ביאור שטיינזלץ על פסחים קט״ז

1 אף כאן באכילת מצה יש להשתמש דווקא בפרוסה. דבר אחר: מה דרכו של עני שהוא מסיק את התנור ואשתו היא שאופה, כדי להזדרז לגמור האפיה לפני שיכלו העצים המעטים שבידו ויתקרר התנור, אף כאן באפיית המצה נמי גם כן — הוא מסיק ואשתו אופה כדי שלא יחמיץ, ולכן המצה קרויה "לחם עוני".

2 א במשנה נאמר שהיו מביאין לפניו חרוסת אף על פי שאין חרוסת מצוה. ושואלים: ואי ואם היא לא מצוה, אם כן משום מאי מייתי לה מה מביאים אותה? אמר ר' אמי: משום קפא הארס שבמרור, שהחרוסת מבטלת את נזקו. אמר רב אסי אגב דברים אלה: התרופה למי שאכל קפא דחסא לארס שבחזרת — חמא לאכול צנון. קפא דחמא לארס שבצנון — כרתי כרישין. קפא דכרתי לארס שבכרישין — חמימי מים חמים. קפא דכולהו — חמימי ארס של כל הירקות נרפא על ידי מים חמים. ומעירים: אדהכי והכי בין כך ובין כך עד שמביאים לו את התרופה, נימא הכי שיאמר כך, לחש לסגולה: "קפא קפא, דכירנא לך ולשב בנתיך ולתמני כלתך ארס ארס, זוכר אני אותך ואת שבע בנותיך ואת שמונה כלותיך ".

3 ב במשנה נאמר שר' אלעזר בר' צדוק אומר שחרוסת מצוה היא. שואלים: מאי מה עניינה של מצוה זו? ומשיבים: ר' לוי אומר: זכר לתפוח שהוא אחד ממרכיבי החרוסת, שנאמר: "מי זאת עולה מן המדבר מתרפקת על דודה תחת התפוח עוררתיך" שיר השירים ח, ה, שנדרש כרמז לכנסת ישראל בצאתה ממצרים. ור' יוחנן אומר: זכר לטיט, שהיו ישראל משועבדים במצרים בעבודה בו. אמר אביי: הלכך לכן כדי לצאת ידי שתי הדעות צריך לקהוייה וצריך לסמוכיה צריך לעשותה חמוצה וצריך לעשותה סמיכה. לקהוייה לעשותה חמוצה — זכר לתפוח, וצריך לסמוכיה לעשותה סמיכה — זכר לטיט, שהוא סמיך.

4 תניא כוותיה שנויה ברייתא כשיטתו של ר' יוחנן: תבלין ששמים בחרוסת זכר לתבן שהיו עובדים בו אבותינו, חרוסת עצמה זכר לטיט. אמר ר' אלעזר בר' צדוק: כך היו אומרים תגרי חרך חנונים זעירים שבירושלים כשהיו מוכרים את החרוסת בואו וטלו לכם תבלין למצוה.

5 ג משנה מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל את אביו את השאלות על השינוי במנהגי ליל פסח. ואם אין דעת בבן לשאול מעצמו אביו מלמדו בעל פה.

6 וכך הוא נוסח השאלות: מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה, כפי רצוננו, ואילו הלילה הזה כולו מצה. ועוד: שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות, ואילו הלילה הזה אוכלים מרור. ובזמן שבית המקדש קיים היה שואל: שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי או שלוק מבושל הרבה, או מבושל כפי רצונינו, ואילו הלילה הזה כולו בשר צלי של פסח. שבכל הלילות אין אנו חייבים לטבל במשקה את הירק הנאכל בסעודה אפילו פעם אחת, ואילו הלילה הזה צריך טיבול שתי פעמים.

7 ולפי דעתו ויכלתו של הבן אביו מלמדו את כל הקושיות או רק את חלק מהן. ומכאן עונה לו האב, ובאופן כללי מתחיל בגנות בדבר שיש בו משום גינוי לישראל ומסיים בשבח. ודורש את הקטע שמ"ארמי אובד אבי" דברים כו, ה-ט שאומרים בשעת הבאת בכורים, עד שיגמור לדרוש את כל הפרשה כולה.

8 ד גמרא תנו רבנן שנו חכמים : אם חכם בנו ויודע לשאול — שואלו בנו, ואם אינו חכם — אשתו שואלתו, ואם לאו, שאף אשתו אינה יכולה לשאול או שאין לו אשה — הוא שואל לעצמו, ואפילו ישבו יחד שני תלמידי חכמים שיודעין בהלכות הפסח ואין עימם אחר שיכול לשאול — הריהם שואלין זה לזה.

9 ה במשנה נאמר, שאחת השאלות היתה מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבכל הלילות אנו מטבילין פעם אחת הלילה הזה שתי פעמים. מתקיף לה מקשה עליה רבא על לשון המשנה: אטו כל יומא לא סגיא דלא מטבלא חדא זימנא וכי בכל יום לא די שאין אנו חייבים להיות מטבילין פעם אחת? ומלשון המשנה משמע כי בכל יום מטבילים לפחות פעם אחת! אלא אמר רבא, הכי קתני כך שנה, כך יש לשנות: שבכל הלילות אין אנו חייבין לטבל אפילו פעם אחת, ואילו הלילה הזה חובה להטביל שתי פעמים.

10 מתקיף לה מקשה עליה רב ספרא על נוסחה זו: חיובא לדרדקי?! חובה לצורך התינוקות?! שהרי כבר אמרנו שהטיבול פעמיים נעשה רק כדי לעורר את התינוקות לשאול וכיצד אפשר לקרוא לדבר מעין זה בלשון "חייבים"? אלא אמר רב ספרא, הכי קתני כך שנה, כך יש לשנות: אין אנו מטבילין, כלומר אין אנו נוהגים בכך אפילו פעם אחת, ואילו הלילה הזה חובה להטביל שתי פעמים, ולשון זו כוללת רשות ומנהג כאחד.

11 ו שנינו במשנה שהאב בדברי תשובתו מתחיל בגנות ומסיים בשבח. ושואלים: מאי מהו בגנות שנאמר כאן? רב אמר: מתחיל "מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו" ומסיים בדברי שבח. ושמואל אמר: גנות שמתחילים בה היא "עבדים היינו".

12 אמר ליה לו רב נחמן לדרו עבדיה עבדו: עבדא דמפיק ליה מריה לחירות ויהיב ליה כספא ודהבא מאי בעי למימר ליה עבד שמוציא אותו אדונו לחירות ונותן לו כסף וזהב מה הוא צריך לומר לו? אמר ליה לו: בעי לאודויי ולשבוחי צריך להודות ולשבח לאדונו, אמר ליה לו: אם כן פטרתן פטרתנו מלומר "מה נשתנה" שהרי העלית את עיקר עניינו של חג הפסח, ופתח ואמר מיד "עבדים היינו".

13 ז משנה רבן גמליאל היה אומר: כל שלא אמר

14 שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח, מצה, ומרור, וכשהוא מזכיר את אלה הריהו מסביר: פסח מביאים על שום שפסח המקום ה' על בתי אבותינו במצרים, שנאמר: "ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל" שמות יב, כז.

15 מצה לזכרון — על שום שנגאלו אבותינו ממצרים, שנאמר: "ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם" שמות יב, לט. מרור לזכרון — על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים, שנאמר: "וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה, את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך" שמות א, יד.

16 ועוד אמרו: בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא עצמו יצא ממצרים, שנאמר: "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" שמות יג, ח, ובכל הדורות אומר אדם בלשון "עשה ה' לי" ולא אומר בלשון "לאבותי".

17 לפיכך אנחנו חייבים להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר לברך לעלה ולקלס למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו הוציאנו מעבדות לחרות מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב ומאפלה לאור גדול ומשעבוד לגאולה ונאמר לפניו הללויה. ואז אומר את ההלל שאומרים בכל ימי שמחה.

18 כיון שאין גומרים את אמירת ההלל לפני הסעודה, אלא רק מקצתו, שואלים: עד היכן הוא אומר? בית שמאי אומרים: עד "מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה הללויה" תהילים קיג, ט. ובית הלל אומרים: עד "ההופכי הצור אגם מים חלמיש למעינו מים" תהילים קיד, ח. וחותם בברכה שהיא מענין גאולה. ר' טרפון אומר: אמנם מברך אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים אבל לא היה חותם "ברוך אתה ה'".

19 ר' עקיבא אומר בסגנון זה: כן ה' אלוהינו ואלהי אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים הבאים לקראתנו לשלום שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך ונאכל שם מן הפסחים ומן הזבחים וכו' עד ברוך אתה ה' גאל ישראל.

20 א גמרא אמר רבא: כשמזכיר יציאת מצרים צריך שיאמר: "ואותנו הוציא משם". ועוד אמר רבא: כשמזכיר מצה בדבריו לזכרון ואומר "מצה זו שאנו אוכלים" — צריך להגביה אותה ולהראותה למסובין, וכן כשמזכיר ענין המרור צריך להגביה אותו. אבל בשר שאוכל בזמן הזה אין צריך להגביה. ולא עוד אלא שאם מגביה את הבשר הריהו נראה כאוכל קדשים בחוץ שמבינים מדבריו שזהו זבח פסח, ונראה כאילו שחט כבש לקרבן הפסח מחוץ לבית המקדש.

21 אמר רב אחא בר יעקב: סומא עיור פטור מלומר הגדה וראיה לדבר כתיב הכא כתוב כאן בענין הפסח: "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" שמות יג, ח וכתיב התם ונאמר שם בענין בן סורר ומורה, שההורים אומרים: "בננו זה סורר ומורה איננו שומע בקולנו זולל וסובא" דברים כא, כ ונלמד בגזירה שוה "זה" "זה": מה להלן בענין בן סורר ומורה דרשו חכמים שהוא פרט לסומא, שאם היה אחד ההורים סומא ואיננו יכול לומר "בננו זה" שהרי איננו יכול להראות עליו, אין מקיימים דין זה, אף כאן בענין אמירת הגדה של פסח פרט לסומא.

22 ומקשים: איני וכי כן הוא? והאמר והרי אמר מרימר: שאלתינהו לרבנן דבי שאלתי את החכמים מבית מדרשו של רב יוסף שהיה עיור: מאן דאמר אגדתא בי מי הוא זה שאמר את ההגדה בביתו של רב יוסף אמרו לו: רב יוסף עצמו אמר. וכן שאל: מאן מי הוא זה שאמר אגדתא בי את ההגדה בבית מדרשו של רב ששת שאף הוא היה עיור? אמרו לו: רב ששת עצמו אמר. הרי שאף הסומא חייב באמירת ההגדה! ומשיבים: קסברי רבנן סבורים היו חכמים אלה, ר' יוסף ור' ששת כי אכילת מצה בזמן הזה ואמירת ההגדה הצמודה לה היא רק דרבנן מדברי סופרים , ומשום כך אין מקום להגבלה זו.

23 ושואלים: האם מכלל דברים אלו יש ללמוד שרב אחא בר יעקב האומר שהסומא פטור מאמירת ההגדה סבר כי מצה בזמן הזה דאורייתא מן התורה היא? והא והרי יודעים אנו כי רב אחא בר יעקב הוא שאמר להלן פסחים קכ, א: מצה בזמן הזה דרבנן מדברי סופרים דווקא, ואם כן יש לכאורה סתירה בדבריו! ומשיבים: קסבר סבר רב אחא בר יעקב כל דתקון רבנן שתיקנו חכמים בגזירותיהם, בתקנותיהם, כעין דאורייתא תיקון הכתוב שבתורה תיקנו. ולכן אף שמצה בזמן הזה ואמירת ההגדה הצמודה אינם אלא מדברי סופרים, מכל מקום כל חומרות וסייגי התורה חלים בהם, ולכך הסומא פטור מאמירת ההגדה.

24 ושואלים: על פי טעם זה לרב ששת ולרב יוסף נמי גם כן יש להתחשב בנימוק זה, הא הרי ודאי שכל דתקון רבנן שתיקנו חכמים, כעין דאורייתא תיקון הכתוב שבתורה תיקנו?

25 ודוחים: הכי השתא כיצד אתה משווה?! בשלמא התם נניח שם בענין בן סורר ומורה מדהוה ליה למיכתב מכיון שהיה לו לכתוב "בננו הוא", וכתיב ונאמר במקרא "בננו זה", שמע מינה למד מכאן שבא הדבר ללמד שהם צריכים להצביע עליו באצבע, ומכאן למדים: פרט לסומין הוא דאתא שבא הדיוק שבכתוב. אבל הכא אי לאו כאן אם לא היה נאמר "בעבור זה" מאי מה היה יכול לכתוב? אלא "בעבור זה" משמעו: בעבור מצה ומרור הוא דאתא

26 שנינו במשנה: לפיכך אנחנו חייבין: