ביאור שטיינזלץ על פסחים ע׳

1 לאו חובה היא כלומר, אין חובה אמורה בתורה לעשותה. דאי סלקא דעתך שאם עולה על דעתך לומר שחובה היא — אם כן תיתי תבוא אף בשבת, ותיתי ותבוא אף במרובה, ותיתי ותבוא אף בטומאה.

2 ושואלים: אם כן שאין הבאת החגיגה חובה, במועט מיהו בכל אופן מאי טעמא אתיא מה הטעם באה חגיגה זו? הרי די בפסח כדי שביעת מנוייו! ומסבירים שהטעם הוא כדתניא כפי ששנויה ברייתא: חגיגה הבאה עם הפסח היא נאכלת תחילה, והטעם הוא כדי שיהא פסח נאכל על השבע. ואף שיש בו כדי להשביע את מנוייו, אינם נהנים מאכילתו אלא אם כן הריהם שבעים כבר והוא בא רק לגמר שביעה, ומתוך כך הצורך באכילת החגיגה אף במנויים מועטים.

3 א שנינו במשנה שחגיגת ארבעה עשר בניסן נאכלת לשני ימים ולילה אחד. ומעירים: מתניתין משנתנו שלא כשיטת בן תימא. דתניא שכן שנינו בברייתא, בן תימא אומר: חגיגה הבאה עם הפסח ביום ארבעה עשר בניסן הרי היא כפסח, ואינה נאכלת אלא ליום ולילה בלבד. וחגיגת חמשה עשר כלומר, קרבן חגיגה שמביאים ביום טוב ראשון של פסח עצמו כפי שמביאים בכל חג אחר — דינה כשלמים, ונאכלת לשני ימים ולילה אחד.

4 וחגיגת ארבעה עשר אם עיכב את שחיטתה למחר יוצא בה משום מצות שמחה כאמור "ושמחת בחגך", ואולם אין יוצא בה משום מצות הבאת קרבן חגיגת חמישה עשר.

5 ושואלים: מאי טעמיה מה טעמו של בן תימא ומה ביסוס דבריו בתורה? ומסבירים: כדמתני כפי ששנה רב לחייא בריה בנו את הפסוק "ולא ילין לבקר זבח חג הפסח" שמות לד, כה, "זבח חג" — זה קרבן החגיגה, "הפסח" — כמשמעו, ואמר רחמנא הכתוב: "לא ילין", הרי שגם החגיגה אסורה בהלנה לבוקר.

6 איבעיא להו נשאלה להם ללומדים שאלה זו: אם לפי שיטת בן תימא חגיגה הבאה עם הפסח נאכלת צלי בלבד כפסח או אין נאכלת צלי? וצדדי השאלה: כי אקשיה רחמנא כאשר השווה אותה הכתוב לפסח הריהו לענין לינה בלבד שאסור להלינה עד הבקר, אבל לענין מצות צלי — לא, או דילמא שמא לא שנא שונה שההשוואה היא לכל, ואף החגיגה הבאה עם הפסח חייבת להיאכל צלי.

7 ומציעים, תא שמע בוא ושמע פתרון: שבזמן שבית המקדש קיים היתה אחת משאלות התינוקות בליל חג הפסח: מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבכל הלילות אנו אוכלים בין צלי, בין שלוק ובין מבושל, הלילה הזה כולו צלי. ואמר רב חסדא: זו דברי בן תימא, משמע שאף החגיגה נאכלת צלי בלבד, שמע מינה.

8 ועוד איבעיא להו נשאלה להם שאלה לדעת בן תימא: חגיגת ארבעה עשר באה אף מן הבקר או שמא אינה באה מן הבקר כפסח שבא מן הצאן; באה אף מן הנקבות או שמא אינה באה מן הנקבות כפסח עצמו; באה אף בת שתי שנים או אינה באה בת שתי שנים אלא בת שנה בלבד בפסח עצמו?

9 ומשום אותה בעיה עקרונית: כי אקשיה רחמנא כאשר השוותה אותה התורה לפסח הרי זה למידי לדברים שבאכילה ולזמן אכילתה, אבל לכל מילי לכל דבר — לא, או דילמא שמא לא שנא שונה והשווה אותה לפסח לכל דבר.

10 תא שמע בוא ושמע פתרון לשאלות אלו ממה ששנינו: חגיגה הבאה עם הפסח ביום ארבעה עשר בניסן הרי היא כפסח לכל דבריו, באה מן הצאן ואינה באה מן הבקר, באה מן הזכרים ואינה באה מן הנקבות, באה בת שנתה ואינה באה בת שתי שנים, ואינה נאכלת אלא ליום ולילה, ואינה נאכלת אלא צלי, ואינה נאכלת אלא למנויו שנמנו קודם לכן לאכול מקרבן זה.

11 ומסבירים: מאן מי הוא ששמעת ליה דאית ליה האי סברא אותו שיש לו שמקבל סברא זו להשוות את החגיגה לפסח לכל דבריה — בן תימא, שמע מינה למד מכאן כולהו מילתא בעינן כל הדברים צריכים אנו שכל הדינים האמורים בפסח אמורים אף בחגיגת ארבעה עשר. ומסכמים: אכן שמע מינה למד מכאן שכן הוא.

12 איבעיא להו נשאלה להם לשיטת בן תימא: יש בה בחגיגת ארבעה עשר איסור משום שבירת עצם כבקרבן פסח שנתפרש בתורה שאין לשבור בו עצם, או אין בה משום שבירת העצם? וצדדי שאלה זו: אף על גב דכי אקשיה רחמנא אף על פי שהשוותה אותה תורה לפסח, הרי אמר קרא המקרא: "בו", כאמור "ועצם לא תשברו בו" שמות יב, מו, ולשון "בו" לשון צמצום ודיוק היא, ומשמעה "בו" בלבד נאמר איסור זה — ולא בחגיגה הבאה עמו. או דילמא שמא האי זה "בו" שנאמר כאן כוונתו לדיוק אחר: בקרבן פסח כשר קיים איסור זה ולא בפסול.

13 כדי לפתור את הדבר מציעים: תא שמע בוא ושמע פתרון ממה ששנינו: סכין שנמצאת ביום ארבעה עשר בניסן בירושלים שוחט בה מיד ואינו צריך לחשוש לטהרתה, שמן הסתם סכין הראויה לשחיטה כבר דאגו לטהרה לצורך שחיטת קרבן פסח. ואם מצאה ביום שלשה עשר שונה חוזר ומטביל אותה מספק, שמא לא הספיקו להטבילה. קופיץ שהיא סכין גדולה המשמשת לרוב לחיתוך עצמות בין בזה בארבעה עשר ובין בזה בשלושה עשר — שונה ומטביל.

14 ומעתה נברר: מני כשיטת מי היא ברייתא זו? אילימא אם תאמר רבנן כשיטת חכמים המתירים לשבור עצמות החגיגה, מאי שנא במה שונה סכין בשלושה עשר שמטביל כיון דחזיא שראויה לפסח, קופיץ נמי גם כן הא חזי הרי ראוי לחגיגה, ולא היה צורך להטביל שנית את הקופיץ, שהרי מן הסתם גם אותו הטבילו לשבירת עצמות קרבן החגיגה.

15 אלא לאו האם לא כשיטת בן תימא היא, ושמע מינה ולמד מכאן שאף בחגיגה יש בה משום איסור שבירת העצם, ומשום כך קופיץ צריך תמיד להטבילו, שכיון שאסור לשבור כל עצם לא בפסח בחגיגה יתכן שהקופיץ לא נטהר כלל.

16 ודוחים: לא, לעולם יכול אתה לפרש שיהיה זה כשיטת רבנן חכמים, וכאן מדובר כגון שבא זמן שחיטת הפסח בשבת. שבמקרה כזה לדעת הכל אין מקריבים בו חגיגה אלא פסח בלבד, ואין איפוא צורך בקופיץ.

17 ומקשים: והא מדקתני סיפא והרי ממה ששנינו בסופה של אותה משנה: חל ארבעה עשר להיות בשבת — שוחט בה בסכין מיד בלא להטבילה, ואם בחמשה עשר ביום טוב עצמו מצאה — שוחט בה מיד, שוודאי שהוטבלו מאתמול. נמצאת קופיץ קשורה לסכין אף אם נמצאה בארבעה עשר שחל להיות ביום חול — הרי היא כסכין משום שבודאי טבלום יחד. ואם בסוף המשנה מדובר כשחל ארבעה עשר בשבת, מכלל דרישא לאו בשבת עסקינן מכאן שבראשה של המשנה לא בשבת אנו עוסקים,

18 ואלא יש לדחות תירוץ זה ולומר שמדובר כאן שבא קרבן פסח באותו מקרה

19 במרובה שמנוייו מועטים ורב הבשר, וכיון שכך אין צורך בחגיגה, וממילא אף אין צורך בקופיץ. על הסבר זה מקשים: מנא ידעי מנין יודעים הבעלים שיהא השנה הפסח מרובה, שמא יתרבו הנמנים עליו עד שעת שחיטתו וימצא הפסח מועט.

20 אלא צריכים לומר שמדובר כאן בפסח שבא בטומאה של רוב ישראל, שאין מביאים עמו חגיגה. ומקשים: סוף סוף, מנא ידעי מנין יודעים הבעלים מראש כשמטבילים סכיניהם ביום שלושה עשר בניסן, שיבוא הפסח בטומאה? שמא יתברר שרוב ציבור טהור!

21 ומשיבים: מדובר דמית שמת הנשיא, ולפי ההלכה צריכים הכל להיטמא לו. ושואלים: דמית שמת הנשיא אימת אימתי? אילימא אם תאמר דמית שמת בשלשה עשר והכל נטמאים לו — אם כן, סכין מלכתחילה למה לי דמטבליה להטבילה? שהרי בכל אופן עתיד הוא להיטמא! ואלא דמית שמת בארבעה עשר, ואין יודעים לפני כן אם יבוא הפסח בטומאה. ואם כן, מאי שנא מה שונה סכין שמטביל אותה, ומאי שנא ומה שונה קופיץ שלא מטביל לה אותה?

22 ומשיבים: לא צריכא נצרכה אלא במקרה שנשיא גוסס בשלשה עשר. סכין שיש בה רק חד ספיקא ספק אחד ספק ימות הנשיא וייעשה הפסח בטומאה, ספק לא ימות הנשיא לפני החג — הרי הוא מטביל אותה, שאם לא ימות הנשיא צריך הוא סכין טהורה לשחוט בה. קופיץ שיש בו תרי ספיקי שני ספיקות שמא ימות הנשיא ולא יצטרכו להטבילו, ועוד שמא יהא הפסח מרובה ולא יצטרכו לקרבן חגיגה — אינו מטביל.

23 א תניא שנינו בברייתא יהודה בן דורתאי פירש מן החכמים הוא ודורתאי בנו, והלך וישב לו בדרום כדי שלא תחול עליו החובה להקריב את הפסח וחגיגה שהרי הוא בדרך רחוקה מירושלים מפני שחלק על שיטת חכמים בדין חגיגה של יום ארבעה עשר, שלדבריהם אינה דוחה את השבת. שאמר: אם יבוא אליהו ויאמר להם לישראל: מפני מה לא חגגתם חגיגה בשבת, מה הן אומרים לו? תמהני על שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון שהן חכמים גדולים ודרשנין גדולים, ולא אמרו להן לישראל שאף חגיגה של יום ארבעה עשר דוחה את השבת.

24 אמר רב: מאי טעמיה מה טעמו של בן דורתאי — דכתיב שנאמר: "וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר במקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם" דברים טז ב, ויש לשאול: וכי בא פסח מן הבקר? והלוא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים כמבואר בספר שמות יב, ה! אלא כך יש להבין: "צאן" — זה פסח, "בקר" — זו חגיגה הבאה עמו. ואמר רחמנא הכתוב "וזבחת פסח" ללמדנו ששניהם נזבחים כאחד. ומכאן למד שדינה של חגיגה כפסח לכל דבר!

25 אמר רב אשי: וכי אנן אנחנו את טעמא הטעם של הפרושים ניקו ונפרוש נעמוד ונפרש? שהרי בן דורתאי ובנו פרשו מכל חכמי ישראל, ואיננו צריכים לעסוק בפירוש שיטתם של אלה שהבדילו עצמם מכלל החכמים. אלא קרא הפסוק לצורך הסבר שיטתו של רב נחמן הוא דאתא שבא, שאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: מניין למותר הפסח, שהיא בהמה שהקדישוה לקרבן פסח ונאבדה והקריבו אחרת תחתיה, ולאחר מכן מצאוה. או שהפרישו מעות לפסח וחלה עליהם קדושת הפסח, ואחר כך הוזלו הבהמות ונותרו מעות, שקרב בתור זבח שלמים —

26 שנאמר "וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר", ונשאלה השאלה: וכי פסח מן הבקר בא? והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים! אלא בא הכתוב ללמד כי מותר הפסח יהא לדבר הבא מן הצאן ומן הבקר, וקרבן שלמים הוא הקרבן שמותר להביא מכל מיני צאן ובקר, זכרים ונקבות.

27 לעצם הדברים שואלים: ורבנן ולשיטת חכמים מאי טעמא מה הטעם שחגיגת ארבעה עשר וכן של חמישה עשר לא דחי דוחה את השבת? הא הרי ודאי קרבן ציבור הוא, שהרי היא באה למנויים רבים, וכל קרבנות הציבור דוחים את השבת!

28 אמר ר' אילעא משום ר' יהודה בן ספרא: אמר קרא המקרא בענין חג הסוכות: "וחגתם אתו חג לה' שבעת ימים בשנה חוקת עולם לדורותיכם בחודש השביעי תחוגו אותו" ויקרא כג, מא, וכי שבעה ימים הוא חג הסוכות? הלוא שמונה הוו הם, שהרי בסוף חג הסוכות חוגגים תמיד שמיני עצרת ושמונה ימים הם! אלא מכאן לקרבן חגיגה שעליו נאמר "וחגותם אותו" שאינה דוחה את השבת. שכיון שאין שמונה ימים בלא שבת באמצע, לכן אמרה התורה שחוגגים את החג כלומר מקריבים בו קרבן חגיגה רק שבעה ימים בלבד.

29 כי אתא כאשר בא רבין מארץ ישראל אמר: אמרתי לפני רבותי והקשיתי על סברה אחרונה זו: פעמים שאי אתה מוצא אלא ששה ימים שאפשר להקריב בהם חגיגה, כגון שחל יום טוב הראשון של חג בשבת ואז גם יום השמיני חל להיות בשבת, ונמצא שרק ששה ימים מותרים בהקרבת חגיגה! אמר אביי: אבין תכלא לימא כי הא מילתא המשכל את ילדיו יאמר דבר כזה ולא יזהר בלשונו שלא לשאול שאלה בלתי מבוססת? הלוא יש הבדל גדול: שמונה לא משכחת תמצא לה כלל אפשרות שיהיו שמונה ימים בלא שבת בתוך החג, אבל שבעה איתא יש ברוב השנים שאפשר להקריב בהם.

30 אמר עולא אמר ר' אלעזר: שלמים ששחטן מערב יום טוב בבוקר, אינו יוצא בהן לא משום שלמי שמחה ולא משום קרבן חגיגה. ומפרש: משום שמחה אינו יוצא — דכתיב שכן נאמר: "וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך" דברים כז, ז בעינן צריכים אנו לפי כתוב זה שתהא הזביחה