1אף ידי קידוש לא יצאו, וחייבים לקדש שנית בביתם. ושואלים: אלא לרב, למה ליה לקדושי לו לקדש שנית בביתיה בביתו? הלא יצא כבר ידי חובה! ומשיבים: אכן, יצא, ומקדש כדי להוציא בניו ובני ביתו שלא היו בבית הכנסת.2ושואלים: ולשיטת שמואל למה לי לקדושי בבי כנישתא לקדש בבית הכנסת אם אינו יוצא בכך כלל? ומשיבים: שנעשה הדבר לאפוקי להוציא את האורחים ידי חובתן, שאותם אורחים אכלו ושתו וגנו בבי כנישתא אוכלים ושותים וישנים בבית הכנסת, וכיון שבית הכנסת הוא מקום דירתם צריכים הם לשמוע קידוש שם.3ומעירים: ואזדא והלך שמואל לטעמיה לשיטתו, שאמר שמואל: אין קידוש אלא במקום סעודה, ואם אינו אוכל במקום הקידוש — אינו יוצא ידי חובת קידוש. סבור מינה היו סבורים הלומדים מאמרתו זו: הני מילי דברים אלה אמורים רק כשיוצא מבית לבית שאינו יוצא ידי חובת קידוש אם אוכל את סעודתו בבית אחר. אבל הלך ממקום שקידש בו למקום אחר בחד ביתא בבית אחד, באותו בית כדי לסעוד בו — לא, אלא יצא ידי חובת קידוש.4אמר להו להם רב ענן בר תחליפא ללומדים: זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה פעמים רבות הייתי עומד לפני שמואל, ונחית מאיגרא לארעא והדר והיה יורד מן הגג מקומה שניה לקרקע וחוזר ומקדש. משמע שאף באותו בית אין יוצאים חובת קידוש ממקום למקום.5ולעצם הדין מעירים: ואף רב הונא סבר שאין קידוש אלא במקום סעודה. וראיה לדבר שרב הונא קדיש, ואיתעקרא ליה שרגא קידש, ונעקר, כבה, לו הנר ולא יכול היה לאכול בחושך, ועיילי ליה למניה לבי גנניה דרבה בריה דהוה שרגא והכניסו את חפציו לבית חופתו של רבה בנו שהיה בו נר וקדיש וטעים מידי וקידש שנית וטעם משהו, אלמא קסבר מכאן שסבר רב הונא: אין קידוש אלא במקום סעודה.6ומעירים: ואף רבה סבר אין קידוש אלא במקום סעודה. שאמר אביי: כי הוינא בי מר כאשר הייתי בבית אדוני, רבה, כי הוה כאשר היה מקדש אמר לן לנו: טעימו מידי, דילמא אדאזליתו לאושפיזא מתעקרא לכו שרגא טעמו פה דבר מה, שמא עד שאתם הולכים למלונכם יעקר יכבה, הנר ולא מקדש לכו תוכלו לעשות קידוש בבית אכילה, ובקידושא דהכא ובקידוש של כאן אתם לא נפקיתו יוצאים, שאין קידוש אלא במקום סעודה.7על הלכה אחרונה זו תוהים: איני וכי כן הוא?! והאמר והרי אמר אביי: כל מילי דמר הוה עביד דבריו, מנהגיו, של אדוני רבה, היה עושה כרב, לבר מהני תלת דעביד חוץ משלשה אלה שהיה עושה כשמואל, והם: מתירין ציצית מבגד לבגד כשמואל, ואין חוששים כרב שיש בכך משום בזיון וביטול למצוה. ומדליקין נרות חנוכה מנר לנר, ואין חוששים כרב שיש בכך חשש של שימוש חול בנר של מצוה. והלכה כר' שמעון בענין גרירה בשבת.8דתניא שכן שנינו בברייתא, ר' שמעון אומר: גורר אדם מטה כסא וספסל בשבת אם קשה לו להרימם ובלבד שלא יתכוין לעשות מלכתחילה חריץ בקרקע. ואם נעשה מאליו — אין לחשוש, שדבר שאין מתכוון מותר. ואם כן, מדוע לא נהג רבה אף בענין זה כשיטת רב?9ומשיבים: כחומרי כחומרותיו של רב הוה עביד היה עושה, כקולי כקולותיו של רב לא הוה עביד היה עושה, ורק בשלשה דברים אלה היה פוסק לקולא שלא כשיטת רב, אבל בענין קידוש שרב מיקל בו — לא נהג כמותו.10ור' יוחנן אמר: לא רק שיוצא ידי קידוש בקידוש של בית הכנסת, אלא אף ידי יין נמי גם כן יצאו, שאין צריכים לחזור ולברך על היין הבא בתוך סעודתם בביתם, שמתוך שדעתם לילך לסעוד בביתם, ודאי לא הסיחו דעתם בינתיים. ומעירים: ואזדא והלך ר' יוחנן בענין זה לטעמיה לשיטתו, שאמר ר' חנין בר אביי אמר ר' פדת אמר ר' יוחנן: אחד שינוי סוג היין כשהיה שותה יין והביאו לו יין ממין חדש,11ואחד שינוי מקום שעברו האוכלים ממקום למקום — אין צריך לברך פעם שניה. מיתיבי מקשים מברייתא שבה נאמר: שינוי מקום — צריך לברך, שינוי יין — אין צריך לברך, והיא תיובתא קושיה חמורה על ר' יוחנן! ומסכמים: אכן תיובתא קושיה חמורה היא והושבו דבריו.12א מסופר: יתיב ישב רב אידי בר אבין קמיה לפני רב חסדא, ויתיב וישב רב חסדא וקאמר ואמר הלכה משמיה משמו של רב הונא: הא זה שאמרת כי בשעת שינוי מקום ממקום הקידוש למקום הסעודה צריך לברך, לא שנו אלא כשמשנה מקומו מבית לבית, אבל אם משנה מקומו ממקום למקום באותו בית — לא.13אמר ליה לו רב אידי בר אבין: הכי תנינא ליה במתניתא דבי רב הינק כך שנינו זאת במשנתו של בית מדרשו של רב הינק, ואמרי ליה במתניתא דבי בר הינק כוותיך ויש אומרים שאמר לו: בברייתא של בית מדרשו של בן הינק שנויה כשיטתך. ושואלים: אם כן שיש ברייתא כזו, וכי רב הונא מתניתא קא משמע לן ברייתא רצה להשמיענו ומדוע אמרה בשמו? ומתרצים: רב הונא מתניתא אותה ברייתא לא שמיע ליה שמע, ידע, אותה ומעצמו חידש הלכה זו.14ותו ועוד מסופר באותו ענין: יתיב ישב רב חסדא וקאמר משמיה דנפשיה ואמר משם עצמו ולא בשם רבותיו: הא זה שאמרת כי בשעת שינוי מקום ממקום הקידוש למקום הסעודה צריך לברך, לא אמרן אמרנו כן אלא אם היתה סעודתו בדברים שאין טעונין ברכה חשובה, לאחריהן כגון מים או פירות שאינם חשובים שצריך האוכל לאומרה דווקא במקומן, כלומר, במקום שאכלם, ולכן עמידתו ללכת למקום אחר הוכיחה שסיים סעודתו ולכן אם הוסיף לאכול מהם במקום אחר הרי זו סעודה בפני עצמה וצריך לחזור ולברך,15אבל אם אכל דברים הטעונין ברכה חשובה לאחריהן כגון שבעת המינים, ולכן צריכה שתיאמר דווקא במקומן, הרי עמידתו ממקומו לא הוכיחה דבר על סיום הסעודה, ולכן אם הלך למקום אחר והוסיף לאכול שם מאותם פירות — אין צריך לברך ברכה שניה נוספת לפני האכילה. מאי טעמא מה טעם לקיבעא קמא הדר לקביעות הראשונה חוזר ובודאי דעתו כשאוכל במקום אחר שהוא ממשיך את סעודתו הראשונה. ורב ששת אמר: אחד זה ואחד זה אם עמד ממקומו והלך למקום אחר והוסיף שם ואכל מאותם דברים — צריך לחזור ולברך.16מיתיבי מקשים על רב חסדא מברייתא: בני חבורה שהיו מסובין לשתות, ועקרו רגליהן לצאת לקראת חתן או לקראת כלה, כשהן יוצאין — אין טעונין ברכה למפרע ברכה אחרונה על המזון שאכלו, כשהן חוזרין — אין טעונין ברכה לכתחלה ברכה ראשונה על המזון שיאכלו.17במה דברים אמורים — שהניחו שם באותו מקום זקן או חולה שאינו יכול ללכת, שאפשר לומר שיש עוד קבע לסעודה זו, אבל אם לא הניחו שם לא זקן ולא חולה, הרי כשהן יוצאין ממקומם — טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין — טעונין ברכה לכתחלה.18ונדייק: מדקתני ממה ששנינו עקרו רגליהן, הרי מלשון זו משמע שבדברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן עסקינן עוסקים אנו, שלשון עקירה משמעה שסעודה זו היתה כדרכה צריכה עוד להמשך והיתה צריכה ברכה אחרונה אבל הם נעקרו מסיבה כלשהי טרם זמנם והולכים, וטעמא והטעם, דוקא שהניחו שם זקן או חולה הוא שכשהן יוצאין אין טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין אין טעונין ברכה לכתחלה,19אבל אם לא הניחו שם זקן או חולה אף אחד, הרי כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע — מברכים ברכה אחרונה על מה שאכלו וכשהן חוזרין טעונין ברכה מברכים לכתחלה, ואם כן קשיא קשה לשיטת רב חסדא הסובר שאפילו לא חזרו למקומם אלא המשיכו סעודתם במקום אחר, אינם צריכים לחזור ולברך בתחילה!20אמר רב נחמן בר יצחק:
