ביאור שטיינזלץ על פסחים כ׳

1 נשאלין עליה, אפילו בכלי המונח על גבי קרקע — כדבר שיש בו דעת לישאל. וכיון שכך, הרי משום נימוק זה בלבד לא היה מקום לטהר את הסכין, ולכן הוצרך לומר שהעזרה כרשות הרבים, וספק טומאה בה איננו מטמא.

2 א שנינו שלאחר שנמצאה מחט טמאה בבהמה "הבשר טמא". ושואלים: האי אותו בשר דאיתכשר שהוכשר לטומאה במאי במה? שהרי דבר אוכל אינו מקבל טומאה אלא אם כן הוכשר לטומאה על ידי שנרטב במשקה. ולכאורה כיצד יתכן שבשר קודשים זה יוכשר מיד עם שחיטתו?

3 אי נימא דאיתכשר אם תאמר שהוכשר לטומאה על ידי דם השחיטה, והא והרי אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: מנין לדם קדשים שאינו מכשיר לטומאה — שנאמר "לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים" דברים יב, כד, ללמדנו: דם שנשפך כמים — דינו כמים, ואף מכשיר לקבל טומאה. ושאינו נשפך כמים — אינו מכשיר.

4 ואלא תאמר דאיתכשר שהוכשר אותו בשר במשקי בית מטבחיא במשקים אחרים כמים הנמצאים בבית המטבחיים במקדש ליד המזבח לצורך הדחת הקרבנות. והא והרי אמר ר' יוסי בר' חנינא: משקי בית מטבחיא בית המטבחיים לא דיין שהן דכן טהורים כפי עדותו של יוסי בן יועזר אלא שאף אין מכשירין לקבל טומאה!

5 אלא עליך לומר דאיתכשר שהוכשר בשר זה בחיבת הקודש. כי לגבי דברים שונים אומרים אנו שאף שאין להם טומאה מן התורה, נעשו כמקבלי טומאה, מפני קדושתם היתירה. ואולם אימור אמור, אמנם דמהניא ליה שמועילה לו חיבת הקודש לאיפסולי גופיה לפסול את הבשר עצמו למרות שלא הוכשר, ואולם למימנא ביה למנות בו ראשון ושני כלומר שיחשב טמא ממש לטמא גם אחרים נמי גם כן?!

6 ואם כן, על ידי כך תיפשוט תפתור אותה שאלה דבעי ששאל ריש לקיש: צריד של מנחות גוש יבש מתוך קרבן המנחה האם מונין בו ראשון ושני או לא! שאמנם הוא עצמו מקבל טומאה משום חיבת הקודש אף שלא הוכשר לטומאה, אלא שלא נתברר לנו אם טומאתו היא כזו שמונים בו אף ראשון ושני כשאר טומאות.

7 ודוחים: אפשר לומר כי בעיית חיבת הקודש לא נפתרה עדיין, אך אמר רב יהודה אמר שמואל: כאן היה הכשר בצורה זו, כגון שהיתה הפרה של זבחי שלמים שעורה ובשרה לבעליה, והעבירה בעליה בנהר לנקותה ושחטה, ועדיין משקה טופח לח עליה, ומן העור נפלו המים בשעת הפשטתה על הבשר והכשירוהו לקבל טומאה.

8 ששנינו שם שאם נמצאת המחט בפרש שבקיבת הבהמה הכל טהור, ומקשים: וניהדר ויחזור פרש זה שהוא נוזל, וכדין משקה שנטמא ייעשה ראשון לטומאה שגזרו חכמים שכל משקה טמא יהא ראשון וניטמייה ויטמא את הבשר עצמו! אמר רב אדא בר אהבה: מדובר כאן בפרש עבה ומוצק שאינו נדון כמשקה. רב אשי אמר: אפילו תימא תאמר שמדובר כאן בפרש רכה, הרי זה משום דהוי שהינו משקה סרוח, ומשקה סרוח אינו מטמא.

9 ג תני תנא קמיה שנה חוזר המשניות לפני רב ששת: שעל פי המקראות אפשר לסדר אפשרות כגון זו: שרץ מטמא את המשקין, ומשקין מטמאין את הכלי, וכלי מטמא את האוכלין, והאוכלין מטמאין את המשקין, ולמדנו שלש טומאות כלומר דרגות זו אחר זו של טומאה בשרץ. ותוהים: הני אלה ארבעה הן ולא שלוש דרגות. ומשיבים: גוז חתוך הסר את משקין המוזכרים ברישא תחילה, ואמור כך: שרץ לכלי וכלי לאוכלין וכו'.

10 ושואלים: אדרבא להיפך גוז חתוך את ענין המשקין דסיפא שבסוף שאוכלים מטמאים את המשקים. ומשיבים: אין לומר כן כי לא אשכחן מצאנו תנא שאמר משקין מטמאין כלי, אלא ר' יהודה בלבד, ואף הוא הדר ביה חזר בו משיטתו זו. וסימניך, נזייתא וסימנך, כלי השכר. ושיהיה לך סימן בברייתא זו כיצד סדר טומאות בה שים לב לעשיית השכר: שקודם מביאים כלי, ואחר כך מכניסים בתוכו את השעורים אוכל, ואחר כך שופכים מים. וכן הוא סדר הטומאות שבברייתא.

11 ד תנן התם שנינו שם במשנה: שרץ שנמצא בתנור — הפת שבתוכו שניה לטומאה, מפני שהתנור נעשה תחלה ראשון לטומאה וטימא התנור את הפת.

12 אמר ליה לו רב אדא בר אהבה לרבא: וניחזי להאי ונראה את אותו תנור כמאן דמלי כמי שמלא טומאה דמי נחשב, שהרי כלי חרס מקבל טומאה מן השרץ גם אם היה תלוי באוירו ולאו דוקא נוגע בו, ותיהוי האי ותהיה זו הפת ראשונה לטומאה! שתיחשב כמקבלת טומאה במישרין מן השרץ. שהרי כיון שחללו מטמא, הרי זה כאילו כולו מלא שרצים, וכיון שכן, תיטמא הפת ותיעשה ראשון כאילו נגעה בשרץ עצמו.

13 אמר ליה לו: לא סלקא דעתך לא תעלה על דעתך סברה כגון זו, דתניא שכן שנינו בברייתא: יכול יהו כל הכלים המצויים בתנור מטמאין מאויר כלי חרס שנטמא —

14 תלמוד לומר נאמר בשרצים: "וכל כלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא ואותו תשבורו" ויקרא יא, לג וסמיך ליה וסמוך לו הפסוק הזה "מכל האכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים יטמא" ויקרא יא, לד, למדנו מכאן כי אוכל מטמא מאויר כלי חרס, ואולם אין כל הכלים מטמאין מאויר כלי חרס. ומכאן הוכחה שאין אומרים כאילו הכלי עצמו מלא שרצים ומטמא כל שבתוכו במישרין להיות ראשון לטומאה, שאם לא כן, היו אף כלים מיטמאים באויר כלים בדרך זו ונעשים ראשון.

15 א רב חסדא רמי פיסחא אפיסחא ומשני היה משליך, מראה סתירה, מענין פסח על ענין פסח והוא עצמו מתרץ. ומפרטים: מי האם אמר ר' יהושע ששורפים תרומת חמץ תלויה מסופקת וטמאה שתיהן כאחת בערב פסח,

16 ורמינהו והשליך, הראה סתירה לכך ממה שאמר ר' יוסי: אין הנדון דומה לראיה, כשהעידו רבותינו ר' חנינא סגן הכוהנים ור' עקיבא על מה העידו — אם על הבשר שנטמא בולד הטומאה ראשון לטומאה ששורפין אותו יחד עם הבשר שנטמא באב הטומאה — הרי זה טמא וזה טמא אף כי לא באותה דרגה.

17 ואם על השמן שנפסל בטבול יום, שמדליקין אותו בנר שנטמא בטמא מת ראשון לטומאה — עדיין זה פסול וזה טמא. אף אנו מודים בתרומה שנטמאת ודאי בולד הטומאה ששורפין אותה יחד עם התרומה שנטמאת באב הטומאה אף שנגרמת לה טומאה חמורה משהיתה, אבל היאך נשרוף אפילו תרומה תלויה מסופקת עם הטמאה, שמא יבא אליהו ויטהרם.

18 ומשני והיה מתרץ רב חסדא עצמו: הא זו ששנינו בשם ר' יהושע ששורפים תרומה תלויה עם טמאה — הוא כדברי ר' שמעון, ואליבא ולפי שיטת ר' יהושע. הא זו שאין שורפין — ר' יוסי, ואליבא ולפי שיטת ר' יהושע.

19 והיכן מצינו במפורש מחלוקת תנאים זו בדברי ר' יהושע — דתניא שהרי שנינו בברייתא: ארבעה עשר בניסן שחל להיות בשבת, שאי אפשר לבער את החמץ בו ביום משום השבת, מבערין את הכל מלפני השבת, ושורפין יחד תרומות טמאות תלויות וטהורות, אלו דברי ר' מאיר. ר' יוסי אומר: שורפים טהורה בפני עצמה, ותלויה בפני עצמה, וטמאה בפני עצמה.

20 אמר ר' שמעון: לא נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע על התרומה הטהורה ועל הטמאה שאין שורפין אותן כאחת, על התלויה ועל הטהורה ששורפין אותן כאחת, כיון שלא הוחזקה כאן כל טומאה, אינו נראה בכך כמטמא תרומה בידים. על מה נחלקו — על התלויה ועל הטמאה, שר' אליעזר אומר: תישרף זו בעצמה וזו בעצמה, כיון שהוחזקה כאן טומאה ודאית יש לחשוש שמא התלויה אכן טהורה, והריהו מטמא אותה בידים. ור' יהושע אומר: שורף את שתיהן כאחת.

21 ותוהים, כיצד אפשר לתרץ כך? והא מתניתין והרי משנתנו כר' יוסי היא, וכיצד אפשר לומר שאותו דבר שאומר ר' יוסי לא הוא אמרו אלא ר' שמעון! ומתרצים: הכי קאמר כך אמר ר' יוסי לר' מאיר: אפילו ר' שמעון ואליבא ולפי שיטת ר' יהושע, שמיקל, כי כאשר הוא מיקל הרי זה בשריפת תלויה וטמאה, אבל בטהורה וטמאה כדבריך — אף הוא לא הודה.

22 ב בדומה לכך, ר' יוסי בר' חנינא רמי השליך, הראה סתירה בין דין תרומה ובין פיסחא פסח, והוא עצמו משני מתרץ. ומפרטים: מי האם אמר ר' יהושע ששורפים שתיהן התלויה והטמאה כאחת,

23 ורמינהו והשליך, הראה סתירה לכך ממה ששנינו: חבית של תרומה שנולד בה ספק טומאה, ר' אליעזר אומר: אם היתה החבית מונחת במקום התורפה שעשויה להישבר או להיטמא בו — יניחנה במקום המוצנע, ואם היתה מגולה — יכסנה. ר' יהושע אומר היפך הדברים: אם היתה מונחת במקום המוצנע — יניחנה במקום התורפה, ואם היתה מכוסה — יגלנה.

24 ונדייק: מכל מקום גרמא לגרום שתבוא טומאה וודאית לספק תרומה טמאה — אין כן, מותר, ואולם לטמא אותה במעשה ממש בידים — לא! ואילו כאן אמרנו ששורפים את שתיהן יחד! ומשני והיה מתרץ: הא זו האומרת שמותר לשרפו כאחת — שיטת ר' שמעון אליבא לפי שיטת ר' יהושע, הא זו המתירה רק גרם טומאה — היא כשיטת ר' יוסי אליבא לפי שיטת שיטת ר' יהושע.

25 ג ובדומה לכך ר' אלעזר רמי היה משליך, מראה סתירה מענין תרומה לענין תרומה, ומשני ומתרץ בעצמו. ומפרטים: מי האם אמר ר' יהושע כי לטמא ספק תרומה גרמא לגרום בלבד — אין כן, מותר, ואולם בידים ממש — לא,

26 ורמינהו ומשליכים, מראים סתירה ממה ששנינו: חבית של יין תרומה שנשברה בגת העליונה ותחתיה בגת התחתונה היו חולין טמאין —

27 מודה ר' אליעזר לר' יהושע שאם יכול להציל ממנה מן הגת העליונה מקצת התרומה הטהורה, אפילו אינו מוצא אלא כלי טהור המכיל רביעית אחת בלבד כדי לקבל את היין בטהרה — יציל, ולא ישגיח על השאר. ואם לאו שאינו יכול להציל כלום — ר' אליעזר אומר: תרד התרומה הזו מעצמה ותטמא כשתכנס לגת התחתונה, אבל לא יטמאנה ביד.

28 ר' יהושע אומר: יטמאנה ביד, שיפקוק את הצינור המוליך בין הגת העליונה לתחתונה בכלי טמא או יוציא את היין בכלים טמאים. הרי ברור שר' יהושע מתיר אף לטמא תרומה טהורה בידים!

29 ומשני ומתרץ: שאני התם שונה שם בענין חבית שנשברה דאיכא שיש בדבר הפסד חולין, שאם תישפך החבית לגת התחתונה יאסרו אף החולין הטמאים המצויים שם, מחמת חלק התרומה שהתערב בהם ושאסור באכילה לזר.

30 מתקיף לה מקשה על כך רבא: מתניתין נמי איכא במשנתנו גם כן יש הפסד עצים, אם צריך לשרוף תרומה טהורה לעצמה וטמאה לעצמה, ובכל זאת אמר ר' יוסי משום ר' יהושע שאין נשרפים כאחת! אמר ליה לו אביי: להפסד מרובה — חששו חכמים והתירו, ולהפסד מועט של עצים בלבד — לא חששו.

31 ומנא תימרא ומנין תאמר ותוכיח שאכן להפסד מרובה חששו, ולהפסד מועט לא חששו — דתניא שהרי שנינו בברייתא: חבית של שמן תרומה שנשברה בגת העליונה, ובתחתונה חולין טמאין — מודה ר' אליעזר לר' יהושע שאם יכול להציל ממנה רביעית בטהרה — יציל, ואם לאו — תרד ותטמא ואל יטמאנה ביד.

32 ושואלים: מאי שנא מה שונה שמן שהכל מודים שאין לטמא אותו ביד משום שראוי להדליק, שגם אם תישפך התרומה לגת התחתונה ותיטמא ותהא בתערובת גם תרומה טמאה, מכל מקום כיון שאף בתרומה טמאה מותר להשתמש לצורך הדלקה, אין זה הפסד גמור. אם כן, יין נמי גם כן ראוי לזילוף להתיזו ולזלפו בבית לשם ריח טוב, ואפשר לצורך זה להשתמש גם בתרומה טמאה!

33 וכי תימא ואם תאמר זילוף לאו מילתא היא לא דבר חשוב הוא, והאמר והרי אמר שמואל משום בשם ר' חייא: שותין יין מלוג בסלע, שלוג ממנו שווה סלע, ומזלפין מלוג ששוה שנים. הרי שזילוף חשוב אף משתיה! ומשיבים: מדובר כאן ביין חדש, שאין ריחו חזק ואינו ראוי לזילוף.

34 ומקשים: והא והרי ראוי הוא לישנו להמתין בו עד שיהא ישן, ואז יזלף הכל ואינו בא לידי הפסד! ומשיבים: אתי ביה עלול לבוא בו לידי תקלה, שמא בתוך הזמן ישכחו שיין זה טמא, וישתוהו. ושואלים: אם כן שמן נמי גם כן אתי ביה יבוא בו לידי תקלה שישכחו שהוא טמא וישתמשו בו לשתיה.

35 ומשיבים: דרמי ליה שמטיל אותו בכלי מאוס, ושוב אין בני אדם עלולים לשתות ממנו, אלא מדליקים בלבד. ושואלים: יין נמי גם כן רמי ליה מטיל אותו בכלי מאוס! ודוחים: דבר זה לא יתכן, כי אם לזילוף קא בעי ליה הוא זקוק לו, בכלי מאוס רמי ליה יניח אותו?! שהרי הזילוף הוא לתוספת עידון, וכלי מאוס ודאי יקלקל את ריחו של היין הזה ויימאס בעיני מזלפו.

36 ומוסיפים: ותקלה עצמה חשש זה אם דבר שמשאירים אותו זמן מרובה יביא לתקלה, במחלוקת תנאי תנאים היא שנויה. דתניא שהרי שנינו בברייתא: חבית של יין של תרומה שנטמאת, בית שמאי אומרים: תשפך חבל כולה כאחת, ובית הלל אומרים: ימתין לה שתתיישן ותעשה זילוף.

37 אמר ר' ישמעאל בר' יוסי: אני אכריע במחלוקת זו, ולפי החלוקה הזו: אם היתה החבית בשדה — תשפך חבל כולה כאחת, שמא עד שיקחו את החבית מן השדה לבית ישכחו שטמאה היא ויבואו לידי תקלה. ואם היה הדבר בבית שאפשר להשתמש בה מיד — תעשה זילוף. איכא דאמרי יש שאומרים שכך רצה לחלק: ביין חדש — תשפך חבל, בישן — תעשה זילוף. אמרו לו: