ביאור שטיינזלץ על פסחים ג׳

1 המפלת את ולדה אור לשמונים ואחד יום מהיום שילדה בו את ולדה הקודם, ונאמר בתורה כי היולדת חייבת להביא קרבן לידה גם על נפל. ולמדו כי היולדת יכולה להיפטר בקרבן אחד על הלידות וההפלות הסמוכות לתאריך לידתה עד יום שמונים, שעדיין הן קשורות עם הלידה ועיין ויקרא יב, א-ו. וכאן מדובר במפלת בדיוק באור לשמונים ואחד. בית שמאי פוטרין מקרבן נוסף, וקרבן שמביאה על לידתה פוטרה גם מקרבן להפלתה. ובית הלל מחייבים.

2 אמרו להן בית הלל לבית שמאי: מאי שנא במה שונה אור שמנים ואחד מיום שמנים ואחד? כי אם שיוה לו לגבי דיני טומאה שהאשה שוב אין לה דם טוהר וחייבת בכל דיני טומאה רגילים — לא ישוה לו לקרבן? ולעניננו אפשר להסיק מדקאמר ממה שאמרו בית הלל לבית שמאי: מאי שנא במה שונה אור שמונים ואחד מיום שמונים ואחד, שמע מינה למד מכאן ש"אור" אורתא ערב הוא! ומסכמים: אכן שמע מינה למד ממנה שכן הוא.

3 ועוד, מיתיבי מקשים להוכיח לענין משמעות "אור": יכול יהא זבח השלמים הנאכל לשני ימים נאכל גם אור ליום השלישי, ולכאורה, דין הוא, כלומר ניתן הדבר להילמד בדרך ההגיון. כיצד, זבחים כגון חטאת ושאר קרבנות, נאכלים ליום אחד, ושלמים נאכלים לשני ימים. מה להלן בזבחים שקיצר בזמן אכילתם — לילה אחר היום, והזבח נאכל ביום ובלילה שלאחריו, אף כאן בשלמים — לילה אחר היום, שייאכלו השלמים אף בלילה שלאחר שני הימים!

4 תלמוד לומר: "וכי תזבחו זבח שלמים לה' לרצונכם תזבחוהו ביום זבחכם יאכל וממחרת והנותר עד יום השלישי באש ישרף" ויקרא יט ה— ו, משמע בעוד יום הוא נאכל, ואינו נאכל לאור שלישי.

5 וממשיכים בדיון, אם כן יכול ישרף מיד לאחר כלות היום, ולכאורה אף בזה דין הוא, שהרי זבחים אחרים נאכלין ליום ולילה אחד, ושלמים נאכלין לשני ימים ולילה אחד, מה להלן זבחים — תיכף לאכילה שריפה, כלומר מיד לאחר גמר היתר אכילת הזבח, בבוקרו של היום השני, צריכים לשרוף את הנותר, אף כאן בשלמים נגיד: תיכף לאכילה שריפה, וישרפום בלילה, מיד לאחר תום שני הימים.

6 תלמוד לומר "והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף" ויקרא ז, יז, משמע: ביום אתה שורף, ואי אתה שורפו בלילה. ולעניננו מדקאמר ממה שאמר "יהא נאכל אור לשלישי" אלמא מכאן ש"אור" אורתא ערב הוא! ומסכמים, אכן שמע מינה למד מכאן.

7 תא שמע בוא ושמע ראיה אחרת, ששנינו: אור של יום הכפורים, מתפלל בתפילת שמונה עשרה שבע ברכות ומתודה. שחרית, מתפלל שבע ברכות ומתודה. במוסף, מתפלל שבע ברכות ומתודה. במנחה, מתפלל שבע ברכות ומתודה. בערבית, מתפלל מעין שמונה עשר, כלומר תפילה קצרה שהיא קיצור תפילת ערבית הרגילה, מפני עייפות הצמים. ר' חנינא בן גמליאל אומר משום אבותיו: מתפלל שמונה עשר שלימות, מפני שצריך לומר הבדלה ב"חונן הדעת", ובנוסח הקצר אין מקום להבדלה זו. ולעניננו נסיק, אלמא מכאן ש"אור" אורתא ערב הוא! ואומרים, אכן שמע מינה למד מכאן.

8 תא שמע בוא ושמע ראיה אחרת, דתני דבי שמואל ששנה חכם מבית מדרשו של שמואל במפורש: לילי ארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר. אלמא מכאן ש"אור" אורתא ערב הוא. מכל ההוכחות הרבות הללו ברור ש"אור ליום" משמעו הערב שלפני יום זה, וכיצד אפשר שיחלקו אמוראים אם "אור ליום" הוא ערב או בוקר?

9 אלא יש לדחות את כל מה שאמרנו ויש להבין כך: בין רב הונא ובין רב יהודה דכולי עלמא לדעת הכל "אור" אורתא ערב הוא, ולא פליגי נחלקו באמת בגוף ההלכה, אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה חכם זה כלשון מקומו וחכם זה כלשון מקומו. באתריה במקומו של רב הונא קרו "נגהי" קראו לערב "אור", ובאתריה ובמקומו של רב יהודה קרו "לילי" קראו "לילה", ושניהם התכוונו לאותו דבר.

10 א ושואלים: ותנא דידן מאי טעמא לא קתני והתנא שלנו מה הטעם לא שנה במפורש "לילי" ארבעה עשר? ומשיבים: לישנא מעליא בלשון מעולה, נקיה הוא דנקט שהשתמש, ולא רצה להזכיר לילה וחושך, ואמר במקום זאת "אור" לארבעה עשר. וכדברי ר' יהושע בן לוי. שאמר ר' יהושע בן לוי: לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עקם הכתוב שמונה אותיות, ולא הוציא דבר מגונה מפיו. שנאמר "מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהרה" בראשית ז, ח, ולא אמר "הבהמה הטמאה", ונמצא שהוסיף לשם נקיות הלשון שמונה אותיות יתרות.

11 רב פפא אמר: תשע אותיות עיקם הכתוב, שנאמר: "כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה" דברים כג, יא, ולא אמר 'טמא'. רבינא אמר: עשר אותיות הן, כי יש להוסיף את וי"ו דשל "טהור", שכאן נכתב "טהור" מלא בוי"ו. רב אחא בר יעקב אמר: שש עשרה אותיות עיקם הכתוב, שנאמר "כי אמר מקרה הוא בלתי טהור הוא כי לא טהור" שמואל א כ, כו במקום לומר "טמא".

12 ועוד, תניא דבי ר' ישמעאל שנויה ברייתא מבית מדרשו של ר' ישמעאל: לעולם יספר אדם בלשון נקיה ככל האפשר. שהרי כאשר דבר הכתוב בטומאת זב קראו "מרכב", "וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב". ויקרא טו, ט וכשדיבר בטומאת אשה הזבה, אף שמדובר באותו דבר קראו "מושב" "וכל הנוגע... אשר תשב עליו". ויקרא טו, כב, כי לשון רכיבה יש בה שמץ גנאי לגבי אשה, כיון שיש בכך פיסוק רגלים שאינו דרך צניעות, ולכן לא נזכרה רכיבה באשה. ואומר "ותבחר לשון ערומים" איוב טו, ה, משמעו שיש צורך לדבר בלשון מחוכמת, כדי לא לומר דברים מגונים. ואומר: "יושר לבי אמרי ודעת שפתי ברור מללו" איוב לג, ג.

13 ושואלים: מאי "ואומר"? כלומר, מדוע מוסיפים עוד ראיות מן הפסוקים, והרי לכאורה הענין ברור לנו כבר! ומשיבים: וכי תימא: הני מילי ואם תאמר: דברים אלה נאמרו דווקא בדאורייתא בדברי תורה, אבל בדרבנן בדברי חכמים לא נאמרו. לכן תא שמע בוא ושמע ואומר "ותבחר לשון ערומים" משמעו בכל דבר ודבר. וכי תימא: הני מילי ואם תאמר: דברים אלה אמורים בדרבנן בדברי חכמים אבל במילי דעלמא בדברים סתם שמדברים אנשים — לא. על כן ואומר "ודעת שפתי ברור מללו" בכל מקרה.

14 ושואלים: על דברי התנא מבית מדרשו של ר' ישמעאל וכי באשה לא כתיב נאמר בה במקרא לשון "מרכב"?! והכתיב והרי נאמר "ותקם רבקה ונערתיה ותרכבנה על הגמלים" בראשית כד, סא! ומשיבים: התם שם, משום ביעתותא דגמלים, אורחא פחד הגמלים, דרך הוא. מפני שהגמלים גבוהים וגם אשה אינה יכולה לשבת עליהם כשרגליה לצד אחד אלא לרכב, ולכן אין גנאי בסיפור דבר זה. ושואלים: והכתיב והרי נאמר "ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכבם על החמר" שמות ד, כ ומשיבים: התם שם נקט לשון זה

15 משום בניו שאף הם רכבו אורחא דרך הוא, ומותרים הם ברכיבה אף שגם אשתו היתה בין הרוכבים.

16 ומקשים: והכתיב והרי נאמר באביגיל "ו היה היא רכבת על החמור ויורדת בסתר ההר" שמואל א כה, כ משמע שאף באשה נוקט הכתוב בלשון "רכיבה"! ומתרצים: התם שם, משום ביעתותא דליליא פחד הלילה — אורחא דרך היא לרכב. שהרי הדבר היה בלילה, ואז אין אשה יושבת על החמור אלא רוכבת עליו. ואיבעית אימא ואם תרצה אמור: אם משום ביעתותא דליליא פחד הלילה — ליכא אין לחשוש, ואולם משום ביעתותא דדוד פחד דוד — איכא יש לחשוש. ומפני אימתו רצתה לשבת היטב דרך רכיבה. ואיבעית אימא ואם תרצה אמור: אם משום ביעתותא דדוד פחד דוד — נמי ליכא גם כן אין לחשוש, ואולם משום ביעתותא דהר פחד ההר — איכא יש מקום לרכב דוקא.

17 ושואלים: ובאורייתא מי לא כתיב ובתורה האם לא נאמר "טמא"? והרי לא הכל בתורה בלשון נקיה נכתב, שהרי פעמים רבות כתוב לשון "טמא" בתורה! אלא כך יש לומר: כל היכא דכי הדדי נינהו כל מקום ששני הדברים שוים זה לזה באורכם — משתעי מדבר בלשון נקיה, כל היכא דנפישין מילי כל מקום שמרובים הדברים וצריך להאריך הרבה — משתעי מדבר בלשון קצרה. כפי שאמר רב הונא שאמר בשם רב, ואמרי לה ויש אומרים אמר רב הונא אמר רב משום משמו של ר' מאיר: לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה.

18 ושואלים: וכל היכא דכי הדדי נינהו משתעי וכל מקום ששוים זה לזה האם מדבר הכתוב בלשון כבוד? והא והרי "רוכבת" ו"יושבת" דכי הדדי נינהו שוים הם זה לזה בגודלם, ובכל זאת קאמר אמר בפסוק לשון "רוכבת"! ומשיבים: "רכבת" כתיב חסר וי"ו, נמצא שקיצר בלשונו, ולכן לא הקפיד להשתמש בלשון כבוד.

19 א לענין זה של שימוש בלשון נקיה והגונה מסופר: הנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דרב אותם שני תלמידים שהיו יושבים לפני רב והיו עייפים מן הלימוד בסוגיה מסובכת. חד אחד מהם אמר: שויתינן האי שמעתא עשתה אותי הלכה זו שעסקנו בה כדבר אחר כינוי לחזיר מסנקן עייף, וחד ואחד מהם אמר: שויתינן האי שמעתא עשתה אותי הלכה זו כגדי מסנקן עייף. ולא אישתעי דיבר עוד רב בהדי דהאיך עם זה שהזכיר לשון חזיר. שאדם שאין לשונו נקיה, ודאי שיש בו פגם מוסרי.

20 וכן מסופר: הנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דהלל, וחד מינייהו אותם שני תלמידים שהיו יושבים לפני הלל, ואחד מהם רבן יוחנן בן זכאי היה. ואמרי לה ויש אומרים שלא כך היה המעשה, אלא קמיה דרבי לפני רבי היו יושבים, וחד מינייהו ואחד מהם ר' יוחנן האמורא היה. חד אחד מהם אמר בשאלתו: מפני מה בוצרין בטהרה ומקפידים שלא יהיו כלי הבציר טמאים, ואין מוסקים את הזיתים בטהרה? וחד אחד מהם אמר ושאל אותה שאלה בסגנון שונה: מפני מה בוצרין בטהרה ומוסקין בטומאה? אמר רבם: מובטח אני בזה שדיבר בלשון נקיה שעתיד להיות מורה הוראה בישראל. ואכן לא היה ימים מועטים עד שהורה הוראה בישראל.

21 ועוד מסופר: הנהו תלתא כהני אותם שלשה כהנים שהיו בבית המקדש, וכל אחד מהם קיבל משהו מלחם הפנים שהיו מחלקים לכהנים, וכיון שרבו הכהנים היה כל אחד מקבל כמות קטנה מאד. חד אחד מהם אמר לחבריו: הגיעני חלק שגודלו כפול, וחד ואחד מהם אמר: הגיעני כזית, וחד אחד מהם אמר: הגיעני כזנב הלטאה. ובדקו אחריו, אחרי האחרון שהביא דוגמא משרץ טמא, ומצאו בו שמץ פסול. תחילה הבינו הלומדים כי פסול זה שמצאו היה פסול יוחסין, שהתברר שלא היה כשר לכהונה.

22 ומקשים: והא תניא והרי שנינו בברייתא אין בודקין מן המזבח ולמעלה! שכאשר בודקין ביוחסין ומגיעים לאדם שיודעים ששימש בכהונה על המזבח, שוב אין בודקים ביחוסו, שודאי לא היה פסול שהרי שימש בכהונה. והרי ממעשה זה משמע שאף עבודת המזבח אינה משמשת חזקה!

23 ודוחים: לא תימא תאמר "שמץ פסול" בעניני יוחסין, אלא אימא אמור "שחץ פסול", שנמצא שיש בו פסול של גאוה ושאר מידות רעות שהלוקה בהם אינו ראוי לשמש בכהונה. ואי בעית אימא ואם תרצה אמור הסבר הסתירה בדרך אחרת: שאני התם, דאיהו דארע נפשיה שונה שם, שהוא שקלקל לעצמו. שאמנם סתם כהן המשמש בעבודה מניחים אנו שהוא כשר, אבל אותו כהן שדבר בלשון שאינה נקיה קלקל את חזקת כשרותו.

24 ב כיון שסופר אודות הבדיקה שבדקו לאותו כהן, מסופר עוד: ההוא ארמאה דהוה סליק גוי אחד שהיה עולה לארץ ישראל ואומר שישראל הוא, ואכיל ואוכל פסחים בירושלים מקרבנות הפסח. חזר אותו גוי לארצו ואמר מתוך התפארות כיצד רימה את ישראל: כתיב נאמר בכתוב "זאת חוקת הפסח כל בן נכר לא יאכל בו" שמות יב, מג וכן נאמר: "וכל ערל לא יאכל בו" שמות יב, מח, ואנא הא קאכילנא משופרי שופרי ואני הרי אכלתי מהחלק היפה יפה שבקרבן פסח.

25 אמר ליה לו ר' יהודה בן בתירא שרצה להכשילו: מי קא ספו לך האם מאכילים אותך מאליה? כלומר, האם באמת סבור אתה שמאכילים אותך מהחלק הטוב? ואותו גוי לא ידע שאת האליה של קרבן הפסח מקריבים למזבח. אמר ליה לו הגוי: לא. אמר לו ר' יהודה בן בתירא: אם כן, כי סלקת להתם אימא להו: ספו לי כאשר תעלה לשם אמור להם: האכילוני מאליה. לשנה אחרת, כי סליק כאשר עלה, אמר להו להם לבני חבורתו: מאליה ספו תנו לי! אמרו ליה לו אליה לגבוה למזבח סלקא עולה.

26 אמרו ליה לו: מאן מי אמר לך הכי כך, שתבקש מן האליה? אמר להו להם בהתמרמרות: הלא ר' יהודה בן בתירה הוא שאמר. אמרו: מאי האי דקמן מהו זה שלפנינו שר' יהודה בן בתירא אמר שיש לאכול את האליה? ודאי יש כאן דבר הראוי לחקירה. בדקו בתריה אחריו, ואשכחוהו דארמאה ומצאו שגוי הוא וקטלוהו והרגוהו. שלחו ליה לו לר' יהודה בן בתירא: שלם שלום לך ר' יהודה בן בתירא! דאת שאתה מצוי בנציבין שבבבל ומצודתך פרוסה בירושלים, שהרי הצלחת ממקומך להביא לתפיסתו של אדם שרימה אותנו.

27 ועוד בשבח שמירת הלשון מאמירה של גנאי או רעה, מסופר: רב כהנא חלש חלה. שדרוה רבנן שלחוהו חכמים את ר' יהושע בריה בנו של רב אידי, אמרו ליה לו: זיל לך בדוק מאי דיניה מה דינו, מה שלומו. אתא, אשכחיה דנח נפשיה בא, מצאו שנחה נפשו, נפטר. קרעיה ללבושיה, ואהדריה לקרעיה לאחוריה, ובכי ואתי קרע את לבושו, והחזיר את הקרע לאחוריו שלא ייראה מיד, והיה בוכה ובא אמרו ליה לו: נח נפשיה נחה נפשו של רב כהנא? אמר להו להם: אנא אני לא קאמינא אמרתי. שהרי כבר נאמר "ומוצא דבה הוא כסיל" משלי י, יח. ומכאן נלמד שאין ראוי לספר מאורעות רעים ואם יש צורך להודיעם — מודיעים בלשון עקיפה.

28 ועוד בענין לשון נקיה, מסופר: יוחנן חקוקאה מהמקום חקוק נפק לקרייתא יצא לכפרים. כי אתא כאשר בא, אמרו ליה לו: האם חיטין נעשו יפות? כיון שלא רצה לומר שחיטי השנה לא עלו יפה, אמר להם : שעורים נעשו יפות ויבינו מדעתם מה כוונתו. אמרו ליה לו בלגלוג: צא ובשר לסוסים ולחמורים בדבר השעורים, שהרי נאמר "השערים והתבן לסוסים ולרכש" מלכים א ה, ח. ותוהים: אם כן, מאי הוה ליה למימר מה היה לו לומר אם רצה לדבר בלשון טובה ונקיה? ומשיבים: הוי ליה למימר היה לו לומר אשתקד נעשו חיטין יפות. אי נמי או גם כן יכול לומר עדשים שהן מאכל אדם נעשו יפות השנה.