↗

זֶה הַמַּכִּיר מְקוֹם חֲבֵרוֹ בִּישִׁיבָה. נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבנו האר"י ז"ל בשער הגלגולים דף יט: וז"ל, דע דאם ימצא בדור אחד שני נשמות משרש אחד בשני אחים או בשני חבירים יהיו שניהם שונאים ומקטרגים זה לזה בטבעם בלי ידיעה, דאף על גב ד'אינהו לא חזו מזלייהו חזי' לפי ששניהם זה חפץ לינק מן השורש ההוא יותר מחבירו והם מקנאים זה לזה בטבעם, ולכן אם ישיגו לדעת ברוח הקודש ששניהם משורש אחד יצאו, אז ודאי יהיו אוהבים זה לזה עד כאן לשונו, וזהו שנאמר זֶה הַמַּכִּיר מְקוֹם חֲבֵרוֹ בִּישִׁיבָה של מעלה, כלומר מכיר שרשו ומקום יניקתו שבזה יבין שהוא וחבירו משרש אחד יצאו, ואז בודאי לא ישנאו זה את זה אלא יהיו אוהבים זה את זה.

2 רש"י פתח ↗

סתרי תורה - מעשה מרכבה ומעשה בראשית:

2 רמב"ן על דברים פתח ↗

כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ, גַּם זוֹ מִצְוָה מְבֹאֶרֶת, מִן אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד ויקרא כב כח, כִּי הַטַּעַם בִּשְׁנֵיהֶם לְבִלְתִּי הֱיוֹת לָנוּ לֵב אַכְזָרִי וְלֹא נְרַחֵם, אוֹ שֶׁלֹּא יַתִּיר הַכָּתוּב לַעֲשׂוֹת הַשְׁחָתָה לַעֲקֹר הַמִּין אע"פ שֶׁהִתִּיר הַשְּׁחִיטָה בַּמִּין הַהוּא, וְהִנֵּה הַהוֹרֵג הָאֵם וְהַבָּנִים בְּיוֹם אֶחָד, אוֹ לוֹקֵחַ אוֹתָם בִּהְיוֹת לָהֶם דְּרוֹר לָעוֹף, כְּאִלּוּ יַכְרִית הַמִּין הַהוּא. וְכָתַב הָרַב בְּמוֹרֶה הַנְּבֻכִים ג מח כִּי טַעַם שִׁלּוּחַ הַקֵּן וְטַעַם אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד כְּדֵי לְהַזְהִיר שֶׁלֹּא יִשְׁחֹט הַבֵּן בְּעֵינֵי הָאֵם, כִּי יֵשׁ לַבְּהֵמוֹת דְּאָגָה גְּדוֹלָה בָּזֶה, וְאֵין הֶפְרֵשׁ בֵּין דַּאֲגַת הָאָדָם לְדַאֲגַת הַבְּהֵמוֹת עַל בְּנֵיהֶם, כִּי אַהֲבַת הָאֵם וְחַנּוֹתָהּ לִבְנֵי בִּטְנָהּ אֵינֶנּוּ נִמְשָׁךְ אַחֲרֵי הַשֵּׂכֶל וְהַדִּבּוּר אֲבָל הוּא מִפְּעֻלַּת כֹּחַ הַמַּחְשָׁבָה הַמְּצוּיָה בַּבְּהֵמוֹת כַּאֲשֶׁר הִיא מְצוּיָה בָּאָדָם. וְאִם כֵּן אֵין עִקַּר הָאִסּוּר בְּאוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ רַק בִּבְנוֹ וְאוֹתוֹ, אֲבָל הַכֹּל הַרְחָקָה. וְיוֹתֵר נָכוֹן בַּעֲבוּר שֶׁלֹּא נִתְאַכְזֵר. וְאָמַר הָרַב, וְאַל תָּשִׁיב עָלַי מִמַּאֲמָר הַחֲכָמִים ברכות לג הָאוֹמֵר עַל קַן צִפּוֹר יַגִּיעוּ רַחֲמֶיךָ, כִּי זוֹ אַחַת מִשְׁתֵּי סְבָרוֹת, סְבָרַת מִי שֶׁיִּרְאֶה כִּי אֵין טַעַם לַמִּצְוֹת אֶלָּא חֵפֶץ הַבּוֹרֵא, וַאֲנַחְנוּ מַחְזִיקִים בַּסְּבָרָא הַשְּׁנִיָּה, שֶׁיִּהְיֶה בְּכָל הַמִּצְוֹת טַעַם. וְהֻקְשָׁה עָלָיו עוֹד מָה שֶׁמָּצָא בב"ר מד א, וְכִי מָה אִכְפַּת לוֹ להקב"ה בֵּין שׁוֹחֵט מִן הַצַּוָּאר לְשׁוֹחֵט מִן הָעֹרֶף, הָא לֹא נִתְּנוּ הַמִּצְוֹת אֶלָּא לְצָרֵף בָּהֶם אֶת הַבְּרִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר משלי ל ה כָּל אִמְרַת אֱלוֹהַּ צְרוּפָה. וְזֶה הָעִנְיָן שֶׁגָּזַר הָרַב בַּמִּצְוֹת שֶׁיֵּשׁ לָהֶם טַעַם, מְבֹאָר הוּא מְאֹד, כִּי בְּכָל אֶחָד טַעַם וְתוֹעֶלֶת וְתִקּוּן לָאָדָם מִלְּבַד שְׂכָרָן מֵאֵת הַמְצַוֶּה בָּהֶן יִתְבָּרַךְ. וּכְבָר ארז"ל סנהדרין כא, מִפְּנֵי מָה לֹא נִתְגַּלּוּ טַעֲמֵי תּוֹרָה וְכוּ', וְדָרְשׁוּ פסחים קיט וְלִמְכַסֶּה עָתִיק, זֶה הַמְגַלֶּה דְּבָרִים שֶׁכִּסָּה עַתִּיק יוֹמִין, וּמַאי נִיהוּ טַעְמֵי תּוֹרָה. וּכְבָר דָּרְשׁוּ בְּפָרָה אֲדֻמָּה במדב"ר יט ג ד, שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה, עַל הַכֹּל עָמַדְתִּי, וּפָרָשָׁה שֶׁל פָּרָה אֲדֻמָּה חָקַרְתִּי וְשָׁאַלְתִּי וּפִשְׁפַּשְׁתִּי, אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי קהלת ז כג. וְאָמַר ר' יוֹסֵי בר' חֲנִינָא, אָמַר לוֹ הַקָּבָּ"ה לְמֹשֶׁה, לְךָ אֲנִי מְגַלֶּה טַעַם פָּרָה אֲדֻמָּה אֲבָל לַאֲחֵרִים חֻקָּה, דִּכְתִיב זכריה יד ו וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא לֹא יִהְיֶה אוֹר יְקָרוֹת וְקִפָּאוֹן, יקפאון כְּתִיב, דְּבָרִים הַמְכֻסִּים מִכֶּם בָּעוֹלָם הַזֶּה עֲתִידִין לִהְיוֹת צְפוּיִים לָעוֹלָם הַבָּא, כְּהָדֵין סַמְיָא דְּצָפֵי, דִּכְתִיב ישעיהו מב טז וְהוֹלַכְתִּי עִוְרִים בְּדֶרֶךְ לֹא יָדָעוּ, וּכְתִיב שם אֵלֶּה הַדְּבָרִים עֲשִׂיתִם וְלֹא עֲזַבְתִּים, שֶׁכְּבָר עֲשִׂיתִים לְר' עֲקִיבָא. הִנֵּה בֵּאֲרוּ שֶׁאֵין מְנִיעוּת טַעְמֵי תּוֹרָה מִמֶּנּוּ אֶלָּא עִוָּרוֹן בְּשִׂכְלֵנוּ, וְשֶׁכְּבָר נִתְגַּלָּה טַעַם הַחֲמוּרָה שֶׁבָּהֶם לְחַכְמֵי יִשְׂרָאֵל, וְכָאֵלֶּה רַבּוֹת בְּדִבְרֵיהֶם, וּבַתּוֹרָה וּבַמִּקְרָא דְּבָרִים רַבִּים מוֹדִיעִין כֵּן, וְהָרַב הִזְכִּיר מֵהֶן. אֲבָל אֵלּוּ הַהַגָּדוֹת אֲשֶׁר נִתְקַשּׁוּ עַל הָרַב כְּפִי דַּעְתִּי עִנְיָן אַחֵר לָהֶם, שֶׁרָצוּ לוֹמַר שֶׁאֵין הַתּוֹעֶלֶת בַּמִּצְוֹת להקב"ה בְּעַצְמוֹ יִתְעַלֶּה, אֲבָל הַתּוֹעֶלֶת בָּאָדָם עַצְמוֹ, לִמְנֹעַ מִמֶּנּוּ נֶזֶק אוֹ אֱמוּנָה רָעָה אוֹ מִדָּה מְגֻנָּה, אוֹ לִזְכֹּר הַנִּסִּים וְנִפְלְאוֹת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ וְלָדַעַת אֶת הַשֵּׁם. וְזֶהוּ לְצָרֵף בָּהֶן, שֶׁיִּהְיוּ כְּכֶסֶף צָרוּף, כִּי הַצּוֹרֵף הַכֶּסֶף אֵין מַעֲשֵׂהוּ בְּלֹא טַעַם, אֲבָל לְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ כָּל סִיג, וְכֵן הַמִּצְוֹת לְהוֹצִיא מִלִּבֵּנוּ כָּל אֱמוּנָה רָעָה וּלְהוֹדִיעֵנוּ הָאֱמֶת וּלְזָכְרוֹ תָּמִיד. וּלְשׁוֹן זוֹ הָאַגָּדָה עַצְמָהּ הֻזְכְּרָה בִּילַמְּדֵנוּ תנחומא שמיני ח בְּפָרָשַׁת זֹאת הַחַיָּה, וְכִי מָה אִכְפַּת לוֹ להקב"ה בֵּין שׁוֹחֵט בְּהֵמָה וְאוֹכֵל אוֹ נוֹחֵר וְאוֹכֵל, כְּלוּם אַתָּה מוֹעִילוֹ אוֹ כְּלוּם אַתָּה מַזִּיקוֹ, אוֹ מַה אִכְפַּת לוֹ בֵּין אוֹכֵל טְהוֹרוֹת אוֹ אוֹכֵל טְמֵאוֹת, אִם חָכַמְתָּ חָכַמְתָּ לָּךְ משלי ט יב, הָא לֹא נִתְּנוּ הַמִּצְוֹת אֶלָּא לְצָרֵף אֶת הַבְּרִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים יב ז אִמֲרוֹת ה' אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת, וְנֶאֱמַר כָּל אִמְרַת אֱלוֹהַּ צְרוּפָה. לָמָּה, שֶׁיְּהֵא מֵגֵן עָלֶיךָ. הִנֵּה מְפֹרָשׁ בְּכָאן שֶׁלֹּא בָּאוּ לוֹמַר אֶלָּא שֶׁאֵין הַתּוֹעֶלֶת אֵלָיו יִתְעַלֶּה שֶׁיִּצְטָרֵךְ לְאוֹרָהּ כַּמְּחֻשָּׁב מִן הַמְּנוֹרָה, וְשֶׁיִּצְטָרֵךְ לְמַאֲכַל הַקָּרְבָּנוֹת וְרֵיחַ הַקְּטֹרֶת כַּנִּרְאֶה מִפְּשׁוּטֵיהֶם, וַאֲפִלּוּ הַזֵּכֶר לְנִפְלְאוֹתָיו שֶׁעָשָׂה שֶׁצִּוָּה לַעֲשׂוֹת לְזֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרַיִם וּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית אֵין הַתּוֹעֶלֶת לוֹ, רַק שֶׁנֵּדַע אֲנַחְנוּ הָאֱמֶת וְנִזְכֶּה בּוֹ עַד שֶׁנִּהְיֶה רְאוּיִים לִהְיוֹת מָגֵן עָלֵינוּ, כִּי דִּבּוּרֵנוּ וְזָכְרֵנוּ בְּנִפְלְאוֹתָיו מֵאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ לוֹ. וְהֵבִיא רְאָיָה מִן הַשּׁוֹחֵט מִן הַצַּוָּאר וְהָעֹרֶף, לוֹמַר שֶׁכֻּלָּם לָנוּ וְלֹא להקב"ה, לְפִי שֶׁלֹּא יִתָּכֵן לוֹמַר בַּשְּׁחִיטָה שֶׁיְּהֵא בָּהּ תּוֹעֶלֶת וְכָבוֹד לַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ בַּצַּוָּאר יוֹתֵר מֵהָעֹרֶף אוֹ הַנִּחוּר, אֶלָּא לָנוּ הֵם לְהַדְרִיכֵנוּ בִּנְתִיבוֹת הָרַחֲמִים גַּם בְּעֵת הַשְּׁחִיטָה. וְהֵבִיאוּ רְאָיָה אַחֶרֶת, אוֹ מַה אִכְפַּת לוֹ בֵּין אוֹכֵל טְהוֹרוֹת, וְהֵם הַמַּאֲכָלִים הַמֻּתָּרִים, לְאוֹכֵל טְמֵאוֹת, וְהֵם הַמַּאֲכָלִים הָאֲסוּרִים שֶׁאָמְרָה בָּהֶם הַתּוֹרָה ויקרא יא כח טְמֵאִים הֵמָּה לָכֶם, וְרָמַז שֶׁהוּא לִהְיוֹתֵנוּ נְקִיֵּי הַנֶּפֶשׁ, חֲכָמִים, מַשְׂכִּילֵי הָאֱמֶת. וְאָמְרָם אִם חָכַמְתָּ חָכַמְתָּ לָּךְ, הִזְכִּירוּ כִּי הַמִּצְוֹת הַמַּעֲשִׂיּוֹת כְּגוֹן שְׁחִיטַת הַצַּוָּאר לְלַמְּדֵנוּ הַמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת, וְהַמִּצְוֹת הַגְּזֵרוֹת הַגְּדוּרוֹת בְּמִינִין לְזַקֵּק אֶת נַפְשׁוֹתֵינוּ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרָה תּוֹרָה שם כ כה, וְלֹא תְשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי לָכֶם לְטַמֵּא. א"כ כֻּלָּם לְתוֹעַלְתֵּנוּ בִּלְבַד. וְזֶה כְּמוֹ שֶׁאָמַר אֱלִיהוּא איוב לה ו, אִם חָטָאתָ מַה תִּפְעָל בּוֹ וְרַבּוּ פְשָׁעֶיךָ מַה תַּעֲשֶׂה לּוֹ, וְאָמַר שם פסוק ז אוֹ מַה מִיָּדְךָ יִקָּח. וְזֶה דָּבָר מֻסְכָּם בְּכָל דִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ. וְשָׁאֲלוּ בַּיְּרוּשַׁלְמִי בִּנְדָרִים פ"ט ה"א, אִם פּוֹתְחִין לָאָדָם בִּכְבוֹד הַמָּקוֹם בִּדְבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין הַמָּקוֹם, וְהֵשִׁיבוּ עַל הַשְּׁאֵלָה הַזֹּאת, אֵי זֶהוּ כְּבוֹד הַמָּקוֹם, כְּגוֹן סֻכָּה שֶׁאֵינִי עוֹשֶׂה, לוּלָב שֶׁאֵינִי נוֹטֵל, תְּפִלִּין שֶׁאֵינִי מַנִּיחַ, וְהַיְנוּ כְּבוֹד הַמָּקוֹם, מַשְׁמַע דִּלְנַפְשֵׁהּ הוּא דִּמְהַנֵּי, כַּהֲדָא, אִם צָדַקְתָּ מַה תִּתֶּן לוֹ אוֹ מַה מִיָּדְךָ יִקָּח, אִם חָטָאתָ מַה תִּפְעָל בּוֹ וְרַבּוּ פְשָׁעֶיךָ מַה תַּעֲשֶׂה לּוֹ. הִנֵּה בֵּאֲרוּ שֶׁאֲפִלּוּ הַלּוּלָב וְהַסֻּכָּה וְהַתְּפִלִּין שֶׁצִּוָּה בָּהֶן שֶׁיְּהוּ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם, אֵינָן לִכְבוֹד ה' יִתְבָּרַךְ אֲבָל לְרַחֵם עַל נַפְשׁוֹתֵינוּ. וּכְבָר סִדְּרוּ לָנוּ בִּתְפִלַּת יוֹם הַכִּפּוּרִים, אַתָּה הִבְדַּלְתָּ אֱנוֹשׁ מֵרֹאשׁ וַתַּכִּירֵהוּ לַעֲמֹד לְפָנֶיךָ, כִּי מִי יֹאמַר לְךָ מַה תַּעֲשֶׂה וְאִם יִצְדַּק מַה יִתֶּן לָךְ. וְכֵן אָמַר בַּתּוֹרָה דברים י':י"ג, לְטוֹב לָךְ, כַּאֲשֶׁר פֵּרַשְׁתִּי שם פסוק יב. וְכֵן וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֵינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים דברים ו':כ"ד, וְהַכַּוָּנָה בְּכֻלָּם לְטוֹב לָנוּ וְלֹא לוֹ יִתְבָּרַךְ וְיִתְעַלֶּה. אֲבָל כָּל מָה שֶׁנִּצְטַוִּינוּ שֶׁיִּהְיוּ בְּרִיּוֹתָיו צְרוּפוֹת וּמְזֻקָּקוֹת בְּלֹא סִיגֵי מַחֲשָׁבוֹת רָעוֹת וּמִדּוֹת מְגֻנּוֹת. וְכֵן מָה שֶׁאָמְרוּ ברכות לג לְפִי שֶׁעוֹשֶׂה מִדּוֹתָיו שֶׁל הקב"ה רַחֲמִים וְאֵינָן אֶלָּא גְּזֵרוֹת, לוֹמַר שֶׁלֹּא חָס הָאֵל עַל קַן צִפּוֹר וְלֹא הִגִּיעוּ רַחֲמָיו עַל אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, שֶׁאֵין רַחֲמָיו מַגִּיעִין בְּבַעֲלֵי הַנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית לִמְנֹעַ אוֹתָנוּ מִלַּעֲשׂוֹת בָּהֶם צָרְכֵּנוּ, שֶׁאִם כֵּן הָיָה אוֹסֵר הַשְּׁחִיטָה, אֲבָל טַעַם הַמְּנִיעָה לְלַמֵּד אוֹתָנוּ מִדַּת הָרַחְמָנוּת וְשֶׁלֹּא נִתְאַכְזֵר, כִּי הָאַכְזָרִיּוּת תִּתְפַּשֵּׁט בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם, כַּיָּדוּעַ בַּטַּבָּחִים שׁוֹחֲטֵי הַשְּׁוָרִים הַגְּדוֹלִים וְהַחֲמוֹרִים, שֶׁהֵם אַנְשֵׁי דָּמִים זוֹבְחֵי אָדָם, אַכְזָרִים מְאֹד. וּמִפְּנֵי זֶה אָמְרוּ קידושין פב טוֹב שֶׁבַּטַּבָּחִים שֻׁתָּפוֹ שֶׁל עֲמָלֵק. וְהִנֵּה הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף אֵינָן רַחֲמָנוּת עֲלֵיהֶם אֶלָּא גְּזֵרוֹת בָּנוּ, לְהַדְרִיכֵנוּ וּלְלַמֵּד אוֹתָנוּ הַמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת. וְכֵן יִקְרְאוּ הֵם כָּל הַמִּצְוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה, גְּזֵרוֹת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ מכילתא בחדש ו בִּמְשַׁל הַמֶּלֶךְ שֶׁנִּכְנַס לַמְּדִינָה, אָמְרוּ לוֹ עֲבָדָיו גְּזֹר עֲלֵיהֶם גְּזֵרוֹת, אָמַר לָהֶם כְּשֶׁיְּקַבְּלוּ מַלְכוּתִי אֶגְזֹר עֲלֵיהֶם גְּזֵרוֹת. כָּךְ אָמַר הקב"ה, קִבַּלְתֶּם מַלְכוּתִי, אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ שמות כ ב, קַבְּלוּ גְּזֵרוֹתַי, לֹא יִהְיֶה לְךָ וְכוּ' שם פסוק ג. אֲבָל בְּמִדְרָשׁוֹ שֶׁל רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה בְּשִׁלּוּחַ הַקֵּן מִדְרָשׁ, שֶׁיֵּשׁ בַּמִּצְוָה סוֹד, אָמַר רַבִּי רָחֲמַאי, מַאי דִכְתִיב שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְלֹא אָמַר אֶת הָאָב, אֶלָּא שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם, בִּכְבוֹד אוֹתָהּ בִּינָה שֶׁנִּקְרֵאת אֵם הָעוֹלָם, דִּכְתִיב משלי ב ג כִּי אִם לַבִּינָה תִקְרָא. מַאי וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ, אָמַר רַבִּי רָחֲמַאי, אוֹתָם בָּנִים שֶׁגִּדְּלָה, וּמַאי נִיהוּ שִׁבְעַת יְמֵי הַסֻּכָּה, וְדִינֵי שִׁבְעַת יְמֵי הַשָּׁבוּעַ וְכוּ'. וְהִנֵּה הַמִּצְוָה הַזֹּאת רוֹמֶזֶת לְעִנְיָן גָּדוֹל, וּלְכָךְ שְׂכָרָהּ מְרֻבֶּה, לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים:

2 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות יסודי התורה פתח ↗

ממהדורא תניינא: ושבעה כו'. הנה כאן ס"ל לרבינו דשם בן ד' הוא נקרא שם המפורש ועי' לקמן בהל' ע"ז פ"ד גבי מגדף דס"ל שם דשם אד' הוי ג"כ דינו כך רק דמחלק דזה נקרא שם המפורש וזה נקרא שם המיוחד ועי' רש"י ערובין די"ח ע"ב ורבינו מפרש בסנה' ד"ס ע"א במה דאמר שם מהו דתימא עד דאיכא שם רבה ור"ל היינו שם בן ד' והך שם בן ד' דנקט שם ר"ל שם אד' ועי' תוס' סוטה דל"ח ע"א גבי ברכת כהנים כתבו שם דשם אד' הוי כנוי ובתוס' סוטה דכ"ד ע"ב ועי' בהך דיומא דף פ"ד ע"א דמבו' שם דכותבין את שמות גם על דבר טמא אך שם לא כתוב רק שם בן ב' אותיו' ובהך דב"ב דע"ג שם מבו' דכותבין שם אה' אך שם על עץ ועי' תוס' סוטה די"ז ע"ב דלכך אין כותבין מגילת סוטה על עור בהמה טמאה מחמת שמא לא תשתה ונמצא השם גנוז על עור בהמה טמאה אך י"ל דכאן הוי זה מחמת גדר סכנה והנה בהך דסנה' דף נ"ו ע"א ותמורה ד"ג ע"ב וד"ד לכאורה נראה דהא דקיי"ל דמוציא ש"ש לבטלה עובר בעשה זה רק על שם המפו' ולא על שם המיוחד דא"ל כן איך מקש' בסנה' שם ואימא דעבד תרתי מה ר"ל אך רש"י ז"ל שם נראה דס"ל דר"ל גם הפרוש של השם ובזה י"ל מה דמבו' בהך דפס' ד"נ וקדושין דף ע"א גבי רבא דסבר למידרשא בפרקא הא זה מבו' בסוטה דף ל"ח וביומא דס"ט ע"ב דאין אומרין שם המפו' בגבולין ודוחק לו' דר"ל כמו בהך דע"ז די"ח גבי ר' חני' בן תרדיון דלהתלמד שרי ובאמת מה דמבו' ביומא דל"ט ובירוש' פ"ג דשם דרק כה"ג אומר זה ועי' בתוספ' יומא דאם גורל של ימין ביד הסגן אף דקריאת שם חטאת אומר הסגן מכ"מ את השם מזכיר כה"ג דוקא ולא סגן והסגן אומר רק חטאת, וזהו דדייק שם הגמ' אמור מילך ר"ל רק חד תיבה, עכ"פ מוכח משם דרק כה"ג מזכיר השם ביוה"כ ועי' בקדו' דף ע"א מוכח שם ג"כ דרק כה"ג אך שם מחלק בגדר השמות ועי' מה שכ' רבינו בספר המורה ח"א פ' ס"ג ע"ש אך לפי הנראה כך דהנה רש"י בסנהד' דנ"ו מוכח דס"ל דאינו עובר על מוציא ש"ש בעשה רק בפירוש' ועי' סנהד' דף ק"א ע"ב גבי הוגה שם דרק בלשון עגה ע"ש ברש"י ובדברי רבינו בסו' הל' שבועות שם נקט שמות המיוחדין ובדברי רבי' בהל' ע"ז פ"ב ה"ז נראה דס"ל דרק הני ב' שמות נקראים שם המיוחד אך בהל' ט' לא משמע כן רק דכל שם שאינו נמחק נקרא שם המיוחד ועי' בהל' סנהד' פ' כ"ו ה"ג בהשגות דכתב שם אינו לוקה אלא בשם המיוחד ומשום דמפרש הך דשבועות דל"ה בהך מחלו' דר"מ ורבנן מקלל בכולן ר"ל מקלל חבירו לא כרש"י דקאי אמגדף והברייתא דדף ל"ו דשם נקט שם המיוחד ר"ל כך. וכ"כ דרבינו ס"ל וכן משמע מרש"י סנהד' דנ"ו דר"מ ורבנן פליגי בב' דברים דגבי שם שהוא מגדף לר"מ חייב גם על כנוים שאינם נמחקין ולרבנן רק על שם המיוחד ובשם שבו מגדף לר"מ גם בכנוים הנמח' ולרבנן רק בכנוים שאינם נמחקין וגבי מקלל אביו עי' בלשון רבינו בפ"ה מהל' ממרין ה"ב דנקט דחייב רק בשם מן השמות המיוחדין כרבנן וכן משמע מרש"י סנהד' דס"ו דלרבנן גם על כנוי שאינו נמחק פטור במקלל אביו רק כך דלרבנן בכנוי שאינו נמחק אם קלל אביו חייב שתים א' משו' אביו וא' דלא גרע מאחר אבל בכנוי הנמחק אז אינו חיי' רק א' כמו מקלל חברו וגבי ב"נ שגדף למ"ד שם דגם בב"נ צריך שם בשם שם גם לרבנן ס"ל דשם שגדף חייב גם על כנוי שאינו נמחק והשם שבו מגדף גם כנוי הנמחק וכר"מ בישראל ועי' מ"ש רבינו פ"ט מהל' מלכים ה"ג דלא משמע כן רק דנ"מ דדי בכנוי הנמחק אבל הר"א מפרש דהך דר"מ ורבנן במשנה דשבועות ר"ל כך דפליגי רק במקלל חברו בכנוי הנמחק אם לוקה דחכמים פוטרין ממלקות אבל בלאו עובר רק דלא לקי ולכך בסיפא שם נקט רק עובר בל"ת וכן ס"ל להראב"ד בהל' שבועות פ"ב ה"ג דמלקות על שבועת שקר לשעבר דהוי בלא מעשים לא לקי רק אם נשבע בשם שאינו נמחק ועי' בירוש' ספ"ה דשבוע' דאמר שם דאינו לוקה רק עובר וכן בסופ"ג דשם מבו' שם דלוקה שם מיירי רק בשם שאינו נמחק והך דמבו' בנידה דף מ"ו ובנזיר דף ל"ח ועי' שבוע' דף כ"ו דיש מלקות על בל יחל שם ר"ל אם עשה מעשים, עכ"פ סתם היכא דנקט מיוחד י"ל דקאי רק על ב' שמות הללו אך הנ"מ כך דהיכא דאומר הפסוק כמו בב"כ דהוי בגדר קריאה אז במקדש כל הכהנים יכולין לו' שם ככתיבתו והך דקדושי' דף ע"א דמשמע דרק כו"ג אומר ככתיבתו באמת כבר כתבתי דבמקדש הי' ב' מיני נשיא' כפי' א' בלשכת הגזית עי' תוס' סוטה דל"ח וזה הי' חצי' בחול ושם הוי הנשיאת כפ' גם גדר קריאת פר' גם במקדש ומ"מ שם ככתבו א"א להזכיר מחמת דהוי חצי' בחול רק לכה"ג אבל הנשי"כ שהי' בין אולם למזבח כמבו' בסוף תמיד ובתוספ' דסוטה רק כך דכבר כתבתי בהך דתענית דכ"ז שם ר"ל אנשיאת כפים דמקדש ועי' עירוכין דף י"א וסוטה דל"ח אם יש עליו גדר עבודה או רק שירות ע"ש, אך הנ"מ דבתוספ' דסוטה מבואר דשם א"צ מן המשמר הקבוע, וי"ל דזה ר"ל הך דתענית דכ"ז דכהנים מעכבים את הקרבן ור"ל הני דאינן מן המשמר ומ"מ הן נושאים כפים וזה הי' בין האולם למזבח ועי', ושם גם בע"מ כשרים כמבואר שם דגם כהן בעל מום נושא את כפיו שם, ואף דאסור ליכנס בין אולם למזבח יש לומר דלצורך נשיאת כפים מותר ועיין סוכה דף מ"ד וכן נ"מ גבי אכילת קדשים עי' זבחים דף ס"ג ומנחות ד"ח דמבו' דאם הקיפו ב"נ את העזרה דיכולין הכהני' ליכנס להיכל לאכל קדשים אף דשלא לצורך עבוד' אסור לכהן ליכנס דעובר בלאו ולוקה כמבו' במנח' דכ"ז מכ"מ אכי' קדשים הוי צורך עבודה עי' יומא דס"ח ע"ב ותוס' דף כ"ה ע"א איך יהי' הדין גבי בע"מ ועי' בתוספ' מנחות דמבו' שם דבזמן שחולקין לחם הפנים הוי מוציאין את הלחם חוץ למזבח ליתן להבעלי מומין ע"ש ובאמת אחי אמו של טרפון הי' בע"מ חגר כמבו' בירוש' יומא והוריות ובספרי פ' בהעלותך וגם ר' טרפון הי' בסוף הבית דאז נמנעו מלברך בשם כמבו' ביומא דל"ט ובדברי רבינו בהל' תפילה גבי נשי"כ אבל הני דבלשכת הגזית שם רק כהנים שעבדו ומן המשמר וכמבו' בספרי פ' שופטים פס' קס"ח ע"ש, ועי' רש"י ברכות די"א ע"ב דלא פי' כן ותוס' שם, ורבינו פי' פי' אחר ואיכ"מ. גם י"ל דנ"מ בין הקריאה ככתבה ובין פירושה ועי' במ"ש רבינו בס' המורה ח"א שם ובפרדס הג' לרש"י דפי' השם הוא בלשון ארמי וזה רק מותר ביוה"כ וזה ר"ל ג"כ הך דיומא דס"ט ע"ב גבי עזרא דגדלו בשם המפורש ר"ל משום דהוא תרגם את התורה בל' ארמי כמבו' סנהד' דף כ"א ע"ב וכ"כ במ"א דבאמת יש נ"מ גבי ס"ת שכתב משה ר' והניח בארון ובין שאר י"ב ס"ת שנתנם מרע"ה לשבטים דס"ת שהניח בארון שם הי' כתוב כל התו' כולה בכתב אשורי ולה"ק והטעמים והנקודות וכן בנקוד' של שם בן ד' אשר זה נקרא שם המפורש לשי' רבי' ולכך מבו' דנתנה להלויים משום דאצלם הוי שיר שלהם עבודה וקיי"ל דעיקר שירה בפה וזה הוי הטעמים עי' רש"י ערכין די"א גבי משה ידבר כו' דאז הי' מצווה על שירה לפי שמשה ר' לוי הי' והי' משורר ושירה הוי עבודה רק שמכ"מ מ"ר למד זה גם לכל ישראל בע"פ וכמבו' בנדרים דל"ח ע"א עי"ש ברא"ש כתבן שלך דזה עיקר הפלפול וזה ר"ל הך דפסחי' דקי"ט גבי טעמי תורה וזה ר"ל ג"כ הך דערובין דכ"א ע"ב דאגמרא כו' ודנ"ה ע"ב במה דאמר שם שימה בפיהם ועי' מנחות דנ"ט ע"ב דזה הוי דבר מועט וזה ר"ל המכילתא בפ' יתרו דבנעימה שהי' משה שומע בו הי' משמיע. וכבר כתבתי בהך דפסחים דקי"ז ע"א במאי דאמר שם ניצוח וניגון לע"ל וע"ש ברשב"ם אך ר"ל כך דהנה לפי מאי דקיי"ל עירוכין דף יו"ד דבכלי שיר היו מנגנים ישראלים מיוחסים ע"ש וזה ר"ל הך דקידושין דף ע"ו ע"א וכן פ' רבינו בה' כלי המקדש פ"ג ה"ג ומפרש הך דעירוכין דף י"ג ע"ב דצעירי הלוים קאי אהני דמנגני בכלי שיר וזה ר"ל קרא המובא שם ובני יהוד' לנצח ר"ל כך דתחילה חשיב המשוררים בפה דהיינו לווים ובני יהוד' הם היו מנגנים בכלי שיר ומנצחים את הלווים, וכן ר"ל בהך דסוכה דנ"א דע"י כלי שיר דוד מלך ישראל לבסומי קלא ודויד הי' מבני יהוד' והי' משורר בכלי ככתוב בס' תהלים והי' מנצח את הלווים, אך במקום דכתיב למנצח בניגון אז ע"כ קאי על לע"ל, ועי' סנהדר' דצ"א ע"ב עתידים כל הנביאים כו' דאף דהוי זרים ואז ינצחם דויד המלך ע"ה זה ר"ל הך דפסחים הנ"ל עכ"פ בס"ת שהי' גנוזה בארון הקו' שם הי' כתוב כל זה וממנו הי' נכתב ס"ת של המלכים שהי' מונחת בבית גנזיו כמבו' בסנה' דכ"א עד שנבנה המקדש ששוב לא הי' יכולי' ליכנס לשם דהי' בבית קה"ק עי' מ"ש התוס' ב"ב די"ד ושוב אח"כ הי' המלך כותב ס"ת שלו מאת ס"ת של מלך הקודם והס"ת של מלך הקודם היתה נגנזת בב"ד כמבו' בתוספ' פ"ד דסנהדר' וזה ר"ל רש"י ב"ב דף י"ד ע"ב ע"ש וכן הס"ת של מלך זה היתה מונחת בבית גנזיו ולא הי' קורא בה רק בזמן שהי' צריך ליקרות פר' הקהל ועי' מ"ש רבינו בסו' הל' חגיגה שיהי' כמו שומעין מפי משה וכו' ור"ל דאז הוי הקריאה בס"ת הנכתב כך ועי' בספרי פר' שופטים דמבו' שם דקרא דכתיב גבי מלך וכתב את משנה התו' הי' זה לקריאה שצריך ליקרות בפר' הקהל וגם זה צריך שיהא דוקא שלו וגם צריך שיכתב בזמן שהוא מלך לא שכתב קודם שמלך ועי' לקמן בהל' ס"ת ובהל' מלכים ושם אבאר זהו רק אח"כ בזמן שאחז ומנשה ואמון שגנזו וחתמו ושרפו את הס"ת של מלך לא הי' לישראל רק כל הס"ת הנכתבים מאת הס"ת שנתן מו"ר לכל שבט ושבט והם הי' כתובי' לכמה שיטות בגמ' סנהד' דכ"א ע"ב ועי' זבחים דס"ב ע"א רק בכתב עברי ובכתב זה לא שייך מנצפ"ך כו' וזה ר"ל הגמ' במגילה ד"ב ע"ב ע"ש בתוס' ור"ל כי לא הי' להם הס"ת של מלך שהם שרפו אותם וס"ת של שאר המלכים הי' גנוזים רק אח"כ בזמן שירמי' הלך להחזיר עשרת השבטים כמבו' בערוכין ל"ג מגילה י"ד שוב חזרו שמיטה ויובלות כמבו' שם ואם כן הי' נצרך פר' הקהל לקריאה וחפשו לס"ת של המלכים הראשונים אשר היו גנוזים ומצאו הס"ת של המלכים הכתובה כמו שכתב' ולכך לא הבינו שם זה ר"ל הגמ' ואח"כ בימי עזרא שאז תרגמו מלשון ארמי ולא ר"ל תרגום אונקלוס שלנו עי' קדושין דמ"ט ע"א ורש"י ותוס' דזה הוי ביאור בגדר תורה שבע"פ ודרשות כמו תו"כ רק התרגום הי' תיבה על תיבה ובאמת לשיטת הירוש' פ"ב דמגילה הנ"מ בין קרא תרגום ובין ללועזות בלעז דתרגום ר"ל בגדר ביאור וגם דרשות עי' נזיר דף ל"ט ע"א כמאן מתרגמינן כו' ובהך מחלוקת זבחים דנ"ד ע"א כיצד נוסח התרגום, ועי' תוס' חולין דף ע"ט ע"א גבי או"ב ובדברי רבינו בה' איס"ב פי"ב הי"ג ובה' אישות פ"ח ה"ד ובה' אבילות פ"ה ה"ט, ועי' תוס' ברכות ד"ח ע"ב, ובאמת שם ר"ל כמ"ש הראב"ן דבכל קריאת התורה א' קורא וא' בגדר סרסור כמבו' בירוש' הובא בתוס' ב"ב דט"ו ע"א וא' מתרגם בע"פ, ועי' בירוש' ביכורים פ"ג ומגילה פ"ד איך התרגום של בטנא. והך דמגילה דף ג' זה ר"ל בגדר תושבע"פ ונדרים דף ל"ז ע"ב ואכמ"ל. וכן ר"ל רבינו בפי' המשני' סוף מע"ש במשנ' י"ג שכ' שם דוידוי מעשר נקרא הפר' בלשונה כמו שניתנה ע"י נביא והוא לכאורה תמוה דהרי זה מבו' בסוטה דל"ב ע"ב דנקרא בכל לשון ועי' בפסיק' דר' טוביה דכ' ג"כ דנקרא בלשון קוד' והוא תמוה רק דר"ל כך דהנה רבינו כ' בהל' מע"ש פי"א ה"ד דכ"ש דנאמר בכל לשון וכל או"א אומרו בפני עצמו כו' ור"ל דמה דאומרי' בסוטה דל"ב ע"ב דאומרו בקול נמוך ר"ל לא בגדר קריאה כמו מקרא בכורים דבלה"ק דוקא דהוי גדר קריאת פר' וצריך דוקא בס"ת וגם יכול להוציא אחרים כמבו' במשנה דבכורים פ"ג ועי' בתוספ' דסוטה פ"ז גבי קריאת הקהל שהי' שם דרשות נדרשות ועי' רש"י סוטה דמ"א דלא הוי מתורגמן בהקהל אך י"ל כמו שכ' דפר' הקהל הי' קורא בס"ת שנכתבה כעין ס"ת הגנוזה באה"ק אך באמת נראה דהתוספ' קאי על קריאת פר' משוח מלחמה במלחמה ועי' בתוספת שם דף מ"ב ע"א ואף דמבו' בסוטה שם דהוי רק בל' הקודש זה רק כהן המשוח אבל כהן אחר המשמיע או שוטר המשמיע הי' מדבר בכל לשון כפי' ר' בה' מלכי' וכן מבו' בירו' דסוטה שם ובספרי ובאמת נ"ל דמה דאמרי' בגמ' דסוטה דמ"ב ע"א פעמים מדבר עמם אחת בספר ואחת במלחמה ר"ל כך דמתחילה הי' קורא כהן המשוח מלחמה כל הפרשה כולה בלה"ק, וי"ל דגם הך פ' דויספו השוטרי' ג"כ הי' קורא בל"ק וזה מחלוקת בירוש' סוטה פ"ח ה"ט גבי פירוש לשון ויספו כו' ע"ש ולכאורה כך דפעם ראשון כמ"ש דהכל אומר הכהן משוח בלה"ק ובס"ת, ואפשר דזה ר"ל הגמר' בספר, וע"ש ברש"י דמ"ג ע"א במשנה ד"ה ה"ג ובד"ה ואילו ור"ל דאז הי' אח"כ שוטר משמיע בכל לשון, ובמלחמה פ' אחת הי' הכהן משוח מלחמה מדבר בלה"ק וכהן אחר משמיע בכל לשון ועוד פסוקי' הי' כהן משוח מלחמה מדבר ושוטר משמיע בכל לשון ויתר הפסוקים הי' שוטר מדבר בל"ק ושוטר משמיע בכ"ל ובאמת דברי רבינו בזה אינם מבוררים כלל רק דמפרש דלא כרש"י גבי אילו שאינן זזין ממקומן, ועי' בירושלמי בה"א שם ובספרי בזה ועיין שם בתוספתא פרק ז' דהוה שני גדרים הפרשה של משוח מלחמה אחד בגדר קריאה ואחד בגדר צווי ואזהרה פעם ראשון הי' בגדר קריאה וזה צריך דוקא בס"ת כמו בכל פר' ופעם ב' הי' בגדר צווי ואזהרה ושם הוי בע"פ וכן באמת גבי בר"כ כ"כ דיש נ"מ בין מקדש בין גבולין ובמקדש ג"כ הי' שם ב' גדרי נשי"כ א' בגדר ברכה וא' בגדר קריאת פר' והקרי' פר' צריך דוקא בספר ועי' בתוס' סוטה דל"ח ע"א ורש"י ברכות די"א ע"ב והתוס' ס"ל בסוטה שם דבמקדש בפנים שם הוי זה בגדר קריאת פרשה ושם הי' הכהני' אומרי' השם ככתיבתו בגדר פסוקים עי' סוטה ד"מ וקרא להו פסוקי ופעם ב' הי' זה בלשכת הגזית לשיטת התוס' ושם הי' ברכה ובכנוי ובע"פ ובגבולין באמת נראה דתליא בב' הגירסות דמגילה דכ"ה ברכת כהני' כ' בגמ' דילן גרס' נקרין ולא מתרגמין ובירוש' ובתוספ' גרסינן לא נקרין ע"ש ור"ל לא כפירושם בזמן שקורין אותה פר' בתורה דאז הוי כמו כל פרש' דצריך ליקרות ולתרגם רק דר"ל בזמן נשי"כ דלפי הגירסא שלנו הוי זה אז ג"כ גדר קריאת פרשה וצריך לקרותו בס"ת רק לא מתרגם ולכך גרס הרי"ף ז"ל דסומא לא ישא כפיו כלל משום דזה הוי קריאת פרשה וא"א בסומא כמבו' בכמ"מ ועי' תוס' סוטה דל"ט ע"א ולכך מבו' במגילה דף כ"ד ע"ב דרק סומא בעין אחת אם דש בעירו מותר ובאמת בזה נ"מ בין מקדש לגבולי' עי' בסוטה ד"מ ודל"ט ע"ב ודל"ח ע"ב דבגבולין היו הציבור יוצאים בהקריאה ולכך הי' צריכין לענות אמן ועי' תוס' ברכות דל"ד ע"א וכ"כ בזה משא"כ במקדש, ועי' רש"י ברכות דמ"ז ע"א וסוכה דנ"ב ע"א בתוס', ואף דמדברי הירוש' בפ"ה דברכות לא משמע כן דאמר שם דנשים וקטנים אומרים אמן והירוש' אזיל לשיטתי' דגרס לא ניקראים אבל בגמ' שלנו האמן הוי לצאת ועי' ברכות דנ"ג ע"ב וסוף נזיר דשם ג"כ ר"ל לצאת וכמ"ש רש"י ברכות דמ"ז וכ"כ בזה אבל הירוש' והתוספ' ס"ל דאז הוי רק ברכה וגרס' לא נקראים וגם סומא בב' עיניו יכול לפרוס כפיו וגם בזה תלי' הגירס' עי' סוטה דל"ט ע"ב דלא גרס שם דצריך שיהי' מקרין את הכה' אך בספרי ותוס' ברכות דל"ד וברמב"ם גרסא זה משום דהוי בגדר קריאה בס"ת דצריך שנים כמבו' בירוש' מגילה הובא בתוס' ב"ב דט"ו ולקמן אב' זה וכן גבי הלל עי' בתוס' ברכות די"ד בנוסח הברכה ע"ש ותוס' סוכה דמ"ד ע"ב ותענית דכ"ח ע"ב וכמ"מ אך באמת כך דגבי הלל ביו"ט אז הוי זה גדר קריאה בכתובין וכמו פסקא סדרא בשבת קט"ז וביומא פ"ז ומו"ק ט"ז וכמ"מ דהוי זה קריאת פר' וצ' ליקרות דוקא בכתו' הכתוב' כמו ס"ת כדת וגם צריך לתרגם עי' מגילה דף כ"א ע"ב ועי' פסחים דף צ"ה ע"ב ובערכין ד"י דאז צריך לברך בל' קריאה אבל הלל שניתקן על נס עי' פסחים דקי"ז וקי"ח אז הוי' זה רק בגדר שבח על הנס ואז יכולין לקרותו גם בע"פ והברכה רק לגמור וזה תקנת נביאים בנס של כל ישראל תיקנו לומר זה לעולם ביום שהי' בו הנס והבה"ג ס"ל דזה מה"ת ועי' ברכות די"ב ע"א ותוספ' שבת פ"ג וביחיד רק לומר באותה שעה שהי' הנס ועי' תוס' סוכה דמ"ד ע"ב ופסחים דקי"ז ע"א דמבו' דגם יחיד אומר הלל על הנס רק הנ"מ כמ"ש דציבור לעולם וביחיד הוא רק בזמן ושעה שהי' הנס ולכך מבואר במסכ' סופרים פ"כ לגבי חנוכה ולגבי ליל ראשון של פסח דצריך לומר בנעימה ר"ל דכיון דאומרם בע"פ א"א לקרותם בטעמים דדברים שבכתב אסור לאומרם בע"פ בגדר קריאה והטעמי' נתקנו רק על קריאה ועי' תוס' ב"ב די"ד ע"ב ובירוש' פ"א דיומא די"ט ע"ב גבי כה"ג ביוה"כ ע"ש ועי' קדושין דמ"ט ע"א ובדברי רבינו בהל' אישות שם מוכח דמי שקורא בעצמו בס"ת אי"צ לקרות בדקדוק מה שא"כ כמו עכשיו שאחד קורא להוציא רבים צריך דוקא בדקדוק יפה וכן בהטעמים ועי' רש"י שבת די"ב ע"ב וברכות דס"ב ע"א מפני שמראה כו' ורצה לומר דמסייע רק ניגון הטעמים לא הקריאה גופה ועי' מגילה דכ"א ע"ב דרק אחד קורא בתורה וכ"ש בע"פ רק במגילה ועי' במ"ש רבינו פ"ב מה' מגילה ה"ז במ"ש גבי מגילה וקורא אותה גדול עם הקטן כו' ור"ל דכיון דיהבי דעתייהו מותר לקרוא הרבה ביחד ואף שיהי' הקטן ביניהם וזה ראה ר"י עי' במגילה די"ט וסבר שהקטן מוציא, וזה ר"ל התוספ' במגילה והירושלמי פ"ב שם מכאן ואילך נהגו כו' לקרותה ברבים ור"ל כהאי גוונא וחגיגה ד"ו ע"ב למאי נ"מ לפסוקי טעמי' ובאמת נראה דמה דאמרי' בתענית דכ"ח ע"ב ביחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר ר"ל כך דהא דמותר לדלג בהלל זה רק בצבור משום דשם יש מתורגמן עי' ביומא דף ס"ט ע"ב אבל ביחיד כיון דליכא מתורגמן אסור לדלג כלל ובאמת כ"כ די"ל כך דמדלג ר"ל כופל כמו במגילה דכ"ב וזה שאנו כופלין כו' סוכה ל"ח ע"א הוה מנהג וזה ר"ל רב שם וכן נראה מדברי הראב"ד בהל' חנוכה עיין שם ועי' מה שכ' רש"י בסוטה דמ"א דלא ס"ל כן ע"ש ובאמת נ"ל דלמ"ד ברכות די"ג קר"ש ככתבה ר"ל רק בגדר קריא' פר' וצריך דוקא בס"ת ובזה א"ש מ"ש התוס' בסוטה דל"ב ע"ב למ"ד בברכות דט"ו תרתי שמ"מ למה לא נימא דס"ל כמ"ד קריא' שמע ככתבה משום דהא מבו' בתענית דכ"ח ע"א דר"י ס"ל דקורין קר"ש בע"פ וא"כ ע"כ לא ס"ל כמ"ד קר"ש ככתבה ועי' תו' יומא ד"ע ותמור' די"ד ע"ש. עכ"פ מקר' בכורים הוי זה קריאה בס"ת וי"ל דאם הי' מוציא את הרבים הי' שם גם מתרג' דאז הי' מתרגם לא בגדר פירוש תיבה בתיבה רק הי' יכול לדרוש את הפרשה וכן בפר' ברכות וקללות וכן פר' סוטה אף דמבו' בסוטה דל"ב דנאמרת בכל לשון והטבלא של זהב דיומא דל"ז וגיטין ד"ס הי' זה לצורך כתיבת הפרשה אך לפי המבו' בירוש' סוטה פ"ב ובתוספ' סוטה פ"ב מבו' שם דבזמן שהי' צריך להשמיע להסוטה הי' צריך מתחילה לקרוא את הפר' בלה"ק כמו שכתו' בטבלא ואח"כ לתרגמה ודוקא זה הכהן ועי' בירוש' סוטה פ"ז דיש שם מיעוט דהיא צריכה לשמוע דוקא מפי הכהן ולא מפי מתורגמן והטעם דזה גרע מהך דמכות ד"ו ע"ב ובירוש' נדרים הובא בר"ן שם ד"ח ע"ב דמהני גם ע"י מתורגמן משום דבאמת לא מצינו בכל התורה דין כזה כמו גבי בדיקה ע"י מי סוטה דקודם שתי' לאחר קנוי וסתירה הוי בגדר איסור ודאי עי' סוטה דכ"ח ותוס' יבמות די"א וכמ"מ וע"י הבדיקה של המים נתרת לבעל וזה רק דבר מופת והנה מבואר בספרי פ' שופטים דצריך לשמוע מפי הנביא בעצמו לא ע"י מתורגמן ולכך אף דמבו' בר"ה ד"כ ע"ב ובכורות דכ"ח ע"א וע' כריתות דכ"ד וב"ק דע"ד ע"ב דעל דבר הנראה לעינים אמרי' דסהדי שקרא הוי ועי' בתוס' יבמות דפ"ח ע"א בד"ה אתא גברי וקאי דדבר הנראה לכל העולם לא אמרינן תרי כמאה יומא דפ"ג ובאמת בירו' יבמו' פ"י ופט"ו לא ס"ל כן רק דגם בזה אמרינן תרי כמאה ותליא אם מה דאנו מתירין אשה ע"י עדים שמת בעלה אם זה גדר דין מה דמיתה מתרת או גדר מציאות טבעי כיון שזה מת וזה הי' בעלה שוב אין לה בעל ועי' קדושין די"ג ע"ב וד"ב ע"ב מיתה משמיא מקנה לה ועיין יבמות דף צ"ב ע"א אתון שוויתון פנויה ורצה לומר דבר טבעי כיון שמת זה אין לה בעל ועי' קידושין ד"ס ע"א וזה ר"ל ג"כ הך דיבמות דצ"ד מה דרצה לחלק בין מיתת הבעל למיתת היבם ע"ש וזה משום עגונא התירו רבנן וע"ש דפ"ח ודכ"ה ע"א אשה דיקא ומנסבא וברמב"ם סוף פי"ג מהלכות גירושין ופי"ד הט"ו ובירוש' ריפט"ז דיבמות מה דאמר שם גבי מיתת הבעל שלדעתה נישאת לו מה דמקשה שם מגירושין ומשני כהך דכתובו' דכ"ב ע"ב ובתוספ' פ"י דכתובות דמחלק בין גט למיתה ובלשון הרמב"ם ז"ל בהלכות גירושין סוף פ"ז אך באמת כך דגבי אישות נעשה זה הדין ע"י קנין הבעל לאשתו שהאשה נעשית קשורה להבעל ע"י הקדושין והנישואין וממילא היכא שמת פלוני ואנו יודעים שזה הי' בעלה מתבטל הקשר ובטלה שארות עי' יבמות דנ"ה ע"ב ע"ש וזה ר"ל משום עגונא התירו רבנן ר"ל דעיקר האיסור דאישות הוא משום שמקושרת בו ע' ב"ב דע"ג ע"א ולכך יכולים להאמין גם עד אחד וגם היא עצמה והנה עי' ברש"י שבת דקמ"ה ע"ב דכתב דלטעם דעיגונא הוא מחמת אפקעינהו רבנן לקידושין, ור"ל אף באמת דעיקר האישות ע"י מיתה נפקעת מאליו כמבו' בקידושין ד"ב ע"ב משמי' אקנו לה ר"ל ע"י המציאות נתבטל כיון דליכא איש ועי' גיטין דכ"ט ע"ב כולהו מכח בעל וע"ש דפ"ג ע"ב בתוס' ד"ה קודם, ובהך דשם דס"ו אין גט לאחר מיתה, אך באמת רש"י בכתובות ד"ב ע"ב כתב דאין המתים מגרשים חזינן דאגידא בי' עדיין, ועי' ביבמות דף נ"ה ע"ב ותוס' ב"ב דקי"ג אם לאחר מיתה פקע שאירות וכ"כ דבאמת זה תלי' במחלוקת דסנהד' דע"ו וביבמות צ"ה גבי חמותו לאחר מיתת אשתו אם חייב בה מיתה עי' ברש"י ותוס' ובדברי רבינו בה' איס"ב וכ"כ בזה, וזה תלי' אם האיסור קרובים שאסורים גם לאחר גט ומית' אם זה נשאר עדיין מהקידושין והנישואים, או זהו דין, ועי' בירוש' רפ"ג דקידושין דמשמע שם דאין זה מחמת שעדיין נשאר עלי' קצת אישות, דא"כ לא חל עלי' קדושי הראשון כמו אם הייתה זקוקה ליבם ע"ש וכמו גבי הקדש כה"ג דאם נעשה בע"מ ופדה בתוך הזמן מ"מ לא חל עלי' הקדש ראשון מחמת דנשתייר בה גיזה ועבודה, עי' קידושין די"ג ותוס' ע"ז ס"ז וה"ה אם המקדש הב' מת בלא בנים ג"כ לא חל קדושי ראשון אף אם נימ' דקדושין תופסין ביבמ'. עכ"פ קרובים הוו מציאות אחר אף דהאישות שלו פקע ועי' קידושין די"ג אף דזה בא ע"י הקידושין, חזינן דקידושין פועלים בהאשה שני גדרים א' בגדר קנינו וא' דין גזירת מלך השמטה במ"ש בגדר קידושין שיש בזה שני גדרים א' קנין לעצמו והב' מה שאסורה לאחרים בגדר א"א וחיוב מיתה, וכן מה דאין קידושין תופסין בא"א הוא ג"כ א' מחמת חיוב מיתה עי' קידושין דס"ז ע"ב וגם מה שהיא שייכא לאחר ונ"מ גבי פקח שנשא חרשית ואח"כ קידשה פקח אחר עי' ביבמות דנ"א ודק"י ע"ב דמוכח שם דלא הוי קידושין מ"מ אם גרשה בריח הגט דחזינן לפשיטות הגמ' דיבמות דף נ"ב ודצ"ד וכ"מ דפסולה לכהונה מה"ת אף דהוי א"א גמורה ואם מת בעלה מתיבמות כמ"ש התוס' גיטין דף פ"ב ע"ב ע"ש וזה ר"ל הגמ' ביבמות דף נ"ב הנ"ל גבי ריח הגט ביבמה מאי ור"ל דחזינן דריח הגט לא פעל רק בקנין הבעל דעי"ז נקלש לא בהאיסור שנאסרה לעלמא ולכך נפסלה לכהונה והיבום היא נובע מגדר האיסור שנאסרה לעלמא דהרי היא מתייבמת לאחר ריח הגט או מ"מ פועל זה מדרבנן בזיקת היבם ונ"מ דאז לכו"ע בגט כזה לא מהני בע"כ דיבמה דזה רק מגדר חליצה ועי' בירוש' יבמות פ"ה וגמ' דצ"ו וכבר כתבתי בזה. עכ"פ גבי פקח שנשא חרשית יתומה וגרשה בריח הגט ואח"כ קידשה פקח אחר תופס הקידושין דגדר א"א לא שייך בה ורק משום קנין והקנין פקע, ובאמת כבר כתבתי דנראה לשיטת רבינו דאף למ"ד פלגשים בלא קידושין מ"מ יש למי שיחדה לו קנין בה וכן הגדר גבי שפחה חרופה דמבוא' ביבמות דף נ"ה דיש עלי' גדר חייבי לאווין ולשיטת רבינו בהל' איסו"ב דליכא בשפחה לאו דלא יהי' קדש א"כ מה זה חייבי לאווין היכן הלאו של שפחה ובפרט למאי דאמרינן בגיטין דמ"ג מאי מאורסת מיוחדת וע"כ מחמת גדר הלאו דאשת עמיתך, ועי' בירוש' פ"א דקידושין אם שייך בה גדר גט וכן אם ע"י שעבד יוצא לחירות פקע ממנו שם חרופה ונ"מ דלפי זה אם בא עלי' ע"ע אחר חייב וה"נ י"ל גבי פילגש וכן י"ל הך עשה דודבק באשתו עי' תוס' קידושין די"ג ע"ב וכ"מ, ובאמת כבר כתבתי בהך דקידושין דכ"ב ע"א דאמר שם ליקוחין יש לך בה ר"ל לא דזה קאי לאחר שקיבלה עלי' גירות גמורה דאז בוודאי הוי א"א גמורה לאחר ביאה לשם אישות וכמבו' קידושין דס"ח ע"ב במ"ש ואחר כן תבוא כו' ע"ש רק דאף קודם זה לאחר ביאה ראשונה ואף למ"ד בירוש' הובא בתוס' שם דכ"ב לאחר כל המעשים לא ר"ל לאחר הגירות גמורה רק לאחר שתהי' גדר גר תושב ובכתה את אביה וכמ"ש התוס' ביבמות דמ"ח ע"ב בשם ריב"ן ע"ש ואז כיון שהתורה התיר זה קנויה לו וזה ר"ל ליקוחין יש לך בה, קנין, וזה ר"ל הך דסנהד' דנ"ז ע"א גבי ישראל בישראל ע"ש גבי יפ"ת ור"ל כגון ישראל שבא על יפ"ת ביאה א' ואח"כ הלכה עוד הפעם במלחמה אז ישראל אחר אסור בה מחמת דקנוי' לראשון ובאמת נראה דיפ"ת לאחר שנתגיירה כמבו' בתורה אין בה קנין אישות רק בביאה וכדכתיב בקרא ואח"כ תבא אלי' ובעלת' והיתה לך לאשה ואף שרבינו ז"ל לא כ' כן בהל' מלכים ועי' בספרי ובזה א"ש מה דלכאורה קשה דלמה לא מייתי הגמ' בקידושין ד"ד ע"ב דביאה קונה מהך קרא דובעלת' כמבו' בדס"ח ע"ב הנ"ל אך באמת הגדר מה דביבמה אין כסף ושטר קונה מה"ת משום דכיון דכבר זקוקה לו לא שייך בה גדר קנין ובגדר הך דגיטין מ"ח ע"א גבי לוקח שדה כו' ע"ש בפלוגתא ובהך דב"ק דל"ט ודמ"ה ע"ב גבי צד תמות במקומה עומדת ובשיטת הרי"ף ז"ל ב"ב דקמ"ט דאין מתנת שכ"מ מועלת לגר שיש לו בן שהורתו שלא בקדושה מחמת דכיון דבאמת הוא בן רק שהתורה מיעטה אותו מירושה ואין יכולים לומר ע"ז כירושה שויה רבנן ובכ"מ בזה וה"נ אין קנין מועיל במקום שכבר קנוי' לו וא"כ גם ביפ"ת כן וזה ר"ל הגמ' זקוקה ועומדת בקידושין שם ועי' בהך דיבמות דמ"ז ע"ב ומ"ח ע"א גבי מחלוקת דרשב"א ורבנן אם מהני ביפ"ת להטבילה בע"כ וע"ש דנקט ראשונה לשם שפחות נקט כופה ובטבילה אחרונה נקט סתם וע"ש ברש"י, והגדר כך דאף למ"ש דע"י הביאה יש לו בה קנין וכבר כתבתי במ"א אם שייך באשה קנין חזקת מלחמה עי' גיטין דל"ח אך גבי אשה מלבד דאינה בגדר כיבוש עי' ביבמות דס"ה ורפ"א דקידושין גם הרי כ' רבינו בה' מלכים דשאר מלחמות חוץ מז' אומות הנשים אין הורגים אותם אף אם לא רצו להשלים מלבד במלחמות חובה ובזה א"ש מה שהקשו התוס' סנהדרין דס"ח ע"ב מהך דפנחס דאיך הי' שם גיורת קטנה פחותה מבת ג' הא אין בה דעת אך אם נימא דקנה אותה במלחמה שוב אינה צריכה דעת כלל, וכבר כתבתי בח"א דלוקח עכו"מ עצמו לדידן ביבמות דמ"ו דקנה לו קנין הגוף בכספא בלבד וכן בדין המלך וצריכין גט שחרור לא בגדר גירות רק שיפקע קנין הגוף מהם ואז נשארו בני נח בני חורין ונ"מ דא"צ לשמה כמו בשאר גט שחרור גיטין ד"ט ע"ב ואז אם ירצו יכולים להתגייר לדעתם ובלא זה לא וכה"ג מבואר בירושלמי לחד מ"ד בפ"ח דיבמות דאם מצא ב"נ קטן זכה בו בגדר מציאה כמו בהמה ואז אם ירצה האדון יכול להטבילו לשם עבד או לשם בן חורין ור"ל לשם ב"נ בן חורין ולזה ג"כ מהני טבילה, וזה ג"כ ר"ל בגמ' דילן ביבמות דמ"ה ע"ב וקדם וטבל לשם בן חורין ר"ל ג"כ כן בן נח בן חורין ועי' בדברי רבינו בהל' עבדים פ"ח הי"ט והל' כ' וכן אם רצה להטבילו לשם גירות מטבילו והך ביומא דף פ"ה ע"א דרק כשיגדל שם כיון שאינו יודע בוודאי שהוא ב"נ אינו יכול לזכות בו ועי' ב"מ דף כ"ד וגם זה פלוגתא בירוש' והא דלא מוקי כה"ג בכתובות דף י"א ע"א י"ל דשם אזלא למ"ד בירוש' דא"י לזכות ולכך לא הביאו הרמב"ם ז"ל אך בה' מלכים פ"י הל' ג' הביא הך דאביי ורבא בכתובות שם משום דלשיטתי' דפסק בספ"ח מהל' עבדים כמ"ד דיכול לזכות בתינוק קטן קנין גמור שוב א"צ לאוקמא כאביי ורבא ובאמת יש לחלק בין זכר לנקיבה גבי מחאה די"ל בגדר דלא אתי דיבור ומבטל מעשה של המילה עי' גיטין דף ל"ב ודנ"ח ודס"ו וב"ב דף ל' ע"ב גבי אמתלא ודף מ"ט ע"א גבי מודעה ע"ש אך רבינו ז"ל לא ס"ל כן בהל' מלכים. עכ"פ ביפ"ת ע"י הכיבוש וביאה קנה קנין הגוף אך ת"ק פליג על רשב"א ובגמ' אמר הטעם מחמת מצוות ומ"מ לא דמי ללוקח עכו"מ לעצמו כיון דביפ"ת הזהירה התורה לאו דלא תתעמר שוב צריך דעתה בטבילה ג"כ ורשב"א ס"ל כופה ור"ל גדר דעירוכין דף כ"א עד שתאמר רוצה אני וכבר כתבתי בזה, ומבואר בספרי פ' תצא דאם אינה רוצה לקבל עלי' גירות גמורה אז צריכה גט ור"ל משום הקנין שיש לו בה מחמת הביאה ותשאר גדר גר תושב ואם אינה רוצה הורגין אותה כמ"ש רבינו בהל' מלכים. ואף דבשאר אומות אין הורגים נשים אם אינם רוצים לקבל ז' מצוות אבל כאן ביפת תואר הורגין מהטעם שכת' רבינו בהלכות איסו"ב ישראל הבא על הנכרית עובדת ע"ז הורגין אותה. עכ"פ חזינן דיש באישות גדר קנין לבד וכן להיפך כגון למ"ד כותים גירי אריות דלא הוי ישראלים גמורים מ"מ לענין זה יצאו מכלל ב"נ דאם נשאו בת ישראל הוי לחיובא א"א גמורה כמו שכתבתי לדברי רש"י סנהדרין דנ"א ע"א ובר"ן קידושין רפ"ד ועי' תו"י יומא דף נ"ו ומ"ש רש"י ביבמות דף ס"ח ע"א ד"ה כותי וע"ש בע"ב ומ"מ כיון דאינם ככשרי ישראל עי' בדברי רבינו בהל' איס"ב פי"ג ועי' רש"י יבמות דף מ"ה ע"ב ובירוש' פ"ג דקידושין קדושת ישראל ובדברי רבינו רפ"א מהל' מחוסרי כפרה ובגיטין דל"ח ע"ב עובר על לאו דלא תתחתן וזה ר"ל הירוש' פ"ז דיבמות הל' ז' גוי פסול ועבד פסול ר"ל כגון אם שחררו ולא טבל טבילה שני' הוי ג"כ כן ואז לא הוי בגדר גירושין כיון דאינו בגדר קדושת ישראל וזה כוונת הירוש' קידושין פ"א ה"א דגוים אינו בגדר גירושין ולא שייך גדר מחזיר גרושתו והוא תמוה אך ר"ל כה"ג דכבר כתבתי בכ"מ דגט שלנו יש בו ב' גדרים הפקעת האיסור ופטור מקנינו עי' רש"י קידושין ד"ט ע"ב וכתובות ד"ג וגט של יפ"ת קודם שנתגיירה לגמרי הוי רק פטור מהקנין וגט של הכותים גירי אריות ושל עבד משוחרר בלא טבילה השניה הוי רק היתר להאיסור ואין בזה גדר מחזיר גרושתו, ואף דביבמות דף נ"ב ע"ב יליף שם לגט של יבמה מזה, וע"ש בירוש' דמשמע דהוי דרשא גמורה ביבמה ג"כ יש שני הגדרים זיקת הבעל המת וזיקת היבם החי לכך שייך זה הגדר וכ"כ בזה, וכן נ"מ למאי דקיימ"ל בקידושין ד"ה ע"ב גבי ספק קידושין דאינה צריך גט רק מדרבנן ע"ש בר"ן ועי' כתובות דע"ג ע"ב אם קידשה אחר אי הוי קידושי השני קידושי וודאי מה"ת או רק קידושי ספק אם אזלינן בתר הדין או בתר המציאות ובנזיר די"ג גבי ספק נזירות להקל ובשיטת רבינו בהל' איס"ב פ' ט"ו גבי אשת שתוקי דהוה רק ספק אף דמה"ת מותר לישא אשה דס"ל דאזלינן בתר המציאות ועי' בנזיר די"ג גבי ספק נזירות להקל אם זה בגדר וודאי פטור או רק ספק וכבר כתבתי בזה גבי ספק נפשות להקל דזה בגדר וודאי, ועי' במאי דפליגי רבינו והראב"ד ז"ל בה' מעה"ק פי"ח גבי קרבן של אשם תלוי אם זה הוה וודאי קרבן לגבי חוץ או רק ספק אף דהתורה חייבה אותו, אבל לענין מעילה הוה הקדש גמור, וכן לגבי ספק סוטה בסוטה דכ"ח וביבמות דף י"א ולגבי ספק ממזר להקל ולגבי ספק טומאה ברה"י אף אם נימא דטמא וודאי הוי מחלוקת בירוש' פסחים בפ"ז ובפ"ט אי מאי דנדחה מפסח ראשון הוא בגדר טמא נפש אם לא עשה פסח שני פטור אף במזיד כמ"ש רבינו בהלכות קר"פ ואם רק מחמת דין ולא מציאות אז אם לא עשה במזיד חייב, וכן לגבי תגלחת נזיר כמבואר בירוש' שם ובנזיר פ"ז ופ"ט. עכ"פ יש גבי אישות וגבי גירושין שני גדרים גדר קנין וגדר אישות. ע"כ השמטה. ועי' רש"י כתובות ד"ג ע"א גבי אפקעינהו וקידושין ד"ט ע"ב גבי דעת מקנה וד"ו ע"א פשיטא ועי' יבמות דף נ"ח ע"ב דמה דבת כהן שנשאת לישראל ומת דחוזרת לתרומה זה לא הוי בגדר מציאות בה רק בגדר העדר, וע"ש דנ"ז ודע"ה, ועי' בהך דגיטין דפ"ה ע"א גבי חוץ מתרומתך ע"ש ברש"י ותוס' ולא מפרשי כך דאמר לה שתהא אסורה לאכול אף לאחר גירושין דס"ל דזה הוה שיור ממש, עכ"פ כיון דחזינן שיש בה גם איסור דין בזה אף המיתה מתיר אותה בגדר דין, ועי' בדברי רבינו בה' אישות פ"ד גבי מקדש בעדי פסולי דרבנן דאם האשה מכחשת את העדים כופין אותה לקבל גט, ואינו מובן הא האשה מתגרשת בע"כ אך כך דגם עדים שהם פסולין מדרבנן לאחר הכרזה כדין הרי הם פסולים גם לד"נ כמבו' בירוש' פ"ק דר"ה ובכל דבר דצריך ב"ד הם פסולים לבד מעדות אשה וסוטה שלא תשתה כמבו' ר"ה כ"ב ויבמות כ"ה אך מ"מ לבטל מציאת הדבר ע"י הפסול א"א כיון דהוי רק מדרבנן ואף דבכ"מ הבעל מגרשה בע"כ וא"צ דעתה כלל עי' יבמות קי"ג וב"מ די"א וכ"מ ור"ל ג"כ דדעתה לא מעלה ולא מוריד בזה, וכ"כ בזה בהך דיבמות דקי"ח ע"ב ובירוש' גיטין פ"ו, אך זה רק היכי דמחמת קניני האישות אז א"צ דעת האשה כלל דהבעל הוא הנקרא מקנה, אבל היכא דהוי רק גדר דין אז י"ל דא"י לגרשה בעל כרחה והארכתי בזה גבי גט ביבמה עי' יבמות דנ"ב גבי ריח הגט ביבמה דמבעי שם אם הגט הוא בגדר להפקיע זיקת המת דיבם במקום בעל קאי כמבו' בכ"מ והוי בגדר שהבעל נתן לה גט ואז אסורה ליבם, וזה מבואר בגיטין דפ"ב ע"ב בתוספות דאם הבעל נתן לה ריח הגט ומת מותרת ליבם וה"נ כן, אבל אם נימא דהגט של היבם היא בגדר חליצה גם ריח הגט פוסל כמו לכהן ואמר שם דפסול אך מ"מ נ"מ אם מהני גט של יבם בע"כ, דבגדר חליצה צריך רק דעת שניהם אבל אם בגדר גט של הבעל גם בע"כ מהני ועי' בירוש' פ"ה דיבמות משמע שם דלא מהני גט ביבמה בע"כ, אך רש"י כתובות דפ"א ע"ב משמע דס"ל דמהני גט בע"כ ביבמה אך מ"מ ריח הגט לא מהני ביבמה בע"כ ממ"נ ובאמת הארכתי בהך דקידושין דס"ג ע"ב במה דמקשה שם על רב מהך דא' נותן גט וא' כונס, ולכאורה תמוהה דהא גם לרב לאחר נתינת הגט יכולה להנשא לכל מי שתרצה ואף כאן כן, ומה מקשה ודוחק לומר דר"ל דאם מת א' מהם מותר ג"כ השני לכנוס, אך כך עי' ב"ב דקכ"ח ע"ב גבי הוא אומר פרעתי מחצה והעדים מעידים שפרעו כולו ע"ש בתוס' מחמת דלפי דבריו העדים הם שקרנים, נשבע וגובה מחצה מבני חורין, ובאמת זה ר"ל הגמ' שם כיון דאיכא עדים רתותי מירתת ור"ל דכיון דלשיטתי' העדים הם שקרנים א"כ העדים יכולים להעיד להיפך ועי' במ"ש רבינו בהל' אישות פ"ט הל"א דזה גרע היכא דמסיע' לי' לגבי נאמנות וכה"ג ס"ל לרבינו בה' שביתת עשור פ"ב ה"ח ולכאורה מיותר שם מה דכת' דמקצת רופאים אומרים צריך ומקצת או' א"צ דאם הוא אמר צריך מאכילין כו' ובזה א"ש, עכ"פ נימא ג"כ כאן כיון דהוא אומר אני קדשתי' רק דאין אנו מאמינים אותו ליכנס, וא"כ לפי דבריו השני הוא שקרן וא"כ איך מועיל לגבי הגט של השני דלא הוי בעלה כלל ואיך הוא מותר לישא אותה, וכה"ג בהך דיבמות דקי"ב ע"א במאי דאמר רב אשי התם גט לזיקתו, ור"ל ג"כ דאף דעפ"י דין לאחר ל' הוא נאמן לומר שנבעלה והוי הגט שלו טוב מ"מ לפי דברי' שהיא אומרת לא נבעלתי נמצא הגט שנתן לה הוי רק גט לפסול עליו ולכך צריכה עוד גט, ועי' בקידושין דס"ה גבי היא אומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך דאמר שם מבקשי' ממנו ליתן גט ומה שייך שם גט על זה דצריך דווקא אמירת הבעל ולשמ' ונתינתו וכיון דהוא אומר דלא קדשה כלל מה זה וע"כ צ"ל דיש גדר גט רק דין ולא מציאות ושם צריך דווקא רצון האשה וכמ"ש רבינו בה' אישות פ"ד, וכן הדין לגבי מיתת הבעל דהגדר שיש רק משום דין דזה לא הוה המיתה רק הפקעה בגדר מציאות כמ"ש, רק שם הוה היתר דין ולזה צריך עדים בגדר דבר שבערוה, וע"ז כ' רש"י בשבת הנ"ל דצריך עוד טעם דאפקעינהו רבנן לקידושין מיני' ור"ל לא על הקנין, והארכתי בזה דזה ג"כ הדין דמים שאין להם סוף דאשתו אסורה כמבו' בגמ' זה רק בגדר איסור לא מחמת האישות ונ"מ אם די בזה במה שידוע לנו שאינו חי או שצריך לידע שמת, ולכן גבי ירושה ולכל הדברים הוי כמת מלבד להנשא ולהתאבל כמ"ש רבי' בה' נחלות פ"ז ועי' בהל' אבל פ"א מה שהביא שם בשם הרי"ף ז"ל דשם צריך לידע שמת, ולכן נראה למשל אם א' שלח גט לאשתו וקודם שהגיע הגט להאשה נפל הבעל למים שאל"ס דאז אין השליח יכול ליתן הגט להאשה דעל חומרא זו ליכא גירושין ולא שייך זה להך דשבת דקל"ו ויבמות דק"כ וכ"מ, ועי' בגיטין דכ"ח ובדברי רבינו פ"ו מה' גירושין הכ"ט ע"ש במ"מ ובהך דיבמות דק"ה ע"ב גבי מיאון של כלתו דאבדן וע"ש דק"ח ע"א דמשמע דלא מיאנו על הנטבעין, וזה תלי' בהך מחלוקת דרבינו והראב"ד ז"ל בה' כלים פי"ב גבי כלי מתכת שנטמאו והזה עליהם ביום הג' ואח"כ נשברו ותקנן אם מצטרף הזאה ראשונה של ג' או צריך הזאה מחדש ור"ל אם זה הוה כמו טומאה חדשה או זה נשאר מהקודם ועי' גיטין דע"ח ע"ב דמבו' שם דאף היכא דהגט הוא גט גמור מה"ת בוודאי רק יש מחמת חומרא שלא תנשא מ"מ אם מת צריכה חליצה אף דמ"מ הא הוה חייבי כריתות ותפטור אף זה מחליצה עי' יבמות דף ח' ודל"ב ודל"ה ע"ב גבי הייתה מעוברת ועי' ביבמות דף ק"ט ע"א ע"ש ברא"ש ולקמן אבאר.

3 רש"י פתח ↗

למנצח - מדלא כתיב לנצח משמע שנותן כח לבריות לנצחו:

3 פתח עינים פתח ↗

זמרו למי שנוצחין אותו ושמח וכו' ומ"ש בפ' חלק סנהדרין דף ק"ז שאמר דוד הע"ה דלא לימרו עבדא זכי למאריה היה דרך בדיחותא כמפורש בסבא קדישא פ' משפטים דף ק"ז. והרב עיון יעקב בסוגיין חילק דבעבד לא נאמר זה והיינו דאמר דוד הע"ה דלא לימרו עבדא זכי למאריה ויש להרגיש על הרב דהוא עצמו בסנהדרין שם דף ק"ז ברישא לחלק יצא בין עבד לבן ודוקא בבן אמרו פ' הזהב דחייך קב"ה ואמר נצחוני בני אבל דוד הע"ה היה נקרא עבד ושוב קשיתיה מסוגיין ותירץ דהעולם לא ידעו זה וזהו דדייק דלא לימרו עבדא זכי למאריה וכו' ע"ש באורך וק"ק דהרב בסוגיין חילק כך ושם נסוג אחור מכח סוגיין. ותו מ"ש דדהע"ה נקרא עבד הרי נקרא בן כדכתיב אמר ה' אלי בני אתה. ואין ספק דכ"ע הגם שנקראו בנים הם עבדים. ותו דאין לחלק חילוק זה כי גדלה מאד ענותנותו יתברך ומה גם אם דהע"ה היה פורש לקיים מצותיו כ"ש דהיה שמח הרבה כביכול. ותו מה שתירץ שלא יאמרו העולם דלא ידעו לחלק אינו נראה דהני מילי היה דבר ה' אל דוד הע"ה ביחוד ומהיכן ידעו העולם. על כן נראה דהיה דרך בדיחותא כדקאמר הסבא קדישא. ובזה פירש מהרש"א דהיינו דאמר ליה נתן הנביא מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע בעיניו הכונה מדוע בזית וכי תימא לקיים דברו שאמ' דלא מצינא למיקם לז"א לעשות הרע בעיניו דמדתו יתברך לשמוח אם מנצחין אותו ודוק:

3 בן יהוידע פתח ↗

מַאי דִּכְתִיב: תהלים ד, א "לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד", זַמְּרוּ לְמִי שֶׁנּוֹצְחִין אוֹתוֹ וְשָׂמֵחַ. מקשים מהא דסנהדרין סנהדרין קז. שאמר דוד המלך ע"ה 'גלוי וידוע קמך דאי בעיא למכפייה ליצרי הוה כייפינא אלא אמינא דלא לימרו עבדא זכי למריה'. וקשה לן, יאמרו ומה בכך? דהא קאמר כאן נּוֹצְחִין אוֹתוֹ וְשָׂמֵחַ! ותירץ הגאון חיד"א ז"ל דהתם היתה תשובה דרך בדיחות יעיין שם, ודוחק זה מאד.ונראה לי בס"ד דקושיא מעיקרא ליתא דודאי ניצוח מצד ידיעה או שיקול הדעת וסברא אי אפשר להיות כנגדו יתברך דאי אפשר לשום בריה הן צדיק הן מלאך שישיג דבר אמת מצד הסברא או מצד ידיעה אשר לא יהיה זה גלוי לפניו יתברך חלילה, והחושב כן הרי זה כופר בעיקר, ומה שאמרו בגמרא דמציעא בבא מציעא נט: בעובדא דרבי אליעזר בתנורו של עכנאי דאמר הקב"ה 'נצחוני בני' לא שהיה נצחון ממש ח"ו שם אלא אמר כן בדרך חיבה שהיה מחבב אותם, והוא על דרך שאמרו רבותינו ז"ל גם הקב"ה תמיה עמהם ואומר 'בני איך נצחתם?' הרי זה דכתיב זכריה ח, ו 'כִּי יִפָּלֵא בְּעֵינֵי הָעָם הַזֶּה גַּם בְּעֵינַי יִפָּלֵא', ובאמת הוא יודע שהם לא נצחו היצר הרע בכחם אלא בעזרתו ועם כל זה אומר להם כדי לשמחם ויטב לבבם.ומה שאמר כאן זַמְּרוּ לְמִי שֶׁנּוֹצְחִין אוֹתוֹ וְשָׂמֵחַ היינו בענין בטול הגזרה בהא דגזר לכלותם בשביל מעשה העגל ובא משה רבינו ע"ה והתפלל לפני הקב"ה שיבטל הגזרה וקבל תפילתו וביטלה, וקרי לה 'נצוח' שלבסוף דבריו יתברך בגזירה לא נתקיימו, אך באמת מי ביטל הגזרה? הקב"ה בעצמו ביטל הגזירה על ידי שמחל!וכל מקום שאמרו רבותינו ז"ל הקב"ה גוזר וצדיק מבטל דכתיב שמואל ב' כג, ג 'צַדִּיק מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱלֹקִים', לא אמרו צדיק מבטל אלא בלשון מושל דבאמת הקב"ה בעצמו הוא אשר ביטל גזירתו, ורק מפני שביטל גזרתו בעבור אהבתו בצדיק ותפלתו, לכך תלו הביטול בצדיק. וכן אמרו מוֹשֵׁל הוא לשון מושאל ואין נקרא נצוח מאחר דהקב"ה שגזר תחלה הוא אשר חזר וביטל דברי גזירתו ורק מחמת שביטל גזירתו כדי לעשות רצון הצדיק.וחוץ מדבר זה שהוא ענין ביטול גזירה לא שייך לומר לשון נצוח כנגדו יתברך, הן בענין ידיעה הן בענין הבנה וסברא ושקול הדעת כי הוא יתברך אלקי אמת ויודע מה שבלב ומה שהיה ומה שעתיד להיות אין דבר נעלם ממנו, וכן דבר הנגזר מכח סברא ושקול הדעת, הכל גלוי לפניו שיודע האמת ויודע מה שתחייב בו הסברא האמיתית ויודע מה שיוכל זה לטעון ולהשיב קודם שירגיש וקודם שישיג זה התשובה והטענה דאי אפשר לשום בריה שישכיל בדעתו דבר שלא יעלה במחשבתו יתברך, והחושב הפך זה הרי זה כופר בודאי.ומה שאמר הקב"ה לדוד 'אי מנסינה לך לא יכלת' ודאי כן הוא האמת שלא היה יכול לכוף יצרו אם היה הקב"ה עוזב אותו בבחירתו שלא יעזור לו לכבוש את יצרו, ודוד המלך ע"ה נמי ידע דהכי הוא האמת, ומה שאמר אחר כך 'גלוי וידוע לפניך דאי בעית למכפייה ליצרי הוה כייפינא' כוונתו דהוה כייף ליה על ידי תפילה שהי' משתדל להרבות בתפלה לפני הקב"ה שיעזרהו לשלוט ביצרו, וברית כרותה לתפילתו של צדיק שלא תשוב ריקם, ובודאי הקב"ה היה מקבל תפילתו והיה עוזרו לשלוט ביצרו, אך אמר אני לא השתדלתי על ידי תפלה לעשות לי עזר מאיתך כדי לכוף את יצרי, אלא הנחתי עצמי עזוב בבחירה שלי כי חששתי אם אעשה כן העולם לא ידעו האמת שאתה עזרתני לכוף את יצרי על ידי תפלה אלא אומרים 'עבדא זכי למריה' כי רואין שאתה אמרת בתחלה 'אי מנסינה לך לא יכלת לשלוט' ורואין דלבסוף שלטתי ביצרי! ולכך לא השתדלתי לעשות לי עזר מאיתך כדי לשלוט ביצרי אלא הנחתי הדבר על פי הבחירה שלי בלתי בקשת עזר ממך.

4 רש"י פתח ↗

לולי משה בחירו - אלמא משתבח ביה קרא במשה וקרי ליה בחירו משום דהשיב חמתו מהשחית אלמא שמח הוא בכך:

4 בניהו פתח ↗

בּוֹא וּרְאֵה, שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִדַּת בָּשָׂר־וָדָם. הא דאמר 'בֹּא וּרְאֵה' נראה לי בס"ד הכונה, הדברים האלו שאני אומר לך אינם דברי קבלה אלא בא אתה בעצמך לחקור ולדעת בענין זה ותראה בעיניך הדברים האלה כנים הם יען כי כל אדם יודע טבעו ומזגו דודאי טבע כל האדם הוא שאם ינצחוהו יהיה עצב, ואילו מצינו באמת בהקב"ה נוֹצְחִין וְשָׂמֵחַ! ונמצא אינו כמדת בשר ודם המדה של אֱלֹקִים חַיִּים.בְּשֵׁם הֳ' נַעֲשָׂה וְנַצְלִיחַ לְשֵׁם יִחוּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ

4 אהבת יהונתן פתח ↗

וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם. א"ה עי' רש"י כתב ז"ל וא"ת אשיב מעוני לא יועיל ליטול המלוכה ממי שנתנה לו כי הקב"ה שהוא נצחונו של ישראל לא ישקר מליתן הטובה שאמר ליתן עכ"ל רש"י ז"ל ונ"ל לפרש מה שקרא כאן להש"י בשם נצח ישראל עפ"י הירושלמי דר"ה וז"ל לא לנצח יריב לא לנצח יריב אלא להיות מנוצח וכן כיוצא בו בג' בבלי בפסחים כמו שאביא אי"ה לקמן. הרי דנצח פי' שמנוצח מן עמו בני ישראל וזה כוונת הכתוב וגם נצח ישראל ר"ל אעפ"י שהוא מנוצח תמיד מן עמו בני ישראל וא"כ תאמר שגם כאן יועיל לך תפלה לבטל הגזירה לזה אמר בכאן לא שייך זה כי האיך יחזור ליטלו ממה שנתנה לו. וזה נוכל להעמיס קצת ברש"י שם שכתב שהוא נצחונו של ישראל וכו'. ודרך אגב אביא דבר נחמד בשם הב"ל וז"ל על הא דאיתא בפ' ערבי פסחים אמר רב כהנא משום ר' ישמעאל ב"ר יוסי מ"ד למנצח מזמור לדוד. זמרו למי שמנצחים אותו ושמח. בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת ב"ו. מדת ב"ו נוצחין אותו ועצב. אבל הקב"ה נוצחין אותו ושמח שנא' ויאמר להשמידם לולי משה בחירו וגו'. ואמר רב כהנא כו'. מ"ד וידי אדם מתחת כנפיהם. ידו כתיב. זה ידו של הקב"ה. שהוא פרושה תחת כנפי החיות. כדי לקבל בעלי תשובה מפני מה"ד. ורש"י ע"ה מפני שהרגיש האיך מוכיח מפ' ויאמר להשמידם שהוא שמח כי הפסוק הוא סיפור דברים ואין בו שום גלוי של שמחה. לכך כתב לולי משה בחירו אלמא משתבח ביה קרא במשה וקרי ליה בחירו משום וכו' משום דשכך חמתי אלמא שמח הוא בכך ע"כ השתדל ע"ה בכל כחו לתקן זה. ועדיין נראה שלא יצא מדוחק כי סוף דברי המשורר הם שקורא למשה ע"ה בחיר ה'. אבל היכא רמיזא שהוא יתב' שמח בשבחו:

5 רש"י פתח ↗

מפני מדת הדין - שמקטרגת ואומרת לא תקבלם והוא מקבלם בסתר:

5 חידושי אגדות פתח ↗

זה ידו של הקב"ה כו' הוא ימינו שהוא רחמים ע"ש ימינו פשוטה לקבל שבים:

5 ביאור הרד"ל על פרקי דרבי אליעזר פתח ↗

ג וימין הקב"ה פשוטה לקבל שבים כו'. בפסחים קיט. אמרינן וידי אדם תחת כנפיהם ידו כתיב זה ידו של הקב"ה שפרושה מתחת כנפי החיות כדי לקבל בע"ת מפני מדה"ד, ומסתמא האי ידו חדא היינו ימין וכ"ה בזוהר בראשית כג. ותיתי יד ימינא דאיהי כו', ובז"ח יתרו נג א דהא ימינא דקב"ה פריסא על כל אינון דתייבין כו', ומשום דכתיב יחזקאל י וירא לכרובים תבנית יד אדם מתחת כנפיהם ואע"ג דאותו יד לא לטובה היה ויד הכרוב היה, ויב"ע תרגם גם וידי אדם דריש יחזקאל לענין זה לזרוק גחלים על ראש רשעים ע"ש דרש לי' לשון יחיד כדכתיב ידו, ובילקוט יחזקאל הגי' במאמר דפסחים ידיו של הקב"ה שפרושות לשון רבים ול"ג שם ידו כתיב, ובתדא"ז ר"פ כ"ב ור"פ כ"ג ידיך פרושות תחת כנפי החיות ומקבלין בתשובה וכתיב נמי ישעיה סה פרשתי ידי כל היום וגו' דכתיב ידי לשון רבים, ובז"ח יתרו שם משמע דידו של הקב"ה של ימין פשוטה וידי הכרובים ב' הן המשמשין לכך ג"כ להעלותן בצניעו תחת כנפיהם:

6 תורה תמימה על התורה פתח ↗

וכל הארץ וגו' אמר רב יהודה אמר שמואל, כל כסף וזהב שבעולם לקט יוסף והביאם מצרימה, שנאמר פ' ויגש וילקט יוסף את כל הכסף, אין לי אלא שבארץ מצרים ובארץ כנען, שבשאר ארצות מניין, ת"ל וכל הארץ באו מצרימה טמפרש וכל הארץ – וכל העולם, ולא דקאי על ארץ מצרים, יען דלמעלה כתיב פ' נ"ד ויהי רעב בכל הארצות, ובודאי באו כולם עם כספם למצרים. והנה מבואר מאגדה זו דהרעב הי' בכל העולם וכפשטות לשון הכתוב ויהי רעב בכל הארצות, וצ"ל דהגמ' חולקת עם המ"ר כאן סוף פרשה צ' דהרעב הי' רק בג' הארצות הסמוכות למצרים. וכדעת הגמ' מפורש בתרגום ראשון למגלת אסתר שחשב את יוסף בין המושלים שמשלו מראש העולם ועד סופו, ומביא ראיה מפסוק זה. .פסחים קי"ט א'

6 חידושי אגדות על סנהדרין פתח ↗

שלשה מטמוניות הטמין יוסף כו'. כדאמרינן בפרק ע"פ דיוסף ליקט כל כסף וזהב שבעולם שנאמר וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא וגו' ע"ש ומסיים בההוא קרא ויבא יוסף את הכסף ביתה פרעה דמשמע ביתה מקום פנימי שהיה לו והיה קבלה בידם שעשה שלשה מטמוניות וההיא דאמרינן התם דישראל העלוהו ממצרים וכו' והיה מונח עד רחבעם בא שישק וכו' פליגא אדהכא וק"ל:

7 רש"י פתח ↗

כמצודה זו - שפורסים לעופות לצוד ואין בה דגן ואין עוף נפנה אליה:

7 תוספות פתח ↗

כמצודה שאין בה דגן - דרך ציידי עופות להשים דגן במצודה ודריש וינצלו וינצלו כי למ"ד מתחלפת בדל"ת במקומות הרבה:

7 צפנת פענח על התורה פתח ↗

העניק תעניק לו.ספרי פסקא קיט: ומנין שאם הענקת לו פעם אחת תעניק לו אפילו מאה פעמים ת״ל הענק תעניק.בגדר הך דגביהא בן פסיסא, הנה יש להאריך בזה הרבה, ובאמת כך דשישק לא נטל רק הביזה שלהם, וזה באמת קנו עפ״י הדין, דהוה גדר הענקה, ומבואר בספרי פ׳ ראה דהענק תעניק ר״ל ב׳ הענקות כמו שהיה לישראל במצרים שתי הענקות, ומה זה ב׳ הענקות שיש לעבד, הנה גבי יוצא ביובל מבואר בר״ה דף ח׳ ע״ב לחד מ״ד דיש שתי יציאות ר״ה ויו״כ של יובל, חד פקע שיעבוד המלאכה לא דין, ושל יוה״כ פקע שיעבוד הגוף, דע״ע גופו קנוי, ונ״מ אם מותר בעשרה ימים בין ר״ה ליוה״כ בשפחה כנענית, וכן אם יוכל ליעדה אז, ואכמ״ל, וס״ל דאז ג״כ צריך ליתן ב׳ הענקות לאחר ר״ה מחמת שיעבוד מלאכה, ולאחר יוה״כ מחמת שיעבוד הגוף, והנה גבי מצרים ג״כ כן דקודם טביעת הים הוה רק לא ב״ח לגמרי, רק על זמן, ובזמן הים אז נשתחררו לגמרי, והנה באמת יש בזה מחלוקת בקדושין דף י״ז אם נוטלים הענקה מכספים ע״ש בזה וכו׳, ובאמת דהם לא רצו לצאת לחירות לגמרי, רק בגדר ע״ע בין ר״ה ליוה״כ, ובהן דוינצלו את מצרים מחלוקת שם ברכות ופסחים כמצולה כו׳, ר״ל דקאי זה על ביזת הים ג״כ, וזה בא שישק ונטל מהם, אבל גבי בן פסיסא טענו על מה שהם שאלו במצרים, והטעם דמבואר בירושלמי פ״ג דר״ה בזמן שהקב״ה א״ל שיצאו ממצרים, הוה על תנאי שאם יהא להם ע״ע שגם הם יניחו חפשי בזמן יובל, וזה ר״ל הפסוק בפ׳ וארא ויצוום אל פרעה כו׳ ואל בנ״י להוציא, ומה זה רק דהוה תנאי, כיון שבזמן ירמי׳ החזירו הע״ע שלהם, כמבואר ערכין דף ל״ג, ובפסוק ירמיה לד, ונתבטלה היציאה מן מצרים, וצריכים להחזיר ההענקה, וזה תבעו בני מצרים.

8 רש"י פתח ↗

מלחמתו של זרח במצרים גמרא אבל מלחמת זרח באסא קראי:

8 תורה תמימה על התורה פתח ↗

וינצלו את מצרים. א"ר יהודה אמר שמואל, כל כסף וזהב שבעולם לקט יוסף והביאו למצרים, שנאמר פ׳ ויגש וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא, וכשעלו ישראל ממצרים העלוהו עמהם, שנאמר וינצלו את מצרים ריטסמך על הדרשה הקודמת בפי' וינצלו שהפירוש הריקוה עד תומה. .פסחים קי"ט א'

8 צפנת פענח על התורה פתח ↗

ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים וגו׳. עי׳ בירושלמי ר״ה פ״ג דזה הוה גדר תנאי דע״מ כן יצאו שאם יהי׳ שש או יובל יוציאו עבדים ב״י לחירות ע״ש בזה ואם יעברו אז ישארו עבדים, ולכן בימי ירמי׳ נענשו כמבואר ערכין דף ל״ג ע״ש, וכן נצרך להם להחזיר הביזה שלקחו גדר הענקה ביזת מצרים ועל הים, ועי׳ בספרי פ׳ ראה ועי׳ פסחים דף פ״ז, ע״ב ביזת מצרים חזרו, ועי׳ שם דף קי״ט, ועי׳ סנהדרין דף צ״א גבי גביהא, ולכן לוקחים כל הכסף מישראל תשלום בעד חזרה של הענקה כיון דלא השלימו תנאם, אך ע״י זה היה טובה לישראל, דאל״כ כיון שנבוכדנצר כבשם הוה קונה אותם קה״ג ממש על ידי מלחמה, והוה ח״ו גדר באו פריצים כו׳, גיטין דף ל״ח וכ״מ, רק זה דמבואר בסנהדרין קמחא טחינא, דכיון דבטלו יובל ולא שלחו עבדים נתבטל התנאי הוצאה מן מצרים, ורק ע״י שנבוכדנצר כבש מצרים זכה בהם, ולא עדיף מן גברא דאתא מחמתו, ולא ניתוסף לו קנין חדש ע״י כבושה של ישראל, וכמ״ש בגיטין דף ל״ז גבי עבד שנשבה, ועמ״ש גיטין דף מ״ח, ע״א וב״ק דף מ״ה, ע״ב בזה.

9 רש"י פתח ↗

ושיגרו להדרימון - מלך ארם לעזור לו על בעשא מלך ישראל וקראי נינהו ומלחמת יהושפט בעמונים קראי ודרך הראשונים להביא גנזיהם עמהם במלחמתם כדי שימשך לבם אחר ממונם ולא יברחו:

10 רשב"ם פתח ↗

כשדיים תפשו את צדקיהו - קראי פרסיים קבלו המלכות מכשדים דכתיב דניאל ה׳:כ״ח פריסת מלכותך ויהיבת למדי ופרס ויוונים קיבלו המלכות מפרסיים מפורש בספר יוסיפון וגם רומיים שקיבלו המלכות מיוונים מפורש שם ובפ"ק דע"ז דף ח::

10 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על נצח ישראל פתח ↗

79 כמבואר בפסחים קיט., ושם פירש הרשב"ם "ויונים קיבלו המלכות מפרסיים, מפורש בספר יוסיפון". וביומא סט. אמרו שאלכסנדר מוקדון אמר על רבי שמעון הצדיק "דמות דיוקנו של זה מנצחת לפני בבית מלחמתי".

11 מראי מקומות הערות וציונים על תורה אור פתח ↗

שלש מטמוניות הטמין יוסף: פסחים קיט, א.

11 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרוש על התורה פתח ↗

868 נראה שכוונתו לומר שתיבת "סגולה" מורה על גניזה באוצר כמו שיפרש בסמוך בשם רש"י, וגניזה מורה על הטמנה לעתיד, וכמו שכתב בגו"א בראשית פ"ב אות יט נט:: "כי ענין הקבורה הוא הטמנה לדבר שיהיה בעתיד... כשיחיו המתים". ובתפארת ישראל פנ"ב תתכ: כתב: "כי אין האדם כמו הבהמה שאין לה תקוה עוד, ולכך אין הבהמה נקברת, אבל האדם נקבר. וקבורתו מורה על שלעתיד יקום ויחיה, ולא קבל ההעדר מכל וכל. שאם קבל ההעדר מכל וכל, למה לו הקבורה. אבל מורה דבר זה שאין לו ההעדר מכל וכל". ובנתיב העושר פ"ב ב, רכז: כתב: "אמרו בערבי פסחים פסחים קיט., ג' מטמוניות הטמין יוסף במצרים... ואחד לצדיקים לעתיד לבא... רצה לומר כי ליוסף נגלה העושר, כי ברכתו שאין העין שולט בו, שהרי ברכתו בראשית מט, כב 'עלי עין', ולכך ראוי לו העושר. ולאחר מותו הטמין ג' אוצרות, עד שלא היה ברכתו שנתברך בעושר נמצא בעולם.... ואחת לצדיקים לעתיד לבא, כי בזה נאמר תהלים לא, כ 'מה רב טובך אשר צפנת ליראיך', וזהו העושר שהטמין לעתיד". הרי הדבר הגנוז והטמון הוא דבר העומד לעתיד, לכך "והייתים לי סגולה" מתפרש בפשטות שתהיו קיימים לפני לנצח נצחים. ולהלן לאחר ציון 970 כתב: "לפיכך אמר לאחריו ישעיה לג, ו 'יראת ה' היא אוצרו', לומר כי אף כל החכמות, אין קיום להם ואין בהם ממש כאשר חסרים התכלית, שהוא יראת ה', הנותנת קיום אל הכל, כאוצר הזה שהוא מקויים". הרי נתינתה באוצר הוא לשם קיום.

12 רש"י פתח ↗

שמעמידו על רגליו - שמשמח לבו:

12 פתח עינים פתח ↗

זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו עמ"ש בס' הקטן דברים אחדים דף ס' משם הרב כלי יקר ז"ל ומ"ש אני בעניי שם דף ס"א בס"ד:

12 חידושי אגדות פתח ↗

ביו"ד זמרו למי כו' לעיל אמרינן דתהילים נאמר בי' מיני שבח וחשיב למנצח מזמור בתרתי ולהכי קאמר אם בניצוח למה מזמור ואם מזמור למה ניצוח אלא זמרו על הניצוח ששמח הקדוש ברוך הוא ומייתי ליה שנ' לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו וגו' דעמידתו בפרן לפניו הוא כמו ניצוח ומדקרי ליה הכא בחירו משמע דעל כך בחר הקב"ה בו שיפה עשה שנצחו וק"ל:

13 רש"י פתח ↗

אבן מאסו הבונים - כלומר דוד שמימיו רועה צאן היה ונעשה ראש ונפלאת בעינינו לשון רבים אמרו אחיו:

13 פתח עינים פתח ↗

אודך כי עניתני אמר דוד וכו' אפשר במ"ש פ"ב דיומא מפני מה לא נמשכה מלכות שאול מפני שלא היה שום דופי ופירש"י דופי משפחה ואפשר דהיינו דקאמר דוד אודך כי עניתני שהבאתני מרות המואביה ותהי לי לישועה שנמשכה מלכותי. ויאמר אביו ישי אבן מאסו הבונים על רות שיצאו עליה עסיקין באתרא דזקוקין היתה לראש פנה כתוב בתורה הנמצאו' וכתיב מצאתי דוד עבדי. מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו אמרו אחיו דאף עיניהם הרואות דמשחו שמואל הנביא בדבר ה' וז"ש מאת ה' היתה זאת עם כל זה היא נפלאת בעינינו שלא נתישב על לבם והיה הדבר מופלא ומופרש בעיניהם ולכן אח"ך ביום לכתו למלחמת גלית גערו אחיו ושמואל הנביא ע"ה הגם שידע שזה גורם סילוקו שלא יבטלו מעשה ידיו ואין מלכות כמ"ש פ"ק דתעניות והיה מקום שיצטער על זה כל קבל דנא אמר זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו כלנו כאחד כי רצון ה' היא שמחתנו ושמחתי שוה כמוני כמוכם כי כה אמר ה' ובעבודתו נשמח כלנו:

13 רש"י על תהילים פתח ↗

כא אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָנִי. מִכָּאן וָאֵילָךְ אָמַר דָּוִד וּשְׁמוּאֵל וְיִשַׁי וַאֲחֵי דָוִד, כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בְּעַרְבֵי פְסָחִים פסחים קיט.: מִי שֶׁאָמַר זֶה לֹא אָמַר זֶה:

14 רש"י פתח ↗

הושיעה נא אמרו אחיו - כלומר על ידי דוד ודוד אמר הצליחה נא שיצליח במלכותו:

14 תורה תמימה על תהילים פתח ↗

אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָנִי וַתְּהִי לִי לִישׁוּעָה: א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן אודך כי עניתני אמר דוד אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה אמר ישי מאת ה' היתה זאת אמרו אחיו זה היום עשה ה' אמר שמואל אנא ה' הושיעה נא אמרו אחיו אנא ה' הצליחה נא אמר דוד ברוך הבא בשם ה' אמר ישי ברכנוכם מבית ה' אמר שמואל אל ה' ויאר לנו אמרו כולן אסרו חג בעבותים אמר שמואל אלי אתה ואודך אמר דוד אלהי ארוממך אמרו כולן:פסחים קיט ע"א

14 פסקי הרא"ש על סוכה פתח ↗

גמ' תנא ר' כופל בה דברים פי' מאנא ה' הושיעה נא ולמטה רבי אלעזר בן פרטא מוסיף בה דברים מאי מוסיף אמר אביי מוסיף מאודך ולמטה כי עד אודך כל המזמור כפול וגם מאודך ולמטה אמרוהו ישי ובניו ושמואל כדאיתא בערבי פסחים דף קיט.: לברך אחריו יברך הכל כמנהג המדינה. אמר אביי לא שנו אלא לאחריו אבל לפניו מצוה לברך דאמר רב יהודה אמר שמואל כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן מאי משמע דהאי עובר לישנא דאקדומי הוא אמר ר"נ בר יצחק אמר קרא וירץ אחימעץ דרך הככר ויעבר את הכושי אביי אמר והוא עבר לפניהם ואי בעית אימא מהכא ויעבור מלכם וגו':

15 מאירי פתח ↗

קריאת ההלל שבכל הימים מקום שנהגו לכפול יכפול לפשוט יפשוט וכבר נהגו הכל לכפול מאודך ואילך ולענין ברכה מקום שנהגו לברך יברך ומ"מ לפניו אינו תלוי במנהג אלא על כל פנים חייב לברך שכל המצות כלן מברך עליהן עובר לעשייתן כמו שהתבאר במקומו:

16 רש"י פתח ↗

לכפול - כל ההלל:

16 רש״ש פתח ↗

תד"ה אבל. לפי מה שפירש לעיל כו'. הוא בדף קד ב:

16 חידושי הלכות פתח ↗

בד"ה אבל לפניו מצוה לברך כו' אינו בנוסחא שלפנינו כאן בגמרא אלא בפרק לולב וערבה איתא כל הסוגיא ע"ש:

17 פסחים פתח ↗

מַאי מַשְׁמַע דְּהַאי ״עוֹבֵר״ לִישָּׁנָא דְּאַקְדּוֹמֵי הוּא? אָמַר רַבִּי נַחְמָן בַּר יִצְחָק, דִּכְתִיב: ״וַיָּרׇץ אֲחִימַעַץ דֶּרֶךְ הַכִּכָּר וַיַּעֲבוֹר אֶת הַכּוּשִׁי״. אַבָּיֵי אָמַר, מֵהָכָא: ״וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם״. אִיכָּא דְּאָמְרִי מֵהָכָא: ״וַיַּעֲבוֹר מַלְכָּם לִפְנֵיהֶם וַה׳ בְּרֹאשָׁם״.

17 אבודרהם פתח ↗

גרסינן בפ"ק דפסחים אמ' רב יהודה אמ' שמואל כל המצות כלן מברך עליהן עובר לעשייתן אמ' רב חסדא חוץ מן הטבילה דאכתי לאו חזי גברא. תניא נמי הכי טבל ועלה בעליתו אומר בא"י אמ"ה אקב"ו על הטבילה, וכתב הרי"ף ומפרשי לה רבנן בטבילת גר בלבד. אבל שאר חייבי טבילות מברכין ואחר כך טובלין. דהא קיימא לן נדה קוצה לה חלה ומיחייבא לברוכי להפריש חלה ותנן נמי זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע והמשמשת שראתה נדה צריכין טבילה טעמא דזה שראה קרי ונדה שפלטה שכתב זרע הוא דצריכין טבילה הא זב שלא ראה קרי, ונדה שלא פלטה שכבת זרע קורין ומתפללין ואין צריכין טביל' וכן פירש רבי חננאל. וכן כתב הרמב"ם ז"ל והרא"ש. ורש"י פירש משום דבעל קרי אסור לברך קודם טבילה וטבילת בעלי קריין שכיחה לכך נהגו בכל הטבילות לברך אחר הטבילה. ואע"פ שעתה בעל קרי מותר בדברי תורה לא נשתנה המנהג, ואמרינן בפרק לולב הגזול ובפר' הקורא את המגלה עומד ובפרק ערבי פסחים, מאי משמע דהאי עובר לישנא דאקדומי הוא אמר רב נחמן בר יצחק אמר קרא וירץ אחימעץ דרך הככר ויעבר את הכושי. אביי אמר מהכא והוא עבר לפניהם ואי בעי' אימ' מהכא ויעבר מלכם לפניהם ה' בראשם. ולהכי אמר עובר ולא אמר קודם משום דקודם משמע בין סמוך בין מופלג ועובר משמע סמוך בלא שום הפסק, וכלל כאן שמואל כל המצות כלן אבל שאר ברכות כגון ברכות ההנאה ודאי קודם שיהנה יברך שאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה. ואם ברכות שבח הן כגון הרואה את הים הגדול והקשת והלבנה וכיוצא בהן ודאי אינו מברך עובר לעשייתן אלא לאחר כן שאין ראוי לומר כשירצה לראות הים הגדול והקשת והלבנה שיעצום עיניו תחלה ומברך ורואה אלא רואה ומברך. ואם תאמר והרי נטילת ידים שמברך אחר הנטילה ולא הוי עובר לעשייתה. ויש לומר מפני שהיוצא מבית הכסא אינו יכול לברך קודם נטילה נהגו כן בכל הנטילות כדי שלא יבא לברך לפעמים באיסור היוצא מבית הכסא. אי נמי שאחר נטילה גם כן יש קצת עובר לעשייתן כל זמן שלא נגב ידיו דאמרינן בפרקא קמא דסוטה כל האוכל בלא נגוב ידים כאלו אוכל לחם טמא שנאמר ויאמר ה' ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא בגוים אשר אדיחם שם. והוא דבק עם הפסוק שלמעלה שנאמר והוא בגללי צואת האדם. ומפני שהידים עסקניות הם ונוגעות בטינופים הצריכה תורה לרחצם ואם לא ינגבם הרי הוא כאלו אוכל לחם הנלוש בגללי צואת האדם. ועוד תמצא לחמם טמא בגימ' בלא ניגוב ידים, ואם תאמר והרי ברכת אבי הבן שמברך להכניסו בבריתו וכו' אחר המילה ולא הוי עובר לעשייתה, ויש לומר משום דחיישינן שמא תתקלקל המילה, ונמצא מוציא שם שמים לבטלה, ואם תאמר בשחיטה ותקיעת שופר נמי ליחוש, ויש לומר ששחיטה ותקיעת שופר הם תלויות בידו ובדעתו, אבל מילה היא תלויה באדם אחר הילכך מברך לאחר עשייתה, כך כתב הרב שר שלום גאון ורבינו תם. וכן כתב בעל העטור שכל מצוה שהיא תלויה ביד אחר אין מברכין עובר לעשייתה, ויש אומרים שהטעם שמברכין ברכת להכניסו בבריתו וכו' אחר המילה לפי שאינה כשאר ברכות שמברכין לעשות המצוה אלא ברכת שבח והודאה היא שהאב מודה לשם שזכהו לבן ולהכניסו בבריתו של אברהם וזהו הנכון.

18 רש"י פתח ↗

מתני' מפטירין - לשון הנפטר מחבירו כשנפטרין מן הסעודה מביאין מיני המתיקה: גמ' ארדילאי לי כגון אני שרגיל לאכול כמהין ופטריות לאחר סעודתי:

18 תוספות רי"ד פתח ↗

אמר אבי' מוסיף לכפול מאודך ולמטה פי' המורה בפ' לולב הגזול מפני שכל הפרשה זו מן המיצר קראתי יה דברים כפולים עד אודך כי מניתני וכדי להשוותה כולה כופלין מאודך ולמטה:

18 חידושי אגדות פתח ↗

עתיד הקב"ה כו' נ"ל לפרש כן דמלת הילד מיותר דביצחק משתעי קרא גם ויגמל מיותר דכתיב ‏בסיפא דקרא ביום הגמל את גו' וע"כ דרשו בו שנרמז כאן גדולת ישראל לעתיד שיגמול להם ‏הקב"ה חסד ויעשה להם משתה גדול ולכך כתיב גדול בלשון זכר דמשתה לשון נקבה היא ‏אלא דרמז לעתיד הוא ע"כ נאמר לשון זכר כמו שיר חדש והם נקראים ילד שעשועים ואמר ‏לאחר שאוכלין ושותים באותה סעודה כשבאין לברך ברכת המזון נותנין לאברהם כוס של ‏ברכה כו' הוא מבואר לפי הדין שהגדול מברך והאבות וגם משה שנתנה תורה על ידו גם ‏יהושע כשעל ידו נכנסו לארץ ישראל הם כולם גדולים מדוד אלא שכ"א מהם נתן סיבה ‏המניעה ממנו מלברך וכלפי מ"ש בפ"ג שאכלו שצריך להזכיר בברכת המזון ברית ותורה וארץ ‏ומלכות בית דוד בב"י והטעם מפורש שם ועוד אמרו שם משה תיקן להם ברכת הזן בשעה ‏שירד להם המן יהושע תיקן להם ברכת הארץ כשנכנסו לארץ דוד תיקן להם על ישראל עמך ‏ועל ירושלים ושלמה תיקן על הבית הגדול והקדוש ולזה אמר אברהם שאמר איני מברך שיצא ‏ממני ישמעאל וכן יצחק שיצא ממנו עשו ולא יכול לומר ברית שהוא בריתך שחתמת בבשרנו ‏שהיא המילה שאין זוכים במילה דכתיב בפרשת מילה ואת בריתי אקים את יצחק ואמרינן כי ‏ביצחק יקרא לך זרע ולא כל יצחק למעט את זרע עשו ואמר שיעקב אמר שנשאתי ב' אחיות ‏שהוא דבר שעתידה תורה לאסור ואיני יכול לומר תורה דהיינו על תורתך שלמדתנו ומשה ‏שאמר שלא זכיתי ליכנס לארץ ואיני יכול לומר על ארץ חמדה גו' דמ"ה קאמר שלא תיקן אלא ‏ברכת הזן ולא ברכת הארץ ויהושע שתקן ברכת הארץ שזכה ליכנס בה אך כיון שלא זכה לבן ‏כמו שזכה דוד לבנות ירושלים ושלמה בנו בנה בית המקדש וע"כ אמר שלא יכול יהושע לומר ‏על ירושלים כו' ועל הבית הגדול כו' אבל דוד שזכה שהוא בנה ירושלים ובנו בנה בית המקדש ‏שע"ז חקנו ברכת ב"י וע"כ אמר לי שזכיתי לכל הני מילי נאה לברך שנאמר כוס ישועות אשא ‏גו' לעיל מיניה כתיב מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי ר"ל דבכל אחד מן הראשונים חסר בו מכל ‏תגמוליו שהם ברית ותורה וארץ ומלכות בית דוד בב"י אבל עלי כל תגמוליו שיש לי ברית ‏ותורה וארץ ומלכות בב"י וע"כ נאה לי כוס ישועות גו' שהוא כוס של ברכה שאשא אותו ובשם ‏ה' אקרא בברכת הזימון כמ"ש בר"פ שלשה שאכלו ברכת הזימון מנלן דכתיב כי שם ה' אקרא ‏הבו גודל לאלהינו וברמז כו"ס הוא רמז על מדת הדין גי' אלהי"ם אשא בבהמ"ז ובשם ה' ‏אקרא להפוך מדת הדין לרחמים להיות כוס ישועות ובכן בב"י אמן סלה:

19 פתח עינים פתח ↗

נותנין לאברהם אבינו כוס של ברכה וכו' אפשר לומר דאברהם אע"ה כלו חסד גמור רובו ככלו שישמעאל סיגי הדין ונתברר. וכוס של ברכה לשכינה למתק הדינין וז"ש אברהם אע"ה לא אברך כי אין הדינין מתמתקים אלא בשרשם ואני חסד שיצא ממני ישמעאל ונתבררו הדינין שבישמעאל היו קצת דינין קדושים ולכן עשה תשובה. אמרו לו ליצחק טול וברך דיצחק גבורה בחינת דין שאין הדינין מתמתקים אלא בשרשם. ואמר איני מברך שיצא עשו גי' שלום והוא החריב המקדש הנקרא שלום כמ"ש הרמב"ן הובא ב"י א"ח סי' תק"ן והבית המקדש רומז למ' ולכן לא אברך. אמרו ליעקב טול וברך ואמר איני מברך שנשא שתי אחיות מטעם שנקרא אל כמ"ש המקובלים ורמזו הרדב"ז בתשובה ואל הוא חסד. ומשה רבינו ע"ה טען שלא נכנס לא"י שאם היה נכנס היה מוליך ישראל לג"ע ומסיר הכרובים כמ"ש הרמ"ע ולא זכה ומזה נמשך החרבן. ויהושע בן נון אומר שלא הי"ל בן דלא בעא רחמי על יצרא דע"ז וגרם לבנים שיגלו ולכך לא זכה לבן. ודוד הע"ה אומר אני אברך שאני בחי' מ'. ולי נאה לברך למתק הדינים ותקנתי הירך שפגם שר עשו על ידי שירות ותשבחות כי טוב זמרה אלהינו אלהים חיים :

19 תורה תמימה על התורה פתח ↗

ויגמל. דרש רב עוירא, מאי דכתיב ויגדל הילד ויגמל, עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים ביום שיגמל חסדו לזרעו של יצחק חבעין יעקב מעתיק כל הפסוק, ויגדל הילד ויגמל ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק, ויתכן דמדייק כפל הלשון ביום הגמל את יצחק, דלפי המשך הענין והלשון הי' די לכתוב ביום הגמלו, כיון דמוסב על יצחק, ולכן דריש דכפילת השם יצחק רומז לזרעו, ע"ש הכתוב כי ביצחק יקרא לך זרע. – ובפרקי דר"א פ' כ"ט מסמיך על לשון זה ביום הגמל חיוב לעשות סעודה ביום המילה, ודריש ע"ד רמז ואסמכתא ביום ה"ג מל את יצחק, כלומר ביום השמיני, ה"ג בגימטרי"א ח', ויתכן דמדייק מדלא כתיב ביום ההוא, דהא כבר כתיב ויגדל הילד ויגמל, לכן רומז דביום המילה, היינו ביום השמיני, עשה ג"כ משתה. וע' בנדה ל"א ב' דיש לדייק משם דלסעודת מילה יש סמך נאמן מן התורה, דאיתא שם, מפני מה אמרה תורה מילה לשמונה שלא יהיו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים שאסורים בתה"מ, ופירש"י כולם שמחים שאוכלים ושותים בסעודה וע' מש"כ בבאור אגדה זו ר"פ תזריע, ומבואר שמפני טעם זה הגבילה התורה זמן המילה, הרי דלחיוב סעודה ביום המילה יש סמך בתורה, וזה דבר חדש. וצ"ע לפי"ז מ"ש בתנחומא ס"פ חיי ור"פ תצוה אפילו אדם ממשכן עצמו ומשמח אותו היום של ברית מילה מה שלא נצטוה, ולפי מש"כ אינו מבואר כ"כ הלשון שלא נצטוה, וצ"ל דהכונה דאעפ"כ אין מצותו מפורש בתורה. – ודע שכתב המג"א בסי' קל"א ס"ק י"א דיש מקומות שנוהגים לעשות סעודת מילה בלילה שאחר יום המילה, ותמה אני על מה סמכו בזה, והלא מכיון דעיקר חיוב הסעודה ילפינן מן ביום הגמל, כמש"כ, ודבר ידוע הוא, דכל מקום שנאמר ביום מצותו ביום דוקא, כמבואר במשנה וגמרא מגילה כ' ב', וכן מפורש בגמרא שם ז' ב' סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא ידי חובתו, מאי טעמא ימי משתה כתיב, וה"נ ביום כתיב. וכן נראה ראי' מכרחת לאיסור דבר זה מאגדה דנדה שהבאנו, מפני מה אמרה תורה מילה לשמונה כדי שלא יהיו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים, ופירש"י מפני מה מילה בשמיני ולא בשביעי שלא יהיו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים שאסורים בתה"מ, ואי ס"ד דמותר לעשות הסעודה בלילה שאחר יום המילה, אכתי תקשה מפני מה אין מילה בשביעי, ואי משום שלא יהיו אביו ואמו עצבים הלא אפשר לעשות הסעודה בליל השייך לשמיני ואז יכולה לטבול ולהיות מותרת לביתה מדין תורה, כפי שיתבאר בר"פ תזריע – וגם אפשר ליישב ע"פ זה הערה נכונה מה ששמעתי מדקדקים לפי המבואר דמצוה לעשות סעודה ביום המילה, ואין לך זריז ומחבב מצות כאברהם אבינו ע' נדרים ל"ב א' א"כ למה לא נזכר שעשה אברהם סעודה ביום המלו את עצמו. אך הנה כפי שנתבאר מקור הסמך שעשה אברהם סעודה ביום מילת יצחק נובע מפרקי דר"א ע"פ הדרש ביום הגמל – ביום ה"ג ביום השמיני מל את יצחק ועשה סעודה כמש"כ למעלה, ובאותן פרקי דר"א פכ"ט מבואר דאברהם מל עצמו ביום הכפורים ע' תוס' ר"ה י"א א', א"כ ניחא מה שלא עשה סעודה במילתו, והנה אם נימא דמותר לעשות סעודה בלילה שאחר יום המילה אכתי קשה למה לא עשה סעודה במילתו במוצאי יוהכ"פ, ודו"ק. ואע"פ שראי' אגדית היא, בכ"ז כיהודה ועוד לקרא, לראיות הקודמות, ראויה להאמר. – וע' במ"ר ובפירש"י, ויעש אברהם משתה גדול, שהיו שם גדולי הדור, ולא נתבאר מאין דרשו כן ומה קשה להם לפרש משתה גדול כפשוטו משתה רחבה ביד רחבה, וכמו באחשורוש ויעש המלך משתה גדול. ואפשר לפרש בטעם הדרשא, משום דבכ"מ דמצינו עשית משתה כתיב למי ולמי נעשה המשתה, וכמו לעיל בפרשה זו י"ט ג' ויעש להם משתה, ולהלן בפ' תולדות ויעש להם משתה, ובפ' ויצא ויאסוף את אנשי המקום ויעש משתה פי', לאנשי המקום, ובס"פ וישב ויעש משתה לכל עבדיו, ובמלכים א' ג' ויעש משתה לכל עבדיו, ובאסתר א' עשה משתה לכל שריו, עשה המלך לכל העם משתה, ועוד כהנה, וכאן לא נתפרש למי עשה אברהם את המשתה, ולכן דרשו שהיו שם גדולי הדור, וסמכו זה ברמז במלת גדול. וטעם הדבר שהי' צריך לגדולי הדור נתבאר לעיל בדרשא בפ' ז' היניקה בנים שרה. .פסחים קי"ט ב'

19 מראי מקומות הערות וציונים על לקוטי תורה פתח ↗

אברהם שיצא ממנו: פסחים קיט, ב. ספרי דברים פי' שיב.

20 מראי מקומות הערות וציונים על לקוטי תורה פתח ↗

לא כאברהם שיצא ממנו: ספרי האזינו פשי"ב. פסחים קיט, ב.

20 הגהות יעב"ץ פתח ↗

גמ' "אומר" לו. צ"ל אומרים. וכן בכל הענין:

20 פרדס יוסף פתח ↗

ואת לאה וילדיה אחרונים ואת רחל ואת יוסף אחרונים עי' בקובץ דרושים חוברת י' סי' כ"א, דלכאו"ק מלבד שהוא נגד נימוס להראות בגלוי הבדל בין נשיו ובניו בענין אהבתו עליהם במקום סכ"נ, גם דין מפורש ביו"ד סי' קנ"ז ס"א, תנו לנו א' מכם ונהרגנו לא יתנו, והוא מירושלמי פ"ח דתרומות, ובמשנה י"ב שם תנו אחת ונטמא אותה לא יתנו, ואין דוחין נפש מפני נפש ואפי' ביחדוהו לא משנת חסידים הוא, ועי"ז עיכב אלי' ז"ל התגלותו לריב"ל בירו' שם ומובא בר"ש וב"י וטו"ז סק"ז. ובהעברת נחל יבק כ' שם הרמב"ן אין מוקדם ומאוחר בהצלה רק אסף כולם על שפת הנחל ועבר הנהר לראות אם גבהו המים ושב ולקח כולם ע"ש ל"ב כ"ג וכאן לא אמר הרמב"ן כלום, וי"ל דיעקב חשש שנשא נשותיו באיסור אחיות ובמד"ר דגם בלהה וזלפה הי' בנות לבן ורק נחשבו כשפחות לענין איסור אחיות, ויעקב חשש רק שנשא ב' אחיות עי' פסחים קי"ט ב', וע"פ דחז"ל מתה רחל בדרך וחו"ל משום זה דנשואי' הי' באחרונה, ולכן ירא יעקב במלחמה דכתיב הירא כו' ישוב לביתו וזה הירא מעבירות במשנה סוטה מ"ד, והי' לו לשלוח משדה המלחמה היראים מעבירה, ויען ל"ה אפשר זה דשונא נגדם עכ"פ עשה סדר מוקדמין ומאוחרין, ורחל ויוסף שעליהם חשש יותר בחיסור ב' אחיות עשה אחרונים לכולם:ועי' תוספות יו"ט פ"ז מ"ג דדמאי דקורין גם לאמצעים אחרונים והיינו דכלפי הקודמים קרוים אחרונים, ובזה תשו' לשואל בפ' חגי ב' גדול יהי' כבוד בית האחרון שעל בית שני נא' שנמצא שאין עוד שלישי ולהנ"ל א"ש, וכן בשמות ד' ח' ושמעו לקול האות האחרון וחוזר ונותן אות שלישי, וכן בתענית י"ד א', ול"ק מגיטין כ"ט ב' דדייק מכלל דאיכא אמצעי, די"ל שיש אמצעי אי לאו דהכי היא דאיכא אמצעי לא הו"ל לשנות אחרון דהא איכא לפרש משום דאיכא אמצעי הוא ששונה כן משו"ה דייק שפיר אבל היכי דליכא למימר שיש אמצעי מוכרח הוא שלשון אחרון כלפי קמא הוא ושייך לומר אחרון של השני אף שאין לפניו אלא אחד עכ"ל, ועי' ברביד הזהב. והראב"ע בפ' שמות כ' אמר האחרון ואע"פ שיש שם אות שלישי בעבור שלא הראה לו עתה רק שני אלה האותות כי השלישי עתיד לעשותו עכ"ל פי' שב' עשה לו ה' עתה אבל אות הג' א"ל לעשותו שם במצרים. ולהראב"ע א"ש גם בחגי דג"כ ראו שנים והג' שיהי' לעתיד לא ראו לכן קורא אחרון. וע"ש במשניות דפוס ווילנא בחדושי מהר"ח. וע"ע ברמ"ז שנקרא אחרון בחגי לבנין בני אדם כי השלישי יהי' בידי שמים וכ"כ בזהר פנחס רכ"א א', ועשו"ת הרשב"א ח"ד סי' קפ"ז בהויכוח שם:והואיל דאיירינן בענין ביהמ"ק העתיד ב"ב, אעלה מה שמצאתי בזה סתירות הרבה בדברי חז"ל וגדולי המפורשים, ובענין ביאת משיח וקיבוץ גליות. הרמב"ם בפי"א ה"א ממלכים כ' שקיבוץ גליות יהי' אחר ביאת משיח ובנין ביהמ"ק ע"ש, וכפשט הפסוק בונה ירושלים ה' ואח"כ נדחי ישראל יכנס, וביאר במדרש שבנין ביהמ"ק יהי' קידם. אבל המהרש"א מגילה י"ז ב' כ' שיהי' מקודם קיבוץ גליות, וכן נר' מברכות מ"ט א' אימת בונה ירושלים ה' בזמן שנדחי ישראל יכנס ע"ש. ובירושלמי פ"ה מ"ג ממע"ש כ' שמשיח ומלכות בית דוד יהי' אחר בנין ביהמ"ק ובזה"ק תולדות קל"ט א', כ' ביהמ"ק קודם לקיבוץ גליות קיבוץ גליות קודם לתחיית המתים מנ"ל דכ' בונה ירו' ה' נ"י יכנס הרופא לשבורי לב, זה הוא תחה"מ שהוא רפואה לשבורי לב על מתיהם בונה ירו' תחלה ואח"כ נדחי ישראל יכנס כו' מ' שנה קבוץ גליות קודם לתחה"מ וכו' כמה צרות כמה מלחמות תעוררו על ישראל ואשרי הנמלט מהם ע"ש, ובזה"ק וירא קי"ט א', ובתוספות יו"ט פ"ה ה"ב ממע"ש הביא הירו' וע"ש ברמ"ז, וזה פירוש בנה ביתך כבתחלה וכונן מקדשך על מכונו והראינו בבנינו ומדויק בתחלה אנו מבקשים בנה ביתך ע"י אדם אח"כ וכונן מקדשך שיהי' על ידך ית' וע"ש בפני משה, ועי' במד"ר נשא פי"ג עה"פ עורי צפון לכשיתעורר מלך המשיח שהוא נתון בצפון יבא ויבנה ביהמ"ק שהוא נתון בדרום וכו' ובמו"נ פמ"ה דבא המצו' שלא יבנה ביהב"ח אלא אחר הקמת מלך שיצוה לבנותה ותסתלק המחלוקת כמ"ש בס' שופטים ע"ש:וערש"י ר"ה ד"ל סוף ע"א דבנין העתיד לבוא בידי שמים הוא. ובגמ' מקשה הרבה פעמים הלכתא למשיחא, ועמ"ש בתוס' ישנים יומא י"ג א' בשם ר"ח הכהן, ובזה"ק פנחס רכ"א דביהמ"ק הראשונים לא נתקיימו לפי שהי' ע"י מפעל בנ"א וע"ז נאמר אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו ולזמנא דאתי כ' בונה ירושלים ה' ואפי' קרתא דירושלים כו'. ועי' תרגום ישעי' פנ"ג פסוק ה' דבנין ביהמ"ק יהי' ע"י שליח וכ"כ ר' בחיי פ' ויחי, ועי' בתדב"א פ"ל ול"א ובזיקוקין שם. ובבאר הגולה להמהר"ל פכ"ה סי' ט', ובתרגום שה"ש א' ח' עד זמן דאשלח מלכא משיחא ויהי' מדבר יתהון בני' על משכונהון הוא בית מקדשא דיבנה להון דוד ושלמה רעיא דישראל ועתו"ס עירובין מ"ג ב' ד"ה ואסור. דלמה לא ניחוש שמא יבנה ביהמ"ק וכן בתענית י"ז ב' ועי' סנהד' כ"ה ורש"י סוכה מ"א א', ועי' חינוך מצוה צ"ה דישוב א"י קודם לבנין ביהמ"ק ונוהגת בזמן שרוב ישראל שרוין על אדמתן, ועי' ילקוט ראובני פ' ברכה:ועי' בזה"ק פ' פקודי ר"מ ב', שאבני יסודות ירושלים וביהמ"ק איתגנזי ולא אתי בידן מניי' עד ביאת משיח ע"ש, וצ"ע מזבחים ס"ב א' בשלמא בית מנכרי צורתו ע"ש וברמ"ע מפאנו ח"א פכ"ו כ' דהמקדש עצמו נגנז ונסתלק בנס להתנוסס במקום שאין היד שולטות והבית הזה יהי' עליון כמשמעו ע"ש, ועי' בתורת חיים סנהד' ק"א דלבנות ביהמ"ק צריך שיהי' בני דעת וע"כ נצטוו רק דור המדבר שהי' בני דעה:ובילקוט רות מה שלא זכה דוד לבנות ביהמ"ק על שלא קיבל עליו להחיות נפשות בג' שני הרעב, רק הקדיש הק' ככרים זהב שהשליכו בנות ישראל בשעה שהרג את גלית, ועי' מגילה ט"ז כליי' של הפושעים יהי' קודם העבודה. ובס' אלה המצות מצוה קנ"ג כמו שבטל הקרבות קרבנות בהעדר המקדש ע"ש, וע"ע במפורשי ירושלמי רמז "ענבים" ע"ת נ'בנה ב"ית י"בא מ"שיח, ועי' באברבנאל במעיני הישועה מעין י"א תמר ב', ובשוחר טוב ע' דבנין ביהמ"ק יהי' קודם ביאת משיח וכמו כן ישוב א"י והובא ברש"י תהלים, ועי' ירו' פסחים פ"ט ה"ח ניתן להם לישראל לבנות בית הבחירה ועי' מלבי"ם סוף עזרא, ובתנחומא פ' צו, וילקוט ישעי' כ"ו ובר' בחיי פ' שמיני. ועי' רד"ק תהלים קמ"ו ובמד"ר שה"ש על הפ' מי זאת הנשקפה, דגאולתן של ישראל מצפצפת בתחילה בא קמעא קמעא כו', ובב"ק ד"ס ע"ב אני הציתי אש בציון ואני עתיד לבנותה באש וכו'. ובפי' לשה"ש מרמב"ן בסופו כ' שיהי' ב' פעמים קבוץ גליות וא' יהי' ע"י רשיון מלכי האומות ובעזרתם ואח"כ יהי' הקיבוץ הגדול והענינים המבוארים באגדות יהי' בין קיבוץ לקיבוץ ע"ש:והנה מתיו"ט הנ"ל דגם אחר בנין ביהמ"ק יהי' עוד שיעבוד מלכות, קשה הרי בגמ' שבת אין בין עוה"ז לימות משיח אלא שיעבוד מלכות, וכ"פ הרמב"ם סוף ה' מלכים א"כ מוכח דביהמ"ק יבנה עוד קודם ביאת משיח, ועי' בס' שאילת דוד להגר"ד מקארלין ז"ל אריכות בזה. וע"ע בס' גבורות ארי תענית י"ו, ובשפת אמת תרומה תר"מ שבכל עת שיהי' לבנ"י נדבת הלב יכולים לבנות מקדש ה' כאשר הי' בבנין ביהמ"ק שהתנדבו בשמחה בזמן דוד וכן בבית שני בנדבות השרים בעזרא, וכן יש לקוות בגאולה עתידה, כשיהי' תשוקה בלבות בנ"י אלי' ית' בנדבות הלב בשמחה וז"ש וכן תעשו לדורות עכ"ל:הרמב"ם פי"ב ממלכים כ' יראה מפשיטו של נביאים שבתחילת ימות משיח תהי' מלחמת גוג ומגוג וקודם לזה יעמודו נביאי ישראל להכין לבם כו' וי"א שקודם ביאת משיח יבא אלי' ע"ש, ובחת"ס ח"ו סי' צ"ח כ' לכאו' סותר א"ע בתחלה החליט שאליהו יבא לפני בא יום הגדול ואח"כ מסתפק וכאלו נחלקו בו, וקשה מי יחלוק אקרא הנה אנכי שולח לכם את אלי' לפני בא יום הגדול, ונלע"ד דיום הגדול ונורא אינו ביאת בן דוד אלא יום בא גוג על אדמת ישראל כמ"ש בהפטרה דסוכות ועמדו רגלי' ביום ההוא על הר זתים ויבא אלי' קודם ומלחמת גוג ומגוג יהי' בתחלת ימות משיח. וענין בן יוסף הוא שנחלקו מלכות של בית דוד ומלך על י' שבטים מבני יוסף ונקראים בנביאים בית יוסף ע"כ יעמוד מלך מיוסף וילחם וסופו נהרג במלחמה ויקבל בן דוד מלכות שלימה על כל ישראל ע"ש, ועי' בפ' בראשית ב' ג' מ"ש בשם רמב"ן וחת"ס, ומלבי"ם סוף דניאל, וע"ע במלבי"ם ישעי' י"א א', וי"ד ב ודניאל ז' כ"ה, ח' י"ד:ובס' כפתור ופרח פ"ג הביא שר"ח מפריז רצה להקריב קרבנות, ובשו"ת יעב"ץ ח"א סי' צ"ט כתב מענין טומאה וכהן מיוחס ושקלי צבור וקרבן פסח, וע"ש בסי' קל"ה, ועי' חת"ס יו"ד סי' רל"ו שפשוט שאין כה"ג מעכב ומיחוסי כהונה מוקמינן אחזקה, ומהרי"ו סי' קנ"ג כ' אין נותנין חלה לכהן קטן דלא ברי לן ימיש ב"ק פ"ח סי' ל"ה החמיר בזה ועי' מג"א סי' תנ"ו, ועי' מהרי"ט ח"א סי' קמ"ח קמ"ט אריכות גדול ובאהבת איתן משניות פ"ה ממע"ש הביא דבדורו הי' בזה מלחמה תנופה בין הגאון ר' צבי קאלישער ז"ל ובין הג' בעל ערוך לנר ז"ל, וע"ע בנוב"י קמא או"ח סי' ל"ה. וחת"ס יו"ד סי' ש"ו, ובכפות תמרים סוכה ל"ד, וחתן סופר ריש ח"ב. ופי' ירושלמי פ"א הי"א ממגילה שאל אנטונינוס לרבי מה לבנות מזבח להקריב א"ל גנוז אבנא ולא להקריב ע"ש וצ"ע, ואולי שלא במקום המזבח רק במה, ועי' בס' עט סופר כלל ע"ד, ובתשו' בנין ציון סי' א' ב'. ובענין קדשה לעת"ל ערמב"ם פ"ו הי"ד מביהב"ח ובראב"ד שם. ועי' אגדת שמואל על שמואל פי"ט כרמב"ם. ועי' ח"ס יו"ד סי' רל"ג אריכות בענין קדושת הר הבית בזה"ז, ובשו"ת מקום שמואל סי' ל"ז ומלא הרועים כלל קדשה לשעתה, ובקול סופר על משניות בסופו בקונטרס מאכילין קל קל אות כ"ב ובס' דרכי הוראה בהוספות לפרק ג'. ובעט סופר שם, וע"פ בחות יאיר סי' קצ"ג, ובס' פתיל תכלת דס"ג מהג' מראדזין ז"ל הביא ראי' על מצות תכלת בזה"ז. מהכפתור ופרח שרצה להקריב בזה"ז, והלא אין בגדי כהונה בזה"ז שאין תכלת וחלזון, ונ' לכאו' שהיה להם חלזון, אך אין ראי' שע"כ לא הי' רוצה להקריב ע"י כ"ג דהבגדי כהונה א"א לעשות, אבני חשן ואפוד דבעי שמיר וליכא וע"כ ע"י כהן הדיוט, ובבגדי כהונה לא בעי כלל תכלת:ועי' בכרו"פ בקונ' בית הספק הא דמשיח לא יבא קודם אליהו דוקא בגאולה דבעתה אבל בגאולה דאחישנה אז יבא קודם ולא יהי' סדר זמנים כלל. ועי' בשערי תורה שנה י"ב חוב' ד' סי' י"ד, ועתו"ס פסחים קי"ד ב' ד"ה אחד, ובס' דרישת ציון במאמר קידושין דל"ח. ובהקדמה שם מהגאון מקיטנא ז"ל, ובספרו ישועות ישראל סי' ל"א סק"ג, וע"ע בשוח"ט תהלים י"ח כ"ז, ובזה"ק וישלח דק"ע, ובירושלמי פ"א ה"ב מברכות, ותנחומא ריש דברים, ועי' ג"כ בשו"ת מהר"ם שיק יו"ד סי' רי"ג, כ' ג"כ דאם יהי' אחישנה יהי' הכל במהירות, ועי' זהר וירא קי"ד קט"ז:קי"ז:ובראשית כ"ח א', ופקודי רכ"ח, ושמו"ר סופכ"ה, ואדר"נ פכ"א, ותרגום יב"ע ויחי מ"ט י"א, וז"פ ביה"ר אחר תהלים ותמהר ותחיש לגאלינו ותבנה בית מקדשנו, וע"ע בס' כורת הברית דט"ז, ובפתיל תכלת דס"ב ואם הייתי מעתיק כל דבריהם הי' קונטרס שלם, אך הרוצה יעיין בכל הציונים וימצא חדשות הרבה. כי רבות עמלתי בזה למצא ולציין כל הספרים הנ"ל:

21 רש"י פתח ↗

נון בנו וגו' - ממשפחת אפרים בן יוסף חשיב ואזיל עד יהושע ולא משכח ברא ליהושע:

21 רשימות שיעורים על שבועות פתח ↗

עוד דרוש עיון מש"כ הרמב"ם בפ"א מהל' מלכים הל"ז וז"ל כשמעמידין המלך מושחין אותו בשמן המשחה שנאמר ויקח שמואל את פך השמן ויצק על ראשו וישקהו ומאחר שמושחין המלך הרי זה זוכה לו ולבניו עד עולם שהמלכות ירושה שנאמר למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל וכו' עכ"ל. וקשה, הרי לא מצינו שיהושע נמשח. ועוד, למה לא הוריש יהושע את מלכותו ליורשיו.48ואמר רבינו שיתכן שחלות ירושת המלכות חלה רק לבני המלך ולא ליורשים אחרים - וכמו שמדוייק בלשון הרמב"ם - ולא היו בנים ליהושע בן נון, עיין בפסחים דף קיט:.

21 מעבור הארץ; יהושע פתח ↗

כרחל אימם ליוותה גם את בניה הרגשת העקרות והידיעה שאין די בכישוריהם על-מנת להגיע לשלמות העשיה.כאמם רחל, שהיתה מושלמת בהופעתה החיצונית: "וְרָחֵל, הָיְתָה יְפַת-תֹּאַר, וִיפַת מַרְאֶה"22בראשית כט יז., אך נשאה בלבה את עלבון העקרות ונפטרה בדרך לפסגה, ב"עוֹד כִּבְרַת-הָאָרֶץ לָבוֹא אֶפְרָתָה"23בראשית לה טז., נשא גם יוסף בנה את עלבון הניכור והשנאה ששנאו אותו אחיו24בראשית לז ד. ונפטר לפניהם25ברכות נה. סוטה יג:, שאול הרגיש רדוף בתקופת חייו האחרונה ונפל על חרבו בהר הגלבוע26שמואל א' לא ד., וירבעם התמכר לעגליו ונדחה על-ידי אחיה השילוני27מלכים א' יד י., הנביא שמשח אותו למלך. אסתר התמסרה לאחשורוש וידעה ש"כַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי, אָבָדְתִּי"28אסתר ד טז.: "כאשר אבדתי מבית אבא כך אובד ממך"29מגילה טו., ומשיח בן יוסף עתיד ליהרג30סוכה נב.. גם יהושע נשא בקרבו את חוט העצב: יהושע בן נון, נוֹן בְּנוֹ יְהוֹשֻׁעַ, אבל ליהושע לא היה בן, דורשים חז"ל31פסחים קיט:. גם אם ידעו החכמים, שדרשו מדרש זה, את דברי חז"ל האחרים שיהושע נשא את רחב וממנה יצאו שמונה נביאים ונביאות32מגילה יד:, הרי בדרשתם זו הם רצו לומר שאת יהושע ליותה, כל חייו, תחושת עקרות, למנהיגותו לא היה המשך, וכשחלפה השפעתו, החל העם לשקוע: "וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל אֶת-ה', כֹּל יְמֵי יְהוֹשֻׁעַ; וְכֹל יְמֵי הַזְּקֵנִים, אֲשֶׁר הֶאֱרִיכוּ יָמִים אַחֲרֵי יְהוֹשֻׁעַ, וַאֲשֶׁר יָדְעוּ אֵת כָּל-מַעֲשֵׂה יְהוָה, אֲשֶׁר עָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל" כד, לא33יהושע כד לא, שופטים ב ז.. ומיד לאחר מכן, החלה שקיעה34שופטים ב י-יא..

22 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות תשובה פתח ↗

וחכמים קראו לה כו'. עיין בהשגות. והנה במה פליגי רבינו והראב"ד ז"ל זה אם לאחר מיתה אינם משיגים השגות חדשות ומיקרי עומדים כמלאכים זה סבירא ליה לרבינו ז"ל והראב"ד ז"ל ס"ל דנתוסף בהם השגה וזה ר"ל כוונת הגמ' סוף ברכות ת"ח אין להם מנוחה כו', ועי' בירושלמי פ"ד דשביעית הל' ט' ע"ש ועי' ב"מ דפ"ה ע"ב גבי גוהרקא דרבי חייא ועי' זבחים די"ד ע"ב דשייף מושיף ע"ש, ועי' במה דפליגי בכתובות דל"ט ע"א אם לאחר מיתה שייך גדר זמן ותוספות תלוי בזמן וזה ג"כ ר"ל הראב"ד ז"ל דאם אין להם דבר חדש מה שייך כוס של ברכה דר"ל תוספות עי' ברכות דנ"ה ע"א ודמ"ו ע"א אך באמת יש נ"מ בין צדיקים גמורים לבע"ת דזדונות נעשה לו כזכיות ר"ל דהרע הוא ג"כ דבר שיש בו ממש ונהפך לטוב, ועי' בהך מחלוקת דב"ב דע"ה ע"א כמה חופות היה לאדה"ר קודם החטא אם י"א או י' והיינו זהב וזה ר"ל אם קודם החטא היה דין ג"כ מדה או לא וע' בירוש' דע"ז פ"ד לעתיד לבוא בא ע"ז ורוקקת כו' ובטילה כו' ועיין ע"ז דף מ"ד ע"א דלאחר הביטול נעשה שיקוץ בני עמון כתר לדוד ועיין פסחים דקי"ט ע"ב דדוד הוא יברך על הכוס ע"ש, ועי' יומא דף ע"ו ע"א ע"ש ש"מ כו' וזה משום דדוד תיקן עולה של תשובה כמבואר ע"ז דף ד' ע"א ע"ש והכוס מיין המשומר בענביו ר"ל דמפקד פקיד עי' פסחים דל"ג ע"ב דלא כמה שכתבו התוס' חולין דקי"ז ע"ב דאין שם יין עליו ע"ש, ועי' ברכות דך נ' ע"ב דר"א סבירא ליה דמברכין על יין עד שלא נתן לתוכו מים בפה"ע. וקשה מ"ש מהך דשם דל"ו ע"א דאית ליה עילויא אחרינא ע"ש וה"נ כן וצ"ל דסבירא ליה דהיין גופא מיקרי מחובר לאילן ועי' בירושלמי שבת פ"ז הלכה ג' הסוחט זיתים מאביהם חייב משום קוצר לר"א וזה הך דכאן וע' יומא דס"ו ע"ב גבי שעיר המשתלח ושם דס"ד דחייתו לצוק זו היא שחיטתו ועיין סנהדרין דף ק"ה ע"א ור"א לשיטתי' ע"ב:

22 שפה אחת על הגדה של פסח פתח ↗

כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא. שמעתי משם חכמי קאשטיליא שעשו נוטריקון התיבות האלו שהם ר"ת כפרתי ובקשתי סליחה. יושב שמים ענני וקבל תפלתי. אף שהרגתי אוריה. ולקחתי בת שבע ממנו. אוריה קודם ראויה אלי. עד כאן דבריהם. ואני הדל נראה לי לעשות הנוטריקון ור"ת באופן זה. כבוד והדר סמכני ימלוך שלמה וירבה עזו ובדין תורת אל שהרגתי אוריה. ולקחתי בת שבע מעולם. ה' אשתי קראה ראויה אלי: ועל פי רמזים אלו יומתק מאי דאמרינן בסוף פסחים דלעת"ל נותנין כוס של ברכה לאברהם אע"ה לברך ואומר לא אברך שיצא ישמעאל ויצחק אומר שיצא עשו ויעקב אומר שנשא שתי אחיות וכן משה רבינו ע"ה ויהושע לא רצו ונותנין לדוד הע"ה ואומר אני אברך ולי נאה לברך שנאמר כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא. וצריך להבין דדוד הע"ה אחר שראה האבות ומשה רבינו ע"ה ויהושע דמפני דבר מה לא רצו איך הוא אמר אני אברך וכו' ושמעתי מי שפירש דדוד הע"ה סבר דהאבות ומשה רבינו ע"ה ויהושע כ"ע ידעי דהסיבה שאמרו אינו פגם ולפי רוב הענוה נמנעו אבל אם הוא נמנע יאמרו דבדין עשה שחטא בב"ש ולכן הוכרח לברך להורות שלא חטא עכ"ד. ולפ"ז א"ש דאמר כוס ישועות אשא דבפסוק זה רמוז ענין ב"ש ואוריה לומר דמשום דיש ס"ד שהיה פגם לזה אינו נמנע ויותר יצדק כפי מה שרמזנו בעניותנו בס"ד ודוק:

22 חידושי אגדות על ברכות פתח ↗

עשרה דברים נאמרו בכוס כו'. והם כולם עשרה דברים אשר מצד הקדושה והטהרה כי הדחה מבפנים ושטיפה מבחוץ שיהא הכלי נקי וטהור מכל צד. חי ע"ש החיים האמיתי אשר בברכתו. ומלא ע"ש שאין שום חסרון ח"ו בחקו. עיטור ע"ש העטרה היא שלו. ועיטוף כדאמרי' לעיל ע"ש הכון לקראת אלהיך וגו'. ופרס סודרי' כו' דתהוי אימתא דשמיא על המברך כדאמרי' ברב נחמן ב"י בסוף מס' שבת. ונוטל בב' ידיו ע"ש הימין והשמאל שהם הדין והרחמים והיינו שאו ידכם קודש וגו'. ונותנו לימין שיהיו הרחמים גוברים על הדין. ומגביה מן הקרקע כו' מגביה כלפי מעלה עש"ה כוס ישועות אשא וגו' כי כמה כוסות דכתיבי בקראי בכוס פורענות כמו גם עליך תעבר כוס וגו' וכוס התרעלה וגו' ומלת כוס גימטריא אלהים שהוא מדה"ד ע"כ אמרו שזה הכוס ב"ה הוא כוס של ישועות ולא פורענות כדלקמן דאין מברכין ב"ה על כוס של פורענות אבל אמר כי זה הכוס אשא אותו בשם ה' שהוא הרחמים אקרא להפך מדה"ד למדה"ר ובפ' ע"פ קיט: מפורש כי דוד יאמר כן בכוס של בה"מ לעתיד ע"ש. ואמר ונותן עיניו בו דהיינו שלא יסיח דעתו ממנו אלא יכוין דעתו לזאת הכוונה ואמר משגרו לאנשי ביתו במתנה כו" דרך נתינה שהנותן בעין יפה נותן כי היכא דתתברך וק"ל:

23 רש"י פתח ↗

מתני' מפטירין - לשון הנפטר מחבירו כשנפטרין מן הסעודה מביאין מיני המתיקה:

23 ביאור שטיינזלץ על פסחים פתח ↗

אולם בראשונה — לא, כלומר שאין רשות לאכול מצה תחילה ואחריה דבר אחר, והרי זו ראיה לדברי רב יהודה. ודוחים: מכאן אין ראיה, בלשון לא מיבעיא קאמר נצרכה אמר. לא מיבעיא נצרכה לומר שאם אוכל מצה בראשונה שיצא בה משום דקאכיל שכן הוא אוכל אותה לתיאבון, אבל אם אכל באחרונה אחר שאכל דברים אחרים דילמא אתי למיכל שמא יבוא לאכול אכילה גסה, אכילה של אונס ובחוסר תיאבון, ואם כן אימא אמור שלא יצא בה, קא משמע לן השמיע לנו שיכול לאכול אפילו בסוף. מר זוטרא מתני הכי היה שונה את הסוגיה הזו כך, בלשון הבאה: אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: מפטירין אחר המצה אפיקומן. נימא מסייע ליה האם אפשר לסייע לו ממה ששנינו: אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, ונדייק: אחר הפסח — הוא שלא, אבל אחר המצה — מפטירין, ודוחים: בלשון לא מיבעיא קאמר לא נצרכה אמר. לא מיבעיא לא נצרכה לומר שלא יאכל אחר מצה משום שלא נפיש טעמיה מרובה טעמה והאוכל אחריה מפיג טעם מצה לגמרי, אבל לאחר פסח אימא אמור שלא גזרו, על כן קא משמע לן השמיע לנו שאפילו אחר פסח אין מפטירים. מיתיבי מקשים: הסופגנין והדובשנין והאיסקריטין אדם ממלא כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה ונדייק: באחרונה — אין כן הוא שיאכל, אבל בראשונה — לא! ומשיבים: לא מיבעיא קאמר כפי שאמרנו שבלשון "לא נצרכה" אמר, לא מיבעיא נצרכה לומר שיוצא במצה שאוכל בראשונה דקאכיל לפי שאוכלה לתיאבון אבל אם אוכלה באחרונה דאתי למיכלה שיכול לבוא לאוכלה אכילה גסה, אימא אמור שלא יצא בה, על כן קא משמע לן השמיע לנו שיכול לצאת אף בה. א אמר רבא: אכילת מצה בזמן הזה אף לאחר חורבן הבית היא דאורייתא מן התורה, ומרור חיובו רק דרבנן מדברי סופרים. ושואלים: ומאי שנא ובמה שונה מרור? שכן נאמר בקרבן הפסח "על מצות ומררים יאכלוהו" במדבר ט, יא ומכאן הוא למד: בזמן דאיכא פסח בזמן שיש חובת קרבן פסח יש גם חובת מרור מן התורה, ובזמן דליכא שאין פסח ליכא אין גם חובת מרור מן התורה. אולם אם כן מצה נמי גם כן הא כתיב הרי נאמר: "על מצות ומררים", הרי שאף המצה טפילה לקרבן הפסח! ודוחים: מצה מיהדר הדר ביה קרא חזר בו המקרא על חובת אכילתה בפסוק אחר, שנאמר: "בראשון בארבעה עשר יום לחודש בערב תאכלו מצת" שמות יב, יח, וקבע בזה חובה מיוחדת לאכילת מצה שאינה תלויה בקרבן. ורב אחא בר יעקב אמר: אחד זה חובת מצה ואחד זה חובת מרור בזמן הזה דרבנן מדברי סופרים, וחיובם מן התורה רק בזמן שיש קרבן פסח. ומקשים: אלא הכתיב הרי נאמר הפסוק הנוסף: "בערב תאכלו מצת"! ומשיבים: ההיא מיבעי ליה אותו כתוב צריך לו לא לענין מצה בזמן הזה, אלא לענין טמא או מי שהיה בדרך רחוקה בזמן הבית שיהא גם הוא חייב במצה, דסלקא דעתך אמינא שהיה עולה על דעתך לומר כיון דפסח לא אכלי אינם אוכלים בפסח הראשון מצה ומרור נמי גם כן לא ניכול יאכלו על כן קא משמע לן משמיע לנו שבכל זאת חייבים במצה שאינה תלויה בקרבן. ושואלים: ורבא הסובר שאף מצה בזמן הזה חובתה מן התורה מה אומר הוא על טענה זו? אמר לך יכול היה לומר לך: טמא ושהיה בדרך רחוקה לא צריך קרא צריכים מקרא מיוחד ללמד שחייבים במצה. שלא גרעי גרועים הם מערל ובן נכר שחייבים בה אף על פי שאינם מקריבים ואוכלים את הפסח. דתניא שהרי שנינו בברייתא: "וכל ערל לא יאכל בו" שמות יב, מח ומדייקים: "בו" כלומר בקרבן פסח אינו אוכל, אבל אוכל הוא במצה ומרור וכן כל שאר הדחויים מפסח, ושואלים: ואידך והאחר רב אחא בר יעקב, מה משיב הוא לטענה זו? ומשיבים: לדעתו כתיב בהאי וכתיב בהאי נאמר בזה ונאמר בזה והם נצרכים שניהם שאין ללמוד טמא מערל, ולהפך, כמבואר כבר בכמה מקומות. ומעירים: תניא כוותיה דרבא שנויה ברייתא כשיטתו של רבא: "ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלהיך" דברים טז, ח ונלמד מכך: מה אכילת מצה ביום השביעי אינה אלא רשות ואין חובה ממש לאכול מצה אלא רק להמנע מן החמץ, שהרי נאמר רק "ששת ימים תאכל מצות", אף ששת ימים הראשונים אינם אלא רשות. מאי טעמא מה טעם הדבר? הוי נעשה לו היום השביעי של פסח דבר שהיה בכלל שהרי בכלל שבעת ימי הפסח הוא, שהרי נאמר "שבעת ימים תאכל מצות", ויצא מן הכלל בפסוק זה, שנאמרו בו רק ששת ימים, ואם כן לא יצא מן הכלל אלא כדי ללמד, ובמקרה כגון זה לפי כללי מדרש ההלכה לא ללמד על עצמו בלבד יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא שאין חובת אכילת מצה בכל שבעת ימי הפסח. יכול אף לילה הראשון של פסח אכילת מצה בו רשות בלבד, תלמוד לומר: "על מצות ומררים יאכלהו" במדבר ט, יא. ואף מכאן אין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים שחובה לאכול מצה, בזמן שאין בית המקדש קיים מנין שיש חובת אכילת מצה בלילה הראשון? תלמוד לומר: "בערב תאכלו מצת" הרי שהכתוב קבעו חובה. וכדברי רבא. ב משנה ישנו מקצתן של הסועדים ולפיכך הפסיקו בסעודתם — יאכלו מן הפסח אם נתעוררו אחר כך. אם ישנו כולן — לא יאכלו עוד, שנעשה הדבר כהפסקה גמורה ונראה כאוכל פסחו בשני מקומות.

23 רי"ף פסחים פתח ↗

מתני' דף קיט: אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן

24 רשב"ם פתח ↗

גמ' אמר רב שלא יעקרו מחבורה לחבורה - אחר שאכלו הפסח בחבורה לא ילכו בחבורה אחרת לאכול לא פת ולא שום דבר גזירה דילמא אתי למיכל את הפסח בשני מקומות ואנן תנן סתמא כר"י בכיצד צולין לעיל פסחים דף פו. דפסח נאכל בשתי חבורות ואין האוכל אוכל הפסח בשני מקומות והך מילתא דרב אוקמיה התם בשעת אכילה אבל לאחר אכילה יכול ליעקר לומר הלל בחבורה אחרת ולא קפיד אלא לאכול בב' מקומות אבל לאכול דברים אחרים במקומן הראשון שרי רב ובלבד שלא יעקור לאוכלן עם חבורה אחרת והיינו דפליג עליה שמואל ורבי יוחנן ואמרי כל דבר אסור לאכול אפילו בחבורתו ראשונה וליכא לפרושי שלא יעקרו מחבורה לחבורה דלאחר שאכלו קצת מן הפסח לא יאכלו ממנו בחבורה אחרת דהא סתם לן תנא בכיצד צולין שם וכשהשמש עומד למזוג קופץ את פיו עד שמגיע אצל חבורתו ותרי סתמי למה ולרב הכי משמע ליה אפיקומן אפיקו מנייכו הוציאו כליכם מכאן ונלך ונאכל במקום אחר:

24 רא"ש פתח ↗

גמ' מאי אפיקומן אמר רב שלא יעקרו מחבורה לחבורה ושמואל אמר כגון ארזילאל וגוזליא לאבא חנינא בר שילא ור' יוחנן אמרי כגון תמרים וקליות ואגוזים תניא כוותיה דרבי יוחנן אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן כגון קליות ואגוזים אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל אין מפטירין אחר מצה אפיקומן פירש רשב"ם שצריך לאכול מצה בגמר סעודה זכר למצה הנאכלת עם הפסח בכריכה וזו היא מצה הבצועה שאנו אוכלין באחרונה לשם חובה ועל כן אנו מברכין על אכילת מצה בראשונה אע"ג שאינה עלינו חובה מדאמר רב חסדא לעיל גבי מרור דלאחר שמילא כריסו ממנו היאך חוזר ומברך עליו הלכך מברך אתרווייהו ברישא והדר אכיל מצה של מצוה באחרונה ואחר אותה מצה אין נפטרים ממנה באכילת דבר אחר שלא לשכח הטעם ע"כ. ולפי זה היה נראה שצריך לאכול עמה מרור וחרוסת כיון שהיא זכר מצה הנאכלת עם הפסח בכריכה ועליהן היה ראוי לברך על אכילת מצה אלא שכבר מילא כריסו ממנה וא"כ צריך לעשות כמו בזמן המקדש שהיו אוכלין הכל ביחד הלל וסיעתו ואף לרבנן מצוה לאוכלו ביחד אמנם תמיהני למה עושין כריכה בתחילה יספיק בכריכה אחרונה זכר למקדש הלכך נראה לי דאותה מצה אינה לשם חובה אלא אוכלין אותה זכר לפסח שהיה נאכל על השובע באחרונה ולפי שהוא זכר לפסח יש ליתן לה דין הפסח שלא לאכול אחריה. וא"צ עמה מרור וחרוסת. מר זוטרא מתני הכי אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן אבל מפטירין אחר מצה אפיקומן. ומסתברא לן דלישנא קמא אליבא דגמרא הוא ולישנא בתרא אליבא דמר זוטרא הוא. הלכך עבדינן כלישנא קמא שהוא אליבא דגמ' וכן נהוג עלמא כלישנא קמא דלבתר דאכלי כל מיני מגדים ומיני פירי אוכלין בסוף כזית מצה דמינטרא ולא טעימי לבתר הכי כלום בר מכסא דברכת המזון וכסא דהלילא. ומאן דצחי לית ליה רשותא למישתי אלא מיא אבל חמרא לא. ולמעלה סי' לג כתבתי ע"פ הירושלמי דאין איסור בשתיית יין.

24 פסקי תוספות פתח ↗

מצה מותר לאוכלה בשתי מקומות. ד"ה אמר: דף קיט ע"ב

25 רש"י פתח ↗

גמ' ארדילאי לי כגון אני שרגיל לאכול כמהין ופטריות לאחר סעודתי:

25 תוספות על חולין פתח ↗

אצטריך ליה לאבא - פי' בקונטר' דשמואל הוה קרי הכי לרב בלשון כבוד ובערוך פירש שכך שמו ורב היו קורין אותו על שם חשיבותו כמו דבכל דוכתי הוו קרו ליה רבי לר' יהודה הנשיא ושמואל שהיה חבירו היה קורהו בשמו וכן לקמן אי הכי אמר אבא לא ידע בטרפות כלום ובערבי פסחים פסחים דף קיט: גבי גוזלייא וארזילייא לאבא ובפרק כל גגות עירובין דף צד. אי קפיד אבא קטרו ביה המיינא ובפירוש משמע סוף פרק ראשית הגז לקמן חולין דף קלז: דאמר רבי יוחנן לאיסי מאן ריש סדרא בבבל א"ל אבא אריכא וכעס עליו ר' יוחנן על שקראו כן משמע בהדיא דאבא לאו לשון חשיבות ומיהו ממה שהיה קורהו בשמו לחודיה לא היה כועס אי לאו משום דאמר אריכא שזהו לשון גנאי דר' יוחנן גופיה היה קורהו אבא בפרק כסוי הדם לקמן חולין פד. אבא ממשפחת בריאים הוה אע"פ שרב היה חשוב הרבה מר' יוחנן מיהו על רב המנונא דאמר בפ' יה"כ יומא דף פז. קא אזיל אבא למיקטל גברא קשה שהיה תלמידו וקורהו בשמו ואמר בחלק סנהדרין ק. מפני מה היה נענש גחזי מפני שקורהו לרבו בשמו ולפירוש הקונט' דאבא לשון חשיבות ניחא:

25 רש״ש על משנה פסחים פתח ↗

ברע"ב ד"ה ר"ש. ויקרב פסח לשם פסח כו'. נ"ל לנקוד וְיִקָרֵב מבנין נפעל. עי' זבחים ע"א ב' תד"ה לשם. ובמש"כ שם ב' ב' בס"ד. אבל ק"ל דהא יעבור על עשה דהשלמה בהקרבת הבכור. ומשמע דשרי לכתחלה להקריבם. ועוד לשמואל ולריו"ח לקמן קי"ט ב' יש לחוש שמא יאכלו הבכור לאחרונה. וזה י"ל דאינו אלא מדרבנן ע"ש בתד"ה מפטירין וקושיא ראשונה כבר עמדו בה התוס' ביומא כ"ט ב' ד"ה אלא ע"ש:

26 רש"י פתח ↗

אין מפטירין אחר מצה אפיקומן - שצריך לאכול מצה בגמר הסעודה זכר למצה הנאכלת עם הפסח וזו היא מצה הבצועה שאנו אוכלין באחרונה לשם חובת מצה אותה שלאחר אכילה ועל כרחינו אנו מברכין על אכילת מצה בראשונה הואיל ו אע"פ שאינה באה לשם חובה כדאמר רב חסדא לעיל פסחים דף קטו. גבי מרור דלאחר שמילא כריסו הימנו היאך חוזר ומברך עליו הכי נמי גבי מצה הלכך תרוייהו מברך ברישא והדר אכיל מצה באחרונה בלא ברכה אבל לא מרור דלאו חובה הוא:

26 רא"ש פתח ↗

מתני' אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן ישנו מקצתם יאכלו ישנו כולם לא יאכלו רבי יוסי אומר נתנמנמו יאכלו נרדמו לא יאכלו במצה נמי איירי כדמוכח בגמרא בעובדא דרבה ומוכח נמי התם דר' יוסי אישנו מקצתן קאי והלכה כרבי יוסי.

26 פסקי תוספות על פסחים פתח ↗

מצה מותר לאוכלה בשתי מקומות. ד"ה אמר: דף קיט ע"ב

27 פסחים פתח ↗

לָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר: לָא מִיבַּעְיָא אַחַר מַצָּה — דְּלָא נְפִישׁ טַעְמַיְיהוּ, אֲבָל לְאַחַר הַפֶּסַח, דִּנְפִישׁ טַעְמֵיהּ וְלָא מָצֵי עַבּוֹרֵיהּ — לֵית לַן בַּהּ, קָמַשְׁמַע לַן.

28 רשב"ם פתח ↗

סופגנין - רקיקין העשויין כספוג מתוך שעיסתן רכה אין תורת לחם עליהן ואנן בעינן לחם דכתיב דברים טז לחם עוני:

28 תוספתא כפשוטה על פסחים פתח ↗

58. ולא בספגנין ולא בדבשנין. בבלי קי"ט ב' בשינוי לשון, עיי"ש. וכן שנינו במשנת חלה פ"א מ"ד, ועיי"ש מ"ה שסופגנין פטורין מן החלה, ועיין בספרי זוטא שלח, עמ' 283, ומ"ש לעיל הערה 48. ובמכילתא בא פ"י, עמ' 35, אימעטו כולם מלחם עוני, והחכמים סוברים שם שיוצאין בהם, עיי"ש. ועיין באוה"ג, עמ' 35, סי' צ"ג, ופירש הגאון שאינם לחם. ועיין בשאילתות סוף סי' ע"ז, ובאשכול הוצ' ר"ש אלבק, עמ' 63. ועיין באור כל הסוגייא במאירי ל"ז א' ד"ה כל עיסה וד"ה יש בזו.ולעיל, שו' 51, שנינו בפירוש: יוצאין בספגנין הנעשין באור. וכבר עמדו בירושלמי חלה פ"א ה"א, נ"ז ע"ד, על סתירה זו, ותירץ שם ר' יוחנן, שמשנת חלה הנ"ל, הפוטרת את הסופגנין, מדברת בסופגנין שנעשו בחמה,55במאירי 48 סע"א: והוא הדין שהיה יכול להעמידה בדרך בישול, אלא שלא היה בזמנם דדרין צ"ל: דרכן של אלו אלא ביבש, או בחמה, או בטיגון. והסתייעו בברייתא הנ"ל. עיין מ"ש לעיל, שו' 51. ואף בבבלי ל"ז א' העמיד ר' יוחנן את משנתנו הנ"ל: והללו שעשאן בחמה. וריש לקיש בירושלמי ובבבלי שם סובר שמעשה אילפס פטורין מן החלה ואין אדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח, והוא מעמיד את הברייתא הנ"ל בשהיה האור הולך מן הצד והאילפס הוא כתנור לפי הירושלמי, או שהרתיח ולבסוף הדביק, והאילפס עושה מעשה תנור, כשיטת הבבלי.ובירושלמי חלה שם אמרו: הספגנים טרוקטה. הדובשנים מליגלה.56כגירסת הקטע מן הגניזה והראשונים, עיין תרביץ ש"ג, תרצ"ב, עמ' 124. ויפה פירשו המלונים שמליגלה הם חלות שנילושו בדבש ושמן57וכן ברימב"ץ חלה שם: מליגאלא, לשון יון דבש וחלב בעיסה וכו'. μελίγαλα, וטרוקטה הם חלות שהרומיים קראו להם tracta, אבל מהות הטרוקטה לא נתבררה יפה,58עיין בבלי ברכות ל"ז ב', ובדק"ס שם, עמ' 205, הע' ו', ובאהצו"י חלה, עמ' 108. ועיין בבאור התלמוד בברכות שם למלה "טרוקנין", אבל ספק גדול הוא אם טרוקנין וטרקטא הם היינו הך. ועיין גם בקדמוניות התלמוד של קרויס עברית כ"ב ח"א, עמ' 203 ואילך. והנה מתוך דברי פליניאוס59תולדות הטבע סי"ח פכ"ז סי' ק"ו. מוכח שכל החלות שנעשו בצורה שטוחה ומרודדת הן טרוקטה. אבל לעיל שם סי' ק"ה הוא אומר שהיו קיימות חלות שקראו להן "מימיות",60וקראו להן גם פרתיות, מפני שבאו לרומי מן הפרתיים. משום שהיו שוטחים ומרדדים את העיסה בכח מים,61בירושלמי כאן פ"ג ה"ב, ל' ע"א: טרקטה. הורי ר' יצחק מיעבד חד תרי תלתא אסור, אלא אין שזג ידויי במייא. וכפי הנראה בא"י היו מרדדים את העיסה בידים, והיה הבצק נדבק להן, ולפיכך היה צריך לרחוץ את ידיו בנתים. עד שנעשו רכות וחלולות62בפיה"מ להר"מ עוקצין פ"ב מ"ט: וכמו זה הפת שחלקיה מלאים נקבים דקים כמו הספוג, וזהו פת ספגניות. כמין איספוגין.63.aqua trahitur a tenui et spongeosa inanitate ומאידך גיסא כותב אתינאיוס חכמי המשתה 113d שהיו נותנין קצת חלב, שמן, פלפלין ושומן לחלות שהרומאים קוראין להן טרוקטה τράκτα. ובפיה"מ להר"מ חלה פ"א מ"ד: וסופגנין וכו', ומערבין בהן שמן או דבש, או מתבלין אותן בתבלין וכו'. ולפ"ז אפשר שלא כל הסופגנין היו פטורין מן החלה.ולהלן שם בירושלמי חלה הנ"ל: ר' יוחנן אמר טריקטא חייבת בחלה וכו', ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. ר' שמעון בן לקיש אמר טריקטא אינה חייבת בחלה וכו', ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח וכו'. וברור שם מתוך הסוגייא שהמחלוקת היא משום שטרקטא אינן נאפות בתנור אלא באילפס, והאור הולך תחתיהן ולא מן הצד, ולריש לקיש אינם כמעשה תנור. ועיין בבבלי ל"ז א'. ולפי ריש לקיש הברייתא שלנו היא כפשוטה, וכולן פטורין משום שאינן מעשה תנור, והברייתא שלעיל היא כשהאור מהלך מן הצד, או כשהרתיח ולבסוף הדביק, וכמו שכתבנו לעיל. ושמא היה אופן אפיית הסופגנין קשור בטיב הסופגנין עצמן.64עיין בפיה"מ להר"מ שהעתקנו לעיל סד"ה ובירושלמי. וסופגנין שלא הוסיפו בהן חלב ושמן היתה אפייתן כעין מעשה תנור, ויוצאים בהן בפסח, אע"פ שהיו בעיקרן מאכל עשירים, עיין מ"ש להלן, שו' 60, ד"ה יוצאין בחררה. ועיין מ"ש להלן בסמוך.

28 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם פתח ↗

232 לשונו למעלה פס"ג לאחר ציון 161: "טעם זאת האכילה כדמוכח סוגיא דגמרא דערבי פסחים פסחים קיט:, דכמו שאסור לאכול אחר הפסח דבר כדי שלא יתבטל טעם הפסח, כך לא יאכל אחר המצה כדי שלא יתבטל טעם המצה, ולפיכך יאכל כזית מצה באחרונה, כדי שיהיה אותו הטעם נשאר בפיו". והרשב"ם פסחים קיט: כתב: "אסור לאכול כלום אחר הפסח שלא יאבד ממנו טעם הפסח, ולפי שדינו ליאכל בסוף על השובע... ואחר אותה מצה אין נפטרין ממנה באכילת דבר אחר, שלא לשכח טעמה, ובמצה בזמן הזה מיירי".

1 זה המכיר מקום חבירו בישיבה שהוא מצוי כל כך בישיבה שיודע היכן יושב כל אדם שם. איכא דאמרי יש שאומרים בלשון אחרת, אמר ר' אלעזר: זה המקבל פני חבירו בישיבה ששם הוא מצוי תמיד ופוגשו שם.

2 מאי מה משמע המשך הפסוק "למכסה עתיק" — זה המכסה ואינו מגלה לכל דברים שכיסה עתיק יומין ה' ומאי נינהו ומה הם אלה סתרי תורה, כגון מעשה בראשית, ומעשה מרכבה שראוי לכסות ולא לגלותם לכל. ואיכא דאמרי ויש אומרים: זה המגלה דברים שכיסה עתיק יומין, מאי נינהו מה הם טעמי תורה של מצוות שונות, שאותם ראוי לגלות.

3 א אגב הדברים שנמסרו בשם ר' ישמעאל בר' יוסי מביאים מה ש אמר רב כהנא משום ר' ישמעאל בר' יוסי: מאי דכתיב מהו שנאמר: "למנצח... מזמור לדוד" תהילים ד, א. ועוד כוונתו: זמרו ושבחו למי שנוצחין מנצחים אותו ושמח.

4 בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם. בשר ודם כאשר מנצחין אותו הוא עצב, אבל הקדוש ברוך הוא נוצחין אותו ושמח. שנאמר: "ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מהשחית", הרי שמשה נקרא בחיר ה' משום שניצח את ה' ומנעו מלהשחית.

5 ועוד, אמר רב כהנא משום משמו של ר' ישמעאל בר' יוסי אמר ר' שמעון בן לקיש משום משמו של ר' יהודה נשיאה: מאי דכתיב מהו שנאמר בתאור חיות הקדש שבמרכבה: "וידי אדם מתחת כנפיהם" יחזקאל א, ח, שאמנם הקרי הוא "וידי" אבל "ידו" כתיב בלשון יחיד — לדרוש מכאן: זה ידו של הקדוש ברוך הוא שפרוסה תחת כנפי החיות כדי לקבל בעלי תשובה מיד מדת הדין שהרי לפי הדין לא היה ראוי לתת להם פתח לחזור בתשובה.

6 ב אמר רב יהודה אמר שמואל: כל כסף וזהב שבעולם יוסף לקטו והביאו למצרים, שנאמר: "וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען" בראשית מז, יד. אין לי אלא שליקט כסף שבארץ מצרים ושבארץ כנען, כסף שבשאר ארצות מנין? תלמוד לומר: "וכל הארץ באו מצרימה לשבור אל יוסף כי חזק הרעב בכל הארץ" בראשית מא, נז.

7 וכשעלו ישראל ממצרים העלוהו את הכסף הזה עמהן, שנאמר כשלקחו בני ישראל עמם כסף וזהב: "וינצלו את מצרים" שמות יב, לו וכבר דרשו חכמים בביאורה של מלה זו רב אסי אמר: עשאוה את מצרים כמצודה זו של עופות ששמים בה תבואה לפתיון שאין בה דגן, ר' שמעון אמר: כמצולה עומקו של ים שאין בה דגים.

8 והיה מונח הכסף בישראל עד זמנו של רחבעם. בא שישק מלך מצרים ונטלו מרחבעם, שנאמר: "ויהי בשנה החמישית למלך רחבעם עלה שישק מלך מצרים על ירושלים ויקח את אצרות בית ה' ואת אוצרות בית המלך ואת הכל לקח" מלכים א' יד, כה-כו. בא זרח מלך כוש שמלך במצרים אחר כך ונטלו משישק,

9 בא אסא ונטלוהו מזרח מלך כוש שניצחו במלחמה ראה דברי הימים ב' פי"ד ושיגרו לאחר מכן להדרימון בן טברימון מלך ארם ראה מלכים א' פט"ו. באו בני עמון ונטלום מהדרימון בן טברימון כפי מסורת שהיתה בענין זה. בא יהושפט ונטלו מבני עמון ראה דברי הימים ב' פ"כ והיה מונח בישראל עד זמנו של אחז,

10 בא סנחריב ונטלו מאחז. בא חזקיהו ונטלו מסנחריב והיה מונח בירושלים עד זמנו של צדקיה, באו כשדיים ונטלוהו מצדקיה. באו פרסיים ונטלוהו מכשדיים. באו יוונים ונטלוהו מפרסיים. באו רומיים ונטלוהו מיד יוונים, ועדיין הוא מונח זהבו וכספו של עולם ברומי.

11 באותו ענין עצמו אמר ר' חמא בר' חנינא: שלש מטמוניות אוצרות הטמין יוסף במצרים, אחת מהן נתגלה לקרח, ואחת נתגלה לאנטונינוס בן אסוירוס קיסר רומי ואחת גנוזה לצדיקים לעתיד לבא.

12 כיון שהוזכר עושרו של קרח מביאים את הכתוב "עשר שמור לבעליו לרעתו" קהלת ה, יב אמר ר' שמעון בן לקיש: זו עשרו של קרח שמפני עושרו נתגאה וסופו שאבד מן העולם. וראיה לכך שהיה עשיר, שנאמר: "ואשר עשה לדתן ולאבירם בני אליאב בן ראובן אשר פצתה הארץ את פיה ותבלעם ואת בתיהם ואת אהליהם ואת כל היקום אשר ברגליהם" דברים יא, ו ואמר ר' אלעזר: זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו. אמר ר' לוי: משאוי שלש מאות פרדות לבנות שהן חזקות ומובחרות היו רק מפתחות בית גנזיו של קרח, וכולהו אקלידי וקליפי דגלדא וכולם מפתחות ומנעולים של עור ולא האוצרות עצמם.

13 ג דיא"ש אדי"ש כשד"ך מאוד"ך סימן. ועוד דרשו בענין ההלל שהוא כענין שיר מקהלה, שכל אחד מחלקיו נאמר עבור אדם אחר, ולכל אישיות לפי מה שמתאים לה לפי ערכה, אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: "אודך כי עניתני" תהלים קיח, כא — אמר דוד להצלחת מלכותו. "אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה" תהילים קיח, כב — אמר ישי. "מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו" תהילים קיח, כג — אמרו אחיו של דוד. "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו" תהילים קיח, כד — אמר שמואל הנביא.

14 "אנא ה' הושיעה נא" תהילים קיח, כה — אמרו אחיו של דוד. "אנא ה' הצליחה נא" תהילים קיח, כה — אמר דוד עצמו. "ברוך הבא בשם ה'" תהילים קיח, כו — אמר ישי. "ברכנוכם מבית ה'" תהילים קיח, כו — אמר שמואל. "אל ה' ויאר לנו" תהילים קיח, כז — אמרו כולן כאחד. "אסרו חג בעבתים עד קרנות המזבח" תהילים קיח, כז — אמר שמואל. "אלי אתה ואודך" תהילים קיח, כח — אמר דוד. "אלהי ארוממך" תהילים קיח, כח — אמרו כולן.

15 ד תנן התם שנינו שם במשנה במסכת סוכה לח, א: מקום שנהגו

16 לכפול פסוקים שונים בהלל — יכפול ויאמרם פעמיים, לפשוט כלומר שלא לכפול — יפשוט, במקום שנהגו לברך אחריו — יברך, הכל כפי מנהג המדינה. בענין זה אמר אביי: לא שנו שהדבר תלוי במנהג אלא בברכה שלאחריו, אבל לפניו — מצוה לברך והכל חייבים בה. שאמר רב יהודה אמר שמואל: כל המצות מברך עליהן עובר קודם לעשייתן.

17 ושואלים: מאי משמע מה המשמעות ומהיכן נובע דהאי שזה "עובר" לישנא דאקדומי הוא לשון הקדמה הוא? אמר רב נחמן בר יצחק: דכתיב שנאמר: "וירץ אחימעץ דרך הככר ויעבר את הכושי" שמואל ב' יח, כג כלומר הקדים אותו. אביי אמר: מהכא מכאן יש ראיה: "והוא עבר לפניהם" בראשית לג, ג. איכא דאמרי מהכא יש אומרים מכאן הראיה: "ויעבר מלכם לפניהם וה' בראשם" מיכה ב, יג.

18 תניא שנינו בברייתא: רבי כופל בה דברים באמירת ההלל, ר' אלעזר בן פרטא מוסיף בה דברים. ושואלים: מאי מה הוא מוסיף? שודאי אין הכוונה שמוסיף מילים משלו בתוך ההלל! אמר אביי: מוסיף לכפול דברים נוספים, מ"אודך" ולמטה, שכל הכתוב לאחר הפסוק "אודך" אומרים אותו פעמיים.

19 א אגב מדרשי פסוקי ההלל מביאים מה ש דרש רב עוירא, זימנין פעמים אמר ליה אותו את הדרש הזה משמיה משמו של רב אמי וזימנין ופעמים אמר ליה משמיה אותו משמו של רב אסי: מאי דכתיב מהו שנאמר: "ויגדל הילד ויגמל ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק" בראשית כא, ח — עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות סעודה לצדיקים ביום שיגמל חסדו לזרעו של יצחק. לאחר שאוכלין ושותין נותנין לו לאברהם אבינו כוס של ברכה לברך, שהוא גדול שבאבות,

20 ואומר להן: איני מברך שהרי יש בי פגם, לפי שיצא ממני ישמעאל הרשע. אומר לו אברהם ליצחק: טול וברך. אומר להן: איני מברך לפי שיצא ממני עשו הרשע, אומר לו ליעקב: טול וברך. אומר להם: איני מברך, שנשאתי שתי נשים אחיות בחייהן את רחל ולאה והרי עתידה תורה לאוסרן עלי שאמנם לא היה הדבר אסור באותה שעה, מכל מקום לדורות נחשב הדבר לעבירה חמורה.

21 אומר לו למשה: טול וברך, אומר להם: איני מברך, שלא זכיתי ליכנס לארץ ישראל, לא בחיי ולא במותי. אומר לו ליהושע: טול וברך, אומר להן: איני מברך שכן לא זכיתי לבן, וראיה לדבר, דכתיב שנאמר: יהושע בן נון ובסדרי היוחסין נאמר ביחוס שבט אפרים: "נון בנו יהושע בנו" דברי הימים א' ז, כז ולא הוזכרו בנים ליהושע, משמע שלא היו לו בנים.

22 אומר לו לדוד: טול וברך, אומר להן: אני אברך, ולי נאה לברך, שנאמר: "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא" תהילים קטז, יג.

23 ב משנה אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן.

24 ג גמרא שואלים: מאי מה משמעו של אפיקומן? אמר רב: שלא יעקרו מחבורה לחבורה כלומר לאחר אכילת הפסח אין יוצאים החוצה, ואין מוציאים דברים החוצה, שהוא דורש לשון אפיקומן אפיקו מני הוציאו דברים. ודבר זה משום גזירה שמא יבואו להוציא את הפסח למקום אחר לאחר שכבר אכלוהו במקום אחד והפסח אינו נאכל אלא במקום אחד ובחבורה אחת.

25 ושמואל אמר: כגון אורדילאי פטריות לי וגוזלייא וגוזלות לאבא, לרב, שאלה מעדנים שהיו נוהגים לאכול אחר הסעודה, ואפיקומן משמעו מיני מעדנים שאוכלים לקינוח סעודה. ורב חנינא בר שילא ור' יוחנן אומרים: כגון תמרים, קליות ואגוזים שאוכלים בסעודה. תניא כוותיה שנויה ברייתא כשיטתו של ר' יוחנן: אין מפטירין אחר הפסח, כגון תמרים קליות ואגוזים.

26 אמר רב יהודה אמר שמואל דין נוסף: בזמן הזה שאין פסח — אין מפטירין אחר מצה אפיקומן. ומקשים, תנן שנינו במשנה: אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן ונדייק: אחר הפסח הוא שלא מפטירים, אבל לאחר מצה — מפטירין!

27 ודוחים: אין לדייק כך, אלא: בלשון לא מיבעיא קאמר נצרכה אמר, לא מיבעיא נצרכה לומר אחר מצה שאין אוכלים אחריה דבר — שלא נפיש טעמייהו מרובה טעמה ואם אוכל דבר מה אחריה — מתבטל טעמה, אבל לאחר הפסח דנפיש טעמיה שמרובה טעמו ולא מצי עבוריה יכול להעבירו בקלות — לית לן אין לנו בה איסור, קמשמע לן השמיע לנו שאפילו אחר הפסח אין מפטירים.

28 ומציעים: נימא מסייע ליה האם נאמר שאפשר לסייע לו מן התוספתא. ששנינו: הסופגנין עוגות רכות העשויות כספוג והדובשנין עוגות המטוגנות בשמן ודבש והאיסקריטין עוגות ממותקות בדבש, אדם ממלא כריסו מהן בליל הפסח אם לא היו חמץ, ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה ולכאורה אפשר לדייק מכאן: באחרונה — אין כן שהמצה תהא אחרונה

1 רשב"ם פתח ↗

זה המכיר מקום חבירו בישיבה - שיודע לומר זה מקום פלוני וזה מקום פלוני דהואיל ומכיר מקום חבירו רגיל הוא לישב תמיד שם:

1 בן יהוידע פתח ↗

זֶה הַמַּכִּיר מְקוֹם חֲבֵרוֹ בִּישִׁיבָה. נראה לי בס"ד שאם בחרו בו להיות ראש ישיבה, ויודע שחבירו גדול ממנו לא יקבל לישב. או יובן יש לו רוח הקודש שיוכל להכיר מקום חבירו בישיבה של מעלה דהיינו שורש נשמתו ובחינתו כמו השגת רבינו האר"י ז"ל. או יובן אם נתעכב חבירו היושב למעלה ולא בא לישיבה והוא בא קודם ממנו וראה מקום פנוי לא ישב בו שחולק כבוד לחבירו.ומה שאמר 'זֶה הַמְקַבֵּל פְּנֵי חֲבֵרוֹ בִּישִׁיבָה' רוצה לומר ששמח בפנים אשר יסביר חבירו בהלכה ולא כאותם המתכוונים לסתור דברי חבריהם אף על פי דמכירים שדבריהם אמת.

1 חידושי הרד״ל על שיר השירים רבה פתח ↗

כל א' מכיר מקומו. מתני' סנהדרין ל"ז והוא ממ"ח דברים ששנו חכמים בתורה בפ"ו דאבות. ונראה שז"ש בפסחים קי"ט ליושבים לפני ה' זה המכיר מקום חבירו בישיבה. ועיין במי' רשב"ם שם:

2 רשב"ם פתח ↗

עתיק יומין - זה הקדוש ברוך הוא דכתיב דניאל ז׳:ט׳ ועתיק יומין יתיב

2 רש״ש פתח ↗

גמרא וא"ד זה המגלה דברים שכסה כו'. עיין בפירוש רשב"ם ול"נ דמפרשי ולמכסה למי שמסיר הכסוי כמו לדשנו שמות כו ג שפירושו להסיר דשנו ועמש"כ בב"ר פל"ד אות א':

2 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות תרומות פתח ↗

תרומה גדולה אין לה שיעור כו'. עי' בירוש' תרומות פ"ד סה"ג דהוה שם מחלוקת דאמוראי >הערהאהעובאמת זה תליא בהך מחלוקת דב"ש וב"ה בהך דחולין דף י"ח ע"א גבי השוחט במגל קציר דפליגי אם מטמא כנבלה מדרבנן ור"ל אם גזרה הוה כמו עצם והוה כמו פגום מדרבנן או לא ועי' ברש"י שם דף כ"ח ע"ב ד"ה מדרבנן שכ' שם דבדרבנן לא שייך בו טומאת נבלה:אך מדברי רבינו בהל' אה"ט פ"ב ה"ז דכ' שם דאם מת קודם שיפריס ע"ג קרקע טהור מלטמא משמע אבל לאחר שיפריס טמא אף דזה רק מדרבנן ולא דמי להך דחולין דף ט' ע"א גבי לא בדק בסימנין דשם החשש יש בו של נבלה דאורייתא וע' סוטה דף מ"ח ע"א דמעשר נטל שומן הדגן ובתוספ' סוף מעש' ועי' תוספ' ערכין פ"ד דבמאה לוג חלב יוצא לוג חמאה חזינן דשומן הוה אחד ממאה וה"נ כן ולכך ס"ל לר"י דגם ת"ג דוקא אחד ממאה ועי' בירוש' מעש"ש פ"ה ה"ח דהפרשת תרומות ומעשרות מהך לשון השקפה דהוה מרעה לברכה ור"ל דעי' בעירובין דף נ"ו ע"א דביום תקופת ניסן וביום תקופת טבת אם חל בצדק משבר ומייבש את האילנות והזרעים ועי' בתוספ' ספ"ה דמעש' דאמר שם זה מקום השקפה ר"ל דאף דכתי' בקרא צדק משמים נשקף דהיינו לשון חבטה ושבירה כדאמרינן בהך דעירובין הנ"ל מ"מ ע"י הפרשת המעשרות נהפך לטובה וזדונות נעשין לו כזכיות וזהו הגדר דחטה אחת פוטרת את הכרי כמבואר ברכות דף ס"א ע"א כמו חטה ומונח על הלב ושם דף מ' עה"ד שאכל כו' ועי' סוכה דף מ"ב ע"ב דגדול א"צ כזית בא"פ לענין הרחקה וירוש' ברכות פ"ג ה"ה יליף מקרא מיצר לב האדם כו' והוא מחשבה וזהו גדר דעת ר"ל תאות של היתר והנהגות מדיניות:וזהו ר"ל התוספ' ברכות פ"ב כל שנטרפה דעתו מפני חכמתו סימן יפה לו וזה הנהגת מדיניות לפני שכליות ולהיפך סימן רע לו ושם קאמר ב"ע וב"ע לשיטתו הציץ ונפגע חגיגה דף י"ד לחד גירסא וזה מה דמבואר בירוש' פ"ט דברכות אברהם הפשיר עמו ועשה אותו טוב וזה הוה אף קודם המילה כמ"ש התו"י נדרים דף ל"ב גבי לב דאברהם הי' בו ד' גדרים בן ג' הוה בו אמונה שכליות ובן נ"ב הי' לומד תורה כמבואר ע"ז דף ט' ע"א גמירי כו' וזהו הגדר בכל וזה מרגלית טובה דמבואר בב"ב דף ט"ז ע"ב שאח"כ נקבע בגלגל חמה וזהו מה דמבואר במדרש דלוחות הראשונות נחצב מגלגל חמה ר"ל משל מרגלית של אברהם ואח"כ בעת מלחמות המלכים כשהי' בן ע"ה לפי שיטת הראשונים אז התחיל עשיית המצות דהיינו מחוט כו' וזהו תפילין וציצית כמבואר חולין דף פ"ט וזהו כנגד הלב וזהו מה דמבואר ברש"י תענית דף י"ב ע"א דהרימותי ידי הוה שבועה:וכעין דמבואר בנזיר דף ג' ע"ב דיד שמאל הוה שבועה משום תפילין וכן מבואר בספרי ואתחנן פ' ל"ג. ואח"כ בן ק' הוה גדר מילה ר"ל מעשים טובים דסוטה דף מ"ד ע"א וזהו תחלה לגרים דחגיגה דף ג' ועי' בירוש' תענית פ"ד דששה טפחים הוה הלוחות שנים בידו של משה ר"ל למסור לישראל ושנים בידו של הקב"ה ר"ל סתרי תורה כעין הך דפסחים דף קי"ט ושנים באמצע זהו טעמי תורה המבואר שם בפסחים ומשה חטפם לעצמו כמבואר בנדרים דף ל"ח דפלפול לא ניתן רק למשה לבד וזהו הגדר דפסקי טעמים לאו דאורייתא לדידן לר"י בנדרים שם רק ללוים משום שירה וזהו ניתן למשה רבינו כמבואר בערכין דף י"א עיקר שירה מה"ת יליף מן הך משה ידבר כו' ע"ש ברש"י דמשה לוי הי' ועי' בתוספ' סוף קדושין שנתגלה לאברהם טעמי תורה ודקדוקי' וזה הני ב' טפחים וע' יומא דף כ"ח ע"ב:וזה ר"ל הגמ' בסוטה דף מ"ד ע"א דרוש וקבל שכר אך כ"ז באברהם אבינו אבל דוד מבואר בירוש' ברכות פ"ט הנ"ל דהרגו וע' ב"ב דף י"ז ע"א צערא כו' ופליגי בהך דעירובין דף ס"ה ע"א גבי הך דכל המפיק מגן בשעת גאוה איזה דבר עדיף אם להלחם עמו או להפכו ובהך דר"ה דף כ"ו ע"ב גבי כל כמה דכייף כו' ע"ש ור"ל דעשה גזירות ומשמרת וכמו הך דסנהדרין דף כ"א ע"א דגזרו על היחוד דפנויה וע' ירוש' פ"ד דחלה דבימי דוד גזרו על הכרשינן להפריש תו"מ ואף דהוה מאכל בהמה:וזהו הך דע"ז דף ד' עולו של תשובה וע' עירובין דף י"ט ע"א גבי הך דמעין של שיתין ע"ש ברש"י והוא גדר נסוך המים וכמבואר בתמיד דף ל"ב ע"ב כל העוסק כו' שפכי כמים כו' וע' בירוש' פ"ב דסנהדרין מבואר דדוד עשה נסוך המים בבמה ומבואר בתענית דף כ"ה ע"ב דהוא מבקע עינו של תהום דהוא עובי נ' שנה כמבואר בירוש' פ"א דברכות וע' סוכה דף מ"ט ודף נ"ג אם שיתין היו מששת ימי בראשית או דוד כרה אך באמת זה נעשה מן בריאת האדם כמבואר בירוש' פ"ז דנזיר ה"ב מלא תרוד עפר נטל הקב"ה מעפר המזבח ועי"ז נעשה החלל וע' בדברי רבינו בהל' בהב"ח פ"ב ה"ב וע"י עוונות נסתם וע' כתובות דף י' ע"ב מזבח מזיח ומכפר ולכך מבואר בזבחים דף ס' דהיה צריך לקדש מקום המזבח קדוש בפ"ע ובזה א"ש משה"ק התוס' שם דף פ"ז ע"ב ד"ה אויר דהרי אויר קרקע מפסיקו ע"ש אך במקום המזבח לכ"ע קדיש גם הרצפה וזהו משום דנעשה ע"י אדם דהוא מקור הבריאה וכשהוא משקה לכל כו' כמבואר בסנהדרין דף ל"ט וע' סוכה דף נ"ה ע"ב דסוכות הוה תיקון גם לבני נח וע' בתוספ' ספ"ה דמעש"ש וברך כו' ואת האדמה מזבח אדמה כו' ובירוש' נזיר שם יליף ג"כ מזה דאה"ר נברא משם ודוד שהתקין עולה של תשובה כרה אותם עוד הפעם וע"י נסוך המים שעשה וזהו גדר לוחות האחרונות דבאמת הן היו הנשברות והוה מ' סאה כמבואר בירוש' פ"ד דתענית וע' ברכות דף ט"ו הוקשו אהלין לנחלים דמעלין אדם מטומאה והוא יוה"כ יום שניתנו בו לוחות האחרונות אך הא מבואר בסנהדרין דף ס"ה דעבירות הוה חציצה וע' יומא דף כ"ב ע"ב כבן שנה כו' וא"כ לא מהני הטבילה ואם נימא ח"ו דאינן מקפידין אז שוב ע"ז נעשה כמו כולו דהוה בגדר פורק עול ע' שבועות דף י"ג ובזה לכ"ע חוצץ כמבואר ביבמות דף ע"ח ע"ב וע"ז מבואר ביומא דף י"ט ע"ב לפתח חטאת רובץ ר"ל דהיינו רביתיה כיון שנולד כך ומה דמק' שם משטן ר"ל דע' בספרי פ' האזינו פס' שכ"א ובסנהדרין דף ק"ד גבי אמן להכעיס כו' וזהו גדר שטן כמבואר בדברי רבינו בס' המורה דהוא לא פעולה רק העדרי ר"ל מתאוה לדברים שאינם לקיומו של עולם וזהו נחש וכמבואר בבכורות דף ח' ע"ב דהוא לבדו מין שיש לו תאוה לדברים שאין בהם קיום העולם והוא שפיתה לחוה והטיל בה זוהמא ור"ל שנתן בה גדר תאוה לדברים שאין בהם קיום ולאדם לא שייך זה כמובן:וזהו כוונת רבינו בס' המורה בח"ב פל"א וזהו ג"כ כוונת תשופנו עקב ע' אדר"נ פ' ל"א דמלאך המות באדם הוא עקיבו של אדם וע' בנזיר דף נ"א גבי רקב הבא מן העקב דעקב אין בו חיות וברש"י סנהדרין דף ק"ח ע"ב ד"ה מבין עקבי רגליכם ודף ק"ג ביבמות נועצת ונדרים דף כ' ע"א עקב כו' ובירוש' יבמות פ"ח גבי פצוע דכה וע' שבת דף ק"י ע"א גבי האי אתתא וברש"י שם וזהו הזוהמא שהטיל בה ועי"ז הוה גרם מיתה דבל"ז לא היו כל כוחות האדם יכולין לפעול בדבר שמזיק לאדם ואף דעי"ז גרם לזה וזהו גדר מיתה כידוע דהוא השטן כו' וע' בע"ז דף ה' ובערובין דף נ"ד חרות ובשבת דף פ"ח וזהו כוונת המקרא לא יוכל כו' לעלות מחמת דאז נעקר היצה"ר ובעצם לא יכלו רק דאז נתחדש להם דין דמקום המחיצה ע' שבת דף ט' גבי תוך הפתח ודף קכ"ד גבי מחלוקת דר"א אי מותר לטלטל כלים של תוך הפתח בחצר ועירובין דף צ"ד ופסחים דף פ"ה ע"ב ונדרים דף נ"ו ע"ב וזבחים דף י"ד וחולין דף קכ"ו גבי אסקופא וכ"מ בזה ושם הוה ב' רשויות שולטות כמבואר בערובין דף ע"ו ע"ב ושם יש גדר היתר ליכנס:וזה ר"ל מה דמבואר בירוש' דפאה פ"א דנחש מצוי בין הגדרות וע' שבת דף פ"ה ע"א דגבול של ערוגה הוה רוחב פרסה גדר עקב ולזה הוצרכו להצטוות ע"ז ולכך מבואר בשבת דף פ"ז ע"ב דאז נצטוו על התחומין וע"י תורה ומעש"ש נתבטל זה ע' תוס' קדושין דף כ"ד ותוס' ב"ב דף כ"א בשם ספרי דע"י אכילת מעשר זוכין לתורה ובבית שני נעשה זה דאז נחלק האויר מן הקרקע במזבח כמבואר בזבחים דף נ"ד ע"א וזה היה בבית שני ע"ש בתוס' דף ס"א ע"ב ודף נ"א ע"ב וכיון שהאויר היה פועל ג"כ בדבר בזה אין טומאה שולטת ע' בירוש' חגיגה פ"ב הובא ברש"י סנהדרין דף מ"ד ע"ב גבי בעיא מוכסא ולכך מבואר שם דף ס"ד דבעי רחמי על יצרא דע"ז ובטלוהו ולכך מבואר בערכין דף ל"ב ע"ב דזהו גדר סוכות דעיקר הסוכה הוא לצורך אויר וע' סוטה דף ט' דמעשה ידיו של משה לא נתבטל לעולם ואויר נתקדש ע"י ראיית משה ולכך אוירא דארץ ישראל מחכים גם בזה"ז וזהו פלפול התורה ולוחות שניות ע' בירוש' שקלים פ"ה ה"ג דנבראו אבנים טובות מאהלו של משה וזה ר"ל פלפול התורה דלא ניתן רק למרע"ה בלבד כמבואר בנדרים דף ל"ח ובבית שני הוצרכו לזה כיון דאז נגנז הארון וע' בירוש' ברכות פ"ד ובירוש' פ"ה דיומא דארון היה מביא אורה לעולם וכל הספקות היו מתבררין. רק בימי בית שני שניטלו הלוחות אז היו צריכין לפלפול וע' בדברי רבינו בהל' עבודת יוה"כ פ"א ה"ז בימי כו' ועי"ז נתהפ' מהשקפה רעה לטובה ולכך בבית שני תקנו מעשרות גם מפירות האילן ע' מכות דף כ"ג ע"ב וברש"י ותוס' שם וכן בימי חזקיה כמבואר בנדרים דף נ"ה ואז הוה ג"כ גודל פלפול בתורה כמבואר בסנהדרין דף כ"א ובחלק:וזהו ג"כ הכוונה מה דאמרינן בסנהדרין דף ק"ה ע"ב כולם חזרו לקללה חוץ מבתי כנסיות כו' דבזה לא שלטה קללת בלעם דזהו גדר אויר ונתקיים לעולם ולא ניתן על תנאי כמבואר במכלתא פ' יתרו ובספרי וע' בירוש' ברכות פ"ה המתפלל בבהכ"נ כאילו מקריב מנחה טהורה ובמנחה יכולין להקריב גם עכשיו כמש"כ תוס' יומא דף ס"ג ע"א וזבחים דף נ"ט ע"ב דלענין מנחה יכולין גם בזה"ז להקריב במקום המזבח דנשארה הקדושה וכמו אויר וא"ש:

3 רשב"ם פתח ↗

למנצח - לשון מפעיל מדלא כתיב לנוצח משמע שנותן ניצוח לבריותיו שינצחוהו:

3 אור לישרים על תלמוד ירושלמי ראש השנה פתח ↗

רבי חנניה חברהון דרבנן – חברם של החכמים אמורא בדור השלישי בעי: – שאל על מה שאמר רבי יוחנן, שלבינוניים ניתן להם עשרת ימי תשובה: ואין הקב"ה רואה את הנולד? – וכי אין הקב"ה יודע את העתיד?! וכיוון שהוא יודע את העתיד, הוא יודע כבר בראש השנה האם יעשו הבינוניים תשובה אם לאו, ומדוע אין הם נכתבים עם הצדיקים או עם הרשעים מראש השנה? ומקשים על רבי חנניה: ולא שמיע דאמר – וכי לא שמע רבי חנניה שאמר רבי סימון אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי בשם רבי יהושע בן לוי אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון: אין הקב"ה דן את האדם ב"שרידי הירושלמי": האדן. בכתב יד אשכנזי: אין הקב"ה רואה מעשה של אדם אלא בשעה שהוא עומד נמצא בה – הקב"ה דן את האדם רק לפי מעשיו באותה שעה שהוא דן אותו, ולכן אין ה' קובע דינו של אדם אלא על פי מעשים שעשה, ואינו מתחשב במה שהוא עתיד לעשות, ואף אם הוא עתיד להרשיע, אינו נענש כל זמן שלא עשה עבירות! - מה טעמא? – מה הטעם? מה המקור בכתוב לדבר זה? - נאמר בדברי המלאך להגר לאחר שהיא וישמעאל גורשו מבית אברהם: "אַל תִּירְאִי כִּי שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם" בראשית כא,יז – ה' שמע את קול בכיו של ישמעאל מן המקום שבו הוא נמצא. ויש לדרוש את הכתוב, שה' שמע את קולו של ישמעאל, משום שה' דן אותו לפי המעשים שהוא עשה באותה שעה, ובאותה שעה היה צדיק -"באשר הוא שם", ולא דן אותו לפי המעשים הרעים שהוא עשה לשעבר ושהוא עתיד לעשות או לפי המעשים הרעים שצאצאיו עתידים לעשות ראה מדרשים המובאים להלן, שצאצאיו של ישמעאל המיתו את ישראל בצמא כשהוליכו אותם בשבי בחורבן הבית הראשון. - הרי שלא היה לו לרבי חנניה לשאול לגבי הבינוניים: 'ואין הקב"ה רואה את הנולד?', שכן אמר רבי יהושע בן לוי, שאין הקב"ה דן את האדם לפי מעשיו שהוא עתיד לעשות, אף על פי שהקב"ה יודע את העתיד, ולכן אין ה' דן את הבינוניים בראש השנה לפי מעשיהם שהם עתידים לעשות בעשרת ימי תשובה, אלא דן אותם ביום הכיפורים.המונח "בעי" רגיל להציע שאלות וקושיות.המונח "ולא שמיע..." מקשה על חכם מסוים שדבריו סותרים מימרה אחרת או דעה תנאית אחרת, לאמור, וכי לא שמע חכם זה את הדברים הנזכרים. במקומות אחדים המונח מציע קושיה על קושיה אחרת, ובכך מתרצה כמו כאן.המונח "מה טעמא" שואל מה טעמה או מקורה של קביעה מסוימת, ובתשובה לכך מוצע פסוק ודרשתו או סברה "הטרמינולוגיה של הירושלמי". אמר רבי לוי אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי: כתיב: – כתוב: "לֹא יִתְיַצְּבוּ הוֹלְלִים לְנֶגֶד עֵינֶיךָ, שָׂנֵאתָ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן" תהילים ה,ו – אתה, ה', מסתיר פניך מהרשעים ושונא אותם; ויש לדרוש את הכתוב: "לא יתיצבו הוללים לנגד עיניך", ולמה? – מפני ש"שנאת כל פועלי און" – כשה' דן את בני האדם, הוא מעלים עיניו מהמעשים הרעים שהם עתידים לעשות -"לא יתייצבו הוללים לנגד עיניך", ואינו דן אותם אלא לפי מעשיהם באותה שעה, מפני שה' שונא את הרשעים רק באותה שעה שהם עושים מעשים רעים -"שנאת כל פועלי אוון", אבל אינו שונא אותם לפני שהם עושים מעשים רעים. מכאן שאין הקב"ה דן את האדם אלא בשעה שהוא עומד בה בכתב יד אשכנזי חסר מאמר זה. דרש רבי יששכר דכפר מנדי אמורא ארץ ישראלי בדור השני, מהיישוב כפר מנדי בגליל התחתון: נאמר במענה צופר הנעמתי לאיוב: "כִּי הוּא יָדַע מְתֵי שָׁוְא, וַיַּרְא אָוֶן וְלֹא יִתְבּוֹנָן" איוב יא,יא – רק ה' מבחין ומכיר באנשי רשע, וכשהוא רואה את הרשע הוא חורץ את דינו מבלי להתבונן בו, ויש לדרוש את הכתוב: - בנוהג שבעולם – לפי מנהג העולם, אדם עושה גדישים גדישים ערימות של עבירות ועושה תשובה, כביכול "וירא און ולא יתבונן" – אדם שעבר עבירות רבות ועשה תשובה, ה' רואה את חטאיו וכאילו אינו מתבונן בהם, מפני שאין ה' דן את האדם אלא לפי מעשיו באותה שעה, וכיוון שאדם זה שחטא עשה תשובה, נחשב לו כאילו לא חטא מעולם "כביכול" - דיבור של הסתייגות כשמייחסים למישהו תכונה או מעשה מושאל שאיננו בו, ובייחוד כשמייחסים לאלוהים תכונה של אדם. המוסגר הושלם על פי פסיקתא דרב כהנא ומעין זה גם במדרש תהילים. במסירה שלפנינו ובקטע אחד ב"שרידי הירושלמי" חסר מאמרו של רבי יששכר על הכתוב הזה. ובקטע אחר ב"שרידי הירושלמי" נוסף: ..ביכול וירא און ולא יתבונן. בכתב יד אשכנזי אין המוסגר שהושלם, אך נוסף: יודע הקב"ה שאנשי חמס עתידין לחטוא, אבל אינו מתבונן במעשיהן הרעים עד זמן שעושין אותן ואחר כך דן אותן. בבבלי ראש השנה טז,ב אמרו: אמר רבי יצחק: אין דנים את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה רש"י: ואפילו הוא עתיד להרשיע לאחר זמן, שנאמר: "כי שמע אלוהים אל קול הנער באשר הוא שם" בראשית כא.ובבראשית רבה נג,יד נאמר: "באשר הוא שם" - אמר רבי סימון: קפצו מלאכי השרת לקטרגו כשבא ה' להמציא באר מים לישמעאל במדבר. אמרו לפניו: ריבון כל העולמים, אדם שהוא עתיד להמית את בניך ישראל בצמא כשיוליכו אותם בשבי בחורבן הבית הראשון, אתה מעלה לו את הבאר להציל אותו מהצמא? - אמר להם: עכשיו מה הוא? צדיק או רשע? - אמרו לו: צדיק. - אמר להם: איני דן את האדם אלא בשעתו.ובשמות רבה ג,ב נאמר: "ויאמר ה', ראה ראיתי את עוני עמי" שמות ג - הדא הוא דכתיב: "כי הוא ידע מתי שווא, וירא אוון ולא יתבונן" איוב יא,יא. כיצד? אתה מוצא, בשעה שיצאה הגר מביתו של אברהם היא ובנה... אמר רבי סימון: ביקשו מלאכי השרת לקטרגו. אמרו לפניו: ריבון העולמים, אדם שעתיד להמית את בניך בצמא, את מעלה לו את הבאר? - אמר להם: עכשיו זה צדיק הוא או רשע? - אמרו לפניו: צדיק. - אמר להם: איני דן את האדם אלא בשעתו, לכך כתיב: "וירא און ולא יתבונן". וכך, כשהיו ישראל במצרים, ראה הקב"ה מה עתידים לעשות, הדא הוא דכתיב: "ראה ראיתי". "ראיתי" לא נאמר, אלא "ראה ראיתי". אמר לו הקב"ה למשה: אתה רואה ראייה אחת, ואני רואה שתי ראיות. אתה רואה באים בסיני ומקבלים תורתי, ואני רואה אותם מקבלים תורתי - זה "ראה", "ראיתי" - זו ראיית מעשה העגל. ואף על פי כן איני דנם לפי המעשים העתידים לעשות אלא לפי עניינם דהשתא לפי מצבם ועיסוקם בשעה זו.ובפסיקתא דרב כהנא כד,יג נאמר: דרש רבי יששכר דכפר מנדי: "כי הוא ידע מתי שווא, וירא אוון ולא יתבונן" איוב יא,יא - בנוהג שבעולם, אדם עושה גדישים גדישים של עבירות ועושה תשובה, כביכול "וירא אוון ולא יתבונן".ובמדרש תנחומא פרשת 'ויצא' סימן ה נאמר: "כי הוא ידע מתי שווא, וירא אוון ולא יתבונן" איוב יא,יא - הכתוב מדבר בישמעאל... כיוון שכלו המים מן החמת והיה ישמעאל מת בצמא... רמז הקב"ה למלאך להראות לה את הבאר. אמר אותו מלאך: ריבונו של עולם, לרשע הזה שעתיד לקפח את העוברים ואת השבים, אתה מעלה לו את הבאר? - אמר לו הקב"ה: מהו עכשיו? לא צדיק הוא?! איני דן את האדם אלא על שעה שעומד בה בדין לפניי. לפיכך כתיב: "כי שמע אלוהים אל קול הנער באשר הוא שם". הוי אומר: "כי הוא ידע מתי שווא, וירא אוון ולא יתבונן".דבר אחר: "כי הוא ידע מתי שווא" - מדבר בלאה. כשביקש הקב"ה ליתן לה בנים, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: לזו את נותן בנים? שעל ידי זמרי בן בנה ייפלו עשרים וארבעה אלף. - אמר להם הקב"ה: עכשיו זו צדקת, איני מקפחה מן הבנים. הוי אומר: "כי הוא ידע מתי שווא".ובמדרש תהילים ה,ח נאמר: "לא יתייצבו הוללים לנגד עיניך" - אמר רבי יששכר: אדם עומד ומחרף ועושה גדישים של עבירות, ואומר הקב"ה: יעשה תשובה וראוי לו כאילו לא חטא, הדא הוא דכתיב: "וירא אוון ולא יתבונן" איוב יא,יא וזהו שנאמר "לא יתייצבו הוללים לנגד עיניך", שאם עשו הרשעים תשובה, אין ה' מתבונן כביכול בחטאים שהם חטאו.רבי סימון פתר קריא "וירא אוון ולא יתבונן" בישמעאל, - "ויפקח אלוהים את עיניה ותרא באר מים" בראשית כא,יט - אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, אדם שהוא עתיד להמית בניך בצמא אתה מעלה לו את הבאר?! - אמר להם הקב"ה: עכשיו מה הוא? צדיק או רשע? - אמרו לו: צדיק. - אמר להם: איני דן את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה, שנאמר: "באשר הוא שם" בראשית כא,יז, ולא כשעה שהוא עתיד להיות שם וזהו שנאמר "לא יתייצבו הוללים לנגד עיניך", שאין ה' מתבונן כביכול בחטאים שהם עתידים לחטוא.רבי חנינא בר פפא פתר קריא "וירא אוון ולא יתבונן" בירבעם, שהוא שקול כאחיה השילוני, - "ושניהם לבדם בשדה" מלכים א יא,כט - שישבו לברר במעשה מרכבה, ועמדו מלאכי השרת לפני הקב"ה ואמרו לפניו: ריבונו של עולם, אדם שהוא עתיד להעמיד שני עגלים אתה מגלה לו מעשה מרכבה?! - אמר להם: עכשיו מה הוא? צדיק או רשע? - אמרו לו: צדיק. - אמר להם: איני דן את האדם אלא לפי שעתו.במדרשים דרשו את הכתוב "כי הוא ידע מתי שווא, וירא אוון ולא יתבונן" בין לשעבר ובין להבא, שהן אם חטא ועשה תשובה והן אם עתיד לחטוא, אין הקב"ה דן את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה, ובאותה שעה הוא נחשב צדיק. גם הכתוב "לא יתייצבו הוללים לנגד עיניך" ניתן להידרש בין לשעבר ובין להבא.רבי יששכר דכפר מנדי נזכר בירושלמי רק כאן.ואין הקב"ה רואה את הנולד?בירושלמי יומא ח,ח, סנהדרין י,א ושבועות א,ט אמרו, שאם אין שעיר המשתלח ביום הכיפורים כגון שאבד, והיה בדעתם להביא שעיר אחר ולא הביאו עד שתחשך, יום הכיפורים מכפר משתחשך בסופו של היום. ושאלו שם: "ואין הקב"ה רואה את הנולד? ויכפר מיד!" וכי אין הקב"ה יודע את העתיד?! וכיוון שהוא יודע את העתיד, הוא יודע שלא יביאו שעיר אחר, ומדוע אין יום הכיפורים מכפר מיד בתחילתו, שכשיום הכיפורים מכפר בלא שעיר, הוא מכפר מיד?. ולא השיבו שם על שאלה זו.ויש לשאול, הרי בירושלמי כאן שאלו אותה שאלה: "ואין הקב"ה רואה את הנולד?", ומדוע לא השיבו בירושלמי שם כמו שהשיבו כאן?ויש להשיב, שהשאלה ששאלו כאן היא כפולה, וכך שאלו, שכשהקב"ה יודע שיעשו הבינוניים תשובה, מדוע אין הם נכתבים עם הצדיקים מראש השנה, וכשהקב"ה יודע שלא יעשו הבינוניים תשובה, מדוע אין הם נכתבים עם הרשעים מראש השנה, ואולם השיבו כאן רק לעניין הרעה, שזהו כשהקב"ה יודע שלא יעשו הבינוניים תשובה, שכן אמרו שאין הקב"ה דן את האדם לפי מעשיו הרעים שהוא עתיד לעשות, שכך עניינן של המימרות המובאות בירושלמי כאן ובמדרשים, אבל לא השיבו כאן לעניין הטובה, שזהו כשהקב"ה יודע שיעשו הבינוניים תשובה, שכן הקב"ה דן את האדם לפי מעשיו הטובים שהוא עתיד לעשות. דומה לעניין הטובה כאן הוא הנידון בירושלמי שם, כשהקב"ה יודע שיום הכיפורים יכפר עליהם בלא שעיר, ולכן שאלו, שהיה ליום הכיפורים לכפר מיד בתחילתו משום העתיד להיות, ולא השיבו שם, כיוון שלעניין הטובה הקב"ה דן את האדם לפי העתיד להיות. נמצא לפי זה, שכשהקב"ה יודע שיעשו הבינוניים תשובה, הם נכתבים עם הצדיקים מראש השנה. אמר רבי יהושע בן לוי אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון: נאמר במענה בלדד השוחי לאיוב: "אִם זַךְ וְיָשָׁר אָתָּה, כִּי עַתָּה יָעִיר עָלֶיךָ וְשִׁלַּם נְוַת צִדְקֶךָ" איוב ח,ו – אם תימצא נקי מחטא, ה' ישמור אותך וישים שלום בביתך; ויש לדרוש את הכתוב: 'אם זך וישר הייתה' אין כתיב כאן – אין כתוב כאן שהיה משמעו: אם גם בעבר היית זך וישר ולא רק עכשיו, אלא "אם זך וישר אתה" ב"שרידי הירושלמי" נוסף המשכו של הכתוב הזה. בכתב יד אשכנזי נוסף: בין לזכות בין לחובה, אין הקב"ה דן את האדם על מה שעתיד לעשות, אלא על מה שעשה הוספה פרשנית – שמשמעו: אם עכשיו אתה זך וישר, אף שבעבר לא היית זך וישר. מכאן שאין ה' דן את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה, ואם עכשיו הוא נקי מחטא, אף שבעבר לא היה נקי מחטא, ה' מזכה אותו בדין.בבראשית רבה עט,ג נאמר: רבי חייא בר בא פתח: "אם זך וישר אתה" וגו' איוב ח,ו - 'אם זך וישר היית' אין כתיב כאן, אלא "אתה", הא לשעבר לא היה צדיק אף אם רק עכשיו אתה זך וישר, אבל בעבר לא היית זך וישר; "כי עתה יעיר עליך ושילם נוות צדקך" שם - עתיד הוא הקב"ה להתעורר עליך ולשלם לך כל הנאת צדקות שעשית דורש "נוות" לשון הנאה. אמר רבי חייה בר בא אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי: נאמר על ארבעה מיטיבי לכת: "זַרְזִיר מָתְנַיִם אוֹ תָיִשׁ, וּמֶלֶךְ אַלְקוּם עִמּוֹ" משלי ל,לא – הזרזיר הממהר לעוף, והתיש ההולך בראש העדר, ומלך גיבור שאין מי שיקום נגדו הכתיב של בעלי המסורה המזרחיים-הבבליים: "אל קום" בשתי מילים, וכן הוא לפי הדרש כאן; ויש לדרוש את הכתוב: - בנוהג שבעולם – לפי מנהג העולם, זה מבקש לנצח זרזירו וזה מבקש לנצח זרזירו – במשחק תחרות זרזירים של שני אנשים, כל אחד מנסה לזרז בקולו את הזרזיר שלו שינצח וכן במשחק תחרות תיישים - "זרזיר מותניים או תיש". לנצח - לגרום לנצח. בלשון חכמים מצוי מאוד הפועל 'נצח' בבניין קל, ומשום כך בא לפעמים בניין פיעל כמפעיל אחרים הגרסה בכתב יד אשכנזי: בנוהג שבעולם, זה מבקש לנצח זריזו. ונכתב בגיליון: זריזו - פירוש: מי שזריז יותר ממנו; אבל הקב"ה אינו כן – הקב"ה אינו נוהג כך, שאינו רוצה לנצח את בריותיו, אלא "ומלך אלקום עמו" - לא בעי תקום נראה שצריך לומר: מיקום על דידיה – אינו רוצה לעמוד על שלו להגן על עצמו, כדי לנצח, כמו שכתוב: "לֹא לָנֶצַח יָרִיב" תהילים קג,ט – אין דרכו של ה' לעמוד בכעסו לנצח; ויש לדרוש את הכתוב: - לא לנצוח ב"שרידי הירושלמי": לִנְצוֹחַ יריב – שיש לקרוא את המילה "לנצח" כאילו כתוב "לנצוח", וכוונת הכתוב היא שאין רצונו של ה' לעשות מריבה עם בריותיו כדי לנצח אותם אפשר שיש לנקד על פי פסיקתא רבתי: לְנִצּוּחַ ניצחון.בפסיקתא רבתי פרשה ט ופרשה מ נאמר: "למנצח" - למי שמבקש להינצח, כמה שכתוב: "כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף" ישעיהו נז,טז, אל תהי קורא כן אלא "לניצוח אריב". למה? אמר הקב"ה: כשאני נוצח אני מפסיד, וכשאני ניצוֹח אני משׂתכר. ניצחתי את דור המבול, לא אני הפסדתי שהחרבתי עולמי ואיבדתי כל אותם האוכלוסים?! שנאמר: "ויימח את כל היקום" בראשית ז,כג. וכן דור הפלגה וסדומיים. אבל בימי משה במעשה העגל שנוצחתי נצחני משה עשיתי שׂכר נשׂתכרתי כל אותם האוכלוסים שלא כיליתי את ישראל. הוי: "למנצח" - למי שהוא מבקש להינצח.ובמדרש תהילים ד,ו נאמר: "למנצח" - למי שהוא מנוצח מבריותיו. מלך בשר ודם, אם מנצחים אותו - כועס; אבל הקב"ה, מנצחים אותו והוא שמח, שנאמר: "ויאמר להשמידם, לולי משה בחירו" תהילים קו,כג הרי שמשה נקרא בחיר ה' משום שניצח את ה' ומנעו מלהשמיד.ושם קג,יב נאמר: "לא לנצח יריב" - לא כבר עשיתי מריבה עם דור המבול ועם דור הפלגה, וניצחתי והפסדתי אותם?! ולא כבר עשיתי מריבה עם אנשי סדום, וניצחתי והפסדתי אותם?! ובשעה שניצח אותי משה נשׂתכרתי בעולמי. הוי: "לא לנצח יריב ולא לעולם ייטור".ובבבלי פסחים קיט,א אמרו: אמר רב כהנא משום רבי ישמעאל ברבי יוסי: מאי דכתיב: "למנצח מזמור לדוד" תהילים ד? - זמרו למי שנוצחים מנצחים אותו ושמח. בוא וראה שלא כמידת הקב"ה מידת בשר ודם. בשר ודם, מנצחים אותו ועצב; אבל הקב"ה, נוצחים אותו ושמח, שנאמר: "ויאמר להשמידם, לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו" תהילים קו.באיכה רבה בובר ה,א נאמר: "זכור ה' מה היה לנו" - רבי יצחק פתח: "זרזיר מותניים או תיש, ומלך אלקום עימו" משלי ל,לא - אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: ריבון כל העולמים, בנוהג שבעולם, אדם יש לו שני זרזירים, אחד גדול ואחד קטון, הוא מכבש את הגדול לפני הקטון, שלא יעמוד עליו ויהרגהו, בשביל שהוא חס על ממונו; ואתה אינך חס על אומתך אלא מניחה בין האומות, - "ומלך אלקום עימו" אינו עומד על עמו.

3 אהבת יהונתן פתח ↗

4 רשב"ם פתח ↗

לולי משה בחירו - אלמא קרי ליה בחירו משום דעומד בפרץ לפניו ומדמשבח ביה משמע שמח הוא בכך:

4 פירוש מהרז״ו על דברים רבה פתח ↗

אמר רבי אחא בשם ר"ל. במ"ר פרשה ט"ז סי' כ"ה ושם ליתא ג' תיבות אלו א"ר אחא ועל כל הדקדוקים והערות הנ"ל שבתיבות אשר עין בעין נראה אתה ה' ע"כ דרשו פסוק זה לכוונה אחרת לבד פשוטו שהוא כתרגומו ודרשו מ"ש עין בעין פי' דבר שקול ועומד במאזנים בשוה זה כנגד זה והוא לשון משנה ב"ב דף פ"ח היה שוקל עין בעין נותן את גרומיו וכאן פי' ושאמר משה הרי יש בכאן שתי דעות ורצונות זה כנגד זה וזה בהיפך זה וכי סידור הכתוב עדיין לא כתב כאן רק דעת ורצון השי"ת שאמר אכנו בדבר ועדיין לא ביאר דעת משה ובהכרח לדרוש ע"פ מדה ל"א מוקדם שמאוחר בענין שתיבות אלו מקומם אחר שאמר משה סלח נא לעון העם הזה ועומק טענת משה הנה אתה אמרת אכנו בדבר ואם באמת היה הדין כך והיה רצונך מסכים בהחלט לאבדם הרי שהיה בידך לקיים כן מיד ולמה הודעת לי תחלה הרי בהכרח שהיתה כוונתך שאתפלל עליהם וכמו שהיה בעגל וכן בענין קורח שאמר תחלה הבדלו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע התפללו משה ואהרן ובטלו הגזירה וכאשר התלוננו כל העדה והקהלו עוד הפעם כתוב ג"כ הרמו וגו' ואכלה אותם כרגע ומיד החל הנגף בעם ולא המתין עד שיתפלל משה עכ"ז אמר משה לאהרן קח את המחתה וגו' וכפר עליהם וכן היה ואם לא היה מודיע תחלה למשה היה מכלם וכשהודיע למשה היתה כוונתו כאומר בפירוש מדת הדין יעשה שלו ואתה תעשה את שלך להתפלל ולהציל שעל תנאי זה מסרם למשה שיהיה תמיד עומד בפרץ לפניהם ואמר משה הרי לפני שתי דעות ורצונות מלפניך אתה אמרת אכנו בדבר ובזה שהודעת לי כאלו אמרת בפירוש שרצונך שאתפלל לבטל הגזירה של אכנו בדבר וזהו אשר עין בעין שתי רצונות מלפניך שוות זו כנגד זו כמ"ש מדה ט"ו שני כתובים מכחישים ועלי להכריע וזה מרומז בתיבת נראה בפסיק שלא לחברו לתיבות אתה ה' ובהכרח לדרוש אותו כפי הענין נראה א"ת נראָה אלא נראֶה כמו ונחזה אנן המורגל בפי חז"ל כך אמר משה נראה לאיזה צד להכריע ותיבת נראה הוא לשון רבים אתה ואני וזהו אתה ה' ולא אני ובהכרח לסיים ע"פ מדה ט' או אני ולא אתה וכמ"ש בב"ר פרשה פ"ד סי' י"ד ושמ"ר פרשה ל"ב סוף סי' ח' ע' מש"ש ובויק"ר פרשה ט"ז סי' א' וחלילה לומר שמ"ש נצח שנהפך משה מתפלה לנצחון אלא כך טעון הנה אם תכריע לצד אפך שאמרת אכנו בדבר תפסיד עמך ותאבדי ותעבור על שבועת אבות ובכן לא תשמח כאשר לא שמחת במבול ובאבוד מצרים בים אף כי באבוד עמך שקבלו בסיני תורתך והם בני האבות והשבטים שנשבעת להם ואם תכריע לצד רצונך בתפלתי סלח נא תרויח עמך ותשמח בקיומם ותקיים שבועות אבות והשבטים וזהו רצונך שינצחו את הדין ולהכנס לפנים משורת הדין ומה נפלאו דברים אלו במ"ש ברכות ריש דף ז' מכאן שהקב"ה מתפלל מאי מצלי יהי רצון מלפני שיכבשו רחמי את כעסי וכו' עד ואכנס להם לפנים משורת הדין וכמ"ש פסיקתא רבתי פרשה ט' סי' ג' למנצח למי שמבקש להנצח כשאני מנצח אני מפסיד וכשאני מנוצח אני שמח ומשתכר נצחתי דור המבול לא אני הפסדתי וכו' אבל בימי משה שנוצחתי פי' שנצחני משה עשיתי שכר שלא כליתי את ישראל הוי למנצח למי שמבקש להנצח וזהו שאמר משה ועתה יגדל נא כח ה' להכריע כאשר דברת לאמר ה' ארך אפים ורב חסד נושא ופשע וגו' עד כגודל חסדך כמ"ש סוף מיכה כי חפץ חסד הוא וזהו סלחתי כדברך שהכרעתי לצד כף של סלח נא וכמ"ש במדרש תהלים מזמור צ' מה כתיב ויאמר ה' סלחתי כדברך אמר הקב"ה אלו הרגתי את ישראל הייתי מכשיל לעצמי מחזיק אני טובה למשה שבקש עליהם רחמים וכמ"ש פסחים דף קי"ט:

5 רשב"ם פתח ↗

מפני מדת הדין - שמקטרגת ואומרת לא תקבלם והוא מקבלם בסתר:

5 בן יהוידע פתח ↗

'יָדוֹ' כְּתִיב, זֶה יָדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהִיא פְּרוּשָׂה תַּחַת כַּנְפֵי הַחַיּוֹת, כְּדֵי לְקַבֵּל בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה מִפְּנֵי מִדַּת הַדִּין. נראה לי בס"ד אותיות שניות של ד' חיות שהם 'אָדָם אַרְיֵה נֶשֶׁר שׁוֹר' הם אותיות 'דִּרְשׁוּ'. וידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק ישעיה נה, ו 'דִּרְשׁוּ הֳ' בְּהִמָּצְאוֹ' אין דרישה אלא תשובה. והנה אות ראשון ואות אחרון אשר בכל תיבה ותיבה הם נקראים כנפים ונמצא אותיות דִּרְשׁוּ שהם אותיות שניות המה תחת הכנפים, ולזה אמר זה יָדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוצה לומר כח התשובה שֶׁפְּרוּסָה תַּחַת כַּנְפֵי הַחַיּוֹת רוצה לומר שרמוזה באותיות דִּרְשׁוּ שהם תחת כנפי שמות החיות.ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרב קהילת יעקב ז"ל וז"ל: בזוהר הקדוש במקומות רבים אמרו כי ד' כנפי החיות הם ד' אותיות אדנ"י וארבע פני החיות הם ד' אותיות הוי"ה והכוונה כמו שהכנפים מכסים הפנים כן שם אדנ"י מכסה ומעלים שם הוי"ה הנקרא בשם אדנ"י וכמו שנאמר שמות ג, טו 'זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם' עד כאן לשונו, עיין שם. וזהו שאמר יָדוֹ פְּרוּסָה תַּחַת כַּנְפֵי הַחַיּוֹת רמז לאותיות שם הוי"ה שהם מדת הרחמים כי כנפי החיות הם אותיות שם אדנ"י והוא יתברך מקבלם באותיות שם הוי"ה.ועוד נרמז ב'יָדוֹ' אותיות יו"ד רמז ליו"ד ימי תשובה.

5 מנחת שי על יחזקאל פתח ↗

וידו אדם. וידי קרי. ובסוף פרק ערבי פסחים דרשו ידו כתיב זה ידו של הקב"ה שהיא פרושה תחת כנפי החיות כדי לקבל בעלי תשובה מפני מדת הדין ועיין עקידה שער ס"ג וק"ג:

6 חידושי אגדות פתח ↗

באו מצרימה כו' מדכתיב הארץ סתם ליכא הוכחה אשאר ארצות דאימא דקאי אארץ מיוחדת שהזכיר בקרא דלעיל מיניה דכתיב ויחזק הרעב בארץ מצרים גו' אבל מדכתיב וכל הארץ דרשו מיניה משמעו כל יושבי הארץ דהיינו עולם התחתון דהיינו גם שאר ארצות והא דנקט גבי ליקוט הכסף בפרטות ארץ מצרים וארץ כנען היינו משום שמספר בהם הכתוב ארץ כנען בענין יעקב ובניו שע"כ באו לארץ מצרים וסיפור ארן מצרים שקנה יוסף חותם ואת אדמתם בלחם:

7 רשב"ם פתח ↗

גבי מצודה גרסינן דגן שדרך ליתן דגן במצודה שפורסין לפני העופות כשאין בה דגן אין עוף נפנה אליה גבי מצולה דהיינו מים גרסינן דגים:

7 תוספתא כפשוטה על תרומות פתח ↗

9-10. הניצולות והרקבונית של תרומה אסורות. בד: המצולית וכו'. ובכי"ע: המצולות והרקביבית וכו'. ובר"מ פי"א מה' תרומה הי"ג: הנצולות והרקבניות של תרומה וכו'. ובספרי עקב פי' מ' עמ' 82 ואילך, לפי כת"י ברלין: לא כינה ורקבנית בפירות וכו' ורקבנית בפירות וכו' ובשאר נוסחאות שם: רקבובית. ואשר לניצולות ציין במהרי"ק על הר"מ הנ"ל לב"ר פס"ז, ד' עמ' 759 ופע"ד, ג' עמ' 861: ויצל וכו', כזה שמציל מן הניצולת.18עיין במה"ג שם, הוצ' מרגליות, עמ' תקמ"ח: מלמד שנתחייב לבן כלייה וכו'. ולפ"ז כל מקנהו של לבן היתה ניצולת, עיין להלן הע' 20. וכנראה שניצולת הוא זרע דגן שהוא ריק באמצע19granum cassum. עיין מ"ש פליניאוס בתולדות הטבע סי"ח פמ"ה סי' קס"א. ואינו עושה קמח.20ובהשאלה קראו ניצולת לכל דבר שאין לו ערך, או דבר האבוד. עיין לעיל הע' 18. ונראה שכן צריך לפרש אף בבבלי ברכות ט' ב'; פסחים קי"ט א': וינצלו וכו' כנצולה שאין בה דגן,21כגי' בה"ג ד"ב, ריש עמ' 594, והגאונים, עיין אוה"ג ברכות, הפירושים, עמ' 9 ועמ' 107. ודגן פירושו כאן לחם ובשר הפרי, כלהלן סוף מע"ש ומקבילות. כלומר, הריקו את מצרים ועשאוה נצולה, כנצולה זו הריקה שאין בה דגן העושה קמח.

7 חידושי אגדות פתח ↗

שאין בה דגים כו' כתבו התוס' דרך ציידי עופות לתת דגן ודריש וינצלו וינצדו כי למ"ד מתחלפת בדל"ת בכמה מקומות עכ"ל והוא מטעם כי הם ממוצא אחד דטלנ"ת ונראה דגם לפי הדרש לא זז מלת וינצלו ממשמעו מלשון ריקות דאל"כ היאך משתמע מיני' דעשאוה כמצודה שאין בו דגן ושמא אדרבה כמצודה שיש בו דגן אלא ע"כ משמעו הוא לשון ריקות אלא מדכתיב לשון וינצלו במקום ורוקינו דרשו ביה דהריקות היה כמצולה או כמצודה וצ"ל נמי לפי דרש זה יהיה וישאילום שני דברים דהשאלה איש מאת רעהו גו' והצלה מכסף הלקוט של יוסף כדאמרי' הכא:

8 רשב"ם פתח ↗

מלחמתו של זרח במצרים גמרא אבל מלחמתו של זרח באסא קראי בד"ה ב יד:

8 תומת ישרים על אבות דרבי נתן פתח ↗

כסף מצרים חזר למקומה וכו'. ולי אני תם ן' יחייא המגיה נראה שמה שחסר מתחלת מאמר זה הוא מה שאמרו חז״ל במסכת פסחים דף פ״ז ע״ב והביאו הילקוט במלכים סימן ר״ד במעט תוספת אולי היה כתוב כן בגירסתו וז״ל המאמר תני ר' חייא מאי דכתיב אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה יודע הקב״ה שאין ישראל יכולין לסבול אכזריות של ארמיים לפיכך הגלה אותן לבבל כו' ר״ח אמר כו׳ ר' יוחנן אמר מפני ששגרן לבית אמן משל לאדם שכעס על אשתו להיכן משגרה לבית אמה והיינו דר' אלכסנדרי דאמר שלשה חזרו למטעתן. ישראל וכסף מצרים וכתב לוחות. ישראל הא דאמרן נ״ב כ״ה בגמרא אבל הילקוט הוסיף וז״ל ישראל דכתיב ביהושע סימן כ״ב בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם. וכתיב בעזרא סימן ה' וביתה סתריה ועמה הגלי לבבל. כסף מצרים דכתיב ויהי בשנה וכו׳ כתב הלוחות דכתיב ואשברם לעיניכם תנא לוחות נשברו ואותיות פורחות עכ״ל המאמר. ופרש״י ז״ל כסף מצרים שבזזו ישראל בצאתם ממצרים כדכתיב וינצלו את מצרים. ובימי רחבעם עלה שישק מלך מצרים ונטל את כל האוצרות עכ״ל רש״י ז"ל. וזה שכתב רש״י ז״ל הוא מבואר יותר באורך בפ׳ ערבי פסחים פסחים דף קי״ט ע״א ע״ש: >והנה אין ספק אצלי שכך היה תחלת המאמר גם בזה כי פה הוא מונה הדברים של שלשה שלשה והיה מתחיל שלשה חזרו למקומן ישראל וכסף מצרים וכתב הלוחות. וחסרה חלוקת ישראל ובקל יוכל המעיין לראות כי המשל שהמשילו בגמרא מפני ששגרן לבית אמן שאמר על בבל הוא מה שנזכר בזה אמר המלך איני מכה אותה כו׳ ותלך לבית אביה. ושני המאמרים מקרא אחד דרשו. עם שיש לדקדק איך מביא ראיה מפסוק ועמה הגלי לבבל כי ידוע אצל הכל כי ועמה בלשון ארמי הוא כמו והעם בלשון הקדש וא״כ איך הוא דורש שהעם היה תחלתו מבבל דבשלמא לגמרא דידן דמייתי ראיה מפסוק בעבר הנהר ניחא אבל למאמר שלנו ולפי גירסת הילקוט היכי מוכח לה מהאי קרא והנראה לי הוא כי אם כוונת הפסוק היתה לומר והעם הגלה לבבל היה ראוי להכתב ועמא באלף בסוף התיבה ומדכתב ועמה בה״א ובמפיק בה״א מורה שרוצה לומר עמה של בבל הגלה לבבל והוא דקדוק נכון:

8 מנות הלוי על אסתר פתח ↗

ויספר להם המן. נודע כי סיפור זה איננו אלא הכנסת דברים כי מי מאוהביו איננו יודע בדברים ומה גם זרש אשתו, והנה הדבר הזה איננו רק הצעת דבר למה שירצהו אחר זה ולכן כתב ויספר ולא ויגד כי היא הצגת דברים נודעים כבר כדברי קצת, האמנה יען מצינו לשון סיפור על דברים בלתי נודעים מקדם כענין בראשית מ' ח' הלא לאלהים פתרונים ספרו נא לי. ויספר שר המשקים, והנה איש מספר לרעהו חלום, את מספר החלום ואת שברו. אומר אני כי גם סיפור נופל על דברים בלתי נודעים ויודיעם המספר והנה ספר להם את כבוד עשרו ולא אמר את רב עשרו רק כבוד והוא מה שכתבנו בפסוק ועשרת אלפים ככר כסף אשקול וגומר בשם רבתי דאחשורוש פרשת ו' שלקח אוצרות מלכי יהודה וזהו כבוד עשרו שהיה לו זה העושר כבוד גדול וזה לא סופר להם מקודם, ושוב מצאתי אל הה"ר יוסף גאקו"ן ז"ל שנתעורר על זה וז"ל, מן הראוי שיאמר רב עושרו, אמנם הכוונה כי עושרו בא לו בדרך כבוד ממסים וארנוניות ממדינות אשר נתן לו המלך. ולרז"ל כי מצא אחד מהאוצרות אשר אצר יוסף מכל הכסף אשר הביא ביתה פרעה עכ"ל. ומ"ש שהיה ממדינות אשר נתן לו המלך דברים נכוחים הם, אך מ"ש ממאמר רז"ל שמצא אחד מהאוצרות אשר אצר יוסף לא ראיתיו עד הנה, אדרבה מצינו בגמרא פסחים פ"י שהיו האוצרות ג' ומה נעשה מהם וליד מי באו דור אחר דור והמן לא נזכר כי נשכח זכרו, ורב בניו, איתא בגמ' מגלה פ"ק רב חסדא אמר שלשים היו, עשרה מתו, ועשרה נתלו, ועשרה שמחזירים על הפתחים, רבנין אמרי אותם שמחזירים על הפתחים שבעים היו שנאמר שמואל א' ב' ה, שבעים בלחם נשכרו אל תיקרי שבעים אלא שבעים, ורמי בר חנא אמר כלם מאתים ושמנה היו שנאמר ורב בניו, ורב בניו בגימ' הכי הוו. ורוב בניו מאתן וארביסר הוי אמר רב נחמן בר יצחק ורב כתיב ע"כ, ויש לטעום טעם מן בהיות תיבת ורב חסרה והיא צריכה להיות מלאה לצורך גימ' של מאתי' ושמונ' ותשאר וא"ו של ורב וא"ו העטף כוא"ו ואשר גדלו המלך ואשר נשאו, אלא שרע בעיני רוח הקדש לכתוב גדולת הרשע בעצם רק לחסר ממנו מה שיורה שאחרית' לחוסר ואם לא היה וא"ו אחרת לא היה נראה זה בעצם ודברי רבנן צריכים ביאור שבעי' בלחם נשכרו אל תיקרי וגו', ומי הכניסו בדוחק זה ומרן רש"י ז"ל כתב וז"ל שבעים בלח' נשכרו יונתן תרגמו על בניו של המן ויש לדקדק בדבריו ומי סני דאמרוהו רבנן דהביא ראיה מיונתן ואי הוה אמר וכן תרגם יונתן החרשתי, והכוונ' כדברי רבנן דהוקשה להם אומרו שבעים ולא אמר ממה הם שבעים אם מימים כד"א ושבע ימים אם מבנים כד"א ישבעו בנים אם ממרורים כד"א כי השביעני ממרורים אם מלחם כד"א אשביע לחם. ולכן אמר אל תיקרי שבעים אלא שבעים. והקשה לרש"י ז"ל וכי מה ענין שבעים איש בלחם נשכרו ורעבי' חדלו עד עקרה ילדה שבעה כי אין זה מתייחס עם הנאמר ולכן כתב רש"י יונתן תרגמו על בניו של המן כלומר אעפ"י שרבנן לא דרשו רק תיבתי שבעי' הנה יונתן תרגם הכתוב על בניו של המן וכך הוא תרגומו על בניו דהמן אתנביאת ואמר' דהיו שבעין בלחמא וגען בעותר' וסגיאין בממונא אתמסכנו ותבו לאתגרא בלחם ומזין פימהון, מרדכי ואסתר דהוו חש בין מסכינין עתרו ואתנשיאו ית מסכינותהון תבו למהוי בני חורין, כך ירושלים דהות כאיתתא עקרה עתידה דתתמלי מעם גלוותהא, דמליא סגי עממייא יסופון משיריתהא תצדי ותחרוב, הנה תרגם פסוק זה על דרך הא דאמרינן בגמרא ב"מ פ"ה קרי ביה את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית, בנשך ובמרבית לא תתן אכלך. וכן שבעים בלחם שהיו שבעים בלחם עתה בלחם נשכרו ויען כתיב ירמיה מ"ד י"ו ונשבע לחם ונהיה טובים כי בשבוע לחם היינו בשלוה וטובה וכן תרגם שם יונתן לכן תרגם פה דהוו שבעין בלחמא וגען בעותרא וסגיאן בממונא והפליג ברעה כי כשאמר בלחם נשכרו אמר תבו לאתגרא בלחם ומזון פומהון לא לחם לשובע עד שילוה אליו שלוה והשקט רק לחם להשיב נפש ורעבים חדלו מרדכי ואסתר וכו' מדלא קאמר שבעו שהוא מקביל ורעבים וקאמר חדלו תרגם עתרו ואיתנשיאו ית מסכינותהון כי פסקו מהיותם עוד רעבים ועניי' וכענין בראשי' י"ח י"א חדל להיות לשרה שתרגומו פסק, באופן שהפסו' כלו מדבר בבני המן לא בלבד שבעי' בלחם. ואתו רבנן ואמרי דשבעים לשון מניין הוי כי אותם השבעים הנודעי' לבני המן על פת לחם נשכרו. ונתבאר הענין, וענין אשר גדלו המלך וגו' הוא מה שכתבנו שם בפסוק גדל המלך אחשורוש כי גם שהיה לו עושר רב הנרמז בכבוד עושרו וכמו שכתבנו עוד גדלו המלך בממון רב כיד המלך וסימן לדבר ויהי האיש ההוא גדול מכל בני קדם. ואשר נשאו הוא ענין הרוממות והממשלה להנהיג המדינות והממלכות וכלם סרים אל משמעתו, וכמו שיבא בצרה נפשו בהתחננו אל מרדכי כאשר נתלה וכמו שיבא שם בס"ד מדברי המתרגם, ואומרו על כל השרים ועבדי המלך הוא האמור וישם את כסאו וגו' עיין עליו.

9 רשב"ם פתח ↗

ושיגרו להדרימון - מלך ארם לעזור לו על בעשא מלך ישראל וקראי נינהו שם ב טז:

10 הגהות יעב"ץ פתח ↗

בא חזקיה ונטלו כו'. נ"ב גם חזקיה שלח לסנחריב הכסף הנמצא אתו. ולא חשבו מפני שלא היה אלא שירים. איברא בהא דהיה מונח מחזקיה עד צדקיה איכא למידק דהא הוו פלשתים וערבים וכושים שנטלו מיהורם מלך יהודה וכן מיואש. גם יהואש מלך ישראל נטלו מאמציהו. שמא י"ל ירבעם בנו החזיר לעוזיהו הכל לפי שהיה לו שלום עמו והשיב לו אילת ועמ"ש בס"ד בפירושי לס"ע:

11 פירוש ישראלי חדש על פרקי אבות פתח ↗

בתנ"ך אין רמז לכך שקֹרח היה עשיר אף שהיה בעל רכוש, אך מסתבר כי זו מסורת פרשנית עתיקה, הנזכרת כבר במאה הראשונה בכתבי יוסף בן מתתיהו בספרו "קדמוניות היהודים" ד, 14. חז"ל יודעים לספר כי קֹרח מצא במצרים את אוצרותיו של פרעה ירושלמי, סנהדרין י, א, או שגילה את אחד משלושת האוצרות שהטמין יוסף במצרים בבלי, פסחים קיט ע"א, ומודגש בדבריהם כי קֹרח "היה עשיר מכל ישראל" שמות רבה לא, ג וכי שלוש מאות פרדות לבנות – שהן בעלי חיים בעלי כוח רב – נדרשו רק כדי לשאת את מפתחות בתי גנזיו של קרח, ללמדך על העושר האדיר שהיה שמור בהם בבלי, שם. ועוד מסופר כי קֹרח התגאה מאד בעושרו, וגאווה זו בין היתר גרמה לו להתאוות לשלטון, והניעה אותו למרוד שמות רבה לג, ה. במדרש תנחומא מטות, ח משווים בין קֹרח לבין המן וטוענים ששניהם עשירים מופלגים היו וכי עושרם הביא לאובדנם. כל המקורות האלה באים אפוא להזהיר מפני סכנת העושר המופרז, המעביר את האדם על דעתו. וגם אם דמותו של קֹרח שלילית היא בעליל, ראוי לדובר העברית לומר במקום עשיר כרוטשילד – עשיר כקֹרח...

11 בן יהוידע פתח ↗

וַעֲדַיִן מֻנָּח בְּרוֹמִי. נמצא יוסף הצדיק ע"ה ליקטו והביאו לפרעה ואחר כך יצא מפרעה עד שנח ברומי מקום שליטת עשו שרמוז במלוי 'פרעה' כזה פ"ה רי"ש עי"ן ה"א דהמלוי הוא מספר עֵשָׂו 376, נמצא מקום הראשון ומקום האחרון רמוזים זה אצל זה כי זה בפשוט וזה במלוי וסוף יבואו ישראל ויקחו אותו מרומי שהוא עשו! ומי הנוצח להוציאו מעשו? הוא משיח בן יוסף שהוא שטנו של עשו ד'אין עשו נופל אלא ביד בניה של רחל' בראשית רבה צט, ב.ומה שאמר 'שְׁלֹשָׁה מַטְמוֹנִיּוֹת הִטְמִין יוֹסֵף בְּמִצְרַיִם' נראה לי בס"ד הטעם שחילקם לשלושה כנגד שם ההצלחה שהצליח בו יוסף הצדיק ע"ה דכתיב תהלים קה, לז 'וַיּוֹצִיאֵם בְּכֶסֶף וְזָהָב' ופירש רבינו מהרש"ם ז"ל דשם כס"ה בפ"ז הוא אותיות 'כֶסֶף זָהָב' וכתבו המקובלים ז"ל ששם זה מסוגל להצלחה וכמו שכתב ב"י ושם זה עולה מספרו ב' פעמים 'חן' ולכן כתיב ביוסף בראשית לט, ב 'וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ'.ובזה יובן בס"ד משלי כב, א 'נִבְחָר שֵׁם מֵעֹשֶׁר רָב מִכֶּסֶף וּמִזָּהָב חֵן טוֹב' כי חלק אחד מן השלושה הנזכר שהוא כנגד חֵן אחד הוא גנוז לצדיקים שנקראו טוֹב דכתיב ישעיה ג, י 'אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב', ומה שזכו ליקח, זה המטמון שהוא כנגד חֵן אחד.ובזה יובן משלי ה, יט 'אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן' שמעלה חן ללומדיה עירובין נד: רוצה לומר מטמון שהוא כנגד חֵן אחד מן שלושה חנות ולפי דרשה דלעיל בפסוק ישעיה כג, יח וְהָיָה סַחְרָהּ וְאֶתְנַנָּהּ קֹדֶשׁ לַהֳ' שכל ממונם וגניזתם של רומי תהיה לצדיקים היושבים לפני ה'! נמצא גם חלק החן שנגלה לאנטונינוס אשר היה מלך רומי יקחו ישראל בכלל השלל והביזה והרי הם זוכים בשתי מקומות של חֵן חֵן.ובזה יובן זכריה ד, ז 'וְהוֹצִיא אֶת הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה תְּשֻׁאוֹת חֵן חֵן לָהּ' וְאֶבֶן הָרֹאשָׁה אלו ישראל שנקראו אֶבֶן דכתיב בראשית מט, כד 'מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל' והם עלו במחשבה תחלה להבראות כמו שאמרו רבותינו ז"ל בראשית רבה א, ד.

12 רשב"ם פתח ↗

זה עשרו של קרח - שעל ידי רוב ממונו נתגאה ונטרד מן העולם:

12 רש"י על דברים פתח ↗

ואת כל היקום אשר ברגליהם. זֶה מָמוֹנוֹ שֶׁל אָדָם שֶׁמַּעֲמִידוֹ עַל רַגְלָיו סנהדרין ק"י:

12 פירוש ישראלי חדש על פרקי אבות פתח ↗

המילה "ממון" אינה נמצאת במקרא והיא מופיעה מאוחר יותר במשנה, בתלמודים ובמדרשים, ככינוי לכסף, להון או לרכוש בכלל. במדרש תנחומא מטות ו, במסגרת דרשות המתארות את אי יציבותו הכלכלית של האדם בעולם הזה, נדרשת המילה "ממון" כך: "מה שאתה מונה – אינו כלום", היינו: ממון הוא דבר שמונים, סופרים, אותו אך גם מאבדים אותו מייד על נקלה. וכן נדרשות שם מילים דומות נוספות: "נכסים, שנכסין =מסתתרים מזה ונגלין לזה", "זוזין, שזזים מזה ונותנין לזה" וכן "מעות, שהן מעת לעת היינו רק עניין זמני". כל משקיע בבורסה יאשר את הרעיונות המסתתרים מאחורי משחקי מילים אלה. כצפוי נמצא בספרות חז"ל התייחסויות שונות כלפי הממון. מצד אחד הם מודים כי "ממונו של אדם מעמידו על רגליו", כלומר נותן לו תקומה בבלי, פסחים קיט ע"א, ומצד אחר נקבע כי "מפני מה גלו בני ישראל בחורבן בית ראשון? מפני שאוהבים את הממון ושונאים איש את רעהו" תוספתא, מנחות יג, כב. מסתבר כי היחס אל הכסף, בתקופת חז"ל כמו בכל תקופה היסטורית אחרת, הוא דו־ערכי. אי אפשר בלעדיו, אך הוא עשוי להביא עמו גם רעות חולות, במסגרת החברה ואפילו במסגרת האינטימית של המשפחה. עצתו של רבי יוסי לנהוג בו במתינות היא אפוא עצה המבקשת ללכת בדרך הביניים.

13 רשב"ם פתח ↗

אבן מאסו הבונים - זה דוד שהיה צעיר באחיו ורועה:

13 תורה תמימה על תהילים פתח ↗

13 חידושי אגדות פתח ↗

אודך כי עניתני אמר דוד כו' נראה לפרש אודך כי עניתני גו' במלחמה עם גלית הפלשתי ולפי שע"י זה אמר שאול בן מי זה הנער שראה בו טכסיסי מלכות ודואג השיב על זה עד שאתה שואל אם הוא ראוי למלכות שאל אם ראוי הוא לבוא בקהל כמפורש כל זה במסכת יבמות ע"כ אמר ישי אבן מאסו הבונים שהם דואג וסייעתו שהיו ת"ח שנקראו בונים שהיו מואסים בו שאיני ראוי לבא בקהל והיה לראש פנה מב"ד של שמואל שהותר לבוא בקהל ונעשה ראש פנה ומלך על ידו ואמר מאת ה' גו' אמרו אחיו שמתחלה גערו בו מלילך במלחמה על גלית כמפורש בקרא ואחר שראו שהצליח אמרו מאת ה' גו' נפלאת גו' שיהרוג דוד הפלשתי שכל ישראל יראו מפניו ואמר זה היום עשה ה' גו' אמר שמואל על אותו יום שבא שמואל ע"פ הקב"ה למשוח את דוד ועל זה אמר בשעת משחו דאז אנא ה' הושיעה גו' אמרו אחיו והצליחה אמר דוד כמ"ש וימשח אותו בקרב אחיו ותצלח רוח ה' אל דוד ואמר ברוך הבא גו' אמר ישי כדכתיב בענין ויחרדו זקני העיר לקראתו ואמר שלום בואך דהל"ל ויאמרו שלום גו' אבל אמר ויאמר בל' יחיד על ישי שהוא עיקר הזקנים ואמר שלום בואך דהיינו שאמר כאן שהוא אמר ברוך הבא וברכנוכם מבית ה' אמר שמואל בתחלת ביאתו לשם שהיה מסתפק באיזה מאחיו בחר ה' אמר לכולן ברכנוכם מבית ה' גו' ואל ה' ויאר לנו גו' אמרו כולן אחר שהאיר הקב"ה לשמואל מי הוא מבניו שנבחר למשוח אמרו כולן אל ה' ויאר גו' אסרו חג בעבותים אמר שמואל כמ"ש בענין התקדשו אתי בזבח גו' אלי אתה ואודך אמר דוד בסוף סעודה על שבחר בו הקב"ה יותר מאחיו ולו נאה לברך ברכת המזון כדלקמן בסעודה דלעתיד דלאחר שאוכלין ושותין כו' אומר דוד לי נאה לברך וכו' וע"ז וארוממך אמרו כולם דהיינו שאומרים ברכת הזימון כדאמר בפ"ג שאכלו מנין לברכת הזימון שנא' גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדו גו':

14 רשב"ם פתח ↗

הצליחה נא אמר דוד - שיצליח במלכותו:

14 תוספות על סוכה פתח ↗

הוא אומר אנא ה' הושיעה נא והם אומרים אנא ה' הושיעה נא הוא אומר אנא ה' הצליחה נא וכו'. ואע"ג דאמרינן במגילה דף כב. אין מפסיקין בפסוק אלא לתינוקות הכא שאני שאמרוהו שני בני אדם כדאיתא בערבי פסחים דף קיט.:

14 ר"ן על סוכה פתח ↗

הוא אומר אנא ה' הצליחה נא. והם שומעים ואח"כ עונין סימן זה החזיקו לדעת שהרוצה לכפול קצת פסוקים שבסוף ההלל כמו שנהגו עכשיו כופל כמו שזה נכפל שהרי שומע כעונה כדלקמן ואלו שומעין ועונין ה"ז כפילה. והני מכאן דאמר רבא מכאן לקטן המקרא וכו' מכאן שאם בא לכפול לאו דוקא דהוא הדין דמצי למימר איפכא מאנא ה' הושיעה נא שאם בא לכפול ומאנא ה' הצליחה נא קטן המקרא אלא אשמעינן שלא על חנם החזיקו אלו שגומרים את כל ההלל לענות דברים הללו אלא כדי ללמוד מהם תקנות הללו שתקנו נביאים לישראל. ואע"ג דאמרינן במגילה דף כב. דאין מפסיקין בפסוק אלא לתינוקות של בית רבן והכא מפסיקין באנא ה' הושיעה נא ובאנא ה' הצליחה נא והפסוק אחד הוא היינו טעמא לפי שאמרוהו שני בני אדם כדאיתא בפרק ערבי פסחים דף קיט.:

16 תוספות פתח ↗

אבל לפניו מצוה לברך - לפי מה שפירש לעיל דהפסוקים לא הוו הפסק וברכה אחרונה היא חתימת הראשונה לא יתכן כאן דאיך יברך לפניו ולא יחתום אחריו מהר"י:

16 תוספתא כפשוטה על סוטה פתח ↗

51-52. ברכות, הלל ושמע ותפלה נאמרין בכל לשון. בד ובכי"ע: ברכת הלל וכו'. וחכם עדיף מנביא והוא הגאון בעל ח"ד שהגיה מדעתו: ברכות, הלל וכו' וציין לתוספות ל"ב א', ד"ה קרית שמע, שכתבו: תימא אמאי שייר הלל וקידוש של שבת וברכת הפירות וברכת המצות וכו'. ובאמת הוסיפה כאן התוספתא ברכות,5התיקון "ברכת" במקום "ברכות" הוא, כנראה, משום שאין בהלל אלא ברכה אחת, והשנייה אינה אלא מנהג בעלמא עיין דק"ס סוכה ל"ה א', עמ 119, הערה י', ובבלי שם ל"ט א' ופסחים קי"ט ב'. וכן להלן מנחות פ"ו הי"ב בכי"ו: ברכת הלל וכו'. אבל הנכון הוא בד שם שחסרה שם המלה "ברכת", והכוונה אחרת לגמרי, עיין מ"ש לעיל ח"א ברכות, עמ' 15. והלל, מה ששיירה המשנה. ועיין בקרן אורה ל"ב סע"א, ד"ה שוב.

17 נדה פתח ↗

מַאי מַשְׁמַע דְּהַאי ״עוֹבֵר״ לִישָּׁנָא דְּאַקְדּוֹמֵי הוּא? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: דְּאָמַר קְרָא ״וַיָּרׇץ אֲחִימַעַץ דֶּרֶךְ הַכִּכָּר וַיַּעֲבוֹר אֶת הַכּוּשִׁי״. אַבָּיֵי אָמַר: מֵהָכָא ״וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם״, וְאִיבָּעֵית אֵימָא מֵהָכָא: ״וַיַּעֲבוֹר מַלְכָּם לִפְנֵיהֶם וַה׳ בְּרֹאשָׁם״.

18 רשב"ם פתח ↗

כופל בה דברים - מעט היה כופל מברוך הבא ולמטה: מאודך ולמטה ולי נראה משום כבוד ישי ושמואל ודוד ואחיו שאמרוהו מאודך ולמטה כדאמרן לעיל כופלין אותו ויש לשונות אחרות ולא נהירא:

18 תוספתא כפשוטה על פסחים פתח ↗

19-20. ר' לעזר בן פרטא היה פושט בו דברים. ר' היה כופל בו דברים. וכ"ה בד ובכי"ל. אבל בכי"ע ובראבי"ה הנ"ל: פושט בה וכו' כופל בה וכו'. וכן בירושלמי סוכה פ"ג הי"ב, נ"ד ע"א: רבי היה כופל בה13וכ"ה "בה" אף בברייתא שבבבלי, עיין להלן. והלל היא לשון נקיבה במקורות א"י, עיין מ"ש לעיל פ"ד, הע' 40. דברים. ר' לעזר בן פרטא פושט בה דברים. ובירושלמי כאן פ"ח ה"ח, ל"ו ע"ב אמרו לעניין אחר: אומר עליהן דברים. מהו דברים. רבנן דקיסרין אמרין קילוסין.14ועיין במדרש תנאים הוצ' הרד"צ הופמן, עמ' 91, ובבלי כאן קט"ו סע"ב. וכבר הראינו בכ"מ שדברים במקורות א"י פירושו בהרבה מקומות קילוסין, עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 31, ד"ה ואשר לפירושה.ואף לפנינו הכוונה שר' לעזר בן פרטא היה פושט, ולא היה כופל, את הקילוסין שבהלל, ורבי היה כופל את הקילוסין, ואין בו משום הלל אין מוסיפין עליו. והקילוסין שבהלל הם "הודו לה' וכו' " ו"אנא ה' הושיעה נא", ובשניהם היו החכמים מטרפין, מנענעין בלולביהן סוכה פ"ג מ"ט, כלומר היו משעננים בלולביהן, סימן מובהק לקילוס, עיין באבות דר"ן נו"א פ"ד ובמדרש הגדול בראשית ב', כ"ב, הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' פ"ח, ובהערות שם. וכן בירושלמי פאה ה"א, ט"ו ע"ד ובמקבילות: הוה נסיב שיבשתיה והוא מקלס קומי כליא. ועיין בבלי כתובות י"ז א'. ובמשנת סוכה פ"ד מ"ה: בכל יום מקיפין בלולב או בהושענא, עיין בבלי שם מ"ג ב' את המזבח פעם אחת ואומרים אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא וכו', בשעת פטירתן מה הן אומרין יופי לך מזבח, יופי לך מזבח. ואף כאן הוא קילוס15ומכאן נהגו העם לשענן אף באנא ה' הצליחה נא כב"ש בפ"ג מ"ט שם. בלולב, או בערבה.16ועיין מ"ש דלמן בדקדוק לשון ארמי של יהודי א"י, הוצ' שניה, עמ' 249, הע' 1, ושולתיס בליקסיקון שלו לסורית של א"י, עמ' 212, ערך שענן. ורבי היה כופל את הקילוסין, משום שכן הוא מנהג הקילוס, לכפול השוה: יופי לך מזבח, יופי לך מזבח שהבאנו לעיל בפנים, ועוד, ואין בו משום הוספה בהלל.ובמשנת סוכה פ"ג מי"א: מקום שנהגו לכפול יכפול, לפשוט יפשוט, ופירושו כנ"ל. אבל בבבלי כאן קי"ט ב' וסוכה ל"ט א': תנא רבי כופל בה דברים. ר' אלעזר בן פרטא מוסיף בה דברים כסדר שבמשנה, וכסדר המחלוקת שבירושלמי. מאי מוסיף? אמר אביי מוסיף לכפול מאודך ולמטה.17בירושלמי כאן פ"ה ה"ז, ל"ב ע"ג ובמקבילה בתענית ספ"ג שנינו: חד בר אביי עבר קומי תיבותא, אמר לון ענון בתריי מה דנה אמר. הדא אמרה לית הדא דידן. א"ר מנא הדא דידן, נסא הוה רב בגין כן אמר לון ענון בתריי מה דנא אמר. וכבר פירשתי את הדברים בסה"י לכבוד מרכס, עמ' שי"ז, הע' 179, שהירושלמי הוכיח מזה שהמקרא בר אביי, עיין מ"ש על פירוש השם להלן סוף ר"ה הע' 68 בקש שיענו אחריו על כל דבר ודבר, שאין הכוונה להלל שלנו, שלא ענו בה אלא ראשי פרקים. ודחה ר' מנא שהלל שלנו היה אלא שהנס היה גדול, ולגודל הנס ענו אחריו כל מה שאמר, כפלו את כל ההלל, כפלו כל פסוק ופסוק. ומכאן שלפעמים היו נוהגים כן, כפירש"י במשנת סוכה ל"ח א'. ועיין בראבי"ה הנ"ל שהרגיש שאין התוספתא מתאימה למסורת הבבלי.

19 רש״ש פתח ↗

גמרא דרש ר"ע זימנין א"ל כו'. כה"ג וכפי הגהת הגרי"פ בגיטין ז' ב"פ ובברכות כ ב סוטה ד ב ה א חולין פד ב :

19 רש"ש על חולין פתח ↗

גמרא דרש ר"ע זמנין כו'. כה"ג פסחים קיט ב וש"נ. ברכות כ ב וכן נמצא בסוטה ד ב. ה א:

19 כסף משנה על משנה תורה, הלכות תשובה פתח ↗

וחכמים קראו לה וכו': כתב הראב"ד ואם זו היא הסעודה וכו'. כלומר דאמרינן סוף פרק ערבי פסחים פסחים דף קי"ט: שלעתיד לבא סעודה שהקב"ה עושה לצדיקים נוטל כוס של ברכה ומחזר על כל האבות עד שמגיע לדוד והוא נוטל ומברך. ורבינו יסבור דהיינו לעולם התחייה אבל מה ששנינו והכל מתוקן לסעודה היינו העולם הבא אחר המות. וצריך לי יישוב לדעת הראב"ד דעולם הבא היינו עולם שאחר התחייה היאך יתיישב מימרא דרב העוה"ב אין בו לא אכילה וכו':

20 גור אריה על בראשית פתח ↗

תרי"ג מצות שמרתי. ואם תאמר והא נשא שתי אחיות פסחים קיט ע"ב, ויש לומר דזה היה על פי רוח הקודש, ומכל מקום תרי"ג מצות קיים שהרי לא נשא אחרות, רק אלו שנשא על פי רוח הקודש, וזה נקרא שקיים תרי"ג מצות. ועיין לקמן בפרשת ויגש מו, י, אות ה:

20 הון עשיר על משנה סוכה פתח ↗

אפילו שלשתן קטומים. והכי הלכתא דשלשה בעינן, כי שלשה הם מפורשים בקרא דלך ה' הנ"ל. ואפילו שלשתם קטומים, י"ל משום דיעקב נמי נשא שתי אחיות, והוא עצמו חשיב ליה לפגם כמ"ש רז"ל פסחים קיט: בענין כוס דברכה של סעודת הצדיקים לעתיד לבא:

20 בן יהוידע פתח ↗

אֲנִי לֹא אֲבָרֵךְ לְפִי שֶׁכְּבָר יָצָא מִמֶּנִּי יִשְׁמָעֵאל. יש להקשות תיבת 'אֲנִי' לשון יתר וסגי לומר לֹא אֲבָרֵךְ? ונראה לי לומר אף על פי שסיבה זו קלה היא ואינה כדאי למנוע אותי מצד הדין עם כל זה אני הוא המחמיר על עצמי בזה, וכן הענין בכולהו דנקיט אני כך הוא הכוונה.ברם יש לדקדק בכולהו כתיב 'אֲנִי לֹא אֲבָרֵךְ' ורק ביצחק אמר 'אֵינִי רָאוּי לְבָרֵךְ', וכן היא הגרסא בעין יעקב וגם בתלמוד שהביא דברי סופרים, וצריכין להבין לגרסא זו למה יצחק דוקא אמר אֵינִי רָאוּי?ונראה לי בס"ד מפני דסיבה של יצחק שהיא מצד עשו לאו יצחק אבינו ע"ה חידש אותה, אלא היא אתיא מקל וחומר מתשובת אברהם אבינו ע"ה כי ישמעאל עשה תשובה ועשו לא עשה תשובה! ולכן יצחק שהוא אחר אברהם השיב אֵינִי רָאוּי כלומר כבר הורה זקן הוא אברהם שאיני ראוי ואיך תתנו לי לברך?!

21 רשב"ם פתח ↗

ולא במותי - שנקבר מול בית פעור ולא זכו עצמותיו ליכנס בארץ כעצמות יוסף שנקברו בארץ כדכתיב יהושע כ״ד:ל״ב ואת עצמות יוסף קברו בשכם והיינו דכתיב דברים ד׳:כ״ב כי אנכי מת בארץ הזאת בחוצה לארץ אינני עובר את הירדן אפילו לאחר מיתה לא יעברו עצמותי את הירדן:

21 בן יהוידע פתח ↗

אוֹמְרִין לוֹ לִיהוֹשֻׁעַ: טֹל אַתָּה וּבָרֵךְ. קשה למה לא אומרים לאהרן וליוסף שהם בכלל ז' כורתי ברית שאוחזים בשבעה ספירות הבנין?ונראה לי בס"ד כיון דמשה רבינו ע"ה נמנע בשביל כניסת הארץ וטעם זה ישנו גבי אהרן לכך לא אמרו לאהרן. והא דלא אמרו ליוסף מאחר דיעקב אבינו ע"ה עשה טעם למניעה מכח שתי אחיות אם כן כל שכן הוא אצל יוסף הצדיק ע"ה שבא מן רחל אחר שנשא את לאה והא דאמרו ליצחק אף על גב דכבר אברהם אבינו ע"ה אמר טעם למניעתו מכח ישמעאל, ואם כן כל שכן הוא גבי עשו נראה לי בס"ד מפני שיש טעם יותר ביצחק בדבר זה מצד בחינתו שהוא היה בסוד הגבורה ושייך הוא לתיקון הכוס הנזכר יותר, ועם כל זה אמר שלא יברך.

21 משנת ארץ ישראל על משנה ברכות פתח ↗

אשר למונח עצמו, "לא זכיתי", הוא מופיע בספרות חז"ל בשתי משמעויות. האחת, הפשוטה, היא הפסד אישי: "הריני כבן שבעים שנה ולא זכיתי לדבר הזה בלתי היום" מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דפסחא בא, טז, עמ' 59, וכן: "...איני מברך שלא זכיתי לבן" בבלי, פסחים קיט ע"ב. אבל במדרשי ההלכה המונח מופיע פעמים רבות במשמעות נוספת, "לא למדתי מהכתוב", ועל כן יש צורך בדרשה אחרת או בקל וחומר, כגון " 'והעברת כל פטר רחם', אין העברה אלא הפרשה, וכן הוא אומר... לא זכיתי מן הדין: נאמר כאן עברה, ונאמר להלן עברה, מה עברה האמורה כאן אין קדושה חלה עליו אלא בחיי אמו, אף עברה האמורה להלן דין הוא שלא תהא קדושה חלה עליו אלא בחיי אמו" מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דפסחא בא, עמ' 70. אם הלימוד הראשון מקל וחומר אינו תקף, ניתן להביא קל וחומר אחר. המונח "לא זכיתי" מסמן את ההכרה בחולשתו של הלימוד הראשון ותו לא, וכן במקורות נוספים103כגון ספרי במדבר, כט, עמ' 35; קנג, עמ' 202; ירו', פסחים פ"ג ה"ה, כח ע"א; יומא פ"ג ה"ה, מ ע"ג. כל זאת כנגד בכר, מדרשי תנאים, עמ' 36-35. . על כן גם כאן אפשר לפרש בפשטות: "לא זכיתי" להוכיח זאת כך, אוכיח זאת אחרת. אין לתלות במונח משמעויות נוספות.

22 רקנאטי על התורה פתח ↗

ובספר הזוהר זוהר ח"א צ"ג ב' אמר קב"ה ליהושע ישראל אטימין אינון ולא אתפרעו ולא מתגלייא קיימא דילי ואת בעי לאעלאה לון לארעא ולאכנעא שנאיהון. . שוב מול את בני ישראל שנית. . ועד דאתפרש ואתגלייא האי ברית לא עלו לארעא ולא אתכנעו שנאיהון. . וצריך שיזכור בה תורה והרמז לתורה שבעל פה שבזכותה מתקיים הארץ שנאמר כי היא חייך ואורך ימיך לשבת על האדמה. וצריך שיאמר הודאה תחלה וסוף כי על כל כבוד חופה ותחלת המחשבה סוף המעשה. וסוד מלכות בית דוד בבונה ירושלים מטעם זה אמרו רז"ל בפסחים אומרים לדוד טול וברך אומר אני אברך ולי נאה לברך שנאמר כוס ישועות אשא תהילים קט״ז:י״ג' כי כוס של ברכה היא כנגד מדתו של דוד ועל כן היה נוהג רבינו יצחק בן הרב ז"ל לחתום בברכה זו ברוך יי' אלהי דוד ובונה ירושלים כי הוא הרגל הרביעי מן המרכבה:

22 מראית העין פתח ↗

אומר לו לדוד טול וברך אמר אני אברך ולי נאה לברך. צריך להבין דמאחר שראה דאבות העולם ומשה רבינו ע"ה ויהושע לא רצו לברך איך אמר הוא אני אברך ועוד מהו הכפל אני אברך ולי נאה לברך:ושמעתי דיש מי שפירש דדוד הע"ה טעמו ונימוקו עמו דמה שנמנעו האבות ומשה ויהושע לברך כולי עלמא ידעי דהסיבה דאמרו שלא לברך אינו שום פגם להם ח"ו אלא דמרוב ענותנותם נמנעו. אבל אם הוא נמנע יאמרו העולם דלפי האמת אינו ראוי לברך שחטא בבת שבע ובאוריה ולכן הוכרח לברך להורות דלא חטא בב"ש ואוריה ע"כ שמעתי. וכפ"ז א"ש הכפל אני אברך שלא חטאתי באוריה ולי נאה לברך שלא חטאתי בבת שבע כי היא חוה ואני אדם ולז"א כוס ישועות תרתי בין מאוריה בין מב"ש. אשא ובשם ר"ת אני שהרגתי אוריה ונשאתי בת שבע מגורשת. ואמר ובשם ה' אקרא הכונה דאני מכוין ליחד הדודים והיינו דקאמר ובשם ה' ובשם רומז לשכינה שנקראת שם ה' קב"ה אקרא אזווג על דרך שפירש הרמ"ע ז"ל ויקרא ה' אלהים. ואתיא תוך תוך רמז הרומז לענינו כמדובר:וע"פ זה יש לרמוז מה שאמר דוד הע"ה במזמור פ"ו חנני אדני כי אליך אקרא כל היום מילין לצד השכינה ימלל חנני אדני שהיא מ'. כי אליך אקרא כלומר שאני תדיר מכוין אליך אקרא אזווג כל שהוא יסוד היום ת"ת ולכן אני שואל חנני אדני תחון עלי כי תדיר אכוין ליחד היסוד והתפארת וז"ש אקרא כל היום אזווג אליך יסוד ות"ת וזהו שאמר אקרא כל היום. ובמקום אחר כתבתי בענין זה ה' ברחמיו יזכנו לעסוק בתורתו הקדושה תורת חיים :

22 חידושי הרד״ל על שמות רבה פתח ↗

יט ומי מברך כו'. עיין פסחים קי"ט:

23 רשב"ם פתח ↗

מתני' מפטירין - לשון הנפטר מחבירו כלומר כשנפטרין מן הסעודה אין מסיימין אותה באפיקומן ובגמרא מפרש

23 ספר המנוחה על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה פתח ↗

כתב הרב ואחר כך נמשך בסעודה ואוכל כו' וטעם בשר הפסח או המצה בפיו שאכילתן היא המצוה. אמר המפרש בירושלמי אמרינן מה טעם הפסח נאכל על השבע כדי שלא יבא לידי שבירת עצם כו' למה הפסח נאכל על השבע משום דסליק ליה טעמיה בפומיה והלא גדולה מזו היא אכילת פסח בתיאבון והוה לן למיכל מעיקרא אע"ג דליכא כרס מלאה בשעת ההלל דהא עיקר מצוה בתיאבון הוא והוא פתר ליה כדי שלא יבא לידי שבירת עצם דאיכא איסורא דאורייתא והואיל דעל כרס מלאה מבעי ליה למיכל משום טעמא דשבירת עצם מבעי ליה לאזדהורי דלא למיכל מידי בתריה דאי לא מצי לקיומי לאכילת תיאבון בעיא מיהא דלא ליפכח טעמיה ולא פליג אגמרא דילן אלא תרוייהו איתנהו וירושלמי אטעמא דעל השבע קאי בהדיא וגמרא דידן דאין מפטירין קיימינן ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ואצטריך טעמא דירושלמי למאי דכתבינן דהוה ליה למיכל מעיקרא משום תיאבון אע"ג דאכל בתריה מאי דבעי משום תיאבון עדיף לן טפי מחששא דפכוחי טעמא דאצטריך טעמא דגמרא דידן דקאמר ליה משום פכוחי טעמא כאיתא בסוגיא דגמרא בפרק ערבי פסחים וכמו שכתב הרב, דאי מירושלמי אין לנו איסור לאכול אחריו ובלבד שיאכלנו על השבע. ואתא גמרא דידן לפרושי טעמא דאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן משום פיכוחי טעמא ומינה שאסור לשתות אחריו ולאכול אפילו דבר מועט ואעפ"י שאכלו על השבע כמו שכתב הרב בזה ובסמוך חוץ מכוסות של חובה וכדאמרינן בפסח אמרינן במצה אחרונה שהיא זכר לפסח וכך אנן נוהגין ואין משגיחין על החולק ואם שכח ולא אכל מצה באחרונה וברך ברכת המזון בין נזכר קודם ההלל בין נזכר אחר ההלל נוטל ידיו ומברך על נטילת ידים ובוצע על המצה ואוכל ממנה כזית ומברך ברכת המזון אפילו על הכוס ואם בשביל שאין שותין בין שלישי לרביעי הרי רביעי זה במקום שלישי שהרי ברכת המזון שלא כתקנה היתה ואם לאחר הלל נזכר לא מכוס חמישי שהוא רשות וכ"ש האי חובה הוא דמצה אחרונה זכר למצה הבאה עם הפסח היא כדכתיב על מצות ומרורים כן דעת ראב"ד ובספר האורה הסכים שאין צריך לאכול ממנה מאחר ששכח ולא נזכר ממנה אלא אחר ברכת המזון והטעם לפי שסתם מצות שלנו עשויות כתיקון חכמים וכתוב שם שכן היה נוהג ר' שלמה ולדבריהם צריך שידע בעצמו שלחם היה סוף מזונו ולא פירות ולא בשר ולא דבר אחר:

23 כלי יקר על שמות פתח ↗

וְאַל תִּטְעֶה לוֹמַר, שֶׁלְּכָךְ הָפְכָה הַתּוֹרָה סֵדֶר הַתְּשׁוּבָה עַל דֶּרֶךְ ״בְּמַאי דִּסְלִיק פָּתַח״, אֶלָּא בְּכַוָּנָה גְּמוּרָה הָפְכָה הַתּוֹרָה הַסֵּדֶר וְאָמְרָה שֶׁתָּשִׁיב לוֹ תְּחִלָּה עַל הַמָּרוֹר וְאַחַר כָּךְ עַל הַמַּצָּה וְעַל הַפֶּסַח לְבַסּוֹף, כְּסֵדֶר קְנִיַּת הַשְּׁלֵמוּת, כְּדֵי שֶׁיִּלְמוֹד מִזֶּה שֶׁהַפֶּסַח הַבָּא בָּאַחֲרוֹנָה עִקָּר, כִּי מִטַּעַם זֶה יֵשׁ בְּבִטּוּל הַפֶּסַח כָּרֵת מַה שֶּׁאֵין בְּמַצָּה וּמָרוֹר, כִּי אַף מִי שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל מַצָּה וּמָרוֹר אֵינוֹ בְּכָרֵת. וְצִוָּה בַּעַל הַהַגָּדָה לְהָבִיא לוֹ רְאָיָה בְּרִיאָה וְטוֹבָה מֵהִלְכוֹת הַפֶּסַח שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה פסחים קיט: ״אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן״, וְהַטַּעַם כְּדֵי שֶׁיִּשָּׁאֵר טַעַם הַפֶּסַח בְּפִיו בָּאַחֲרוֹנָה. וְלָמָּה לֹא הִקְפִּידוּ שֶׁיִּשָּׁאֵר טַעַם הַמַּצָּה אוֹ הַמָּרוֹר בְּפִיו בָּאַחֲרוֹנָה? אֶלָּא לְפִי שֶׁהַפֶּסַח הִיא הָעִקָּר וְסוֹף הַתַּכְלִית הַנִּרְצֶה מִן אֲכִילַת מַצָּה וּמָרוֹר, וְהַיְנוּ לְפִי שֶׁהַפֶּסַח מוֹפֵת עַל אֱמוּנַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.

24 רי"ף פתח ↗

גמ' מאי אפיקומן אמר רב שלא יעקרו מחבורה לחבורה ושמואל אמר כגון ארדליא לי וגוזליא לאבא חנניה ור' שילא ור' יוחנן אמרי כגון תמרים קליות ואגוזים תניא כותיה דרבי יוחנן אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן כגון תמרים קליות ואגוזים

24 תוספות פתח ↗

אמר רב שלא יעקרו מחבורה לחבורה - רב מוקי למתניתין כדר' יהודה דסבר דאין הפסח נאכל בשני מקומות והכי אוקימנא סתמא פרק כיצד צולין לעיל פסחים ד' פו. שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד אלו הופכין פניהם ואוכלין ואלו הופכין פניהם ואוכלין והשמש באמצע פירוש משום היכרא וכשהשמש עומד למזוג קופץ את פיו עד שמגיע אצל חבורתו ומוקי לה בגמרא כרבי יהודה והיינו דוקא בפסח אבל מצה לא אשכחן בשום דוכתא דליתסר בשתי מקומות ואי משום דאתקש לפסח להא על כרחיך לא איתקש דאי לא תימא הכי ליפרך ממתני' לרב דאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן הא אחר מצה מפטירין ולא מצי לשנויי כדמשני לשמואל דלגבי שני מקומות לא הוי רבותא פסח טפי ממצה אלא ודאי רב לא איירי אלא בפסח והא דקאמרינן לקמן אביי הוה יתיב קמיה דרבה והוה קא מנמנם פי' הקונטרס לקמן אע"ג דלא הוי בזמן הפסח הא איתקש מצה לפסח ולא נהירא ובירושלמי מפרש לה גבי תענית דאמרינן פ"ק דתענית ישן אסור לאכול ולא שנו אלא ישן ממש אבל מתנמנם לא ורבה הוה מתנמנם ובעי למיסר בתר הכי וקמייתי ראיה מפסח דכי היכי דפסח לא חשיב נמנום בעלמא כשינה מעליא לענין שני מקומות ה"נ לא חשיב נמנום לענין תענית דלמחר לאיתסורי באכילה בתר הכי:

24 מאירי פתח ↗

אמר המאירי אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן ונחלקו בגמ' על ענין זה שלדעת רב פירושו שלא יעקרו מחבורה לחבורה ומלת אפיקומן אפיקו מאני ר"ל הוצאת כלים ואמר שאחר שאכל בסוף סעודתו מבשר הפסח אסור לו לילך לחבורה אחרת לאכול שם אפי' שאר מינין ולא מחשש שמא יבא לאכול עמהם מן הפסח שלהם שזה אף במקומו אסור שאין פסח נאכל אלא למנוייו אלא מחשש שמא יביא מן הפסח שלו באותה חבורה ויאכל שם ואין הפסח נאכל בשתי חבורות שנאמר ולא יוציא מן הבית מן הבשר חוצה הא במקומו רשאי הוא לאכול אחר הפסח כמה שירצה עד שלא יברך ברכת המזון ושמואל אמר שאף במקומו הוא אסור בדברים המשביעים והוא שאמר כגון ארדיראי לי וגוזליא לאבא שהם ממינים המשביעים הא פירות מותר ומלת אפיקומן פירושו הוצאת מינין ור"ל מינין המשביעים ור' יוחנן אמר כגון תמרים וקליות ואגוזים ר"ל שאף במיני פירות אסור ואין לו לאכול אחר הפסח כלל וכן הלכה וטעם הדברים אם מפני שלא ישכח מלגמור את הסדר אם מפני שלא לפכח טעם הפסח ואע"פ ששותה שני כוסות אחריו אין השתיה מפכחת טעם הבשר:

25 רשב"ם פתח ↗

כגון ארדילאי לי וגוזליא לאבא - לרב דשמואל הוה רגיל לאכול בקינוח סעודה כמהין ופטריות ורב רגיל לאכול אחר סעודתו גוזלות ולשון אפיקומן הוציאו והביאו מיני מתיקה ואתא שמואל למימר דלא מיבעיא שלא יעקור מחבורתו לחבורה אחרת אלא אפילו בחבורתו אסור לאכול כלום אחר הפסח שלא יאבד ממנו טעם הפסח ולפי שדינו ליאכל בסוף על השבע וכן כל קרבנות כדכתיב במדבר יח למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין:

25 תוספתא כפשוטה על פסחים פתח ↗

30-31. אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן כגון אגוזין תמרים וקליות. במשנתנו פ"י מ"ח: אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן,19והובאה במכילתא בא פי"ח, עמ' 53. ומפרשת התוספתא מהו אפיקומן. ובבבלי קי"ט ב': מאי אפיקומן וכו' ר' יוחנן אמר כגון תמרים קליות ואגוזים. תניא כוותיה דר' יוחנן אין מפטירין אחר הפסח כגון תמרים קליות ואגוזים. ואפשר שהמלים תניא כוותיה וכו' היא הוספה מאוחרת ע"פ התוספתא כאן, ואינה בכ"י ב' של הבבלי, עיין דק"ס, עמ' 383. וכן בערוך ערך אפקומן: ור' יוחנן אמר וכו', וכן מפורש בסוף תוספת פסחים. אבל בכ"י הערוך הגירסא היא: בסוף מסכת פסחים. ועיין דק"ס הנ"ל, הערה א', ובר"ה שם. ובירושלמי פ"י סה"ז, ל"ז ע"ד: ר' יוחנן אמר מיני מתיקה. ולפ"ז פירשו "אפיקומן" שאין גומרין את סעודת הפסח במיני מתיקה, שלא לבטל את טעמו של הפסח.ובירושלמי שם ה"ד: מהו אפיקימון,20כגי' כי"ל ועין יעקב, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 521. שלא יהא עומד מחבורה זו ונכנס לחבורה אחרת. וכן בבבלי הנ"ל: מאי אפיקומן אמר רב שלא יעקרו מחבורה לחבורה. ובירושלמי בה"ח פירשו: מיני זמר. וכבר פירשו לנכון שהכוונה היא שלא ינהגו כמנהגי ההוללים בזמן ההוא שהיו מתפרצים אחרי הסעודה לבתים אחרים ומכריחים את בני הבית להצטרף אתם והיו ממשיכים שם את החגיגה, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 521.

25 הפלאה שבערכין על ספר הערוך פתח ↗

ארד א'. בברכות מז. אילו מייתי לי ארדיא וגוזליא לאבא מי לא אכלינן ובפסחים דף קי"ט מאי אפיקומן כו' שמואל אמר כגון ארדיא לי וגוזליא לאבא. פי' ארדיא כמהין נראה שהיה שמואל מתאוה להן וכו' עכ"ל בברכות מ"ז. איתא לי ארדיליא לשון רש"י אילו מייתו לי ארדיליא. שמואל חביבין עליו ארדיליא בקינוח סעודה והן כמהין ופטריות. בפסחים קיט: ז"ל רש"י ארדיליא לי כגון אני שרגיל לאכול כמהין ופטריות לאחר סעודתי. בע"ז ל"ח. פי' רש"י ארדי בולי"ץ בכתובות הוה קאמינא קמיה דמר שמואל ואייתי ליה תבשילא דארדי ז"ל רש"י תבשילא דארדי מין כמהין ופטריות:

26 רשב"ם פתח ↗

אחר מצה - בלא פסח מפטירין

26 רי"ף פתח ↗

מתני' דף קיט: אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן

26 מגיד משנה על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה פתח ↗

מדברי סופרים שאין וכו'. פרק ערבי פסחים פסחים דף קי"ט ק"כ. אמר שמואל אין מפטירין אחר מצה אפיקומן מר זוטרא מתני אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן אבל אחר מצה מפטירין. ובהלכות מסתברא לן דלישנא קמא אליבא דגמ' ולישנא בתרא אמר כמר זוטרא הלכך עבדינן כלישנא קמא אליבא דגמ' והכין נהוג עלמא וכן כתבו הגאונים ז״ל:

28 רש״ש פתח ↗

גמ' והאיסקריטין. פירושו עיין לעיל לז בפירש"י ומה שפירש הרשב"ם בדובשנין דהוי לחם עשיר לכאורה צ"ע דהא שם משמע דלא הוה לחם כלל מדפטורין מן החלה:

28 מסורת התוספתא על פסחים פתח ↗

ולא בספגנין וכו'. בבלי קי"ט ב'. ועיין מכילתא בא פ"י, עמ' 55, ירוש' חלה פ"א ה"א, נ"ז ע"ד.

« ביאור שטיינזלץ על פסחים קי״ח ע״ב ביאור שטיינזלץ על פסחים ק״כ ע״א »