1משום דאיכא שיש חזה ושוק דכהנים הוא דאכלי ליה שהכהנים הם שאוכלים אותו מקרבנות השלמים, אבל מקרבן פסח אין הכהנים מקבלים חזה ושוק, ומה יעשו בקרבן זה שהוא ספק פסח ספק שלמים? שהרי אם יתנו מחמת הספק את החזה והשוק לכהן והוא אכן פסח ולא שלמים — נמצאו מאכילים את הכהנים מפסח שלא נמנו עליו!2ומציעים: וניתי כל חד וחד כהן בהדיה ויביא כל אחד ואחד כהן עמו בפסח השני וימנה אותו על פסחו, ויתן לכהן את החזה והשוק ממה נפשך, אם קרבן זה שלמים הוא — הרי קיבל את החזה והשוק כדין שלמים, ואם הוא פסח — הרי אוכל הוא בתורת פסח.3ודוחים: האי כהן היכי דמי אותו כהן מה טיבו בדיוק אי דעביד פסח אם היה זה כהן שכבר עשה פסח ראשון, דילמא האי שמא קרבן זה שמביא אכן פסח הוא ולא שלמים ונמצא פסח נאכל שלא למנויו שהרי כהן זה כבר יצא בפסח ראשון ואינו יכול להמנות שוב על הפסח השני. ואי דלא עביד פסח ואם הוא כהן שלא עשה פסח ראשון, דילמא שמא קרבן מסויים זה שלמים הוא, ונמצא שלא עביד לא עשה אותו כהן פסח כלל!4ומציעים תיקון: וניתי ושיביאו כל חמשה יחד חד כהן דלא עבד פסח כהן אחד שלא עשה פסח ונימני עילויה הני חמשה פסחים וימנה על כל חמשת הפסחים הללו שממה נפשך מוכרח אתה לומר: איכא חד דלא עביד פסח וקא נפקי ביה יש אחד שלא עשה קרבן פסח ויצאו בו בעל הקרבן והכהן, וכיון שרק אחד הוא קרבן פסח אין בו חשש של אכילת שני פסחים כאחד.5אלא הטעם שאין מביאים פסח שני הריהו משום דקא שהוא ממעיט באכילת שלמים שאלו הפסח נאכל ליום ולילה והשלמים נאכלים לשני ימים ולילה אחד. ונמצא שממעטים בזמן אכילת שלמים. ואף שנותר ממנו ליום השני, אם הוא שלמים — הריהו מותר באכילה. ומכיון שאין יודעים מהו , הרי כל הנותר ביום השני נשרף ונמצא שורף קדשים כשרים.6ועוד מציעים: וניתי ושיביא מותר הפסח כלומר קרבן שהוקדש לפסח ומשום סיבה כלשהי לא הוקרב, שדינו כשלמים אלא שנאכל ליום ולילה בלבד.7ונימא ויאמר יתנה כך: אי דידי אם הקרבן שלי היה בעל מום, האי דאייתי השתא ניהוי פסח זה שאני מביא עכשיו שיהיה פסח, אי דידי תם הוא ניהוי האי דאייתי השתא שלמים אם שלי תם, שלם בלי מום היה ויצאתי בו ידי חובה מה שאני מביא עכשיו יהיה שלמים והרי שנינו כי מותר הפסח נאכל ליום ולילה אחד ואם כן דינו כשלמים וכפסח ואין בו החשש שממעטים בזמן אכילתו.8ומקשים: וכי מפרישין מלכתחלה למותרות הלוא אין לעשות כן, וממילא לא יהיה לאותם אנשים מותר הפסח ולא יוכלו להשתמש בתקנה זו. ומקשים: ונטרחו ונייתי מותר הפסח ושיטרחו וימצאו אדם שנשאר לו פסח ויביאו מותר הפסח וייאכל ליום ולילה!9אלא טעם שאין מביאים פסח שני הוא משום סמיכה, שאילו פסח לא בעי אינו צריך סמיכה כדין שלמים, ואם יסמוך ואינו אלא פסח — נמצא שעושה עבודה בקדשים. ואילו מותר בעי צריך סמיכה. ומשום כך אי אפשר להשתמש בתקנה שהוצעה קודם.10ועדיין שואלים: הא תינח נניח שקיים נימוק זה בקרבן אנשים גברים שהם סומכים על קרבנם, אבל אם אירע כל הענין בקרבן נשים שמדין תורה אינן חייבות לסמוך על קרבנן, מאי איכא למימר מה יש לומר?11אלא יש לחזור מנמוק זה ולומר כי הטעם הוא משום מתנות דם הקרבן על המזבח. שאילו דמו של קרבן פסח — ניתן במתנה בזריקה אחת, ואילו שלמים ניתנים בשתים שהן ארבע שמזים את הדם שתי הזאות על זויות המזבח, והדם ניתז לשני צדדים כך שכל מתנה נעשית כשתים.12ועדיין תוהים: מאי נפקא מינה מה יוצא מכאן מה החשיבות בדבר והא תנן והרי שנינו במשנה: כל אותן דמים של קרבנות הניתנין על מזבח החיצון שנתנן במתן אחת — כפר, שלכתחילה יש ליתן שתי מתנות שהן ארבע, אבל בדיעבד יוצאים בנתינת דם פעם אחת,13אלא הטעם שאין מביאים פסח שני משום שאילו פסח דינו בשפיכה שאת דמו רק שופכים בנחת על קיר המזבח ואילו שלמים דינם בזריקה עליו.14ומקשים: מאי נפקא מינה מה יוצא מזה מה החשיבות בדבר והא תניא והרי שנויה ברייתא: כל הקרבנות הניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה — יצא, ומשיבים: אימר דקא אמרינן אמור שאנחנו אומרים שיצא בכל אלה הרי זה רק דאי עבד אם עשה מעשה אולם לכתחלה נמי?! לכתחילה גם כן יעשו שלא כדין? וכיון שמפני טעם זה אי אפשר להקריב פסח זה לכתחילה פטורים כולם מלעשותו.15א משנה האומר לבניו: הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים ויגיע אליה, כיון שהכניס הראשון מן האחים ראשו ורובו לעיר זכה ומזכה את אחיו עמו בחלקו.16ב גמרא ושואלים: שמע מינה האם נלמד מכאן כי יש ברירה, שהרי בשעת השחיטה אין הוא יודע מראש איזה בן יגיע ראשון וכאשר יגיע אותו בן יתברר הדבר למפרע!17אמר ר' יוחנן שאין להוכיח דבר זה מכאן, כי באמת האב מינה את בניו כולם, אלא כדי לזרזן במצות קאמר אמר, שרצה לזרזן במצוות ולכן יצר תחרות ביניהם שהראשון שיגיע יזכה עבור אחיו, אבל אין לכך משמעות הלכתית.18ומעירים: דיקא נמי מדויק גם כן כדברי ר' יוחנן דקתני שהרי שנינו: ומזכה אחיו עמו, אי אמרת בשלמא נניח אם אומר אתה דאמנינהו מעיקרא שפיר שמינה אותם האב מתחילה — יפה, אלא אי אמרת אם אומר אתה שלא אמנינהו מעיקרא מינה אותם מתחילה, אם כן לבתר דשחיט מי קא מתמנו אחרי ששחט האם יכולים להתמנות? והא תנן והרי שנינו במשנה: נמנין על הפסח או מושכין ידיהן ממנו עד שישחט ולא אחר כך. ומסכמים: אכן, שמע מינה למד ממנה שכן הוא,19ומוסיפים: תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך שאין זה פגם במינוי אלא ענין של זריזות בלבד: מעשה במקרה כגון זה וקדמו בנות לבנים ונמצא בנות זריזות ובנים שפלים עצלים ואם כן ענין של זריזות וחוסר זריזות יש כאן, אבל אין זה פסול מאכילת קרבן הפסח.20ג משנה לעולם נמנין עליו על הפסח עד שיהיה בו כזית לכל אחד ואחד ולא פחות. ועוד: נמנין ומושכין את ידיהן ממנו עד שישחט בלבד. ר' שמעון אומר: עד שיזרק את הדם.21ד גמרא ושואלים: מאי קא משמע לן מה השמיע לנו במשפט הראשון של המשנה? ומשיבים: הא קמשמע לן דבר זה השמיע לנו דאף על גב דאימני עליו שאף על פי שנמנו עליו על הפסח חבורה זו, חוזרת חבורה זו ונמנין עליו בני חבורה אחרת ואין גבול למספר האנשים כל עוד יש כזית לכל אחד.22ה שנינו במשנה: נמנין ומושכין את ידיהן עד שישחט ור' שמעון אומר עד שיזרק הדם. אמר אביי: מחלוקת תנא קמא ור' שמעון לענין גבול הזמן לימשך מן הקרבן23דרבנן סברי שהחכמים סוברים שמן הכתוב "ואם ימעט הבית מהיות משה ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו במכסת נפשות איש לפי אכלו תכוסו על השה" שמות יב, ד יש לדרוש: מחיותיה דשה מחיותו חייו של השה ומכאן שרק בעוד השה חי אפשר להמשך ממנו. ור' שמעון סבר דרש "מהיות" — מהוייתיה דשה מהוויתו של השה כל עוד לא הושלמו בו כל עבודות הקדש, לאמר עד שיזרק הדם. אבל לענין לימנות על הפסח דברי הכל זמנו עד שישחט בלבד, דאמר קרא שאמר המקרא: "במכסת נפשת" והדר ואחר כך "תכסו" במובן — תשחטו, כבארמית ללמד ש"מכסת נפשות" של המנין על השה היא דווקא לפני השחיטה.24ומעירים: תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך: נמנין מקרבן הפסח ומושכין את ידיהן ממנו עד שישחט, ר' שמעון אומר: נמנין עד שישחט, ומושכין את ידיהם ממנו אפילו עד שיזרק הדם.25א משנה הממנה עמו אחר בחלקו בלא לקבל רשות משאר בני החבורה רשאין שאר בני החבורה ליתן לו את חלקו שלו, והוא וחברו שנמנה על פסחו אוכל משלו, והן, השאר, אוכלין משלהן, שיכולים הם לומר שאין רצונם שיאכל עוד אדם אחר ויתמעט חלקם.26ב גמרא איבעיא להו נשאלה להם ללומדים שאלה זו: בני חבורה שהיו ידיו של אחד מהן יפות כלומר, בלשון נקיה, שהיה ממהר לחטוף ולאכול, מהו שיאמרו לו בני חבורה טול חלקך לפי השיעור המגיע לך וצא, ואכול חלקך לבדך ואל תחסר מחלקנו. מי אמרינן האם אומרים אנו מצי אמר להו הא קבילתון יכול הוא לומר להם: הרי קבלתם, את חברתי או דילמא מצו למימר ליה: כי קבלינן — לתיקוני זביחה, אדעתא דאכלת טפי מינן לא קבלינך או שמא יכולים לומר לו: כאשר קבלנו אותך היה זה כדי לתקן את הזביחה להקריב יחד את הפסח ולמנוע מצב שנשאר ממנו בשל מיעוט הסועדים ויהיה נותר, אבל על דעת שתאכל יותר מאתנו לא קיבלנוך. ומביאים ראיות שונות.27תא שמע בוא ושמע ממה ששנינו: הממנה אחרים עמו על חלקו — רשאין בני חבורה ליתן לו את חלקו שלו לחוד, והוא ואותם אחרים שנמנו על חלקו אוכל את שלו והן אוכלין את שלהן. מאי טעמא מה טעמו של דבר? — לאו משום דהוי ליה האם לא משום שנעשה לו כאילו ידים של אחד מהן יפות שהרי הוא וחברו אוכלים יותר מחלק אחד. ואי סלקא דעתך ואם עולה על דעתך לומר שמי שידיו יפות מצי אמר להו קבילתון יכול לומר להם קבלתם אותי על עצמכם ניהוי האי שיהא זה שמינה אחר עמו כאילו היו ידיו יפות, ונוטל כפליים!28אמרי אומרים: לא, דעות כלומר אנשים נוספים בעלי דעות שונות, שאני שונה, שיכולים בני החבורה לומר אי נמי תרוייהו כחד מבני חבורה הוא דאכלי אם גם שניהם כאדם אחד מבני חבורה אוכלים ובכל זאת מצי אמרי ליה דלא ניחא לן אינש נוכרא גבן יכולים לומר לו: לא נוח לנו באדם זר שיהא אצלנו ואין איפוא להוכיח מכאן.29תא שמע בוא ושמע פתרון לשאלה ממה ששנינו במשנה: השמש שאכל כזית בשר מן הפסח בצד התנור, אם היה פקח ממלא כריסו ממנו שם, שהרי קבע לעצמו מקום אכילה שם ואסור לו לאכול במקום נוסף. אם רצו בני חבורה לעשות טובה עמו — באין ויושבין בצדו ואוכלין, אלו דברי ר' יהודה. ונדייק: רצו — אין כן ואם לא רצו — לא, ויש לשאול: אמאי מדוע לא יעשו כן? נימא להו שיאמר להם: הא קבילתון הרי קבלתם על עצמכם את חברתי, ורשאי אני לאכול כל צרכי מחלקי, ועליכם לבוא משום כך לידי כדי שאוכל לאכול כראוי.30ודוחים: שאני התם שונה שם דאמרי ליה: כי קבלינך — אדעתא דנטרחך קמן שאומרים לו: כאשר קיבלנוך היה זה על דעת שתטרח לפנינו כשמש למטרח לן לדידך לא קבלינך שאנחנו נטרח עבורך ונשב במקום הנוח לך לא קיבלנוך.31תא שמע בוא ושמע פתרון מפורש לשאלה זו מן התוספתא: בני חבורה שהיו ידו של אחד מהן יפות רשאין לומר לו: טול חלקך וצא. ולא עוד, לא רק בחבורת פסח אלא אפילו חמשה ועשו סיבולת סעודת רעים משותפת בשאר ימות השנה רשאין לומר למי שידיו יפות: טול חלקך וצא. שמע מינה למד מכאן שכן הדין.32על לשונה של תוספתא זו שואלים: מאי מה משמעות הלשון 'ולא עוד' מה חידוש יש בדבר? ומשיבים: לא מיבעיא קאמר בסגנון "לא נצרכה" אמר. לא מבעיא פסח לא נצרכה לומר בפסח שיש להם נימוק תקף, דמצי אמרי ליה: כי קבלינך לתקוני זביחה שיכולים הם לומר לו: כאשר קבלנוך הרי היה זה כדי לתקן את הזבח שאנחנו צריכים מספר מסוים של אנשים, אבל לא לאכילה משותפת. אלא אפילו סיבולת נמי גם כן דצוותא בעלמא הוא שחברות, שיתוף, בלבד הוא רשאין לומר לו: טול חלקך וצא.33איכא דאמרי יש אומרים: הא לא איבעיא לן בעיה זו לא נסתפקה לנו אם יכולים בני חבורה לומר לאחד מהמנויים שידיו יפות טול חלקך, אלא הכי הוא דאיבעיא לן כך נסתפק לנו: בני חבורה רשאין לחלק לשתי חבורות גם אם אין טעם מיוחד בדבר או אינן רשאין לחלק?34תא שמע בוא ושמע פתרון: בני חבורה שהיו ידיו של אחד מהן יפות — רשאין לומר לו: טול חלקך וצא. נלמד מכאן: אם היו ידיו יפות — אין כן, אם אין ידיו יפות — לא. ומסכמים: אכן, שמע מינה שאין רשאים להיחלק ללא סיבה.35ואגב הדבר מסופר מעשה שהיה: רב פפא ורב הונא בריה בנו של רב יהושע עריבו ריפתא בהדי הדדי ערבו את לחמם זה עם זה לאכול בצוותא, אדאכיל רב הונא בריה בנו של ר' יהושע חדא פרוסה אחת אכיל רב פפא ארבע פרוסות, אמר ליה לו: פלג לי חלק לי את הסעודה, שאוכל לאכול את חלקי. אמר ליה לו: קבילתון קבלתם על עצמכם את חברתי,36איתיביה כל הני תיובתא, ושני כדשנינן הקשה לו כל אותן קושיות שהקשינו והוכחות שהבאנו ותירץ לו כפי שתירצנו ששם מדובר במקרה מיוחד. איתיביה הקשה לו ממה ששנינו במפורש בענין בני חבורה. אמר ליה לו: התם דאמרי ליה כי קבלינך לתיקוני זביחה שם שאומרים לו החברים כאשר קיבלנו אותך היה זה כדי לתקן את הזבח אבל בסעודת רעים אם מקבלים אדם מקבלים אותו לצורך כל הסעודה בכל דרך וכמות שיאכל. איתיביה הקשה לו מענין סיבולת, פלג ליה חלק לו.37בהזדמנות אחרת אזל ר' הונא בנו של ר' יהושע עריב בהדי רבינא עירב את סעודתו יחד עם רבינא אדאכיל עד שאכל רב הונא, בריה בנו של רב יהושע חדא פרוסה אחת אכיל אכל רבינא תמניא שמונה. אמר רב הונא בהיתול: מוטב להשתתף עם מאה פפי ולא חדא רבינא מאה רב פפא ולא רבינא אחד ששותפות עמו קשה יותר.38ג תנו רבנן שנו חכמים: הממנה אחרים עמו על פסחו ועל חגיגתו חגיגת ארבעה עשר בניסן והוא מקבל מהם כסף עבור חלקם — מעות שבידו חולין ואין בהן קדושה. והמוכר עולתו ושלמיו לאחר — לא עשה ולא כלום שאין תוקף למכר זה כל עיקר ומעות כל שהן אותו הכסף שקבל יפלו לנדבה לעולות ציבור במקדש.39ומקשים: וכי מאחר שלא עשה ולא כלום מעות אמאי מדוע יפלו לנדבה? הרי הן חולין גמורים! אמר רבא: קנסא קנס שקנסו אותו חכמים שלא כדי יעשה כן. ומאי ומה פירוש "כל שהן" ששנינו שם — הכוונה אף על גב דלא הוו שוו אלא ארבעה אף על פי שאין שוים קרבנות אלה אלא ארבעה זוזים ויהבו ליה ונתנו לו חמשה והיתה בכך טעות אפילו בההיא יתירא נמי קנסוהו רבנן אפילו באותו דינר יתר גם כן קנסו אותו חכמים שיפול לנדבה ואינו נחשב כמתנה.40אמר עולא ואיתימא ויש אומרים ר' אושעיא: איפשר ידעי חברין בבלאי טעמא דהאי מילתא שמא יודעים חברנו הבבליים טעמו של דבר זה, שהרי זה בעל הטלה הפריש טלה לפסחו וחלה עליו איפוא קדושה, וזה הפריש מעות לפסחו ומעות אלה קודש הן ובהן הוא קונה חלק מן הקרבן, היאך הקדש חל על הקדש כיצד יכול להיות שהקדש של המעות חל על טלה ההקדש, דקתני ששנינו: מעות שבידו חולין, וכיצד נתחללו אותן מעות על אותו פסח שהיה אף הוא מוקדש מתחילתו?
