ביאור שטיינזלץ על פסחים צ״ו

1 מהו דינם האם חייבים כרת משום אוכלי קודשים בטומאה? והשיקולים: מדאישתרי מכיון שהותרה טומאת בשר אישתרי נמי הותרה גם כן טומאת אימורין, או דילמא שמא נאמר: מאי דאישתרי מה שהותר — אישתרי הותר, מאי מה שלא אישתרי הותר — לא אישתרי הותר.

2 אמר רבא: מכדי הרי טומאת אימורין מהיכא איתרבי מהיכן נתרבתה מהיכן למדוה שאף בה נוהג דין טומאה — מטומאת בשר, דכתיב שנאמר: "והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" ויקרא ז, כ, ולמדנו מהריבוי "אשר לה'" — לרבות את האימורין שאכילתו בטומאה ומחייבת כרת.

3 וכיון שזה המקור, ממילא יש בו הגבלה: כל היכא דאיתיה היכן שישנו לאיסור טומאת בשר, איתיה ישנו אף לטומאת אימורין. כל היכא דליתיה היכן שאינו אסור לטומאת בשר כגון בפסח הבא בטומאה, אף ליתיה אינו לטומאת אימורין.

4 א בעי שאל ר' זירא: אימורי פסח מצרים אותו פסח ראשון שהביאו ישראל לפני צאתם ממצרים היכא אקטרינהו היכן הקטירו, שרפו אותם? שהרי לא נאמר שבנו שם מזבח. אמר ליה לו אביי: מה מקום לשאלה זו? ומאן לימא לן ומי יאמר לנו שלא שויסקי עבוד עשו אותם בשר צלי ואכלום? שהרי כל הדינים שנאמרו בתורה בדיני קרבנות עדיין לא ניתנו לישראל, ולא חילקו בין הבשר ובין החלבים ומן הסתם צלאום ואכלום יחד ערוך.

5 ועוד, הא תנא הרי שנה רב יוסף: שלשה מזבחות היו שם במצרים לצורך הזאת הדם: על המשקוף ועל שתי המזוזות, ותו מידי אחרינא ועוד דבר אחר, נוסף לא הוה היה שלא היה להם כל מזבח אחר, ולא הקטירו חלבים ואימורים, ומה שלא נתפרש שנעשה במצרים — אין להניח שקיימו בו.

6 ב משנה מה בין פסח שעשו ישראל בשעתו במצרים לפסח דורות, שעושים ישראל בכל הדורות? פסח מצרים מקחו לקיחתו של הקרבן הוא מבעשור לחודש ניסן, וטעון דמו הזאה באגודת אזוב שלא כפסח דורות, ודמו היה מוזה על המשקוף ועל שתי המזוזות, ונאכל בחפזון במהירות, וכל הפסח כולו אינו אלא בלילה אחד, ופסח דורות נוהג כל שבעה ימים של יום טוב ובאיסור חמץ.

7 ג גמרא שואלים: מנא לן מנין לנו שדברים שנאמרו בפסח מצרים אינם נוהגים בכל הדורות? דכתיב שנאמר: "דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשר לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית" שמות יב, ג, ונדקדק מן המלים "בעשור לחודש הזה ויקחו" כי זה פסח מצרים מקחו לקיחתו מבעשור ואין פסח דורות מקחו מבעשור.

8 ותוהים: אלא מעתה אם כך אתה מבין בכתובים, הרי האמור הלאה באותו ענין "והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחדש הזה" שמות יב, ו הכי נמי כך גם כן נדייק לומר כי זה פסח מצרים טעון ביקור שמירה ובדיקה ארבעה ימים קודם שחיטה, ואין קרבן אחר טעון ביקור ארבעה ימים קודם שחיטתו?

9 והתניא והרי שנינו בברייתא: בן בג בג אומר: מניין לקרבן תמיד שטעון ביקור ארבעה ימים קודם שחיטה — שנאמר בתמיד: "צו את בני ישראל ואמרת אלהם את קרבני לחמי לאישי ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו" במדבר כח, ב, ולהלן לגבי פסח הוא אומר: "והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר" שמות יב, ו מה להלן בדין הפסח טעון ביקור ארבעה ימים קודם שחיטה, אף כאן טעון ביקור ארבעה ימים קודם שחיטה! הרי ראיה שאין מדייקים מן ה"חדש הזה" שהפסח צריך ביקור.

10 ומתרצים: שאני התם שונה שם בדין הביקור לגבי קרבן התמיד דכתיב שנאמר: "תשמרו" ואינו נלמד בבנין אב אלא בגזרה שווה, שאין מקום לצמצום משמעות זה.

11 ומעירים: ופסח דורות נמי גם כן הכתיב הרי נאמר בו: "והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני והחיתי והאמורי והחיוי והיבוסי אשר נשבע לאבותיך לתת לך ארץ זבת חלב ודבש ועבדת את העבדה הזאת בחדש הזה" שמות יג, ה, ומשם למדים שיהו כל עבודות חדש זה האמורות בפסח בכל הדורות כזה כמו שהיה פסח מצרים, פרט לשיהא מקחו מבעשור שנתמעט מהמילה "הזה".

12 ושואלים: אלא ודאי ההוא אותו "הזה" שנאמר במצוות ביקור מה בא הוא למעט? ומשיבים: למעוטי למעט פסח שני דכוותיה שכמותו, שאין דינים האמורים בפסח ראשון אמורים גם בפסח שני.

13 ומקשים עוד על העיקרון הקודם: אלא מעתה דכתיב מה שנאמר: "ואכלו את הבשר בלילה הזה" שמות יב, ח הכי נמי כך גם כן תאמר שזה פסח מצרים נאכל בלילה ואין אחר פסח דורות נאכל בלילה?! ומתרצים: אמר קרא הכתוב: "ועבדת את העבדה הזאת בחודש הזה" שמות יג, ה, ללמד שדינים אלה של פסח מצרים חלים גם לדורות.

14 ושואלים: אלא אם כן "הזה" שנאמר כאן למה לי? שהרי כל מה שנעשה בפסח מצרים נעשה לדורות! ומשיבים: שהוא נחוץ לכמו שדרשוהו ר' אלעזר בן עזריה ור' עקיבא במסכת ברכות.

15 ומקשים: אלא מעתה דכתיב שנאמר בפסח מצרים: "וכל ערל ישראל לא יאכל בו" שמות יב, מח, הכי נמי כך גם כן תאמר ש"בו" הוא לשון מיעוט והגבלה ותלמד מכאן שבו בפסח מצרים אינו אוכל, אבל אוכל בפסח דורות?! ומתרצים: הלא אמר קרא המקרא "ועבדת" ללמוד מפסח מצרים לפסח דורות.

16 ושואלים: אלא אם כן, "בו" שנאמר כאן למה לי? ומתרצים: דיוק זה בא ללמד: "בו" בפסח אינו אוכל הערל, אבל הוא אוכל במצה ומרור שהוא חייב ככל ישראל באכילתם.

17 ועוד מקשים: אלא מעתה מה שנאמר: "כל בן נכר לא יאכל בו" שמות יב, מג, הכי נמי כך גם כן תאמר "בו" בפסח מצרים אינו אוכל, אבל אוכל הוא בפסח לדורות?! ומשיבים: אמר קרא "ועבדת" שפסח דורות יהא כפסח מצרים וכל שנאסר באכילתו במצרים נאסר אף בפסח דורות.

18 ושואלים שוב: אלא לשון המיעוט "בו" למה לי? ומשיבים: למעט לענין אחר "בו" לענין פסח משומדות פוסלת מלאכול, כי פירוש המושג "בן נכר" הוא מי שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים ואין משומדות פוסלת בתרומה שכהן שהמיר את דתו מותר לאכול בתרומה.

19 ואיצטריך למיכתב והוצרך לכתוב בתורה איסור מיוחד שעניינו "ערל", ואיצטריך למכתב והוצרך לכתוב "בן נכר". דאי שאילו כתב רחמנא המקרא רק "ערל", הייתי אומר שהוא אסור לאכול מן הפסח משום דמאיס שמאוס שעורלה דבר גנאי הוא, אבל בן נכר שלא מאיס מאוס, אימא אמור שלא יהיה בו איסור, על כן צריכא צריך לומר אף "בן נכר". ואי אשמעינן ואם היה משמיע לנו "בן נכר" בלבד, היינו אומרים שאינו אוכל בפסח משום שאין לבו לשמים שהרי המיר דתו אבל ערל, שלבו לשמים אימא אמור שלא יהא אסור — לכן צריכא נצרכה לומר גם בו.

20 ומקשים עוד לעיקר הענין: אלא מעתה מה שנאמר בפסח מצרים "תושב ושכיר לא יאכל בו" שמות יב, מה הכי נמי כך גם כן תאמר: "בו" בפסח מצרים הוא שאינו אוכל, אבל אוכל הוא בפסח דורות?! ומשיבים: הלא אמר קרא המקרא "ועבדת" — שכל עבודות פסח יהיו כבפסח מצרים. ושואלים: אלא אם כן "בו" זה שבא למעט למה לי? ומשיבים שבא למעט: "בו" בפסח משומדות פוסלת, ואין משומדות פוסלת בתרומה כי כתוב זה בתושב ושכיר אינו צריך ללמוד ממנו לגופו שהרי ישראל הוא, ואם אינו ענין לגופו נותנין אותו ענין לנושא אחר, שההדגשה "בו" באה למעט לאותו ענין.

21 ומקשים עוד: אלא מעתה מה שנאמר: "וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אתו אז יאכל בו" שמות יב, מד הכי נמי כך גם כן תאמר "בו" בפסח מצרים הוא שאינו אוכל אבל אוכל הוא בפסח דורות?! ומשיבים: אמר קרא המקרא "ועבדת" ללמד לפסח דורות. ושואלים: אלא "בו" למעט למה לי? ומסבירים: "בו" בפסח מילת זכריו ועבדיו מעכבת את האב והאדון שלא יאכל מן הפסח עד שבני ביתו ימולו, ואין מילת זכריו ועבדיו מעכבת אותו לאכול בתרומה אם הוא עצמו זכאי לה.

22 ומקשים עוד: אלא מעתה דכתיב שנאמר: "ועצם לא ישברו בו" במדבר ט, יב הכי נמי כך גם כן תאמר שבו בפסח מצרים אינו שובר אבל שובר עצם בפסח דורות?! ומשיבים: אמר קרא "ועבדת" ללמד לפסח דורות. ושואלים: אלא "בו" לצמצם למה לי? ומסבירים: "בו" לשון מיעוט היא ללמדנו כי בפסח כשר אסור לשבור עצם, ולא נאמר איסור זה בפסח פסול.

23 ושואלים עוד: אלא מעתה דכתיב שנאמר: "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים" שמות יב, ט, האם נאמר גם כן שמלשון המיעוט "ממנו" אתה מדייק "ממנו" בפסח מצרים אי אתה אוכל נא, אבל אתה אוכל נא בפסח דורות?! ומשיבים: הלא אמר קרא המקרא "ועבדת" ללמד לדורות. ושואלים: אלא "ממנו" שהוא לשון מיעוט למה לי? ומשיבים: כדברי רבה שאמר בשם ר' יצחק שמכתוב זה למדים על ידי גזירה שוה שערל אסור אף באכילת מעשר.

24 ד נאמר במשנה כי פסח מצרים נאכל בחפזון במהירות ולא פסח דורות. ושואלים מנא לן מנין לנו דין זה? ומשיבים: שאמר קרא המקרא: "ואכלתם אתו בחפזון פסח הוא לה'" שמות יב, יא, המלה "אותו" לשון מיעוט וצמצום היא, ללמדנו: "אותו" נאכל בחפזון, ואין פסח אחר נאכל בחפזון.

25 ה נאמר במשנה כי פסח דורות נוהג כל שבעה. ושואלים: אמאי קאי למה הוא מתייחס? אילימא אם תאמר לענין מצוות הקרבת הפסח עצמה, פסח כל שבעה מי איכא האם ישנו הלא אין מקריבים קרבן פסח אלא בארבעה עשר בניסן!

26 אלא הכוונה אחמץ על חמץ, שבפסח דורות אסור החמץ כל שבעה ימים. ושואלים: מכלל הדברים אתה לומד שבפסח מצרים לילה אחד בלבד היה אסור בחמץ ותו לא ולא עוד? והתניא והרי שנינו בברייתא בניגוד לכך, שר' יוסי הגלילי אומר: מנין לפסח מצרים שאין חימוצו איסור חמץ שבו נוהג שבעה ימים אלא יום אחד — תלמוד לומר: "ולא יאכל חמץ" שמות יג, ג וסמיך ליה וסמוך לו מיד: "היום אתם יצאים בחודש האביב" שמות יג, ד — ללמד שאיסור זה של אכילת חמץ נאמר בשעתו רק ליום אחד, יום היציאה ממצרים. ומכל מקום מוכח שחל אז איסור חמץ לא רק בליל הפסח אלא גם ביומו!

27 אלא יש לתרץ ולומר כי הכי קאמר כך אמר במשנה: פסח מצרים מצותו לילה אחד והוא הדין לפסח דורות, וחימוצו איסור חמץ שבו כל היום ופסח דורות נוהג איסור זה כל שבעה.

28 א משנה אמר ר' יהושע: שמעתי מרבותי שתי דינים: שמעתי דין אחד שתמורת פסח קריבה במקרה מסויים אחר הפסח כשלמים, ושמעתי עוד דין אחר שתמורת הפסח במקרה אחר אינה קריבה, ואין לי לפרש את דבריהם, שאיני זוכר על איזה מקרה נאמרו שני דינים אלו.

29 אמר ר' עקיבא: אני אפרש. שההפסח שאבד והפריש אחר תחתיו ונמצא אותו השה שאבד קודם שחיטת הפסח — ירעה השה עד שיסתאב שיפול בו מום ויפסל מקרבן ואז ימכר לחולין, ויביא בדמיו שלמים. וכן הדין לגבי תמורתו, שאם אמר אדם על שה זה שיהא אחר תמורתו שאז קדושה שיש בו חלה גם על התמורה. ואם המיר שה בשה הפסח שאבד, אף הוא ירעה עד שיסתאב וימכר והוא שאמרו תמורת הפסח אינה קריבה.

30 ואם נמצא אותו שה שאבד אחר שחיטת הפסח — קרב הוא עצמו שלמים. וכן תמורתו קריבה וזהו ביאור השמועה האחרת שתמורת הפסח קריבה.

31 ב גמרא על הסברו של ר' עקיבא מקשים: אם כן לימא שיאמר בנוסח: פסח קרב ופסח אינו קרב, שהרי אין הדבר תלוי בתמורה אלא בקרבן הפסח עצמו. ומשיבים: הא קא משמע לן דבר זה השמיע לנו על ידי ניסוח זה של האימרה: דאיכא שיש מקרה של תמורת הפסח דלא קרבה שאינה קריבה. שיכולנו לחשוב שתמורת הפסח יהא דינה תמיד כמותר הפסח ותקרב שלמים, לכן הודיענו שיש מקרה שאינה קריבה כלל משום שהיא באה תמורת הפסח שאינו ראוי להיקרב.

32 איתמר נאמר שנחלקו אמוראים בנוסח המשנה, רבה אמר: נמצא קודם שחיטה של השני ונמצא לאחר שחיטה של השני שנינו, וזהו נוסח המשנה: ר' זירא אמר: נמצא קודם חצות היום שהוא הזמן הקובע לגבי הפסח ואז הריהו נקבע כפסח, ונמצא לאחר חצות שנינו שאפילו אם נמצא לפני השחיטה עצמה כיון שלא הוקבע לפסח — הריהו שלמים.

33 ושואלים: ולר' זירא, הא קתני הרי שנה במשנה במפורש קודם שחיטת הפסח וכיצד יכול הוא לשנות את הגירסה? ומשיבים: אימא אמור כך צריך היה להבין לדעתו: שקודם שחיטה אינו תלוי במעשה אלא הכוונה היא קודם זמן הראוי של שחיטת הפסח — שהוא בחצי היום.

34 ומעירים: כי מחלוקת אמוראים זאת היא כתנאי כתנאים שנחלקו בענין זה: הפסח שנמצא קודם שחיטה של השני ירעה — עד שיפול בו מום וימכר לחולין ויביא שלמים בדמיו, נמצא לאחר שחיטה — יקרב הוא עצמו שלמים. ר' אליעזר אומר: נמצא קודם חצות — ירעה, נמצא לאחר חצות — יקרב כדברי ר' זירא.

35 ג שנינו במשנה: אם נמצא אחר שחיטת הפסח יביא אותו כקרבן שלמים וכן תמורתו. אמר רבא: לא שנו הלכה זו שהתמורה קריבה אלא כשנמצא אותו שהאחר שחיטה של השני והמיר בו אחר שחיטה, שהפסח שאבד היה ראוי לשלמים. אבל אם נמצא קודם שחיטה, אפילו המיר בו אחר שחיטה של השני — אינו בא שלמים, כי תמורתו מכח קדושה דחויה קא אתא באה, שהרי היה הראשון לפנינו ונדחה, ולכן תמורתו לא קרבה אינה יכולה להיות מוקרבת, שכן הפסח הראשון לא היה ראוי כלל להקרבה, והיה צריך לרעות עד שיסתאב.

36 איתיביה הקשה לו אביי מברייתא: "אם כשב הוא מקריב את קרבנו" ויקרא ג, ז מה תלמוד לומר "אם כשב" ומה באה התוספת "אם" ללמדנו? הרי זה לרבות תמורת הפסח אחר הפסח שקרבה שלמים.

37 ומעתה נברר: היכי דמי כיצד בדיוק הדבר? אילימא אם לומר שמדובר כאן שנמצא אותו שהאחר שחיטה והמיר בו שה אחר אחר שחיטה הרי פשיטא פשוט, מובן מאליו ולמה לי קרא מקרא? והרי יודעים אנו שפסח אחר זמנו דינו כשלמים! אלא לאו האם לא הכוונה שנמצא קודם שחיטה והמיר בו שה אחר אחר שחיטה ואותו שה תמורה בא הכתוב לרבותו שקרב שלמים, ובניגוד לדברי רבא!

38 ודוחים: לא, לעולם יש לפרש שנמצא אחר שחיטה והמיר בו אחר שחיטה, ואף שהדבר פשוט, מכל מקום קרא והמקרא שהובא לראיה באותה ברייתא אינו אלא אסמכתא בעלמא סמך, רמז בלבד ולא לשם כך בא הכתוב.

39 ושואלים: אלא אם כן קרא המקרא הזה למאי אתא למה, לאיזה ענין בא? ומשיבים: כדתניא כפי ששנויה ברייתא אחרת "כשב" לרבות את קרבן הפסח שאף הוא טעון הקרבת אליה למזבח שלא נתפרש הדבר בדיני הקרבת הפסח.

40 כשהוא אומר "אם כשב" שמוסיף מקרים של קרבנות נוספים, כתמורות ומותרות, הרי זה בא לרבות שה שהוקדש לפסח אבל עברה שנתו ועתה כיון שהוא יותר מבן שנה שוב אינו ראוי לפסח, או שלמים הבאין מחמת פסח מכוח תמורה או מכוח פסח שנתכפרו בעליו באחר לכל מצות שלמים שקרבן זה שוב אינו חשוב כפסח אלא כשלמים לכל דבר ולכן טעון סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק כבשלמים,

41 וכשהוא אומר "ואם עז קרבנו" ויקרא ג, יב — הפסיק את הענין הקודם, ולימד על העז שאין טעונה הקרבת אליה על המזבח.

42 זו היתה גירסה אחת של דברי רבא ואביי ושיטותיהם. איכא דמתני לה ארישא יש ששונים את המחלוקת הזו על תחילת המשנה, שנאמר בה: הפסח שנמצא קודם שחיטת הפסח — ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמים וכן דין תמורתו,

43 ועל כך אמר רבא: לא שנו אלא שנמצא קודם שחיטה ואף המיר בו שה אחר קודם שחיטה אבל אם נמצא קודם שחיטה והמיר בו אחר שחיטה — תמורתו קריבה שלמים. מאי טעמא מה הטעם לדעתו — כי קבעה כאשר קובעת שחיטה ועושה שינוי הלכתי בין קרבן לקרבן הרי זה לגבי מידי דחזי ליה דבר שראוי לו להקרבה שלגבי הפסח עצמו יש הבדל אם היה לפני שחיטה או אחריה אבל מידי דבר שלא חזי ליה ראוי לו שהוא התמורה, שממילא אינה קריבה לפסח, השחיטה לא קבעה קובעת.

44 איתיביה הקשה לו אביי מאותה ברייתא: "אם כשב" מה תלמוד לומר? הרי זה לרבות תמורת הפסח אחר הפסח שקריבה שלמים,