ביאור שטיינזלץ על פסחים פ״א

1 בשני שלה שספק הוא אם תראה דם גם היום וגם למחרת ויצטרפו לשלושה ימים ותהיה זבה גדולה או לא ותיטהר לעת ערב, ואחר כך ראתה דם, ונתברר למפרע שהיא זבה אינה אוכלת מן הפסח משום טומאה, אבל פטורה מלעשות פסח שני.

2 ונברר: מאי טעמא מה טעמה של הלכה זו, מדוע פטורה מפסח שני? לאו האם לא משום דמרצי שמרצה ציץ עליה? ואם כן נמצא כי הציץ מרצה על ספק טומאה. שהרי בשעת זריקת הדם ספק הוא אם היא נחשבת כזבה או לא, ולכך ירצה אף על טומאת תהום שבזבה! אמרי אומרים בדחיית הוכחה זו: לא זה הטעם, אלא משום דקסבר שסבור הוא ר' יוסי: מכאן ולהבא היא מטמאה. שלדעתו שומרת יום כנגד יום שראתה ביום השלישי אין אומרים שהתחילה זיבתה מהיום הראשון, אלא רק מן היום השלישי, בו הוכרה כזבה גדולה.

3 ומקשים: והתניא והרי שנויה ברייתא שבה נאמר להיפך, ר' יוסי אומר: זב בעל שתי ראיות שראה זוב רק שתי פעמים שהוא טמא שבעה ימים, אבל יש לו תיקון בטבילה בלבד ואינו זקוק עוד לקרבן טהרה ביום השמיני ששחטו קרבן פסח וזרקו עליו דמו ביום שביעי שלו, ואחר כך באותו יום ראה זוב נוסף והוא עתה זב בעל שלוש ראיות, וצריך להמתין שבעה ימים ולהביא קרבן להטהר. וכן שומרת יום כנגד יום ששחטו וזרקו עליה בשני שלה ואחר כך ראתה — הרי אלו מטמאין משכב ומושב למפרע שכל משכב ומושב שנגעו בהם נטמא למפרע, מן היום בו ראו את הזיבה הראשונה,

4 אבל פטורים מלעשות פסח שני. ומכאן ראיה שסבור ר' יוסי שטומאתם היא למפרע, וממילא בשעת זריקת דם הפסח הריהי ספק טמאה ונמצא מרצה הציץ על ספק וירצה אם כן אף על טומאת התהום של זיבה!

5 ודוחים: אמרי אומרים: מאי מה פירוש למפרע בדברי ר' יוסי אלה, כוונתו היא רק מדרבנן מדברי סופרים בלבד, שהחמירו בו להחשיבו כטמא, אבל מדין תורה אכן אינם מטמאים אלא מכאן ולהבא.

6 ומעירים, ואף ר' אושעיא סבר כי זב כעין זה ושומרת יום כנגד יום לשיטת ר' יוסי מטמא למפרע מדרבנן מדברי סופרים. דתניא שכן שנינו בברייתא ר' אושעיא אומר: אבל זב שראה בשביעי שלו — סותר את ימי הטהרה שלפניו, ונחשב למפרע כזב בכל אותם ימים. ואמר ליה לו ר' יוחנן: לא יסתור אלא יומו, אותו יום שראה בו בלבד ולא יוסיף לספור אלא יום אחד בלבד!

7 ותוהים: ממה נפשך, כלומר, מכל צד שתעיין בדבר דעה זו תמוהה; אי קסבר אם סבור ר' יוחנן למפרע הוא מטמא — אפילו כולהו את כל הימים כולם נסתור, כדברי ר' אושעיא. אי קסבר אם סבר מכאן ולהבא הוא מטמא — יומו נמי גם כן לא נסתור שהרי מקצת היום שספר נחשב ככולו ונגמרה ספירתו בלא ראיה נוספת! אלא אימא אמור תקן בלשונו, שכך אמר ר' יוחנן: לא יסתור ולא יומו, אפילו לא את יומו.

8 ואמר ליה לו ר' אושעיא: אמנם אין דעתי כן, אבל דע לך כי ר' יוסי הפוטר מפסח שני את הרואה זוב כעין זה קאי כוותך עומד בשיטתך סבור כמותך שמכאן ולהבא הוא מטמא, ולכאורה הא הרי ר' יוסי אומר: מטמאין משכב ומושב למפרע! אלא לאו האם לא שמע מינה למד מכאן שמה שאומרים מטמא למפרע הוא מדרבנן מדברי חכמים בלבד, ולא מן התורה. ומסכמים: אכן, שמע מינה למד מכאן.

9 ושואלים: ולר' יוסי, השתא עכשיו שאמר שבטומאת הזיבה מכאן ולהבא מטמא ואם כן לענין פסח אין צורך בריצוי ציץ על טומאת תהום של זיבה, שהרי גם בלא כן שוחטים וזורקים קרבן פסח עבור אלה, אם כן הלכה זו שאין טומאת התהום אלא למת בלבד, למעוטי מאי למעט מה?

10 ולכאורה נפשוט מינה נפתור מכאן את שאלתנו, שודאי בא הדבר למעט טומאת שרץ, ולפי מה שאמרנו קודם, נמצא שמדובר בכהן, והותרה לו טומאת התהום, ותפתר איפוא בעיית רמי בר חמא.

11 אמרי אומרים בדחיה: לעולם יכול אתה לפרש שמדובר כאן בטומאת בעלים, וכן מדובר כאן בקרבן פסח, וקסבר וסבור הוא אין שוחטין וזורקין על טמאי שרץ, ויש איפוא מקום לדון בדינם של הנטמאים בשרץ בלא יודעים, ולכן איצטריך למעוטי הוצרך למעט ולומר שטומאת התהום היא רק בטומאת מת ולא בטומאת שרץ.

12 ועוד שואלים: אלא לענין שומרת יום כנגד יום לר' יוסי זבה גמורה שמטמאה היכי משכחת לה איך אתה מוצא אותה? שאם שומרת יום כנגד יום אינה מטמאה בראיה שלישית למפרע, וראיה שלישית נחשבת כאילו היתה ראשונה כיצד אפשר לצרף שלוש ראיות לטומאה? הלוא תמיד תחשבנה כנפרדות זו מזו, ואין כאן שלוש יחד!

13 ומשיבים: בשופעת, כגון שהיתה שותתת דם במשך שלושת הימים ברציפות. אי בעית אימא אם תרצה אמור באופן אחר: כגון שראתה כל שני בין השמשות, שראתה כל משך זמן של בין השמשות ביום אחד וביום השני, שאז ודאי היא טמאה כל היום השלישי כולו, שהרי לא היה הפסק טהרה בין יום ליום.

14 א בעי שאל רב יוסף: כהן המרצה בקרבן התמיד, האם הותרה לו טומאת התהום או לא? וצדדי השאלה: אם תמצא לומר ולקבל את ההנחה כי כהן המרצה בקרבנותיהן של נזיר ועושה פסח הותרה לו טומאת התהום, כהן המרצה בתמיד מאי מה דינו? מי אמרינן האם אומרים אנו כי גמירי כאשר למדנו, קבלנו דין טומאת התהום הרי זה בקרבן פסח, אבל בקרבן תמיד לא גמירי. למדנו או דילמא שמא יליף לומד תמיד מפסח בגזירה שוה.

15 אמר רבה: אפשר לפתור בעיה זו על ידי קל וחומר: ומה במקום שלא הותרה לו טומאה ידועה בעושה פסח ונזיר, שיחיד העושה את הפסח או נזיר המביא את קרבנו ונטמא בטומאה ידועה אין לו היתר וחייב בפסח שני בכל זאת הותרה לו טומאת התהום, מקום שהותרה לו טומאה ידועה בקרבנות הציבור, שאם הצבור טמא הותרה אפילו טומאה ידועה, שהם קרבים אפילו בטומאה —

16 אינו דין שהותרה לו טומאת התהום לגמרי אפילו אם יש כהנים אחרים טהורים.

17 אמרי אומרים בדחיה: ומי דיינינן והאם דנים אנו קל וחומר מהלכה למשה מסיני? ודין טומאת התהום הוא הלכה למשה מסיני, וכלל הוא שאין דנים קל וחומר מהלכה. והתניא שאכן כן הרי שנינו בברייתא, שבה רצה ר' עקיבא ללמוד טומאת דם מטומאת עצם שאף על מגעה ומשאה מגלח הנזיר כבמגע או משא עצם המת, בקל וחומר, אמר לו ר' אליעזר: עקיבא, טומאת עצם כשעורה הלכה למשה מסיני היא, וטומאת רביעית דם רוצה אתה ללמוד אותה ממנה בקל וחומר, ואין דנין קל וחומר מהלכה! ואם כן אף בבעיה שלנו — אינך יכול ללמוד קל וחומר מהלכה.

18 אלא אמר רבא: יליף לומד בגזירה שוה "מועדו" "מועדו" מפסח שממנו למדים להשוות דין פסח ודין תמיד, כשם שבקרבן פסח טומאת התהום נרצית לכהן — כן גם בקרבן תמיד.

19 א לעצם הדברים שואלים: וטומאת התהום גופא עצמה שהתירוה בנזיר ועושה פסח בריצוי ציץ היכא כתיבא היכן היא כתובה? אמר ר' אלעזר: אמר קרא המקרא בנזיר: "וכי ימות מת עליו בפתע פתאום" במדבר ו, ט, והדגשה זו מלמדת: כשהיתה הטומאה מחוורת ברורה עליו, אבל טומאה שאינה ידועה אינה קרויה טומאה.

20 ושואלים: אשכחן מצאנו ראיה לענין נזיר, עושה פסח מנלן מנין לנו שהותרה בו טומאת התהום? אמר ר' יוחנן: אמר קרא המקרא: "איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחקה לכם" במדבר ט, ט כוונתו במחוורת לכם וטומאה שאינה ברורה אין אומרים שיהא עושה הפסח טמא בה.

21 ר' שמעון בן לקיש אמר: אפשר ללמוד באופן אחר, מן המלה "דרך" הסמוכה ל"כי יהיה טמא"; כדרך — מה דרך היא בגלוי — אף טומאה נמי גם כן בגלוי.

22 מיתיבי מקשים על ראיות אלה ממה ששנינו: אי זהו טומאת התהום שהותרה לנזיר ולעושה פסח — כל שלא הכיר בה אפילו אדם אחד ואפילו בסוף העולם, אבל אם הכיר בה אפילו אדם אחד בסוף העולם — אין זה טומאת התהום. ואילו לשיטת ר' אלעזר שאמר שהראיה היא ממה שנאמר "עליו", ולמדים מכאן במחוורת עליו, אם כן טומאה מחוורת תיחשב רק עד דידע הוא עד שידע הוא עצמו שיש כאן טומאה ואין די שאחרים יודעים

23 ולר' יוחנן שאמר שהענין נלמד מהמלה "לכם" במחוורת לכם — צריך שיהיה לפחות עד דידעי שידעו בה בטומאה תרין שני אנשים,

24 ולר' שמעון בן לקיש שאמר צריך להיות כדרך שלמדים מן המילה "דרך" צריך שיהיה עד דידעי כולי עלמא שידעו כל העולם על כך!

25 אלא עלינו לחזור מכל הראיות שהבאנו, ולומר טומאת התהום הלכתא גמירי לה הלכה למדו, קבלו, אותה במסורת ממשה מסיני, וקרא והמקרא שהביאו — אסמכתא בעלמא סמך בלבד הוא לזיכרון בלבד, ולא כמקור לדין.

26 ב אמר מר בר רב אשי: לא שנו שהציץ מרצה על טומאת התהום בנזיר ועושה פסח אלא כשנודע לו לאחר זריקה, דכי איזדריק שכאשר נזרק דם — שפיר איזדריק יפה נזרק והיה ראוי, אבל נודע לו לפני זריקה — לא מרצה,

27 מיתיבי מקשים ממה ששנינו: המוצא מת מושכב לרחבו של דרך שהיה טמון שם ולא יתכן שלא נטמא מן המת בדרך כלשהי אם בנגיעה, או בהיסט או באהל, אם היה זה לדין תרומה — הרי זה טמא, שהרי ודאי נטמא העובר, ואם היה כהן אסור לו לאכול בתרומה. ולענין נזיר ועושה פסח — טהור, שטומאת התהום נרצית על ידי הציץ בנזיר ועושה פסח. וכל טמא וטהור שאומרים — להבא הוא שאומרים אותם כפסק הלכה לכתחילה ולא רק בדיעבד אם כבר נזרק דם הקרבן. משמע שטומאת התהום לא הותרה במקרים אלה כלל.

28 אלא אי איתמר הכי איתמר אם נאמר כך נאמר וכך יש לתקן: אמר מר בר רב אשי: לא תימא תאמר נודע לו לאחר זריקה הוא שמרצה אבל נודע לו לפני זריקה לא מרצה, אלא אפילו נודע לו לפני זריקה — מרצה משום שטומאת התהום אינה נחשבת לגבי עושה פסח ונזיר.

29 ג כיון שהבאנו את הברייתא לענין טומאת התהום, דנים בה גופא עצמה. המוצא מת מושכב לרחבו של דרך, לענין תרומה — טמא, לנזיר ועושה פסח — טהור.

30 במה דברים אמורים שלתרומה טמא — שאין לו מקום לעבור באותה דרך מבלי להאהיל על המת. אבל יש מקום לעבור באותה דרך — אף לתרומה טהור, שמא עבר במקום שלא היה בו המת, וספק טומאה ברשות הרבים, טהור.

31 וכן במה דברים אמורים שטמא — כשמצאו, את המת, שלם. אבל היה משובר ומפורק — טהור, שמא בין הפרקים עבר ולא נגע ולא האהיל. ודברים אלה אמורים כשמצאו את המת מוטל סתם, אבל בקבר, אפילו היה המת משובר ומפורק — טמא, מפני שהקבר מצרפו.

32 וכן במה דברים אמורים שמשובר ומפורק טהור — בזמן שהעובר מהלך ברגליו, אבל אם היה טעון משא או רכוב על גבי בהמה — טמא, לפי שמהלך ברגליו אפשר שלא יגע בעצם המת ואף לא יאהל על המת, אבל הטעון משא על גבו ומתוך כובדו של המשא נע ונד הוא לכל צד או רכוב שהבהמה מאהילה אי אפשר שלא יגע ולא יאהל.

33 במה דברים אמורים שהנזיר ועושה פסח טהור בטומאת התהום, אבל אם היתה זו טומאה ידועה אלא שהוא עבר ולא ידע — טמא,

34 ומגדירים: ואי זה היא טומאת התהום — כל שלא הכיר בה אפילו אדם אחד בסוף העולם. אבל אם הכיר בה אפילו אדם אחד אף בסוף העולם — אין זה נחשב טומאת התהום.

35 וכיצד אפשר לדעת אם הכיר אדם במת זה אי פעם? בודקים לפי האופן שנמצא; אם מצאו למת טמון בתבן, או בעפר, או בצרורות ויש מקום לחשוב שמת במפולת עפר או תבן ומאז שמת קשה להניח שמישהו הכיר בדבר — הרי זה טומאת התהום. אבל אם מצאו מוטל במים או באפילה מקום חשוך או בנקיקי הסלעים שאין רבים מצויים שם — אין זה טומאת התהום, לפי שבאופן שנמצא יתכן שמישהו עבר וראה אותו שהרי הוא מקום העשוי להגלות. ולא אמרו היתר טומאת התהום אלא למת בלבד ולא בטומאות אחרות.

36 ד משנה נטמא קרבן הפסח שלם או רובו — שורפין אותו לפני הבירה המקדש מעצי המערכה שנותנים לבעלי הפסח לצורך זה. נטמא מיעוטו וכן הנותר מן הפסח שכאמור בתורה יש לשרפו שורפין אותו בעלי הפסח בחצרותיהן. או על גגותיהן מעצי עצמן, ורק הציקנין הקמצנים שרוצים לחסוך בדמי העצים — שורפין אותו לפני הבירה בשביל ליהנות מעצי המערכה.

37 ה גמרא שואלים: מאי טעמא מה טעם שורפים את הפסח שנטמא לפני הבירה, ולא יניחו לרוצים בכך לשורפו במקום אחר? אמר ר' יוסי בר חנינא: כדי לביישן, שמן הסתם לא נזהרו בו ובשל כך נטמא ולכן תיקנו שישרפו אותו במקום פומבי.

38 ו שנינו במשנה שאם נטמא מיעוטו וכן הנותר ממנו שורפים בחצרותיהם מעצי עצמם. ורמינהו ומשליכים, מראים סתירה לכך ממה ששנינו: וכן מי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קדש, והבשר הזה כיון שיצא ממקומו נפסל מאכילה וטעון שריפה אם עבר את כפר צופים — שורפו במקומו שנזכר בו ואינו צריך לחזור ולשורפו בירושלים, ואם לאו שעדיין לא עבר את כפר צופים —