ביאור שטיינזלץ על פסחים פ״ב

1 חוזר ושורפו לפני הבירה מעצי המערכה משמע מהלשון "ונזכר שיש בידו בשר קודש" שלא רק אם נטמא רוב הפסח אלא אפילו עבור מיעוט קרבן שצריך היה להיזכר בכלל שהוא נמצא בידו, משתמש לשריפתו מעצי המערכה!

2 אמר רב חמא בר עוקבא: לא קשיא קשה, כאן שאמרו ששורפו לפני הבירה בעצי המערכה — מדובר באכסנאי שאינו קבוע בירושלים ואין ברשותו עצים ולכן שורפו מעצי המערכה. כאן שאמרו ששורפו בביתו מעצי עצמו — מדובר בבעל הבית הגר בקביעות בירושלים.

3 רב פפא אמר: הא והא זה וזה מדובר באכסנאי, אלא כאן כשרשאי לשורפו מעצי המערכה מדובר שהחזיק בדרך כלומר שכבר הלך לדרכו, וקשה לו להתחיל לאסוף עצים, כאן שאינו שורפו אלא בעצי עצמו — מדובר שלא החזיק בדרך ויכול למצוא עצים לעצמו.

4 רב זביד אמר: לעולם אפשר לפרש כמו שאמר הסביר רב חמא מעיקרא מתחילה כאן באכסנאי כאן בבעל הבית, ואף על גב ואף על פי שלא החזיק בדרך, והטעם אכסנאי כיון דלית ליה שאין לו עצים עשאוהו ותיקנו לו בית דין שייחשב כציקנין. דתנן שהרי שנינו במשנתנו: הציקנין שורפין אותו לפני הבירה בשביל ליהנות מעצי המערכה משמע שתיקנו בית דין שמי שאינו חש לכבודו כציקנין מותר לו להשתמש בעצי המערכה ואין חשש מעילה בדבר, וכמו כן התירו לאכסנאי.

5 א תנו רבנן שנו חכמים בתוספתא: באו ורצו לשורפו את הפסח שנטמא בחצרותיהן ולקחת לשם כך מעצי המערכה — אין שומעין להן. וכן אם היו רוצים לשורפו לפני הבירה ומעצי עצמן — אין שומעין להן.

6 ושואלים: בשלמא נניח שהרוצים לשרוף מעצי המערכה בחצרותיהן אין שומעין להן יש טעם בדבר — דילמא פיישן מינייהו שמא ישארו מהם שלא ישתמשו בכל העצים לצורך שריפת הפסח, ואתו בהו ויבואו בהם לידי תקלה להשתמש בהם לצורך אחר. אלא לפני הבירה מעצי עצמן, מאי טעמא מה טעם לא ישמעו להם? הלוא לכאורה הם חוסכים הוצאה למקדש!

7 רב יוסף אמר: שלא לבייש את מי שאין לו, שאם ירשו לשורפים להביא עצים משל עצמם יבינו שרק העניים צריכים להשתמש בעצי המערכה ונמצאו מתביישים. רבא אמר: מפני החשד, שמא יחזירו לביתם את העצים שנותרו ויחשדום בני אדם שהם גונבים מעצי המערכה.

8 ושואלים: מאי בינייהו מה ההבדל ביניהם למעשה? ומשיבים: איכא בינייהו יש ביניהם הבדל למעשה דאייתי קני וחריותא שמביאים קנים או חריות של דקל דלא חזי שאינם ראויים למערכה, שלצורך עצי המערכה לא היו משתמשים באלה, ולכן אין בכך מקום לחשד, אבל עדיין תופס הנימוק שלא לבייש את מי שאין לו.

9 מחלוקת דומה לזו בנושא אחר נאמרה במשנה אחרת, תנן התם שנינו שם במסכת תמיד: ראש המעמד הממונה על כל הכהנים השייכים למעמד, ומשמר זה היה מעמיד את הכהנים הטמאין על פתח שער המזרח. ושאלו: מאי טעמא מה טעם מדוע לא ישלחום לבתיהם בלא העמדה זו? אמר רב יוסף: כדי לביישן על שלא נזהרו בעצמם כראוי, ונטמאו. רבא אמר: היו מעמידים אותם שם מפני החשד שלא יחשדום שהם משתמטים מעבודות המקדש כדי שלא להיבטל מעבודתם הקבועה וידעו שזה מחמת הטומאה,

10 ושואלים: מאי בינייהו מה ההבדל ביניהם למעשה? ומשיבים: איכא בינייהו יש ביניהם הבדל למעשה מפנקי מפונקים אנשים שאינם עובדים והכל יודעים שאינם משתמטים מחמת מלאכתם, אי נמי דקא גדיל שישורא או גם כן שהוא גודל שוזר, חבלים שבשל עבודה פחותה ובלתי מכניסה כזו ודאי לא יבטלו מעבודת המקדש ואין כאן מקום לחשד.

11 ב משנה הפסח שיצא ממחיצה הראויה לו או שנטמא — ישרף מיד עוד בערב הפסח. ואם נטמאו הבעלים או שמתו — תעובר צורתו כלומר תתקלקל צורתו, על ידי שישאירו אותו זמן מסויים ולא ישרפוהו מיד, וישרף בששה עשר בניסן מיד לאחר החג. ר' יוחנן בן ברוקה אומר: אף זה ישרף מיד לפי שאין לו אוכלין ואף הוא פסול חמור שאין טעון עיבור צורה.

12 ג גמרא שואלים: בשלמא נניח לענין טמא שטעון שריפה כתיב נאמר במקרא: "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף" ויקרא ז, יט, ואם כן צריך לקיים מצוה זו. אלא יוצא ממחיצתו מנלן מנין לנו שדינו בשריפה?

13 ומשיבים: דכתיב שנאמר כאשר בא משה בטענה לאהרן ולבניו על שלא אכלו את החטאת ביום השמיני למלואים אמר להם: "הן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה אכול תאכלו אתה בקודש כאשר צויתי" ויקרא י, יח וכך יש להבין, אמר לו משה לאהרן: מדוע לא אכלתם את החטאת? שמא נכנס דמה לפני ולפנים אל הקודש וחטאת כזו דינה בשריפה. אמר לו אהרן: לאו לא.

14 אמר לו משה: שמא חוץ למחיצתה יצתה ובשל כך לא אכלתם אותה? אמר לו: לאו לא, בקודש היתה. אמר לו משה: אי אם בקודש היתה ולא יצאה "והן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה" מדוע לא אכלתם אותה? מכלל הדברים אתה למד: דאי נפקא שאם יוצאת ממחיצתה, אי נמי עייל או גם כן אם נכנס דמה לפנים — בת שריפה היא, ומכאן למדים לכל הקרבנות.

15 ושואלים: בשלמא נניח לענין נטמא גלי רחמנא גילתה התורה את הדין בקדשים קלים שהפסוק "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל" נאמר בשלמים, כל שכן שהוא הדין בקדשי קדשים. אלא יוצא, אשכחן מצאנו שכן הדין בקדשי הקדשים, אבל בקדשים קלים כגון פסח מנלן מנין לנו שגם בהם יוצא דינו בשריפה? ותו ועוד יש מקום לשאול הא דתניא זו ששנויה בברייתא: לן דמה של בהמת קרבן ולא נזרק ביום שחיטתה,

16 או נשפך דמה, או יצא דמה חוץ לקלעים למחיצות העזרה דקיימא לן שמוחזק בידינו שדינה בשריפה. מנלן מנין לנו הלכה זו?

17 ומשיבים: נפקא לן יוצא, נלמד, לנו הענין מדרשתו של ר' שמעון דתניא ששנויה ברייתא ר' שמעון אומר נאמר: "וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש לא תאכל באש תשרף" ויקרא ו, כג — לימד על חטאת ששריפתה בקדש.

18 אין לי אלא זו בלבד, שאר פסולי קדשי קדשים ואימורי קדשים קלים מנין שאף דינם להשרף בעזרה שהיא מחיצתן בשעת כשרותם? תלמוד לומר: "וכל... בקדש... באש תשרף" לאמור כל שהוא דבר של קודש — בקודש תהא שריפתו.

19 ומקשים שוב: אשכחן מצאנו דין זה לענין קדשי קדשים, אולם קדשים קלים מנלן מנין לנו שגם בהם נוהגת הלכה זו? אלא כך צריך לומר: כל שפסולו בקדש דינו בשריפה, לא שנא אינו שונה אם היה זה קדשים קלים ולא שנא שונה קדשי קדשים, וכל אלה גמרא גמירי לה במסורת נלמדים הם ואילו חטאת של אהרן זו ששרפוה בשמיני למילואים לא היה צורך להשמיע שדינה בשריפה אלא משום מעשה שהיה כך היה, ולא בא אותו מעשה ללמדנו דבר להלכות קדשים.

20 ושואלים: ולשיטת תנא דבי מבית מדרשו של רבה בר אבוה, שאמר: אפילו פיגול שפסולו בגופו וטעון שריפה טעון עיבור צורה שילינוהו עד למחרת ויתקלקל מעט, ואז שורפים אותו. מנא לן מנין לנו סברה זו?

21 ומשיבים: יליף לומד בגזירה שוה מן המלים השוות "עו‍ן" "עו‍ן" האמורות גם בפיגול "פיגול יהיה והנפש האוכלת ממנו עוונה תישא". ויקרא ז, יח וגם בנותר "והנותר... באש ישרף... ואוכליו עוונו ישא". ויקרא יט, ו. וויקרא יט, ח. ולכן נוהגים בפיגול להלינו כדי שתעובר צורתו ולאחר מכן שורפים אותו ויהא דינו כדין נותר.

22 ומקשים: ונילף ונלמד "עו‍ן" "עו‍ן" מחטאת של אהרן בימי המילואים "מדוע לא אכלתם את החטאת... ואותה נתן לכם לשאת את עוון העדה". ויקרא י, יז, שאף בה נאמר "עון" ונשרפת מיד, ללא עיבור צורה! אמר לך יכול היה לומר לך תנא זה: חטאת של אהרן כי האי גוונא בכגון זה, במקרה כזה נמי גם כן עיבור צורה לדורות בעיא צריכה והתם ושם בחטאת אהרן ששרפוה מיד — הוראת שעה היתה.

23 ושואלים: השתא עכשיו דאמרינן שאנו אומרים שקיבלנו את המסקנה שכל פסולי פסולים של קדש בשריפה, לא שנא אינו שונה פסול קדשי קדשים, ולא שנא ואינו שונה של קדשים קלים, כל אלה גמרא גמירי לה במסורת למדים אותה. ושואלים: אם כן הכתוב "בקדש... באש תשרף" למה לי? מה מלמדנו כתוב זה שלא ידענו מאותה מסורת? ומשיבים: ההוא מבעי ליה אותו כתוב נצרך לו כדי ללמד שדין השריפה הנלמד מאותה מסורת אינו יכול להתבצע בכל מקום אלא שריפתה תהיה בקדש בלבד.

24 ועוד שואלים: אם למדנו דין זה מן המסורת, מה שנאמר "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף" ויקרא ז, יט למה לי? הלוא אף טומאת הקרבן בכלל פסולי הקודש, ומה צורך בכתוב מיוחד?

25 ומשיבים: ההוא, לגופיה איצטריך אותו כתוב, לעצמו הוצרך סלקא דעתך אמינא עולה על דעתך לומר כל פסולי פסולים של קדש כולל דברים כגון: לן דמה ולא נזרק ביומו, או נשפך דמה, או יצא דמה מחוץ לקלעים, וכן בהמת קרבן נשחטה בלילה, שכל אלה דינם בשריפה שהם פסולי קודש מיוחדים דליתנהו שאינם בחולין, שכל אלה אינם פסולים כלל בחולין.

26 אבל נטמא הבשר, שבחולין נמי מפסיל גם כן נפסל, אימא אמור הואיל ואיתעביד ביה עובדין ונעשו בו דברים של חול, שפסולו אינו מיוחד לקדשים — אימא אמור שלא תיבעי יצטרך קרבן זה שריפה, ותיסגי ליה ודי לו בקבורה, על כן קא משמע לן השמיע לנו הכתוב שגם פסול טומאה בקרבן טעון שריפה.

27 א שנינו במשנה שאם נטמאו הבעלים של הקרבן או שמתו — תעובר צורתן של הקרבנות וישרפו לאחר החג, ור' יוחנן בן ברוקה חלק ואמר שדינם בשריפה מיד. אמר רב יוסף: מחלוקת זו היתה כשנטמאו בעלים אחר זריקה, דאיתחזי שהיה ראוי בשר לאכילה שכל העבודות היו בהכשר. אבל נטמאו בעלים לפני זריקה, שלא איתחזי היה ראוי הבשר לאכילה אפילו רגע אחד — דברי הכל ישרף מיד.

28 מיתיבי מקשים על סברה זו מן התוספתא: זה הכלל: כל שפסולו בגופו — ישרף מיד. ואם היה הפסול בדם הקרבן או בבעלים — תעובר צורתו ויצא לבית השריפה.

29 ונדייק: קתני שנה בעלים דומיא בדומה לדם, מה דם חייבים לומר שאירע בו פסול לפני זריקה שהרי לאחר זריקה אינו מעלה ואינו מוריד אף בעלים הכוונה שהיה בהם פסול אפילו לפני זריקה בניגוד לדברי רב יוסף.

30 אלא אי איתמר, הכי איתמר אם נאמר דבר בשם רב יוסף, כך נאמר: מחלוקת זו דווקא כשנטמאו בעלים לפני זריקה, שלא איתחזי היה ראוי הבשר לאכילה דהוה ליה שהרי נעשה לו כפסולו בגופו. אבל נטמאו בעלים לאחר זריקה דאיתחזי שראוי הבשר לאכילה — דברי הכל הרי זה פסולו מחמת דבר אחר, ובעיא וטעונה עיבור צורה.

31 ור' יוחנן אמר: אף לאחר זריקה נמי גם כן מחלוקת אם טעון עיבור צורה. ואזדא והלך ר' יוחנן לטעמיה לשיטתו, שאמר ר' יוחנן: ר' יוחנן בן ברוקה ור' נחמיה אמרו דבר אחד, השיטה של רבי יוחנן בן ברוקה הא דאמרן אמרנו. כלומר, עיקרון אחד היה להם.

32 ותוהים: ר' נחמיה מאי היא מה הוא הענין שדיבר בו. דתניא שכן שנינו בברייתא: ר' נחמיה אומר: חטאת אהרן שנשרפה בשמיני למילואים מפני אנינות אבלות נשרפה זו שהרי באותו יום מתו נדב ואביהוא בני אהרן לכך נאמר שהסביר אהרן למשה "ותקראנה אותי כאלה ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה'" ויקרא י, יט, כלומר מאורעות של אבל כאלה, ומטעם זה נשרפה.

33 ומכאן ממשיך ר' יוחנן לדון והא והרי אנינות כלאחר זריקה הויא היתה שפסול האנינות אינו פוסל את עצם עבודת הקרבת הקרבן לגבי כהן גדול כאהרן אלא הוא פסול בבעלים שאינו יכול לאכול ממנו, והוא כשאר פסולים שלאחר זריקה שכל חסרונם הוא באי היכולת לאכול את הקרבן. וכי אשתרוף לאלתר אשתרוף וכאשר נשרף הקרבן מיד נשרף ולא המתינו לו עד למחר. משמע שגם ר' נחמיה סבור שגם קרבן שאירע בו פסול לאחר הזריקה ישרף מיד.